|
א. ספר תורה שנמצא בקריאת פרשת בא, פרק י״א, נמצא בסופו חסר פסוקים ט-י, היינו מן ״ויאמר״ עד ״ויאמר״ דהתחלת פרק י״ב. והנה הדין נפסק בשו״ע (סי' עט״ר סעיף ה) דטוב לסלק היריעה ולא ימחוק, ובמוסגר (שם) דהסופרים נהגו לתקן, היינו ע״י מחק. אך מקום הספק אצלי שבכ״א מב׳ האופנים יש פקפוקים: היינו לדעת המחבר לסלק היריעה, לגודל הדוחק בהשגת הקלף לא נוכל להשיג רק חתיכה המספקת לעמוד אחד, והמחבר פוסק דאין לעשות יריעה פחותה מג׳ דפין, והוא גמ׳ מפורשת (מנחות ל,א), אבל ע״ש בפ״ת [סימן ער״ב סק״ה] שהתלמוד הורה הלכה למעשה דאפילו יריעה מדף א׳ כשר, ואפי׳ להר״י מינץ ושבו״י דמכשרי יריעה מדף א׳ רק בדיעבד, ידוע בכל הפוסקים דשעה דחוקה בדיעבד דמי. גם נרויח דעת הרמב״ם, שאין למחוק ולכתוב חזרה על המחק. עוד נרויח שכל העמוד יהי׳ כתב א' וכמעט לא ישתנה מן כתב יתר העמודים. ולדעת המוסגר, למחוק, יש נגדינו דעת הרמב״ם הנ״ל, גם הכתב יהיה דק מאד ומשונה מיתר הכתב שבעמוד, ועוד שצריך למחוק התחלת פרק י״ב מ״ואל אהרן״ עד סוף פסוק י״א, ״פסח הוא לה״׳, ואז ישתמש בתיבות ״ויאמר ה״׳ שנכתבו לשם התחלת קפי׳ י״ב, שיהיו עתה התחלת פסוק ט׳ שבסו׳ פרק י״א, ועפ״ת ספוקי מספקא ליה והעלה בצ״ע
|
ולהיותי יושב בלי ספרים, ואפילו טור אין לעיין בו, בפרט שו״ת האחרונים שבודאי מדברים מענינין כאלה, אני פונה אכגת״ה שאתו החכמה והמדע, יורני איזה אופן נבחר וכו׳ ע״כ.
תשובה
הנני לחות דעתי בעזרת ה׳ צור ישועתי.
עיקר דין זה הוא בתשובות הרא״ש: ״ולמחוק ב׳ או ג׳ שיטין ולכתוב ד׳ או ה׳ שיטין לא יתכן בעיני למעט הכתב, דמחזי כמנומר, ומוטב לסלק היריעה״ (תשובות הרא״ש כלל ג׳ סימן ו׳), והטור ז״ל העתיק השאלה ותשובתה וכתב: ״לפי שנוהגין לעשות ששים שיטין ביריעה, אם יכול למחוק ב׳ או ג׳ שיטין ולכתוב במקומן ד׳ או ה׳ ולהכניס מה שדלג, וע״ז השיב: לא יתכן בעיני וכו׳ (יו״ד סי׳ עט״ר). והפרישה [ס׳׳ק ה] פרש דבריו דהשואל לא הסתפק אלא משום הוספה במספר השיטין, דהסופר כתב ששים שיטין ונמצא שהחסיר איזה פסוקים, ואם יבוא להשלים את החסר צריך למחוק שתים או שלש שיטין, ולכתוב במקומן ד׳ או ה׳ שיטין, וא״כ יהיו ביריעה יותר מששים שיטין, וע״ז השיב הרא״ש דמשום הוספה על ששים שיטין אין קפידא, ובלבד שלא יצטרך למעט הכתב משום שלא יהיה כמנומר.
מכאן משמע שאם אפשר לתקן בהוספת מספר שיטין בלא המעטת הכתב, מותר למחוק ולכתוב במקומן.
| והנה מרן הב״י ציין את תשובת הרא״ש זו, נראה שהוא הסכים לדברי הרא״ש והטור, וכן פסק בשו״ע: ״אם דילג שני שיטין או שלשה, לא ימחוק שלשה שיטין לכתוב במקומם ארבעה או ה׳ להכניס מה שדילג, מפני שממעט הכתב ומחזי כמנומר, וטוב לסלק היריעה״, והם הם דברי הרא״ש, אבל רמ״א כתב: ״ומכל מקום הסופרים נהגו לתקן״(יו״ד סי׳ עט״ר סעיף ה׳).וכמחלוקתם בדין זה, נחלקו בדין צורת הפרשיות: פרשה פתוחה שעשאה סתומה, או סתומה שעשאה פתוחה – יגנז, הגה, ויש אומרים דמותר לתקנו כמו בשאר טעויות, וכן נהגו הסופרים לתקנו״ וכו׳, ומחלוקתם היא אם מעוט הכתב מעכב (סימן ער׳׳ה סעיף א׳ וטו׳׳ז וש׳׳ך שם).אולם מדברי מרן הב״י בברק הבית מוכח דס״ל כדעת התשב״ץ, שמכשיר לכתחלה במנומר על ידי מעוט הכתב, דכתב: ״דאפילו פסוק שלם מותר לתלות, דאין לחלק בין חסרון מרובה לחסרון מועט, וכן משמע בירושלמי דמגילה, טעה והשמיט פסוק אחר, אם יש לו שתים ושלש שיטות, מתקנו וקורא בו, ארבע אינו קורא בו וכו׳, ואם אינו מספיק בשיטה אחת, יגרור מבפנים ב׳ או ג׳ שיטין כדי לצמצם הכתיבה, ואעפ״י שיש מן האחרונים שמחמירים שלא יגרור הרבה שיטין משום דמחזי כמנומר, הסופרים נהגו קולא בכך״(בדק הבית סי׳ רע״ו).
ומדהביא דברי התשב״ץ כהלכה פסוקה, נראה רהוא פוסק כוותיה להלכה, וחזר בו ממ״ש בשלחנו, ומכאן תיובתא למ״ש ב״יד מלאכי״: ״דעתי הקצרה נוטה שהרב ז״ל חבר ספר שלחן ערוך אחרי שחבר בדק הבית. ובכמה מקומות ראינו בספר הקצר כמו שכתב בבדק הבית״ (יד מלאכי כללי הש״ע סי׳ טו משם הכנה״ג).
והנה ראית הכנה״ג אינה מכרעת, דשפיר יש לומר שתקן בשו״ע ממה שכתב כב״י, מדעתו או מדברי הפוסקים שראה אחרי חתימת הכ״י, אבל בדק הבית חברו אחר השו״ע, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. והלכה זאת מוכיחה כן, דכתב בבדק הבית כדעת התשב״ץ, שהיא חולקת על דעת הרא״ש שפסקה בסי׳ עט״ר.
| על כל פנים, מכלל הדברים למדנו שהלכה זאת שנויה במחלוקת של הפוסקים הראשונים, ושני עמודי ההלכה מרן ורמ״א ז״ל.שבתי וראיתי שדין זה שורשו נערך בשני התלמודים, דהנה במסכת סופרים תנינא: ״הטועה את השיטה, אינו תולה מנגד השיטין אלא הטעות, גורר אחת וכותב שתים, או שתים וכותב שלש, ובלבד שלא יגרר שלש״ (מסכת סופרים פ״ה הלכה ח׳), ובנחלת יעקב כתב: הלשון מגומגם, אכן ראיתי בשו״ת משאת בנימין שהעתיק הלכה זאת וכו׳ ופירש: גורר שיטה אחת, ועל אותו הריוח כותב שתים, וכן גורר שני שיטין וכותב על מקום השתים שלש שיטין, אבל לגרור שלש ולכתוב במקומן ד׳ או ה׳ שיטין, אסור, דכולי האי לא שרי למעט ריוח השיטות, משום דמחזי כמנומר אם יהי׳ ד׳ שיטות קצרות״.
ולזה מכוונים דברי הירושלמי: ״טעה והשמיט פסוק אחד, אם יש בו שתים ושלש שיטין, מתקנו וקורא בו, ארבע אינו קורא בו״ (ירושלמי מגילה פרק א׳ ה״ט). והכי פירושו: השמיט פסוק, אם יש בו שתים ושלש שיטין, מתקנו, כלומר אם יכול למלאות חסרון זה על ידי גרר שתים ושלש שיטות, מתקנו, אבל אם צריך לגרור ד׳ שיטות כדי לכתוב גם הפסוק שהשמיט, אינו קורא בו, דבארבע שיטות כתובות בכתיבה דקה הוי מנומר הניכר לעין, ופוגם הדורו של ספר תורה.
ולפי״ז מדוייקים דברי הרא״ש ומרן ז״ל דכתבו: אם דלג שני שיטין, או שלשה, לא ימחוק שלשה שיטין לכתוב במקומם ד׳ או ה׳ " וכו׳, והיינו כדברי הירושלמי ומסכת סופרים. דוק מינה אם יכול למלאות הפסוק החסר במחיקת שנים או שלשה, אעפ״י שממעט בכתיבה, מותר, דכל פחות מארבע שיטין אינו נראה כמנומר. ולזה יש לכוין גם דברי התשב״ץ בתשובותיו (ח״א סי׳ קע״ו). |
| מחיקת או קצירת השםב. כל שם שנכתב בקדושה, אסור למחקו, ואפילו אות אחת ממנו, וכן פסק מרן ז״ל: ״אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים״ וכו׳ (יו׳׳ד סי׳ רע״ו סעיף ט׳). ולענין קדירת השם כתב הרא״ש: ״לקדור את האזכרות מן היריעה, מוטב שיסלק היריעה ויכתוב אחרת במקומה, וז״ל הרב יהודה בנו: יריעה שהיו בה אזכרות שתים, והאחת מיותרת וקדרוה וכו׳, מוטב היה לסלקה מלקדור האזכרות, וכן כתב א״א ז״ל, ואולי אם נקדר לא היה מסלקה, מכל מקום כיון שנעשה בה עבירה טוב להחליפה״ (ב״י יו״ד סוף סימן רע״ו).
כתב התשב״ץ: ״נראה דלכתחלה אסור (לקלוף) שמא לא תהיה הקליפה שלמה ויבא לידי מחיקה…
טוב יותר לקדור כל האזכרות ולדבק בנקב מעט גויל, כמו שנוהגים קצת סופרים, ויש להם על מה שיסמוכו״ (בדק הבית שם).
מהאמור למדנו: לדעת ריב״ה לא רק שאסור לקדור, אלא שאף אם קדר את האזכרות נפסלה היריעה משום שנעשית בה עבירה, ונראים הדברים שגם הרא״ש סובר כן, ולדעת התשב״ץ אסור לקדור, משום שמא יבוא לידי מחיקה, ואפילו אם הוא מומחה לכך לא ימלט מאסור זה, אלא שאם יש סופרים שנהגו בכך, אין למחות בידם, וכ״כ הט״ז (שם ס״ק ז׳).
ובגליון מהרש״א הביא מ״ש בני יונה, דזה דוקא אם השם מיותר, אבל אם נכתב כהוגן ואתה בא לקדרו למען תקן טעות אחרת, אסור, דשם הנכתב כהוגן קנה כל היריעה, וכ״ב בתשובת יעב״ץ, ועיין תשובת יד אליהו אם קודר עם השם עוד תיבות, וכל שכן פסוק שלם אסור, ועיין עוד בפתחי תשובה סימן ער״ה סק״ד. |
מכל האמור ומדובר למדנו: רוב הפוסקים רוא״ח אוסרים לקדור את השם, משום שודאי יבוא לידי מחיקה, ולדברי הכל אסור לקדור את השם כדי לתקן בו טעות אחרת שנפלה ביריעה, ויש מתירים לקדור במקום שהיריעה כולה תהיה צריכה גניזה.
| ועתה נשוב לשאלה דנדון דידן.
א. לפי המבואר בשאלה, בספר תורה זה נשמטו שני פסוקים, שיש בהם למעלה משלשים תיבות ובתוכם שתי אזכרות, ואם נרצה לתקנו על ידי גרירה, נצטרך למחוק שתים שלש שורות ולכתוב ד׳ או ה׳ במקומם, וכבר כתבתי להוכיח ממס׳ סופרים ומהירושלמי שבכגון זה הוי כמנומר ואסור, וכמו כן פסק הרא״ש ודעמיה ומרן בשו׳׳ע. ועוד זאת, כיון שיש בפסוקים אלה שתי אזכרות, אסור לקדור אותם כמ״ש לעיל סעיף ב׳, ובהצטרפות שתי ריעותות אלה, לדברי הכל אין תקנה ליריעה זאת אלא בגניזה. |
| ב. באשר לספקו השני בענין יריעה בת ג׳ דפין, כ״ת בעינא דשפיר חזי ראה דברי הט״ז סק״ד והפתחי תשובה יו״ר סי׳ ער״ב סק״ה, ועיין גליון מהרש״א שם דהביא דברי מהר״ם מינץ ודבר שמואל אבוהב בפסקו, להתיר. ומכל שכן בנדון דידן שאם באנו לאסור, נצטרך לגנוז עוד שתי יריעות עם האזכרות שבהן, ולא עוד אלא שיפסל כל הספר, הואיל ואינו מצוי אצלינו בשעה זאת יריעה בת שלש יריעות. מכל הנמוקים אלה נלע״ד לסלק את היריעה שנשמטו ממנה פסוקים אלה ולגונזה, ולכתוב במקומה יריעה אחרת בת דף אחד, ולצרפה אל ספר התורה.
והנלע״ד כתבתי
בברכת התורה ורגשי כבוד רב,
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|
|
