סימן נד

(לאו"ח סי' שנ"ו).

שדה זרוע יותר מבית סאתים לענין עירוב

 

ב"ה מרחשון תרנ"ן.

לכבוד ידידי ועמיתי הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא, כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש, יצ"ו.

 

רב חביבאי בתר דמסגינא בשלמא רבא, הנני בא לחות דעתי הדלה בשאלה שעמדה לפניו בסיורו בשליחותנו שליחות של מצוה במושב שדה יעקב, בנדון עירובין, והיא. כי מושב זה מוקף בחוטי  ברזל שהם יציבים ומקיפים את כל המושב אולם בין חוטי העירוב לבין הבתים מפסיק שטח גדול מבית סאתים של שדה זרוע ירקות וזירעונים והוא עשוי ערוגות ערוגות, ונסתפק מעכ"ת שמא שדה  זרוע זה מבטל את העירוב ואסור לטלטל בו ולהוציא ממנו אל הבתים או מן הבתים לתוכו, ומסיק לסמוך על תשובת החכם צבי (סי' נ"ט). דפסק ששדה זרוע העשוי ערוגות ערוגות הואיל והשבילים  שבין הערוגות עשויות להילוך לא מבטלין העירוב ואין אומרים בהפסק שבין הערוגות שהיא כלבוד דמי, את"ד.

 

ולע"ד לא מצאתי ספוק בהיתר זה. שהרי גרסינן בגמרא: קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור. הא מעוטא שרי, אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן  אלא בית סאתים אבל יותר מבית סאתים אסור. (עירובין נ"ד).

 

וכן פסקו הרמב"ם ושו"ע ז"ל: מקום יותר מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בכולו, נזרע מעוטו אם נזרע ממנו בית סאתים מותר לטלטל ואם היה המקום זרוע  יותר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו (הלכות שבת פ' ט"ז ה' ו' ואו"ח סי' שנ"ח סעיף ט').

 

מכאן אתה למד שכל שדה זרועה ביותר מבית סאתים אפילו אינו זרוע אלא מעוטו אסור לטלטל בתוכו ולהוציא ולהכניס ממנו לרשות אחרת, ומשמע ודאי שלא דוקא מעוטו הצפוף במקום אחד  אלא אפילו אם מעוטו זה עשוי ערוגות ערוגות שיש שבילים להלוך בין ערוגה לערוגה גם כן אסור, והיינו טעמא משום דכל שדה זרוע בזרעונים לא דיירי ביה אינשי והוה ליה גינה ואסור לטלטל  אף בשאינו זרוע דבטיל לגבי רובה, (פירש"י שם כ"ג ד"ה נזרע רובו) וכ"כ המ"מ: ודע כשנזרע שאסור לטלטל בו אף במה שלא נזרע אסור לפי שנפרץ במלואו למקום האסור לו ולזה כתב רבינו אסור  לטלטל בכולו (מ"מ שם).

 

ואם נזרע רובו אפילו אם מקום הזריעה פחות מבית סאתים הואיל ורובו זרוע אסור לטלטל בכולו.

 

ומעתה בנדון דידן אעפ"י שעשוי ערוגות אם מקום הזריעה בצרוף הערוגות הוא רובו של השדה אעפ"י שעשו ערוגות אסור הואיל והמעוט הלא הזרוע בטיל לגבי רובא וגם אם נזרע מעוטו אם  השטח הזרוע הוא יותר מבית סאתים בצרוף המקומות הזרועים נאסר כולו וזו היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק.

 

וגם החכם צבי בתשובתו פסק בגינה שרובה זרועה ומקום הזריעה עשוי ערוגות ערוגות כיון דסוף סוף הזרוע רבה על שאינו זרוע המיעוט בטל לגבי הרוב בין ממקום אחד בין משני מקומות  דרובא דאורייתא בכל מילי באיזה אופן שיהיה והוכיח זאת מסוגין דגמרא בדין נטוע רובו.

 

אמנם בחלוקה אחרת שלא נטע רובה ואין בית סאתים במקום אחד כתב: דעתי נוטה להקל דבטלי להו אגב רובא דהיתרא ואין שם קרפף עליהם, וכדאמרינן ללישנא קמא דרב הונא: הא מיעוטא  שרי לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים אבל בית סאתים אסור. (עירובין כ"ד א) דבעינן דבר חשוב דאף דזריעה מועטה לאו חצר היא מ"מ אין שם קרפף עליה עד שתהא בית סאתים ומשמע לי  דבאינה בבת אחת אין להם שום חשיבות להקרא קרפף ואף דקי"ל כר"ש דבעינן יותר מבית סאתים מסתמא בחד גוונא מיירי (תשובת חכם צבי סי' נ"ט). ולע"ד נראה שחידוש זה של החכם צבי ז"ל  אין לו על מה שיסמוך דסתם לשון הגמרא הא מיעוטא שרי וכו' אבל יותר מבית סאתים אסור משמע אפילו אם מיעוט הזרוע מחולק לערוגות ושבילין מפסיקין בניהם, ולישנא קמא דרב הונא לא  להקל בא אלא להחמיר ולומר דנזרע מיעוטו בשיעור בית סאתים נמי אסור, וטעמא דדינא דכל בית סאתים או יותר מבית סאתים זרועים לכל מר כדאית ליה עושים את שדה זה לגינה ולא לדירה  ועושין א"כ הבתים הסמוכים להם כחצר שנפרץ רובו, ואין שום סברא לחלק בין עשוי ערוגות או לא, שהשבילין בין הערוגות אינם מוציאים את השדה כולו מעיקר גינה, דבר זה מוכרח מעצמו  שהרי כל שדה זרוע ירקות או זרעונים מחולק מטבעו לערוגות ואעפי"כ אמר דאם זרוע יותר מבית סאתים אפילו ששטח הזרוע הוא מיעוטו של כל השדה הרי הוא נדון כגינה.

 

ולדעתי ברור הדבר דמ"ש: אבל יותר מבית סאתים אסור, היינו אפילו אם המיעוט הוא כולו במקום אחד ואפילו אם הכי הוא זרוע צפוף יותר מבית סאתים אסור ואין צריך לומר כשהמיעוט הוא  מתלקט מבין הערוגות כל שביל בטל הוא לגבי הערוגה והוה ליה כרובו זרוע.

 

והנה החכם צבי חיזק חידושו זה מסברא: דאנן לא אשכחן בשום מקום ששני מקומות שאין בכל אחד מהם כשיעור ויש ביניהם דבר המותר שיצטרפו לאיסור אי לאו מתורת רוב, ולא יהא איסור קל  מדרבנן חמור משיעורי סוכה באויר וסכך פסול שאינם מצטרפים אם יש ביניהם דבר המותר (שם).

 

ולע"ד נראה במחכ"ת שזו היא סברא פריכא משום דלענין עירוב השיעור בכללו הוא שדה שזרוע יותר מבית סאתים ואפילו הוא מיעוטו או רובו של שדה ואפילו אם מקום הזרוע הוא פחות מבית  סאתים הלכך גם אם הוא זרוע בערוגות, הרי זרוע לפניך ועושה את כל השטח לגינה, דשבילי הערוגות אינם עושים את השדה מוכשר לדירה ולא דיירי ביה אינשי.

 

החכם צבי ז"ל הוסיף להקל דאפילו אם השבילין שבין הערוגות הם פחות משלשה טפחים הואיל והם עשוים להלוך לא אמרינן בהו כלבוד דמי. (שם). דבר זה יש לו יסוד שהרי שנינו: ואלו מפסיקין  לפאה וכו' ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים (פאה פ"ב מ"א), ושביל היחיד היינו דשקיל כרעא ומנח ארעא ואפי"ה אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים מפסיק, אבל אין  הדברים אמורים אלא לענין פאה, שכל ערוגה היא דבר שראוי להתחייב מצד עצמו משא"כ בדין עירוב ששיעורו הכללי היא שטח זריעתו, כל שהוא זרוע יותר מבית סאתים אפילו שהוא מיעוטו של  השדה עצמו או כל שזרוע רובו אפילו אינו יותר מבית סאתים הרי הוא כגינה ופסול.

 

כתבתי זאת לברורה ולבונה של הלכה זאת, אולם בנדון דידן אין אנו צריכים לכל זה דהואיל ויש בו יותר מבית סאתים וגם זרע רובו, גם החכם צבי ז"ל מסכים שאין חילוק הערוגות מוציא אותו  מכלל גינה לבטל את העירוב.

 

ולכן איני מוצא צד היתר להכשיר עירוב זה שסביב הבקעה הזרועה לטלטל בתוכה או להוציא ולהכניס לתוכה.

 

התקנה היחידה לדעתי היא לסדר את העירוב על ידי לחי וקורה או צורת פתח בהוראת חכם בין גדרי בעלי הבתים ולהשאיר את הגבעה הזרועה מחוץ לעירוב, באופן זה יותרו כל הבתים  והחצרות שמסביב לגינה והגינה הזרועה תשאר מחוץ לעירוב ולא לטלטל בכולה ולא להוציא ממנה ולא להכניס לתוכה, מהבתים והחצרות שסביבה. והנלענ"ד כתבתי.