סימן נה

(ליו"ד סימן רס"ח)

א. גרות בפני יחיד.

ב. כהן שנשא גיורת וילד ממנה בנים ורוצה לחזור בתשובה אחר מיתתה

 

כ"ח בשבט תשו"ב.

לכבוד האדון הנכבד מר אדולף כהן יצ"ו, בעיר ריו די – ז'נרו. שלום וברכה.

 

שאלת ממני.

החתום מטה משתחוה מול הדר גאונם ומבקש פתרון לשאלתו ותקון למצבו.

מלפני זמן רב נכשל ושלא כדין נשא גיורת והוא כהן, תנאי החיים במדינה זו באותם הימים הביאוהו לידי כך, ואשה זו לאחר שנתגיירה ע"י חכם א' שבעיר בימים ההם החזיקה במצוות ודקדקה בשבת ובטהרה ובכשרות כבנות ישראל הכשרות. ובנים ילדה לו וחנכם כדת וכבני ישראל נאמנים וכל ימיה היתה זהירה ויראת חטא עד שובה לעולמה זה כשנתים.

אנשי קהלתנו קנאו לה' ופגעו בי ברצותם למנוע התבוללות העמים שלא תפרוץ במחנה. ופשיטא שהורידוני מן הכהונה. ובכל ימי חיי האשה לא הרהבתי עוז להרהר אחר מעשה הקנאים. ידעתי את החטא ואת הבא בעקבו. ואולם עתה לאחר שמן השמים נסתלקה הסיבה, וניטל הגורם, ערגה נפשי לשוב בתשובה וגם לשוב לקדושת כהונתי. והנני שואל ומבקש מכבוד מעלת תורתם להורני את הדרך בה אלך ואת המעשה אשר אעשה.

אמנם בני עדה הי"ו גם היום אינם רוצים לקבל אותי ולא את תשובתי ונמוקים שונים נותנים לכך. ולפיכך גברה עוד בקשתי ושטוחה תחנתי שבעתים לפני כבוד גאונים להורות הלכה למעשה מה דיני ומה תקנתי.

ואני תפלה שייערה עליהם רוח ממרום למצא תקון לנפשי ומרגוע לרוחי, וי"ר שירבה שלומם וכבוד תורתם וגדולתם עד יבוא שילה ולכל תלמידיהון ולכל ישראל שלום.

החותם בתפלה ובכריעה והשתחויה ומבקש תשובה.

וזאת תשובתי.

א) גרות בפני יחיד.

מדברי מכתבך מתברר שאשה זאת שנכשלת בה והולדת ממנה בנים נתגיירה על ידי חכם אחד מחכמי העיר, דבר זה מעורר בי ספק גדול אם יש לדון אשה זאת כגיורת. וזה לפי שמעשה הגרות דורש שתי פעולות: א) מילה וטבילה לאיש לשם גרות או טבילה לאשה. ב) הודעת המצות (יו"ד סי' רסח סעיף א) והנה בדין מילה וטבילה פסק מרן ז"ל.

כל עניני הגר בין להודיעו המצות ובין לקבלם צריך שיהיו בשלשה הכשרים לדון וביום מיהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני שנים ובלילה וכו' הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף והרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית. (שם סעיף ג').

הא למדת שאין הגוי נכנס לברית ישראל אלא בטבילה בפני שנים שהם נחשבים לעדי גרות ובקבלת המצוה לפני שלשה הכשרים לדון, ובלא זה הרי הוא נשאר בגיותו ואפילו אם החזיק במצות ושמר שבת ונזהר במצות טהרה וכשרות אין זו מוציאתו מגיותו אלא יכול להמנות בין חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא אבל לכל יתר הדברים ובכלל זה נשואין הרי הוא כגוי ואין קידושיו תופסין (אה"ע סי' מד סעיף ו).

ולכן גרות זאת שלפי דבריך נעשתה על ידי חכם אחד היא בטלה ומבוטלת. הלכך הבנים שנולדו ממנה נגררים אחריהם והרי הם גוים גמורים, וכמו שכן פסק מרן ז"ל: ולד שפחה ועכו"ם כמותן בין שנתערבו מפסול וכו' (אה"ע סי' ח' סעיף ה') וצריכין להתגייר על ידי עצמן אם הם גדולים או על ידי אביהם או אמם. אם הם קטנים (יו"ד רס"ח סע"ז).

ובכל אופן אפילו אם נניח שאמם נתגירה כדין וכהלכה בניה הם חללים לכהונה וכמו שפסק מרן ז"ל: הבא על הגיורת ומשוחררת אפילו נתעברה מביאה ראשונה הולד חלל. (אה"ע סי' ז סעיף יד). וכיון שכן אינו נושא את כפיו כמו שפסק מרן ז"ל: החלל אינו נושא כפיו. (אורח חיים סי' קכח סעיף מב). לא הוא לבדו ואף לא עם כהנים אחרים, ואפילו אם עלה ירד משום איסור עשה דכה תברכו את בני ישראל ולא זרים. (או"ח סי' קכח סעיף א' בהגה ומג"א וטו"ז). וכיון שכן יש בו משום אסור של ברכה לבטלה. (פר"ח שם סעיף מב דף ח).

ג) נשיאת כפים לכהן שנשא גיורת.

באשר לשאלתך אם אחרי שמתה האשה והכהן מתחרט מעון זה ורוצה לשוב בתשובה אם חוזר לכשרותו לנשיאת כפים, הנני עונה ואומר: כדין וכהלכה עשו אנשי קהלתו למונעו מנשיאת כפים וזה לא משום קנאה וסייג למנוע התבוללות כמו שחשב כבודו, אלא כך היא שורת הדין: כהן שנשא אשה האסורה לו אפילו אסור דרבנן נפסל לנשיאת כפים ולא מספיקה התשובה להחזירו לכשרותו, וכן נפסקה הלכה: כהן שנשא גרושה לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון ואפילו גירשה או מתה פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהן. (או"ח סי' קכח סעיף מ). והוא הדין לחלוצה. (מגן אברהם שם ס"ק נז). וכל שכן גיורת שאסורה מדין זונה.

ד) כהן שנשא נכרית.

ובנדון דידן מסופקני אם מהני נדר הנאה על דעת רבים דלפי מה שכתבת שהתגירה לפני חכם אחד אין זה גרות כלל וכמ"ש בראשית דברי, וכיון שכן אסורו מפורש בדברי קבלה: כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות (מלאכי ב' י"א – י"ב).

ואל תשיבני ממה שכתב הרמב"ם ופסקו רמ"א ז"ל: שאין שאר עבירות מונעות נשיאות כפים (או"ח סי' קכ"ח סעיף לט).

והפר"ח ז"ל [שם] אסברא לן דינא בטעמא שאין אומרים לרשע הוסף רשע והמנע מן המצות. ואין זו תשובה שלא נאמרו דברים אלו בנשא בת אל נכר שנוסף על עונש כרת יש בו פסול כהונה כדכתיב: ומגיש מנחה לה' צבאות. ודרשו רז"ל: אם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לאלקי ישראל. (שבת נה ב, סנהדרין פב א). ודבר זה נאמר על הבנים שילדו לו מאשתו הישראלית דבני הנכרית הלא אינם מתיחסים אחריו ואינם מבני אהרן, וכיון שהכתוב הענישו שלא יהיו לו בנים ראויים לכהונה מזה יוצא מכל שכן שגם הוא נפסל לכהונה. ואם כן כשהוא נושא את כפיו לא רק שאינו מקים מצות עשה אלא עובר על לאו הבא מכלל עשה דבני אהרן ולא הזרים וכדאמרן לעיל. הלכך אין לומר בזה שאין אומרים לרשע הוסף רשע אלא להיפך על כגון זה נאמר: מי שאכל שום וריחו נודף יאכל שום אחר? אף זה שהרשיע ונשא גויה נפסל לנשיאות כפים ואם ישא את כפיו יעבור על לאו הבא מכלל עשה ועל אסור ברכה לבטלה.

אולם הואיל ומצוה עלינו לקרב ולא לרחק לפתוח פתח תשובה להשבים באמת ולא לנעול בפניהם את הדלת וכמו שכתב רמ"א בדין כהן שהרג את הנפש; ואם עשה תשובה נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם והכי נהוג דלא גרע ממומר (או"ח סי' קכח סעיף לה) אנו נאמר בנשא נכרית שלא גרע ממומר ואם עשה תשובה חוזר לכשרותו אלא שכיון שזה הוא אסור של עריות אין התשובה מספיקה עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור להם.

ובנדון דידן נכרים הדברים שכהן זה מתחרט על מעשיו ורוצה לשוב בתשובה שלמה מחטא זה שבא לידו וכאמרו: "ערגה נפשי לשוב בתשובה, וגם לשוב לקדושת כהונתי, ולפיכך גברה עוד בקשתי, ושטוחה תחנתי שבעתים לפני כבוד גאונם להורות הלכה למעשה למצוא תקנה לנפשי ומרגוע לרוחי".

ולדברי תשובה אלה שיוצאים מלב כואב ודואב מצוה עלינו להזדקק להם ולמצא פתח תשובה לכהן זה שהוא רוצה בכל לבו ונפשו לשוב בתשובה שלמה ולשוב למצות כהונתו. הנני מוצא צד זכות גדול להכשירו לכהונה משום שהוא היה סבור שכיון שנתגירה אשתו זאת על ידי חכם הרי היא כישראלית גמורה ולא ידע דין זה שכהן אסור בגיורת. והרי זה בגדר אומר מותר.

ה) אומר מותר.

הטו"ז למד מדברי התוס' (בכורות כג א ד"ה סבר) דאומר מותר דינו כשוגג. (טו"ז יו"ד סי' צט ס"ק ט). והפר"ח הוסיף כתב דאפילו בדבר דכולי עלמא ואפילו נשים גמירי לאסור וטעם ואמר מותר הרי הוא כשוגג. (פר"ח שם סוף ס"ק יב). אולם במג"א נראה דמספקא ליה דין זה דכתב: והאידנא שרוב העולם אין נזהרין להשיח בברכות של ק"ש אפשר דדיינן להוא כשוגג כמ"ש הטו"ז דאומר מותר שוגג הוא (עיין במכות ט א) (מגן אברהם או"ח סי' קא סעיף ו).

ולכאורה היה נראה דבעיקר הדין מסכים המג"א לדעת הטו"ז דאומר מותר שוגג הוא. אלא דשיחה בברכות קריאת שמע מספקא ליה משום דבאמת ליכא מאן דסבר שמותר להשיח בברכות ק"ש וזהו דבר שהסברא מחייבת לאסור, אלא מתוך שאינם נזהרים בכך יש לומר דהוו בכלל אומר מותר. וע"ז הוא דכתב אפשר דדיינינן להו כאומר מותר. אבל אחרי העיון נראה דהמג"א מספקא ליה עיקר דינו של הטו"ז משום שדברי התוס' במכות מוכיחין בכל התורה אומר מותר הוא קרוב למזיד.

ועל כל פנים באיסורים דלא משמע להו לאינשי אסורא לדברי הכל אומר מותר הוי שוגג וכמ"ש החתם סופר (חי"ד סי' פח).

מכללם של דברים למדנו שלדעת הרבה מרבוותא אומר מותר דינו כשוגג או קיל משוגג. ברם מדברי הרמב"ם מוכח להדיא שאומר מותר דינו כמזיד שכתב: שאין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה. במה דברים אמורים שלא ידע בטומאה אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד וכן בתרומת מעשר. (הלכות תרומות פ"ה ה"ח).

וכבר עמד בזה החתם סופר ותירץ: ואולי יש לומר התם נהי דשגג בדין מכל מקום הזיד בגזל ועינו רעה במתנות כהונה למיהב ליה מה דלא חזו ליה וצ"ע, (חתם סופר שם ד"ה ומה).

והנה סברא זאת כתבה התוס' אליבא דרב חסדא דמכל מקום קרי לה מזיד משום דבמזיד נהרג שיודע שבטוב הרגו. (מכות ט א תד"ה ורב חסדא) אבל נראה ודאי שגם לדברי הסוברים אומר מותר שוגג הוא מודו שאם המעשה עצמו מכוער אין אומר מותר חשוב כשוגג.

מכל האמור ומדובר תורה יוצא שאומר מותר ובאיסור דלא משמע להו לאינשי, לדברי הכל דינו כשוגג.

ומעתה בנדון דידן ניכרים הדברים שכהן זה לא ידע ואינו יודע גם עתה שגיורת אסורה לכהן,. אלא שהוא סבור שמה שפסלו אותו בני קהלתו לעלות לדוכן מדעת עצמם עשו כן למנוע להתבוללות בעמים, שלא תפרוץ במחנה ישראל תחת הסואה של גרות. וכיון שכן יש לומר שאין הוא נפסל לנשיאות כפים משום כך, אלא בשובו מחטאו ואחרי שגרשה או מתה הרי הוא שב לכשרותו אפילו אם היתה נכרית גמורה.

ומכל מקום כיון שהוא בגדר אסור צריך שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהן, היינו שיאמר בפני רבים הרי אני אוסר עלי מדין נדר כל הנאה מנשים האסורות לי מדין תורה או מדרבנן. ונדר זה הוא על דעת הקהל שלא תהיה לו התרה על ידי חכם אלא על פי דעתם (עיין יו"ד סי' רכח סעיף כא וש"ך ס"ק נח). ובקבלו על עצמו נדר זה, ותשובתו הגמורה על העבר ושלא יוסיף להכשל בחטא זה. (עיין רמב"ם ה' תשובה פ"ב ה' ב). הרי הוא שב לכשרותו לעלות לדוכן ולישא כפיו אולם בניו אחריו נפסלו מדין כהונה ואינם נושאים כפיהם משום שהם גרים או משום שהם חללים הואיל ונולדו מאשה שהיא אסורה לכהונה. הלכך אפילו אם בא עליה בשוגג (אה"ע סי' ז' סעיף י"ב) בניו הם חללים.

ולפי שגרות אמם מסופקת מאד וקרוב הדבר שהיא נשארת בגיותה כדאמרן, מצוה על אביהם למול אותם או להטיף מהם דם ברית אם הם נמולים. (יו"ד סי' רס"ח סעיף א) ולהטבילם לשם גרות אחרי הודעת המצות ובפני בית דין. וזה הוא תנאי יסודי לתשובתו ולתקן את המעות ולהשיב את בניו לברית תורת ישראל. וכל זמן שלא יעשה כזאת אין תשובה מועילה לו דהרי זה כטובל ושרץ בידו.

ורק אחרי גרות בניו ישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח.

סכום.

א) אין אדם נכנס לברית ישראל להיות מותר לבוא בקהל ישראל אלא על ידי מילה וטבילה וקבלת עול מצות בפני שלשה אנשים מישראל הכשרים לדון.

ב) אשה שהתגיירה לפני אחד מישראל אפילו אם הוא רב העיר אעפ"י שהתנהגה בשמירת המצות כישראלית אינה נחשבת לגיורת ואין קידושין תופסין בה ובנים אשר יוולדו לה מישראל הרי הם כגוים וצריכים מילה או הטפת דם ברית קבלת מצות וטבילה, לשם גרות לפני בית דין של שלשה.

ג) מעשה הגרות יתקיים על ידי עצמם אם הם גדולים מבני י"ג או על ידי אביהם אם הם קטנים.

ד) כהן שנשא גיורת זאת בחושבו שהיא גיורת גמורה ושהיא מותרת אף לכהן נפסל לנשיאת כפים ולא ישוב לכהונתו אלא בתשובה גמורה על העבר בהכנסת בניו הקטנים לברית ישראל על ידי גרות, ובקבלת נדר על דעת הקהל לאסור עליו כל מין הנאה מנשים האסורות לו מדין אסורי עריות ומדין אסורי כהונה. ובזה הוא שב לכהונתו לעלות לדוכן ולישא את כפיו ולקרא ראשון בתורה.

ה) הבנים שנולדו לו מגיורת זאת נפסלו לכהונה מדין גרים או חללים.

ו) מצוה על כהן זה לכפר את עונו במתן צדקה לעניים לומדי תורה לפי מדת יכלתו ומצוה מן המובחר לתת צדקה זאת לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה בירושלים עיקו"ת. וצדקה תהיה לו מאת ה' אלקינו לטוב לו ולבניו כל הימים ועיניו תחזינה בשוב ה' שכינת קדשו על ארצו ועמו בגאולת ישראל ובנין אריאל.

והנלע"ד כתבתי.