סימן נו
(לאו"ח סי' שפ"ה).
גדר מחלל שבת בפרהסיא
י"ב שבט תש"ד.
לכבוד ידידי ועמיתי הרב הגדול מו"מ כמוהר"ר חנניא גבריאל יצ"ו, ראב"ד מקודש לעדת הספרדים בירושלים תו"ב.
ראה ראיתי את שאלתו בנדון גדר מחלל שבת בפרהסיא לענין שחיטה, ואם אמנם שאלה זאת עצמה נשאלתי לפני ימים אחדים, וכנראה מחכמי אותה הישיבה שהזכיר מעכ"ת בשאלתו זאת. והשיבותי מה שנלע"ד, ובכל זאת משום דחביבותיה דמר גבאי הנני נענה לו לעין שנית בדברי מעכ"ת ולכתוב מה שתעלה מצודתי לפי קוצר השגתי.
מחלל שבת בפני איש מישראל
יפה כתב מעכ"ת דאין בגדר מחלל שבת בפהרסיא בפני עד אחד אפילו אם ידוע שיתפרסמו מעשיו מפי העד לעשרה מישראל וטעמו ונמוקו עמו דכתיב: על פי שנים עדים יקום דבר ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא.
ואני מוסיף לחזק את דבריו ואומר: דלא יהיו דבריו של עד אחד מחוץ לבי"ד, עדיפי מעדותו בפני בית דין. וכשם שאם העיד בפני בית דין אין עדותו קיימת, כל שכן כשהעיד חוץ לבית דין, מה שיש להסתפק הוא: אם נאשם זה לא מכחיש או הודה לדברי העד, ולכאורה יש לומר דאינו נפסל כדכתב מרן ז"ל: אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו. אלא על פי עדים שיעידו עליו שאין אדם משים עצמו רשע (חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ה).
קושטא הוא דמהר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו כתב: שלא נאמר כלל זה אלא לענין עדות. שאין אדם נפסל לעדות על פי הודאתו, אבל נאמן אדם על עצמו לענין עונשין.
אבל באמת דבריו אינם מוסמכים להלכה, וכמ"ש מרן החיד"א ז"ל בראיות ברורות ונוכחות מדברי הפוסקים ז"ל, ודחה ראיות מהר"ש בטוב טעם ודעת ומסיק שגם לענין עונשין אינו מרשיע בדין מפי עצמו, אלא שבי"ד רשאים להענישו מדין גדר (ברכי יוסף חו"מ סימן ל"ד ס"ק ל"ג).
ועוד יש לומר שלענין פסול עצמו לשחיטה הוי כדין עדות ולדברי הכל אין אדם משים עצמו רשע להוציא עצמו מכלל ישראל.
אולם לקושטא דמילתא נראה שלענין שחיטה נפסל על פי עד אחד שמעיד שעבר וחלל שבת ביד רמה והוא הודה לדבריו, דהודאתו של מעשהו שחילל שבת ביד רמה זה עצמו נקרא פרהסיא.
והוא הדין בעדות מיוחדת אפילו אם כל אחד מהעדים העיד על מעשה חלול שבת אחד שלא ראה בו חברו, הואיל ושניהם מעידים שראו באיש זה חלול שבת בפרהסיא מצטרפת עדותם לפסול שחיטתו וכמ"ש רמ"א ז"ל לענין דיני עדות דבר אסור, (חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ח) וכן כתב לענין אסור אשה לנטען ממנה שני עדי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזא האי לא חזא האי (אה"ע סימן י"א סעיף א' ועיין פתחי תשובה שם), דון מינה לענין מחלל שבת אם העידו שני עדים עדות מיוחדת על שתי עבירות או אפילו על עבירה אחת שתי פעמים שעשה אותם בפרהסיא וביד רמה מצטרפת עדותן לפסול שחיטתו של איש זה שהעידו עליו.
על פי הדברים אלה מתקיימים דבריו של החכם מחכמי הישיבה שאמר שגם כשחלל שבת בפני עד אחד נפסל הוא לשחיטה, והיינו באחד משתי הדרכים שכתבנו, או שהודה לדברי העד, או שחלל שבת בעבירות שונות או עבירה אחת פעמים רבות בפני כל אחד משני העדים.
אבל ודאי אם אין כאן אלא עד אחד שאומר שראה שמעיד על חלול שבת בפניו אין בדבריו כלום, ומכל שכן כשהגיד דבריו חוץ לבית דין אפילו בפני רבים ודאי שאין דבריו כלום. אלא אדרבה גוערין בו לפי שהוא כמוציא שם רע, אלא אם ראה דבר עבירה בחברו יגיד דבריו בפני בית דין שהם שומרי חומת התורה.
גדר פרהסיא לענין חלול שבת
בתשובתי לאחד מחכמי הישיבה כתבתי והוכחתי שמה שאמרו רז"ל: אין פרהסיא פחות מעשרה, הוא דוקא לענין מצות מסירת נפש על קדוש השם, דכיון דילפינן לה מדכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל לא חייבה התורה אלא בפני עשרה מישראל, והיינו בפניהם ממש כדין כל דבר שבקדושה שאינו נאמר אלא בפני עשרה ובמעמדם, ומה שאמרו התם והא אסתר פרהסיא הואי, משום דהליכתה לבית המלך לשם כך היתה בפני עשרה מישראל, או משום שהוא דבר שעתיד להתפרסם לכל וכמו שנאמר: ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים וישם כתר מלכות בראשה, וזהו מכלל הדברים שאמרו; אנן סהדי, וכן אמרו אין אפוטרופוס לעריות. לכן תירץ הגמרא קרקע עולם היתה וכיון שכן אינה מצווה על פרהסיא זאת.
אבל באמת בכל עבירות אחרות אינו נהרג אלא כשהוא עובר בפרהסיא, היינו בפני עשרה מישראל וכמ"ש בגמרא לגבי נעמן: "הא בצינעא הא בפרהסיא", ופירש רש"י: נעמן ביצנעא היה ולא היו ישראל בבית רמון וכו', (סנהדרין עה א) מכאן מוכח בפירוש כמ"ש כמ"ש דפרהסיא לענין זה היינו בפני עשרה, ולכן נראה דמ"ש מרן: ואם בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה (יו"ד סימן קכ"ז) הוא דוקא, ודלא כמ"ש הש"ך שם וזהו דוקא לענין מסירת נפש, אבל לענין חלול שבת אעפ"י שנאמר מחלל שבת בפרהסיא, אין זאת בפני עשרה מישראל אלא כל שהוא עושה ביד רמה וחוצפא של פריקת עול ובעיטה במצות השבת הרי זה נקרא פרהסיא. תדע שלענין שבת אמרו: ישראל מומר שאינו משמר שבתו בשוק (חולין ו'), מכאן דהעבירה שבשוק, כלומר שאינו נרתע מזה שיראוהו רבים הוי פרהסיא, וכן פירש"י: משמר שבתו בשוק בפרהסיא, אע"ג דמחלל בצינעא, וזהו שקראוהו רז"ל מומר בגלוי פנים, ופרש"י חצוף (עירובין ס"ט).
ולפיכך כתב מרן ז"ל: מומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא וכו' הרי הוא כע"א, ואם אינו מחלל אלא בצינעא וכו' הרי הוא כישראל, (או"ח סימן שפ"ה).
וכן כתב: מומר להכעיס וכו' או לחלל שבת בפרהסיא וכו' דינו כעכו"ם (יו"ד סימן ב' סעיף ה'), והיינו אפילו שלא בפני עשרה, הואיל והוא עשה בגלוי פנים בדרך חוצפא וביד רמה הרי הוא נעשה כעכו"ם ושחיטתו אסורה כשחיטת עכו"ם, שאינו בן זביחה (ועיין טו"ז שם).
לפי זה מתברר בודאות גמורה כמ"ש, שלא אמרו; אין פרהסיא פחותה מעשרה, אלא לענין מסירת נפש על קדוש ה', ולפיכך מ"ש הבאה"ט משם בה"י: לענין שחיטה בעינן בפני עשרה אנשים, אינו כהלכה לע"ד, וכמ"ש בתשובתי הקודמת, והנה חזיתיה למעכ"ת שעמד על סתמיות דברי מרן בהלכות שבת והלכות שחיטה, ולכן כתב: לחלק דשבת דקילא שהיא כעכו"ם ולא עכו"ם ממש לכן בעינן פרהסיא וחוצפא ובזה גם הש"ך מודה, לא כן עכו"ם דחמירא שהוא ככופר בכל התורה כולה אפילו שאינו עובר בפני עשרה הוי מומר, ולא פליגי, ומזה בא לידי מסקנא דלדעת מרן וב"ה וש"ך מחלל שבת בפהרסיא הוי לפני עשרה, ואין דברי מעכ"ת נהירין לי דבאמת שבת וע"ז שווים בדינם לכל דבר, דכל הכופר בחדוש ומעשה בראשית ומכל שכן המעיד במעשיו נגד אמונת החדוש הרי הוא עובד ע"ז: לכחות הטבע או האלילים, והדברים ברורים, ועוד דמי שנאמר עליו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג איננו נחשב כמומר חלילה, אלא שלא קדש את ה', וכן כתב הרמב"ם ז"ל: ואעפי"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו' שאין שאין מלקין או ממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה (הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ד').
ובודאי שאיש כזה שלא עמד בנסיון אינו נקרא מומר לע"ז ולא לכל אחת מהמצות שעבר לאונסו, ומעתה אם לענין מסירת נפש חייב ליהרג אפילו אם עובר שלא בפני עשרה, לדעת הש"ך, כל שכן הוא לעובר בזדון וביד רמה שהוא נקרא מומר אפילו שלא בפני עשרה, ולא מצאנו ולא שמענו שאין כפירה ואין עדות אלא בעשרה ובחוצפא.
לכן נראה ברור כמ"ש: שדוקא לענין מסירת נפש הוא דבעינן בפני עשרה, אבל לענין מחלל שבת בזדון לא בעינן בפני עשרה וצרוף חוצפא, אלא אפילו שלא בפני עשרה כגון מחלל שבתו בשוק זהו פרהסיא.
ודברי החתם סופר דכתב דחלול שבת אינו כע"ז ממש ומשום הכי בעי צירוף עדות נפלאו ממני, ולע"ד נראה עיקר כמ"ש.
ולכן מחלל שבת בזדון ובפרהסיא דהיינו במקום השוק או דרך חוצפא של פריקת עול, שחיטתו אסורה.
מענין לענין ובאותו ענין, איתי לן מעכ"ת דברי העיטור שכתב: ומסתברא דקי"ל לעכו"ם שבח"ל לאו עובדי עכו"ם הם, והאידנא אינו מומר לעכו"ם, ומחלל שבתות בפרהסיא ליתא אלא בעבודת קרקעות. וקידושיו קידושין וגירושיו גירושין (בית יוסף אה"ע סימן מ"ב). ובעינא דשפיר חזי ראה דברי המטה לחם (פראנג"י סימן ד' משם מהר"א מיטראן) דכוונתו לומר כי מן הסתם לא משכחת מחלל שבת בפרהסיא אלא בעבודת קרקע דהכל עוברים ושבים ויש עשרה.
ולע"ד אין דבריו מתישבים על הדעת דמאי פסקא שבעבודת קרקע איכא עשרה אנשים רואים ולא בדבר אחר, והרי הגמרא פירשה ואמרה דפרהסיא לענין חלול שבת הוא שאינו משמר שבתו בשוק, ופירש רש"י: בפרהסיא ואעפ"י שמחלל בצנעא, (עירובין ס"ט) ושוק ודאי הוא יותר פרהסיא משדה, וכבר כתבנו דמסוגיא זאת למדנו שני דרכים לענין פרהסיא א) מחלל שבתו בשוק או בשדה שהוא גלוי לכל ב) עושה בגלוי פנים דהיינו בחוצפא אפילו בביתו, והנה דברי העטור הביאם התשב"ץ ז"ל כהלכה פסוקה (תשב"ץ ח"ב סימן מ"ז) ולע"ד לא מצאתי ולא ראיתי טעם מספיק לקיים להלכה.
אם לא שנאמר שהוא סמוך אדברי רש"י מיסודו של רבי משה הדרשן: למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ע"ז לומר שמחלל השבת הרי הוא כעובד ע"ז שאף היא שקולה ככל התורה כולה, (רש"י על התורה סוף פרשת שלח).
והלכך יש לומר אין לך אלא כיוצא בו שהוא בעבודת שדה, אבל לקושטא דדינא דברי רש"י אלו שהם דברי דרוש, אין לקבוע הלכה, ובאמת רש"י עצמו כתב: המחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד ע"ז ממש, לפי שהוא כופר במעשה בראשית ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה בשבת של מעשה בראשית. וכן כתבו התוספות דמחלל שבת ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית.
וכיון שכן אין לחלק בין עבודת קרקע לכל עבודה אחרת ובכולם נעשה כעכו"ם לענין פסול שחיטתו.
תו חזיתיה למעכ"ת שהביא דברי הטור ז"ל דכתב: ואם בא עליה (על הכותית) לעיני עשרה מישראל היו קנאים פוגעים בו, (אה"ע סימן ט"ז), ופירש דבריו דלעיני לאו דוקא לעיני כולם אלא אפילו זה שלא בפני זה, ולע"ד נראה שדוקא קאמר: היינו בעשרה מישראל ובמעמד אחד, שהרי דין זה למדו הרמב"ם מדין קדוש ה' ובקדוש ה' הלא למדנו מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומה שנקט הרמב"ם בלשונו לעיני עשרה מישראל הוא משום דכן דבר הכתוב במעשה כזה לעיני משה ולעני כל עדת ישראל (במדבר כ"ה ו') וכן מתפרשים דברי רמ"א, (אה"ע סי' ט"ז סעיף ג' וחו"מ סי' תכ"ה סעיף ד).
ואדרבה משם ראיה דלעיניהם הוא במעמד כולם וכמעשה שהיה.
אסיפא דמילתא בהא סלקינן ובהא נחתינן דמחלל שבת בפרהסיא היינו במקום רואים כמו בשוק או בשדה, או אפילו בביתו ומחלל את השבת בחוצפה של כפירה ופריקת עול, שחיטתו אסורה אפילו אם עמד על גביו ישראל גמור ובדק סכינו וראה ששחט כהלכה, משום שדינו כעכו"ם לענין זה.
אולם אין הדברים הללו אלא לענין פסול שחיטתו של מחלל שבת בפרהסיא, אבל לפסול נאמנותו, לא צריך פרסיא אלא כל שידענו שהוא מחלל שבת נפסל מנאמנותו (יו"ד סימן קי"ט). והנלענ"ד כתבתי.