סימן נז
(לאה"ע סי' מ"ב)
- קידושי טעות -
שאלה:
אשה צעירה נשאת לאיש והתיחדה עמו רק בליל נשואיה ואחרי זמן קצר השתגע בחור זה ונתן בבית חולי הרוח אשה צעירה זו כאשר ראתה שאין לה תקומה מבעלה זה עלתה ארצה ישראל וישבה בבית אחותה. ובבואה פנתה אלינו בבקשתה להצילה מעגונה, באמרה כי מעיקרא לא חלו קדושיה הואיל ובעלה היה שוטה גמור בשעת הקידושין, ונשואין אלה נעשו ע"י פתוי קרוביה בתקוה שעל ידי נשואיו ישתפה שטותו. קדושיה נעשו בפני עד קרוב בקורבת שני בשני מר ר… א… בן אחי אמו של הבעל, שהוא חתום בכתובתה.
פנינו לחבר עיר דהתם הרב גרשון מאיה לדעת אם אפשר לקבל גט מאיש זה ונודענו שהוא שוטה גמור שאינו בן גרושין, ובינתים מת הבעל ונפלה צעירה זו לפני יבם.
עשינו כל טצדקי לפייס את היבם לעלות ארצה ישראל כדי לחלוץ יבמתו זאת או שתלך יבמתו אליו, והוא באחת כי לא רוצה לחלוץ בשום מחיר. ובינתים עלובה זו מתמוגגת בדמעותיה ואין לה שום מקור לפרנסתה והיא אוכלת לחם חסד בבית גיסה, ומזה נמשך מחלוקת וריב תמידי בין אחותה היבמה הזאת וגיסה כי, זה האחרון דורש במפגיע להוציא את גיסתו מביתו כי אינו יכול למיקם בפרנסתה וגם ירא לנפשו שמא יכשל בחטא. ואנן בדידן בראותנו צרת בת ישראל שזה כמה שנים שהיא עגונה ונפלה בידי לא תוכל קום, ובראותנו כתובתה שחתום בה ר… א… שהוא קרוב להבעל בתור שני בשני, ובהכירנו התקלות שעלולות לצאת מעגון זה, פנינו להרה"ג דהתם מוה"ר צבי קפלן, רב דעיר הואנה, לחקור ולהודע אם היו נשואיה של אשה זאת כדין, ז"א אם המקדש היה שפוי בדעתו בשעת נשואין ושעדי הקדושין היו כשרים לעדות.
והרב הנז' נזקק בדבר, ובתשובתו אלינו כתב כי חקר את הרופא שהיה מרפא משגעונו את המקדש לדעת מפיו אם גם קודם נשואיו היה שוטה וזה האחרון הגיד שלא ברור לו דבר זה. ובדבר העדים התברר לו שהעד רוברט לאגאזי שחתום בכתובה הוא קרוב להמקדש כי אמו של המקדש היא אחות אביו של העד הנ"ל, אמנם לא נודע לו שהיה גם עד קידושין אבל קרוב לוודאי שהיה עד קדושין שכן נהוג שם שהעדים החתומים בכתובה הם עדי הקדושין, וגם התברר לי שגם עדי הקדושין הם עדים החתומים בכתובה. העד השני שחתם בכתובה וגם אלה שנמצאו שם ומסדר הקידושין בראשם הם מוחזקים למחללי שבת ואוכלי טריפות ומסדר הקידושין הוא עם הארץ גמור ואינו יודע שצריך עדי קידושין. ולכן צדד הרב הנז' בהיתר מטעם פסולי עדות ומדין אדעתא דהכי שתשאר עגונה כל ימיה לא נתקדשה.
תשובה:
א. מקדש בפסולי עדות
מצוה עלינו מפי רבותינו הקדמונים לחפש בכל צדדי היתר להציל אשה מעגונה, ולכן כמצווה ועושה הנני נטפל בדבר זה להשיב כהלכה כאשר יורונו מן השמים ובה' אשים מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. והן קודם נבין ונדין בדין מקדש בפסולי עדות דעבירה.
והנה הלכה פסוקה היא: כל מי שהעידו עליו שעבר עבירה אעפ"י שלא התרו בו שהרי אינו לוקה פסול לעדות וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב צריכים להודיעו שהיום שבת (חו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ד).
ומסתברא ודאי שלא אמרו צריך להודיעו שהיום שבת אלא בראוהו עושה מלאכה באקראי באחד מימי שבת ויו"ט, אבל העושה מלאכה בכל שבת כמעשהו בחול אין צורך להודיעו שהיום שבת, ונפסל הוא לעדות. שהרי אין לך אדם מישראל שאינו יודע מצות שבת ואי אפשר לתלות בכל שבת שלא ידע ששבת היום. הסמ"ע (שם ס"ק נ"ז) הוסיף עוד תנאי שלישי "ואף שהוא יודע שהמעשה שהוא עושה שעושהו באיסור מכל מקום אי איכא למימר שאינו יודע שיפסל על ידי זה צריך להודיעו". ולפי"ז יוצא שאין לפסול עדותם של מחללי שבת בזמננו שרבים נכשלים באיסורים אלה ואינם יודעים שנפסלים על ידי כך לעדות.
קושטא הוא שנה"מ (שם ס"ק ט"ז) חולק על זה וסובר שאין צריך להודיעו שהוא נפסל לעדות הואיל ובמעשה העבירה התורה קראתו רשע ואמרה אל תשת רשע עד ולא חילקה בין אם ידע שהוא נפסל לעדות או לאו.
וזו היא דעתו של הגרעק"א (בתשובותיו סי' צ"ו ד"ה ואף) דלא צריך שיודיעוהו שהוא פסול אלא במשחק בקוביא או מוכס, אבל, באסורי תורה כל שמודיעים אותו שזו היא מלאכה ממילא יודע שהוא פסול לעדות.
מכל מקום אפילו לדעת נה"מ והגרעק"א אין אני מוצא היתר לאשה זו מדין מקדש בפסולי עדות ואמינא לה ממ"ש הגרעק"א (שם ד"ה וביותר) דכיון שרואים שבי"ד מקבלים עדותם וגם נמנים להיות ראשי העיר, קלקול קצת ראשי העיר הם תקנתם של מחללי שבת אלה.
איברא שהגרעק"א לא כתב זאת אלא לענין מגולחי זקן בתער ומוסרים, שאפשר לטעות בהם שאינם אסורים, אבל בחלול שבת כולם יודעים שזה אסור ועוברים ביד רמה. מכל מקום עדיין אני אומר שבזמננו שהתפשט דבר חלול שבת בהמון ונעשה להם כהיתר וגם מתקבלים עדים אנשים כאלה גם בעדות קידושין במקומות שאין יד הרבנות תקיפה להרחיקם, אם באנו לפסול קידושין כאלה תצא מזה תקלה רבה והפקרות גמורה לתת יד לעושי רשע המבקשים תואנה להפטר מאשת חיקם בטענות כאלה ולכן אין אני סומך על דבר זה לחוד להתיר עגונה זאת.
ב. עדות קידושין שנמצא א' מהם קרוב או פסול
רמ"א ז"ל בהג"ה פסק: קידש לפני שנים ואחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני עד אחד (אה"ע סי' מ"ב סעי' ב') אולם הלכה זו צריכה עיון דהא קימא לן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה (חו"מ סי' ל"ו) כלומר שגם העד הכשר נפסל בצרופו לעד הקרוב, והח"מ (שם ס"ק ו') כתב שפסק רמ"א מיירי שלא נצטרף בשעת ראיה לדעת הרא"ש או הרי"ף שנאמן לומר שלא הכיר בקורבתו ומשום חומרא דקידושין חיישינן לכתחילה ע"כ.
והב"ש (שם ס"ק ח') הוסיף לנמק דינו של רמ"א משום דלא נתכוין לשם עדות ועוד דאפילו אם נתכוונו לשם עדות והעידו אין הקידושין בטלין אלא לענין זה שאין בית דין יכול לפסוק עפ"י עדותן. אבל בעת הקידושין עדיין לא נתבטלו עדותן א"כ הקידושין היו קידושין כשרים דאע"ג דהב"ד אינו יכול לפסוק עפ"י עדותן מכל מקום המקדש קידש לפני עדים כשרים, ע"כ.
ובנדון דידן כיון שהעד חתם בכתובה הרי זו הוכחה שכיוון להעיד על הקידושין, לטעמו של הח"מ והב"ש ודאי שהקדושין בטלים אף לדעת רמ"א, אולם לטעמו בתרא של הב"ש קידושיו קיימים אלא שבית דין אינו יכול לפסוק על פיהם. ברם נמוקו זה של הב"ש צריך לי עיון שהרי דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול אינו זקוק להוראת בית דין אלא משעת הצטרפותו של העד הכשר לעדות עם הקרוב נפסל הוא מדין תורה, וכל שבאו לבי"ד הוכיחו סופם על תחלתם דכיוונו להעיד (עיין תוס' מכות ד"ה לאסהודי) ולפי זה פסלותו של העד הכשר מתחילה משעת הצטרפותו לעדות עם הקרוב ונמצא שקדש בפני עדים פסולים.
ועדיפא מינה כתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו (סי' רס"ו): בעד קידושין שהעידו עליו שעבר על החרם אפילו אם תמצא לומר שבשעת קידושין עדין לא עבר, מ"מ אם כשהעיד עליהם כבר עבר ונפסל, מעתה אין עדותו שמעיד עתה על קידושין כלום, כדאמרינן במי שמת: היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן וכו' וכל שכן בפסול מחמת קורבה שהיה קרוב בשעת הקידושין קדושין בטלים, ואף אם נחוש לסברת הב"ש בכל זאת בנדון דידן הקידושין הם בטלים. דכיון שהעד הקרוב הוזמן לחתום בכתובה וגם חתם בה תכף אחרי הקידושין נעשה כאלו העיד בבי"ד באותה שעה דעדים החתומים על השטר נעשה כאלו נחקרה עדותם בבית דין לענין זה (עיין ש"ך חו"מ סי' מ"ה ס"ק כ"ד).
ולא תימא דחתימת הכתובה ועדות הקידושין שני ענינים נינהו, וכמ"ש הש"ך (שם) דכתובה וקדושין הם ענין אחד, שכן כתב בכתובה אנן סהדי וכו' אמר לה הוי לי לאינתו כדת משה וישראל וכו' וצביאת מרת וכו' והוית ליה לאינתו, וזהו עדות הקידושין אלא שיחד עם זה מעידים על התחיבותו במזונות וכתובה ואם אין קידושין כתובה מנין. הלכך הוה ליה עדות הכתובה והקידושין חדא עדות, וכמו שהעידו בבית דין דמי ונפסלו לעדות משעת ראית עדותם וחתימתם בכתובה ועדותן בטלה מדין נמצא אחד מהם קרוב ופסול.
ועדיין נשאר מקום עיון בנדון דידן ממ"ש בתשובות החת"ס (אה"ע סי' ק"א) משם אבני מלואים דלא נאמרו דברי הרי"ף והרמב"ם אלא כגון עדות ממון ונפשות, אבל דברים שתחלת עשייתם צריכים עדים אעפ"י שאינו מיחד עדים מ"מ דעת הבעלים אינו אלא על הכשרים ולאו כל כמיניהו דפסולים לבטל רצון הבעלים ומעשיהם.
והחת"ס הוסיף נופך משלו דקידושין וחופה שנעשים בזמננו בפומבי נעשה כאנן סהדי, וכל עדות שהיא על ידי אנן סהדי אין צריך דין עדות ולא יופסל על ידי צרוף פסולים וקרובים דהרי כל אנן סהדי פסולים וכשרים מצורפים ונסתייע ממ"ש הרמב"ם סוף הלכות גירושין והש"ך (סי' מ"ו ס"ק ס"ו), וכן ממ"ש התוס' (סוטה ל"א: ד"ה הא חד) דבסוטה דרגלים לדבר לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"כ.
אולם עדיין יש לצדד להתירא מתרי טעמי: חדא שהלכה זו שחדש האבני מלואים, וקצוה"ח בחו"מ (סי' ל"ו ס"ק ו') אינה מוסכמת, והש"ך חולק עליה וסובר דכל שכיוונו הקרובים להעיד פוסלים גם את הכשרים, וכן משמע מדברי התוס' גם בדיני קדושין (מכות ו' ד"ה שמואל) שהקשו: היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט במעמד קרובים וכו' וגם לרבי קשה שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד. ותרצו שאינם נפסלים אלא כשיבואו להעיד. וכן כתב הרא"ש ואם איתא לחדושו של האבני מלואים אין כאן קושיא כלל, דלאו כל כמיניהו דפסולים להצטרף לעדות, ומה שהרא"ש כתב טעם זה דלאו כל כמיניהו דפסולים הוא במזמין עדיו, שבהזמנת העדים הוציא את האחרים מכלל עדות ולא כל כמיניהו דקרובים או פסולים לבטל העדות. אבל בלא הזמין עדים מיוחדים אע"ג שאפשר לפרש כוונתו שלא היה רוצה אלא בעדים כשרים נפסלת העדות בראית הקרובים ועדותם בפני בית דין להרא"ש.
וכן דקדק הרא"ש וכתב: אבל כל המזמין עדים והוציא את אחרים מכלל העדות, וזו היא דעת הש"ך שכתב שאם פרשו הפסולים שכיוונו להעיד נפסלה העדות כולה.
וטעמא דמילתא שהתורה הטילה חובה על העד להעיד מה שראה או שמע כדכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו ( ויקרא ה') ואין כוונתו של בעל דבר מונעת אותו מהיות עד, אם לא שמוציא אותו בפירוש מכלל עדות על ידי הזמנת עדים דכל הזמנת עדים היא כמוציא אחרים מכלל עדות. ויותר מזה כתב הריב"ש (בסי' תע"ט הבי"ד הרמ"א בהג"ה אה"ע סי' מ"ב סעיף ד') שאפילו אם ייחד עדים יכולים אחרים לבוא ולהעיד.
ואף אם נחוש לסברת הקצוה"ח, אם חתם העד הקרוב בכתובה בידיעת המקדש וכל שכן אם הוזמן לחתום הרי ברור שלא כיון להוציא הקרוב מכלל עדות ונפסלה העדות כולה.
פש גבן חדושו של מרן החת"ס שקידושין שבזמננו הואיל והם נעשים בפומבי אנן סהדי שנתקדשה ואין עדות קרוב ופסול פוסלת עדות אנן סהדי. ולענ"ד נראה כי סברא זו איכא למשדי ביה נרגא, שלא נאמר אנן סהדי אלא בדבר שידוע לנו ולכל העולם, כגון אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא (ב"מ ד') דכל הרואה אדם שתופס דבר מכיר שזה שלו, וכן בההוא גברא דזבן לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ופירש דבריו בשעת המכר אעפ"י שלא התנה, אנן סהדי דאדעתא דהכי עביד (קידושין מ"ט תד"ה דברים). באלה וכדומה בהם וכן בדברים שאין העדות באה אלא לגלויי מילתא סומכין על אומדנא ברורה שהיא ידועה לכל ואומרים: אנן סהדי אבל בעדות שאינו ידועה לנו מאומדנא אלא על פי עדים אעפ"י שיש רגלים לדבר להאמינם אין דנים על פיהם כשהם קרובים ופסולים לעדות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי עדים ובעדותם, כגון שהעידו: זה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר לפיכך הקלו חכמים וכו' (ה' גירושין פ' י"ג ה' כ"ט).
הא למדת, שמה שהקילו חכמים להאמין עד אחד אעפ"י שהוא פסול שמיתה קלא אית לה ועבידא לגלויי שקרא ולא משום דאנן סהדי, דאיך נאמר אנן סהדי בדבר שאין אנו יודעים אלא על פי ראיה ומי יאמר לנו שפלוני מת אם לא מי שראה במיתתו. וכן כתבו התוס' (יבמות פ"ח ד"ה מתוך) דמה שהאמינו עד אחד לא משום אנן סהדי דדיקא ומנסבה אלא מתקנת חכמים הוא שעד אחד נאמן כיון שדומה הדבר הגון להאמין.
וממ"ש הש"ך נמי אין ראיה, שהש"ך כתב דדבר העשוי לגלות לכל העולם "ולא אתא בתורת עדות אלא גלוי מילתא בעלמא דסברא הוא דלא אמרינן תרי כמאה" דוק מינה דבדבר שהוא בא בתורת עדות, נוהג בו כל דין עדות. ובקדושין אינו גלוי לכל העולם אלא להעומדים בשעת קידושין וצריכים להעיד בתורת עדות ולא גלוי מילתא, כל דין עדות נוהג בהם ואם נמצא בהם קרוב או פסול בטלה כל העדות.
ובזה נסתר גם הראיה מתוס' דסוטה שענין טומאה אינו צריך עדות אלא גלוי מילתא. ומכל מקום גם אם נחוש לסברת החת"ס בנדון דידן שהרב דמתא שם אומר שדבר ידוע הוא שרובם הגדול והמכריע הם מחללי שבת וזה הוא דבר גלוי לכל, אדרבא אנן סהדי שנתקדשה בפסולי עדות ובטלו קידושיה מעיקרם ואין כאן זיקת יבום.
ולא תימא דאכתי אשה זו זקוקה ליבם משום דבעל לשם קידושין, זה אינו שאין אנו אומרים כן אלא במקדש על תנאי כדי שלא תהיינה בעילותיו בעילות זנות, אבל כשהמקדש סבור שקידש כדת וכדין ואינו יודע שקידושיו בפסולי עדות בטלין, למה יבעול לשם קידושין, אלא על סמך קידושין הוא בועל, וזה פשוט וברור.
ג. טענת האשה שהמקדש היה שוטה
והנה בסעיף זה כתב הרה"ג מוהר"ר צבי קפלן שיש להאמינה אחרי שלא הוכחשה, הואיל ואינה בחזקת אשת איש כיון שאנו דנים עתה על עיקר חלות הקידושין ואז היתה בחזקת פנויה, וכמו שנאמנת באמרה נשביתי וטהורה אני וכן בספירת נדתה.
דברים אלה אין להם יסוד לענ"ד, דלא האמינוה בשבויה אלא כאשר היא בבחינת הפה שאסר הוא הפה שהתיר (עי' אה"ע סי' ז' סעיף ד') ובספירת ימי נדתה האמינתה תורה לפי שאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, וכשעברו שבעה טהורה ממילא, ולא איתחזק איסורא, וגם בידה לטבול (גיטין ב' תד"ה ד אחד), משא"כ בנדון דידן אם נאמר שאין הקרוב פוסל את העדות הרי יש כאן עדות על הקידושין ושוב אינה נאמנת לבטל אותם בטענה שהמקדש היה שוטה.
ועוד שאף אם נאמין אותה שהיה שוטה עדיין לא ידענו מדת שטותו בשעה שקידש, ובר מן דין גם בשוטה שקידש חדש הגאון נוב"י שאם קידש בפני אחרים שלמדו אותו קידושיו קידושין (עיין אה"ע סי' מ"ד בפ"ת ס"ק ד' וסי' קכ"א ס"ק ה') ומטעם זה נסתר גם ההיתר של כאן נמצא וכאן היה, שכתב הרה"ג הפוסק יצ"ו, ואין כאן ספק ספקא ומה גם שהוא ספק של חסרון ידיעה.
ד. אדעתא דהכי לא נתקדשתי
בב"ק (ק"י) גרסינן: אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דדעתא דהכי לא קדשה עצמה? התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו. ובתוס' דאדעתא דהכי, כתבו: דבנפלה מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה.
אמנם יש מראשוני הגאונים שפסקו להתיר מטעם זה בנפלה לפני יבם מומר שהיה מומר בשעת נשואיה, משום דידעה שלא יחלוץ לה ובודאי אדעתא שתשאר עגונה לעולם לא נשאת, אולם דעה זו אינה מוסכמת להלכה. ולא עוד אלא שאין ללמוד ממנה לנדון דידן ולומר כיון שיבמה אינו רוצה לחלוץ לא נתקדשה אדעתא דהכי, שאין האשה מסקא דעתא בשעת נשואיה שתפול לפני יבם ושיבמה לא ירצה לחלוץ לה. משא"כ בנפלה לפני יבם שהיה מומר בשעת נשואיה, הרי ידעה שאם תפול לפניו לחליצה לא יחלוץ לה.
אולם מצד אחר יש להתיר אשה זו, מטעם זה: הואיל ולפי דבריה היה שוטה בשעת קדושיה, ועל כל פנים תיכף אחרי נשואיה נהיה שוטה מוחלט עד יום מותו, והיא התיאשה ממנו ושבה אל בית קרוביה, ונהי דמשום אחרי מיתת בעלה אינה נמנעת מלהנשא אבל משום מה שיהיה בחיי בעלה ודאי אסקא אדעתא, ואנן סהדי ששום אשה לא תנשא ע"מ שיהיה בעלה שוטה תיכף אחרי נשואין וישאר בשטותו לעולם, וכיון שהיא אומרת לפנינו שמתחלת נשואיה לא רצתה בו אלא אחרי הפצרת קרוביה בתקוה שישתפה משטותו אהנו דבריה אלה להאמינה עתה שמת בעלה משטותו לומר אדעתא דהכי לא קידשה עצמה.
וצד היתר זה מהני לאצטרופי אל היתר הראשון של בטול עדות הקידושין מדין קרוב או פסול. מכל האמור יוצא להלכה: שאשה עלובה זו, סולטנה אלמנת שלמה סוסי אין עליה זיקת יבום וחליצה ומותרת להנשא לכל מאן דיתיצבי.
והיו דברי אלה להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו אתי שנים מגדולי הוראה וגאוני דורנו שבארץ ישראל. וצור ישראל יצילנו משגיאות אמן.