סימן נג
(לאו"ח סימן שמ"ט).
חצי שיעור במעביר ד' אמות ברשות הרבים
ב"ה ט"ז אדר א' תש"ו.
לכבוד מעכ"ת הרב הנכבד כש"ת מוה"ר דוד פאלי יצ"ו. שלום וברכה.
מכתבו מיום ג' י"ב שבט תש"ו קראתי בחבה. והנני להשיב.
א. מעביר ד' אמות ברשות הרבים.
כת"ר הביא דברי הגהות חו"י על הרי"ף דכתב: והמעביר ד' אמות בר"ה נ"ל דבכל דהו חייב, וצ"ע (הגהות חו"י ס"פ כלל גדול).
וע"ז השיג בספר כתר המלך מדברי הרמב"ם: וכן הזורק או המושיט בידו מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחר (ה' שבת י"ב ה' ט').
ועוד הקשה מדברי הרשב"א והר"ן שכתב דמעביר ד' אמות הוא כמוציא מרשות לרשות. הלכך הדין נותן שדומה בשעורו למוציא. והנה בעיקר דין העברת ד' אמות נאמרו שתי דעות: א) שהעברה היא תולדה דהוצאה, וזו היא דעת הרשב"א (בחדושיו שבת צו ב) והתוס' (שבת ב' ד"ה פשט) וזאת היא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב: וכן הזורק או המושיט בידו מתחלת ארבע לסוף ארבע, הרי זה תולדת מוציא וחייב (ה' שבת פי"ב הלכה י').
ב) דעת הר"ן והמאור שמעביר ד' אמות ברה"ר היא גופה הוצאה מרשות לרשות לפי שד' אמות של אדם בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיין וכשהוציא להן בזורק ומעביר כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דמיין (הר"ן פ' כלל גדול המאור פ' הזורק והרשב"א שם). ולשתי הדעות השגת כתר המלך היא אלימתא ותקיפה.
והנה מעכ"ת יצא לתרץ דברי החו"י וחקר אם שיעורין שנאמרו לענין שבת הוא שבפחות מכשיעור אינה חשובה מלאכה. או שכן היא מלאכה והשיעורין הם תנאי' אבל עצם המלאכה היא בכל שהוא, ועל יסוד זה כתב דהחו"י סבר דפחות מכשיעור היא מלאכה וא"כ במעביר ד' אמות ברה"ר דעל זה לא נאמר שיעור הוי בכל שהוא.
והכתר המלך סבר דפחות מכשיעור אינה מלאכה כלל הלכך גם במעביר ד' אמות פחות מכשיעור אינה העברה.
ולדידי דבריו אלה אינם נכונים דלמטוניה דמר בכל תולדות המלאכה בשבת נאמר כיון דלא נאמר בהם שיעור תהיינה אסורות אפילו בכל שהוא ולמה נקט החו"י את דינו דוקא במעביר ארבע אמות.
ובאמת כשנאמרו השיעורין למשה מסיני הוא גם לכל תולדות המלאכות, ואין צריך לומר במעביר שהיא גופה הלמ"מ וכדאמרינן: ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי לה (שבת צו): וכשנאמרה הלכה זאת השוותה לכל המלאכות האחרות בשיעורן.
ב. חצי שיעור אסור מן התורה.
ולעיקר חקירתו אני אומר אשתמיטתיה למר סוגיא דגמרא: חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאצטרופי אסורא קא אכיל, וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא (יומא עד).
מכאן אתה למד שלדברי הכל אכילה שבתורה אינה אלא בשיעורה דהיינו בכזית ורבי יוחנן דמחייב הוא משום דחזי לאצטרופי וקי"ל כרבי יוחנן, וכמו שכן פסק רמב"ם ומרן ז"ל: הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא (הלכות שביתת עשור פ"ב ושו"ע או"ח סי' תרי"ב, סעיף ה').
וחצי שיעור אסור גם במלאכות שבת, וכדאמרינן וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. ופירש"י: נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה (שבת עד). הא למדת דרש"י סובר חצי שיעור אסור מן התורה גם לענין שבת.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב: המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור (ה' שבת פי"ח ה' כ"ג). ולפי מה שכתב בכלליו: וכל מקום שיאמר שעושה דבר זה פטור, הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה (ה' שבת פ"א ה' ג').
מדבריו אלה מוכח שבאיסורי שבת לא נאמרו דברי רבי יוחנן לאסור חצי שיעור מדאורייתא.
וכן כתב החכם צבי: בכל אסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור, אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני (תשובות חכם צבי סי' פ"ו).
וחיליה ממ"ש התוס': דטעמא דחזי לאצטרופי הוא להוכיח שרבויא דכל חלב הוא גם לחצי שיעור (יומא עד. ד"ה כיון). מכאן דבשאר איסורים שבתורה אין חצי שיעור אסור אלא מדברי סופרים.
ולפי זה יש לומר שגם הרמב"ם סובר כן ולכן כתב דמוציא חצי. שיעור פטור, כלומר מותר מן התורה ואסור מדברי סופרים.
ולפי זה מ"ש: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור? היינו לומר שאסור מדרבנן לדברי הכל שאף ריש לקיש לא אמר אלא שמותר מן התורה.
אולם עיקר דברי החכם צבי אינו ברור לי, דכיון שמטעם דחזי לאצטרופי אוקים רבי יוחנן רבויא דכל חלב לחצי שיעור, מיניה נלמוד לכל התורה כולה מטעם דחזי לאצטרופי. שאם לא תאמר כן אין ללמוד אפילו במידי דאכילה אלא אימא דוקא בחלב שהוא איסור כרת וכל הדומה באיסור כרת אתרבאי ולא כל שאר איסורין.
אלא ודאי כיון שאוקמינן רבויא דכל חלב אחצי שיעור מטעמא דחזי לאצטרופי. מזה למדנו דלא משום חומר כרת שבו איתרבה אלא משום דחזי לאצטרופי, והוא הדין לכל האיסורין, וכ"כ הר"ן (עין מל"מ ה' חמץ ומצה פ"א ה"ז).
ובאמת שגם החכם צבי לא סמך על סברתו זאת ולכן הוסיף וכתב: אי נמי יש לומר דאף שבכל האיסורין פחות מכשיעור נמי אסור מן התורה היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור, אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה דבר שמחשיבו לא אמרינן חזי לאצטרפוי (שם).
מכאן למדנו שסברת הח"צ לחלק בין איסורי אכילה לשאר איסורין אינה מוסכמת להלכה. וכן כתב המשנה למלך: וכל השיעורין שנאמרו במסכת שבת לגבי ל"ט מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת. אבל איסור מן התורה איכא בפחות מכשיעור, דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה (משנה למלך ה' שבת שבת פי"ח ה"א).
מדבריו למדנו שגם בשיעורי הוצאה דשבת אסורים מדאורייתא בחצי שיעור.
וקשה דלישנא דהרמב"ם המוציא חצי שיעור וכו' וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור, משמע דפטור ומותר מן התורה ואינו אסור אלא מדרבנן וכדאמרן.
והנה בדברי הרמב"ם אלה נשאו ונתנו גדולי הפוסקים בספריהם, ואף אני אענה חלקי ואומר: דכללא דהרמב"ם בלשון פטור הנאמר בהלכות שבת אינו אלא להלכות המיוחדות לשבת וכלישנא דגמרא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, ופירש"י: פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם (שבת מ א) אבל פטור דכל התורה כולה כגון חצי שיעור היינו פטור עונש. וקרבן ואסור מדאורייתא, לפיכך מה שכתב הרמב"ם בחצי שיעור דהוצאה ומלאכות שבת פטור היינו פטור ואסור ככל חצי שיעור בכל האסורין שבתורה.
וכמו שכן כתב: אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו' פטור ואינו מחלל עבודה (ה' ביאת מקדש פ"א ה"א) והיינו ודאי פטור אבל אסור מן התורה והוא הדין לענין שבת.
הדרן לדיננא, מסוגין דגמרא מוכח דלא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בעיקר משמעות אכילה שלדברי הכל היא בכזית, וטעמא דרבי יוחנן הוא משום דחזי לאצטרופי ומשום כך אתרבה מקרא דכל חלב.
וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב: מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן (הלכות שבועות פ"ד ה"א).
הרי לך מפורש דסבר הרמב"ם דאכילה שבתורה אינה אלא בכזית ולפיכך בשבועה שאדם אוסר על עצמו אינו אלא בכזית דכל הנודר בלשון אכילה, על דעת לשון התורה הוא נודר.
וכן כתב: אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורים עלי או אכילה מפירות אלו אינו לוקה עד שיאכל כזית (ה' נדרים פ"א הלכה ה'). והיינו מטעמא דאמרן שכל הנשבע או נודר אוסר עצמו באותו השיעור שאסרה התורה לעונש או לאיסור.
שבתי וראיתי במל"מ דכתב משם הרא"ם לתרץ דברי הרמב"ם שכתב: האוכל מן החמץ בפסח כל שהוא אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ"י כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית.
מכאן מוכח דסבר הרמב"ם דאכילה בכל שהוא משמע, ותירץ הרא"ם שמ"ש רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי, הכי פירושו. דבכל השעורין שהם הלכה למשה מסיני אתאי הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה, והא דקאמר בגמרא טעמא דחזי לאצטרופי הוא ללמדנו דלא אתאי הלכתא אלא לענין עונשין אבל לאיסורא נשאר דין הכתוב בתורה דהיינו בכל שהוא (משנה למלך הלכות חמץ ומצה פ"א ה' ז').
ובכן מצאנו יסוד לסברת מעכ"ת לומר שהשיעורים שנאמרו בתורה הם תנאי האסור לעונשים וקרבן אבל האיסור מצד עצמו הוא אפילו בכל שהוא בכל איסורין שבתורה ובכללם גם אסורי הוצאה ומלאכה בשבת. וכמ"ש הרא"ם.
אבל לדעת הר"ן שריהטא דסוגיא מוכחא כוותיה, השיעורים הם הם גוף האיסור, שפחות מכשיעור אין שם אכילה ולא שם מלאכה עליהם. אלא מדכתיב כל חלב אתרבה לאסור גם בחצי שיעור, וממנו למדנו לכל אסורים שבתורה מטעמא דחזי לאצטרופי.
אולם גם אם נקבל דעת הרא"ם בכל זאת אין זה מתרץ דברי החו"י שהרי מטעם דחזי לאצטרופי למדנו לכל התורה כולה אסור חצי שיעור. והוא הדין להעברת ד' אמות ברה"ר.
ועוד שאעיקרא דדינא דברי הרא"ם אינם כהלכה, וכמו שהשיג עליהם המל"מ (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז והלכות שבועות פ"ד ה' א').
ואין לתרץ דברי החו"י בדבר שאינו כהלכה לפי סוגית הגמרא ודברי הרמב"ם ושו"ע. מכל האמור ומדובר יוצא שדברי החות יאיר בהגהותיו על הרי"ף אין להם על מי שיסמוכו.
שוב ראיתי שדברי החו"י אלה נסתרים מדברי עצמו בתשובותיו שכתב:
וכן אין ענין חצי שיעור אלא בדבר שיש לו עיקר בתורה בלאו, כגון שיעורי טומאת אוכלין ומשקלין וכיוצא בהם דאסמכינהו אקרא דארץ חטה בכיצד מברכין, שאין דבריהם בענין איסור, רק כך אמרו ע"פ אסמכתא וקבלו הל"מ ובפחות ודאי לא וכו'. וכי אמרינן חצי שיעור אסור מדרבנן לכו"ע ולרבי יוחנן אף מדאורייתא וכו' היינו בדברים שעיקרם מדאורייתא וכו' (תשובות חות יאיר סי' ט"ו).
דון מינה באיסור מעביר ד' אמות לדעת הרשב"א שהוא תולדה דהוצאה, ולדעת המאור שהוא אסור הוצאה עצמה, ובאמת שניהם לדבר אחד נתכוונו שכיון שד' אמות של אדם הם רשותו כשמוציא חוץ לד' אמותיו דומה כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. הלכך הוי תולדה דהוצאה שיש לה עיקר בתורה, מדכתיב: ויצו משה ויעבירו קול במחנה, לא תפיקו ותיתו מרה"י דידכו לר"ה (שבת צ"ו ב).
לפיכך הרי הוא ככל תולדות מלאכות בשבת שעיקרם מדאורייתא ואסורים בחצי שיעור מדאורייתא לרבי יוחנן דקיימא לן כוותיה.
לכן נראה לי שדברי החות יאיר בהגהותיו ככתבם צריכים תלמוד.
ג. מעביר פחות מד' אמות ברשות הרבים.
ולפי חומר הנושא אומר אני שטעות סופר נפלה בדבריו וצריך לומר, ובמעביר ד' אמות בר"ה נ"ל דבכל דהו אינו חייב. והדברים מגיעים למ"ש בתשובתו: ונבא לסעיף הרביעי אם יש להחמיר בפחות מפני דקי"ל חצי שיעור אסור לכתחלה. וזה מצד הסברא בלא ראיה נראה דבר זר ולא מסתבר כלל, דאם כן נאסור לו לילך גם תחום שבת או פחות וכו' ונאסור לטלטל אף בפחות מארבע אמות ברשות הרבים ואלו דברים שאין להם שחר.
ואם תאמר באמת מאי טעמא אסרינן גם חצי שיעור לר"י מדאורייתא ומדרבנן לכו"ע מדקי"ל לענין אכילה ואפילו במידי דלאו אכילה כגון בהוצאה מרשות לרשות בשבת וכו'.
נראה לי בזה שאין לאסור חצי שיעורו בתורה כגון טלטול ד' אמות דילפינן משבו איש תחתיו או אלפים אמה ממגרשי הערים וכו' שאם התורה התירה בהדיא לא מצינו שרז"ל יאסרינהו מפני חצי שיעור ויש לנו ראיה מדברי הטו"ז ביו"ד רס"י קי"ז (תשובות חות יאיר סי' ט"ו),
ולזה מכוונים דבריו בהגהותיו שבשיעור ד' אמות בר"ה בכל דהוא אינו חייב כלומר אפילו ד' אמות פחות מה שהוא אינו חייב והיינו כמ"ש בתשובתו דבשיעור שנזכר בתורה אין לאסור חצי שיעור.
ד. אסור בחצי שיעור בדבר שנזכר שיעורו בתורה.
אולם גם דבריו בתשובתו צריכים בירור, דהנה לפי מה שהוכחנו מסוגין שלדברי הכל אכילה שבתורה אינה אלא בכזית, הרי זה כמפורש שיעורו בתורה ואעפי"כ אסרו חצי שיעור מטעם דחזי לאצטרופי ומרבוי דכל חלב, והוא הדין לכל האסורין שבתורה יהיו נאסרים בחצי שיעור מן התורה שהרי לרבי יוחנן דקי"ל כוותיה חצי שיעור אסור מן התורה ולא מדרבנן.
ואין ראיה מדברי הטו"ז שדוקא באסור נבלה שנאמר בתורה מפורש או מכור לנכרי הוא שאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפרשה תורה (טו"ז יו"ד סי' קי"ז ס"ק א') מה שאין כן בחצי שיעור שהתורה אסרה מרבוי דכל חלב לרבי יוחנן שפיר יש לאסור אף בשיעור ד' אמות מדין חצי שיעור.
והנה בעיקר דברי הטו"ז כבר עמד עליהם החות יאיר בסימן קמ"ב ודחה אותם, ואני מוסיף עוד לומר דהנה הטו"ז כבר עמד עליהם החות יאיר בסימן קמ"ב ודחה אותם, ואני מוסיף עוד לומר דהנה הטו"ז למד את דינו ממ"ש התוס': ובפרק ז' דשביעית תנן: אין עושין סחורה בפרות שביעית וכו' ולא בנבלות וטרפות וכו' לא משכחת שיהיו כולם שוים לענין סחורה אלא כי האי גוונא דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי (סוכה ל"ט ד"ה ליתיב).
מזה הוכיח הטו"ז שאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה שאם לא כן שפיר הוו כולהו דיני דמתניתין שווין באיסור דרבנן.
ולע"ד אין זו ראיה כלל שהרי להרויח ולמכור ביותר אסור נבלה ככל יתר הדברים השנויים במתניתין, הרי לך מפורש שגם בדבר שמפורש התירו בתורה כגון נבלה דמקרא או מכור, הרי הוא כמפורש בכל ענין של מכירה ואעפי"כ אסרו חכמים סחורה בדבר אסור, וצ"ל דכוונת הטו"ז אסרו חכמים באופן שעוקר לגמרי דין תורה, וכמו שכן כתב לענין שופר (או"ח סי' קפ"ח ס"ק ה').
ובאמת רבים חלקו על הטו"ז בדין זה (עין פתחי תשובה שם ס"ק ג').
ועל כל פנים אין ללמוד מהטו"ז לדין חצי שיעור. שהתורה רבתה לאוסרו ולא נאמר השיעורין אלא לענין עונש. ונראה לע"ד לקיים דברי החות יאיר דבטלטול ד' אמות ברשות הרבים, כיון שאיסורו הוא מתולדה דהוצאה ואסור הוצאה אינו אלא מרשות היחיד לרשות הרבים ובפחות מד' אמות אין כאן שתי רשויות ואין כאן הוצאה.
וכן לענין יציאה, אין יציאה אלא מחוץ לאלפים אמה ובפחות מזה אינה נקראת יציאה, שאם לא כן נאסור גם לצאת מבית לבית ומבית לחצר, אלא יציאה נקראת דוקא כשהיא מחוץ לתחום. הלכך אין לאסור פחות משיעור זה דזהו אסור חדש על מה שהתירה תורה ולא אסור חצי שיעור. והרי זה דומה למי שנשבע שלא יאכל כזית או שלא יאכל כל הככר שאין חלות של אסור בפחות מזה, ולכן אינו אסור בחצי שיעור.
ובעיקר דין זה מצאתי ראיתי להחת"ס שכתב:
והא דאמרינן בפרקין דהתירו לטלטל פחות מד' אמות משום דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות משמע משום פסידא לחוד לא התירו? התם היינו לטלטל ברשות הרבים פחות מד' אמות שזהו איסור חמור הוא חצי שיעור מאיסור דאורייתא (חת"ס או"ח סי' ס').
אולם לע"ד נראה דמסוגיא זאת מוכח להדיא דבאסור ד' אמות, לא נאמר דין חצי שיעור דגרסינן התם: א"ר יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלקים הסתר דבר והכא מאי כבוד אלקים איכא דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים (שבת קנג ב).
ולדברי החת"ס הרי אין כאן היתר מעיקרא ומה זה שאמרו שלא רצו לגלותה, משום דילמא אתי לאתויי והלא אסור הוא מדין חצי שיעור.
וכן גרסינן: רבי שמעון אומר נותנן לחברו וכו' במאי קמיפלגי? מר סבר פחות מארבע אמות עדיף דאי אמרת נותנן לחברו וחברו לחברו אוושא מילתא; ומר סבר נותנו לחברו עדיף דאי אמרת מוליכן פחות מד' אמות זימנין דלאו אדעתיה ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים, וכתבו התוס' דאם אין שם חברים מודה ר"ש להוליך פחות מד' אמות (עירובין צ"ז ב תד"ה רבי שמעון).
מכאן מוכח להדיא שלכל הדעות בהעברת פחות מד' אמות ברשות הרבים, אין בה איסור כלל ולא אסרו משום שמא יעבירנו ד' אמות אלא היכא דאפשר ע"י חברו.
שבתי וראיתי בשדי חמד שהביא דברי החתם סופר אלה ופירשם דהכי קאמר דאיסורן מדרבנן אלא שלהיותו חצי שיעור של תורה חמור ממוקצה (שדי חמד מערכת ח' כלל ג).
ובאמת שדברי החת"ס שהוא חצי שיעור מאיסור דאורייתא אינם מתפרשים כן, וכבר כתבתי לע"ד שפחות מד' אמות אינן אסורים עליו.
וכן כתב השד"ח שם בשם שו"ת דברי מרדכי דמעביר חפץ ברשות הרבים פחות מד' אמות אין אסור אפילו מדרבנן.
ואסברא לן טעמא משם ספר צור תעודה ופרי מגדים דעקירה בלא הנחה והולכה פחות מד' אמות שלא נגמרה מלאכה לא חל עליה שם איסור כלל. וכן הביא דברי ספר דברי מרדכי שגם הוא כתב כזאת ביתר בירור. ומתוך כך פירוש דברי החת"ס שהם על פחות מארבע אמות שזה אסור מדרבנן וכדפסק מר"ן ז"ל: אסור להוליך חפץ פחות פחות מד' אמות ואפילו בין השמשות ואפילו בכרמלית (או"ח סי' שמ"ט סעיף ה'), אבל פחות מד' אמות ברשות הרבים מותר גמור ואין אסור משום חצי שיעור (שד"ח שם כלל ג, ד"ה ועל קושית וכלל ה' ד"ה ועל דברי).
מכל האמור ומדובר תורה יוצאה שלא נאמר דין חצי שיעור במעביר ד' אמות ברשות הרבים וכדכתב החות יאיר בתשובותיו, ולפיכך שפיר מצינן לתרוצי דבריו שבגהותיו וכדאמרן. והנלענ"ד כתבתי.