תשובה.
הנה מעכ״ת פשיטא ליה שאין לברך שהחיינו על מצות מילה שנעשית ביום ט״ב. וכשאני לעצמי נראה שכן מברכים שהחיינו, הואיל וברכה זאת היא על המצוה שחלה בזמן זה, ולא על הזמן עצמו. ואמינא לה ממ״ש מרן ז״ל: אם יש תינוק למול, מלין אותו וכו׳, ומברכים ברכת המילה בלא בשמים (או״ח סימן תקנט סעיף ז). מכאן מוכח שדוקא ברכת הבשמים, כיון שהיא אינה מעיקר מצות המילה אין מברכין אותה, אבל ברכת שהחיינו שהיא ברכת המצוה (עיין יו״ד סימן רסה ס"ז) מברכים אותה אפילו בט״ב. ואל תשיבני ממ״ש מרן ז״ל: טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על לבוש, אבל על פדיון הבן אומר,ולא יחמיץ המצוה (או״ח סימן תקנא סעיף יז). מכאן מוכח דדייק מרן לומר על פדיון הבן, משום דכיון דבמצות מילה הדין שנוי במחלוקת אם לברך שהחיינו או לאו, הלכך אין לברך ברכה זאת בכל זמן בין המצרים, ואין צריך לומר ביום ט״ב.
ואין זו תשובה, וכד דייקינן פורתא, יש לומר דנקט פדיון לאשמועינן שאע״ג שאינו דוחה שבת ויו״ט (יו״ד סימן שה סי״א), מ״מ נדחה בין המצרים מפניו, גם לעצם מצות הפדיון וגם לברכת שהחיינו המחוייבת בו, וכן דייק בלשונו וכתב: ולא (יחמיץ) [ישהה] המצוה, כלומר שלא יחמיץ מצות פדיון בזמנה וברכת שהחינו הכרוך בה מפני בין המצרים. ולפי״ז יוצא שה״ה למילה שעושים אותה ביום ט׳ באב ומברכים בה גם ברכת שהחיינו.
שבתי וראיתי בכף החיים שכתב: וה״ה לדידן דנהגינן לברוכי שהחיינו על המילה וכו׳, ולא נקט מרן ז״ל מילה. לפי שאינו מנהג בכל המקומות כמו בפדיון הבן. מאמ״ר אות טז (כף החיים או״ח סימן תקנא ס״ק רטז), לפי״ז ה״ה בט״ב כיון שמלין אותו מברכין שהחיינו. תדע שהרי בספר החכמה קרא תגר על דעת האומרים לאחר המילה אחר חצות, משום שמבטלים זריזים מקדימים למצוות(עיין מרדכי דמו״ק וב״י סימן תקנ״ט), הלכך אף לסוברים שמאחרים המילה אחר חצות, ס״ל דמברכים שהחיינו, והבו דלא לוסיף עלה, לבטל מצות ברכת שהחיינו.
ועוד ראיה מכרעת ממ״ש רמ״א: ומותר ללבוש בגדי שבת לאחר שגמרו הקינות ובאין לימול התינוק, אבל לא ילבשו לבנים (שם סימן תקנט ס״ח).
ולבישת בגדי שבת הויא שמחה טפי מברכת שהחיינו, ועוד דלבישת בגרי שבת בשעת המילה אינה מצוה אלא הבעת מצות: ׳שש אנכי על אמרתך׳(תהלים קיט,קסב], ומכ״ש ברכת שהחיינו שהיא עצמה מצוה שיש בה גם הבעת שמחה. ובודאי שה״ה למילה, אע״ג שהחמירו בה לענין השלמת התענית אחר המילה (עיין ברכ״י סימן תקנט ס״ק ה), מ״מ לענין ברכת שהחיינו שהיא כרוכה במצות המילה, הדין הוא שיברך מטעם שלא יחמיץ המצוה.
|
ובאמת אעיקרא דדינא מצאנו שהאבל מברך שהחיינו אפילו בדברים שהוא שמח בהם שמחת חולין.
וכמ״ש מרן ז״ל: מת אביו — מברך דיין האמת, היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים — מברך שהחיינו (או״ח סימן רכג ס"ב), וה״ה ומכ״ש הוא שמברך שהחיינו על כל מצוה שתזדמן לידו ושחייב לברך עליה שהחיינו.
וכן כתב מרן החיד״א: אבי הבן שהיה אבל מברך שהחיינו.
מהריק״ש בהגהותיו משם הרדב״ז. ומוכח דגם אבל יכול לברך על מצוה ופרי חדש שהחיינו(ברכי יוסף יו״ד סימן רסו סעיף יד). ובודאי דלא חמיר ט״ב שהיא אבלות ישנה מאבלות חדשה. ולכן צ״ל דמ״ש: טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים, היינו שלא יביא את עצמו לידי ברכה זאת (עיין פתחי תשובה סימן תקנא ס״ק לח). אבל כשבאה מצוה לידו, כיון שמצוה עליו שלא להחמיץ המצות, הרי חובת המצוה וברכת שהחיינו באות כאחת, ומקיים המצוה בברכותיה, ובכלל זה גם ברכת שהחיינו.
אולם אני מסתפק בדבר בעיקר דינא, אם מותר לקיים מצות מילה שלא בזמנה בט״ב:
א. משום שצריך לעשות בשמחה, כדכתיב: ׳שש אנכי על אמרתך׳, וכיון דאפשר לקיימה אחרי ט״ב, למה לעשותה ביום ט״ב שהוא יום אבלות, ואין לדחות חובת אבלות מפני מילה שלא בזמנה, הואיל ואפשר לקיים אותה ביום אחר.
ב. משום ברכת המילה על הכוס, שעפ״י רוב נעשית שלא במקום היולדת, וצריך יהיה להטעים לתינוק (או״ח תקנט.ז), וזה מותר כשהמילה היא בזמנה, אבל אחר זמנה מסתברא ודאי שלא הותר להטעים לתינוק.
ג. משום שלא יביא את עצמו לידי ברכת שהחיינו ביום זה, מכיון שאם עשאה ביום ט״ב חלה עליו מצות ברכת שהחיינו.
ולכן נלע״ד להורות לכתחילה לדחות המילה שלא בזמנה למוצאי ט״ב, אם לא שיש סבה מוכרחת, כגון מחלה, או נסיעת האב או המוהל.
והנלע״ד כתבתי.
בן ציון מאיר חי עזיאל
|
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל
|
