סימן נו

(ליו"ד סימן רס"ח)

אשה שנשאת לגוי בנמוסיהם ונתגרשה ג"כ בנמוסיהם והיא רוצה להנשא לכהן

 

א' תמוז תש"ז

 

באתי לבקש שיורנו דעתו דעת תורה בשאלה זו: – אשה אחת שכותבת לנו שנשאת לגוי ונתגרשה ג"כ בנמוסיהם. ועכשיו היא רוצה להנשא לכהן. ודאי אם האמת היא כפי שהיא בעצמה כותבת א"כ אסורה לכהן. כמבואר בש"ע אה"ע סי' ו' ס"ק ח'. אבל שלחתי אחריה וחקרתי אותה והנה זהו שהיא מספרת לי, שזה כמה שנים שהאיש שנשאה עמו מל את העצמו כדת וכדין (ונתנה לי תעודה מן המוהל שכותב שמל גר פב"פ לפני החכם פב"פ ולפני מנין ונתן לו שם אברהם בן אברהם אבינו. ויכול ג"כ להכנס לטבילה רק שימשכו מי תרופה על החבורה, ע"כ התעודה מהרופא המוהל). והאשה מספרת כשהלך האיש לטבול לפני רבנים שאינה זוכרת אותם, שפכו על החבורה מים עכורים ונתעלף. וקודם הטבילה היא היתה נשואה עמו ע"י הממשלה, והיתה מוכנת להנשא אחרי הטבילה עם זה האיש בדיננו כדת משה וישראל. אבל הוא נפל למשכב ע"י המים ששפכו עליו אחר הטבילה ונסתכן, ולא רצה לשמוע יותר מדת ישראל ונשארה עמו שלוש שנים ונתגרשה אח"כ עמו ע"י ערכאותיהם.

וכששמעתי ממנה כל הדברים האלו אמרתי בלבי אם אמת הדבר, זאת אומרת שטבל את עצמו א"כ הרי נבעלה לכשר, וכשרה לכהונה.

וראיתי ג"כ בפנקסי הקהלה שבאותו זמן שהאשה הנ"ל שילמה בעד נשואין עם האיש הנ"ל ביום 4/10/1932 אבל הוציאה את הכסף בחזרה מפני שהנשואין לא נעשו ביום 5/11/1932 והמילה היתה לפי התעודה ולפי מה שאמר לי הרופא המוהל מת ביום 4/4/1932 זאת אומרת ששה ימים אחר המילה.

ועכשיו אני שואל אם האשה מותרת לכהן. האם יכולים אנחנו לסמוך על דבריה שהיא אינה יודעת אם הדברים שאמרה לי מסייעים לדבריה או לא. אדרבה היא חושבת שיותר טוב בשבילה אם נאמר שהוא גוי. וגם אם יכולים לסמוך על חזקה שרוב מאותם שמלים את עצמם לשם גירות טובלים את עצמם.

תשובה.

א) נאמנות גר על עצמו

הלכה פסוקה שנינו: כותי או כותית שבא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני כראוי אינו נאמן לבוא בקהל עד שיביא עדים. ואם ראינום נוהגין בדרכי ישראל ועושים כל המצות הרי הם כגרי צדק ואעפ"י שאין שם עדים שמעידים בפני בית דין כי נתגיירו ואעפי"כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם (יו"ד סי' רס"ח סעיף י').

מכאן אתה למד שכל אדם שהוחזק לגוי אפילו אם ראינו אותו נוהג כדרכי ישראל ועושה את כל המצות, אין משיאין אותו או אותה בישראל עד שיביאו עדים או יטבלו בפנינו.

וכיון שכן אם נשא ישראלית אעפ"י שקדש אותה כדת משה וישראל, קידושיו בטלין. וכדברי מרן ז"ל: עכו"ם ועבד שקדשו ישראלית אינו כלום (אה"ע סי' מד סעיף ח'). לפיכך אשה ישראלית שנשאת לגוי שאומר נתגיירתי בבית דינו של פלוני כראוי, הואיל ואינו נאמן לבא בקהל, אשה זאת הרי נעשית זונה, הואיל ואסורה להנשא לו (אה"ע סי' ו' סעיף ח').

ובודאי שעדותה של אשה הנשואה לו לא כלום היא דאין עד אחר נאמן ואין אשה נאמנת ומכל שכן כשהיא אשתו שהעדות היא על עצמה ודאי שאינה נאמנת. ואין נאמן אדם על ידי עצמו. ותניא הכל נאמנין להעידו, חוץ מהימנה ובעלה (כתובות כז ב).

וכן פסק מרן ז"ל: אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאת, שאין אדם מעיד לעצמו (אה"ע ס' ז' סעיף ב' ופתחי תשובה ס"ק ד').

מטעם זה ודאי אין האשה נאמנת לומר שבעלה התגייר כדי להתיר עצמה לכהן. ואל תשיבני ממה שפסק מרן ז"ל: פנויה שנבעלה לאחד והלך לו הבועל ואמרו לה מי זה שבא עליך ואמרה אדם כשר הוא, הרי זו נאמנת (אה"ע סי' ס' סעיף יז).

ואין זו תשובה שלא אמרו להאמין את האשה שלכשר נבלעה אלא בתרי רובי היינו רוב העוברים שם ורוב העיר כשרים. ולדעת היש אומרים מתירים להתיר נשואיה לכתחלה ברוב אחד. ואם נשאת לא תצא (שם).

ועל כל פנים אין הדברים הללו אמורים אלא כשלא ידוע לנו שהבועל היה מהפוסלים לכהונה.

אבל בידוע לנו שהוא פסול ופוסל לכהונה כגון בנדון דידן שידוע ההוא שהבועל היה לא – יהודי והיא באה להכשירו בעדותה שטבל לפני בית דין ישראל. ודאי שאינה נאמנת, אי משום שאין עדות של גרות אלא בשנים ככל עדות שבתורה. ואי משום שאין אדם מעיד על עצמו.

והנה מע"כ כתב לסמוך על עדותה של אשה זאת על סמך חזקה שרוב מאותם שמלים את עצמם לשם גרות, טובלין לשם גרות.

לכאורה יש אסמכתא לזה ממ"ש בגמרא: ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה. אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו; פירש"י: ואותה טבילה עולה לה לטבילת גירות דדת יהודית היא וכן מי לא טבל לקריו (יבמות מה ב).

מכאן למדנו, שכל גר שמל לשם גרות ודאי הוא טובל לשם כך.

אולם אחר העיון נראה שאין מכאן ראיה, דהנה התוס' כתבו: תימה דאמר לקמן גר צריך שלשה וכו'. ויש לומר דהא דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות ולא לטבילה וכו'. ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאלו עומדים שם דמי (יבמות מה ב ד"ה מי לא) ובמקום אחר כתבו דלמצוה הוא דבעינן שלשה, אבל לא לעכב. אי נמי הא דבעינן שלשה היינו לקבלת מצות (קידושין סב ב תד"ה גר).

ומרן ז"ל פסק: אפילו לא טבל לשם גרות אלא איש טבל לקריו ואשה טבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת, אם אינה ביום ובשלושה ולהרי"ף והרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית (יו"ד סי' רסח סעיף ג').

מדבריהם למדנו שלקבלת מצות בעינן שלשה לדברי הכל והיינו משום דקבלת מצות הוא כהתחלת דין שצריכה בשלשה (עיין טו"ז ס"ק ז וש"ק ס"ק ח') וכיון שכן אין כאן חזקה שודאי מל. דכיון דצריך שלשה אין הדבר ברצונו. וכדאמרינן: מי ימר דמזדקקו ליה הני תלתא ופירש"י: הלכך לאו בידו הוא (קידושין סב ב).

אולם מצד אחר יש לסמוך על עדותה של אשה זאת על סמך מה שראה מעכ"ת בפנקסי הקהלה שנרשמה לנשואין עם אותו האיש וקבעו מועד הנשואין 10/4/1932 וחזקה גדולה על פרנסי הקהלה שלא רשמו בפנקסי הקהלה נשואיהם של זוג זה, אם לא שידעו ונוכחו באמת שאיש זה מל וטבל כדין וכהלכה.

אולם כל זה לא יועיל ולא יציל בשאלה דנדון דידן שהאשה עצמה מעידה ואומרת שקודם הטבילה היתה נשואה עמו ע"י הממשלה והיתה מוכנת להנשא אחרי הטבילה כדת משה וישראל, ונשארה עמו שלוש שנים ונתגרשה ממנו אח"כ ע"י ערכאותיהם.

מדבריה אלה מתברר שאשה זאת היתה נשואה לאיש זה בערכאותיהם וחיתה עמו חיי אישות. ואם כן הרי נעשית זונה, ואין הגרות שאח"כ מוציאה אותה מפסלותה לכהונה.

זאת ועוד אחרת, לפי עדותה של אשה זאת, גר זה אחרי שהתעלף בשעת הטבילה על ידי מים עכורים שזרקו על מקום החבורה, לא רצה לשמוע עוד מדת ישראל.

ב) גר שחזר לסורו.

ולפי זה הרי זה כגר שחזר לסורו. הלכך אף על גב שאם קדש אשה מישראל קידושיו קידושין (יבמות מז ב, ושו"ע יו"ד סי' רסח סעיף י"ב). מכל מקום יש לומר שאם לא קידש ובא על אשה ישראלית, אין לומר בו אין אדם עושה בעילותיו בעילת זנות ובעל לשם קידושין. וכיון שכן נאסרת אשתו לכהונה מדין זונה, דלא אמרו שהרי הוא כישראל, אלא להחמיר בקידושין אבל לכל שאר הדברים הרי הוא כגוי (עיין טו"ז סי' רס"ח ס"ק ט"ז).

והנה הטו"ז שם כתב, בשם הפרישה דגר שחזר לסורו נעשה יינו יין נסך למפרע. והטו"ז חלק עליו וכתב דלא נפסל אלא משחזר לסורו.

ולדידי מספקא לי טובה אם חזקה זאת דאין אדם עושה בעילותיו בעילת זנות נאמרה בגר שחזר לסורו, והסברא נותנת לומר סופו הוכיח על תחלתו שלא היתה גרותו בלב שלם ותמים וגם בימי גרותו החזיק במנהגו שבגיותו.

ועל כל פנים בנדון דידן שתיכף אחרי הטבילה לא רצה לשמוע עוד מדת ישראל, הרי שברגע הראשון חזר לסורו. הלכך בעילותיו הם בעילת גוי ועושה את אשתו זונה לאוסרה לכהונה.

ג) מומר שבעל אשה מישראל.

והנה בישראל מומר שבעל אשה מישראל נסתפק באבני מלואים (סי' ז סעיף יז) אם אין ביאתו פוסלת לכהונה את אשתו מדאורייתא או לכה"פ מדרבנן.

והחת"ס חלק עליו ופסק דאין ביאת המומר פוסלת לכהונה אפילו מדרבנן, דאם כן כהן שחלל שבת וכדומה ושב בתשובה תהיה אשתו אסורה לו משום זונה ודרכיה דרכי נועם כתיב, וכיון דלא מצינו מפורש שגזרו חז"ל כן נאמר בודאי שלא גזרו על ככה לנעול דלת בפני בעלי תשובה (חתם סופר אה"ע ח"א סי' צג).

ולע"ד נראה ודאי דגוי שחזר לסורו פוסל בביאתו את אשתו לכהונה משעה שחזר לסורו והלאה, דלא אמרו מומר שקידש קידושיו קידושין. אלא מטעמא דכתב הרשב"א שאין משגיחין במקדש אם תם ואם רשע אלא בגוף הקידושין. אם נעשו כדרך בני אדם מקדשים שלא באונס, ובלבד שלא יהיו מאיסורי ערוה החמורה. אבל אין קידושי גר זה שחזר לסורו מתירין הנשואים, וכדסיים הרשב"א וכתב: ואמת כל שהאשה יכולה לברוח ממנו ושלא תתיחד עמו מחוייבת היא לברוח כבורח מפני הנחש, ובת ישראל אסורה בחתונו. וקרוב הדבר להיות זה כמאן דאמר פן יסיר לרבות כל המסירין (הרשב"א סימן אלף קסב).

לפיכך ביאתו של גר שחזר לסורו הויא כביאת גוי לענין זה שפוסל את אשתו לכהונה מדין זונה.

לאור כל הדברים האלה תורה לנדון דידן שגר זה שחזר לסורו סמוך לטבילתו לשם גרות הרי הוא כגוי גמור ואשתו הרי היא נפסלת לכהונה מדין זונה.

והנלע"ד כתבתי.