סימן נז
(לאו"ח סימן תכ"ב)
ש"צ שטעה ולא הזכיר יעלה ויבוא ונזכר אחרי שים שלום, וחזר לרצה, אם חייבים הכהנים לישא שוב כפיהם
שלומים מרובים, בטל וכרביבים, לחמיד לבאי בר אוריין ובר אבהן כמוהר"ר עזרא הדאיה יצ"ו, מלומדי ישיבת פורת יוסף.
רב חביבאי.
נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעתי בשאלה שעמדה לפניו בש"ץ שטעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית, וכשנזכר בהיותו עומד בברכת שים שלום חזר לרצה, ונסתפק אם חייבים או אם רשאים הכהנים לישא בפיהם שוב אחרי ברכת כהנים.
ומעכ"ת נשא ונתן בהלכה ובירר, דשפיר עבד הש"ץ שחזר לרצה וחייבים הכהנים לישא שוב כפיהם ואין בזה משום בל תוסיף.
ובקראי דבריו נהניתי מהרצאת הדברים לברור הלכה במקורה, ובמשא ומתן עיוני וסבראי כיד ה' הטובה עליו, ואותי בקש לחוות דעתי הדלה. ואיידי דחביבותיה דמר גבאי הנני נעתר לבקשתו לכתוב מה שנראה לע"ד בברור הלכה זו.
והנה מעכ"ת פתח דבריו במאי דגרסינן בגמ': רבי חייא צלי והדר צלי, אמר ליה רבי זירא מאי טעמא עביד מר הכי וכו' אלא דלא אדכר ריש ירחא. והתניא: טעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה במוספין וכו' אמר ליה: לאו איתמר עלה בציבור שנו. ופרש"י: בצבור שנו שאין מחזירין אותו משום דשמיע לה מש"ץ, ואיכא מקצת הזכרה, אבל ביחיד צריך לחזור. ובה"ג מפרש לה בש"ץ משום טרחא דצבורא, אבל ביחיד הדר (ברכות ל ב). ומעכ"ת דקדק בזה וכתב: דלרש"י למה לן טעמא דמפני שיכול לאומרה במוספין וכו', הרי בלא זה נמי אינו צריך לחזור, כיון דשמע לה מש"ץ, והביא מ"ש הטור: שאין הלשון משמע כפרש"י שהרי תלה אותו מפני שתפלת מוסף לפניו ולא קאמר מפני ששומע מש"ץ (טור או"ח סי' תכ"ב), עכת"ד.
והנה הב"ח תירץ פרש"י, וכתב, דהכי קאמר: כיון דאיכא תרתי שתפלת מוספין לפניו ושומע מפי ש"ץ. (שם) אולם עדיין קשה לפרש"י מדגרסינן התם: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחית המתים, מחזירין אותו, שאלה בברכת השנים, אין מחזירין אותו. מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, שאלה בברכת השנים, אין מחזירין אותו. מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. מיתיבי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחית המתים מחזירין אותו, שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו וכו'? לא קשיא: הא ביחיד, הא בצבור, בצבור מאי טעמא לא? משום דשמעה מש"ץ, אי הכי מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה? מפני ששמע משליח צבור מבעי ליה? (ברכות כ"ט א) ואם איתא למה שאמר הבית חדש, מאי קשיא? התם נמי אימא תרתי בעינן מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. ויכול לשומעה מפי ש"ץ.
ונראה לע"ד לקיים פרש"י דשאני התם הואיל שיכול לאומרה בשומע תפלה. הרי יצא ידי חובת שאלה לגמרי באותה תפלה, ואין צורך לטעמא דשומעה מפי שליח צבור. דתיפוק ליה ממאי דעדיפא מיניה דיכול לאומרה בשומע תפלה, אבל הכא שאנו פוטרין אותו מחזרת תפלה זאת אע"ג דלא הזכיר בה כלל, לא סגי טעמא דיכול לשומעה מפי שליח צבור אם לא שמצורף לו טעמא דהרי תפלת המוספין או מנחה לפניו שאעפ"י שאינו מזכיר ר"ח אותה תפלה, מכל מקום מזכירה בתפלות שלפניו, ולאותה תפלה מספיק מה שיכול לשומעה מפי שליח צבור. ולזה כיון רש"י ז"ל בדבריו שכתב: דאין מחזירין משום דשמע לה משליח צבור ואיכא מקצת הזכרה כלומר לא דמי לטעה ולא הזכיר שאלת גשמים בברכת השנים, דהתם איכא שאלה מלאה בשומע תפלה שבאותה תפלה. מה שאין כן בראש חדש שאינו מזכיר לגמרי באותה תפלה ומה ששומע משליח צבור, אינו אלא מקצת אזכרה, ומן הדין היה לחזור ולא לצאת במה ששמע משליח צבור. אלא שבר"ח הקלו בדאיכא תרתי לטיבותא. שיכול להזכיר בתפלת שלפניו, ויכול לשומעה מפי שליח צבור. ולאידך גיסא אני אומר לע"ד שפירוש בה"ג אינו הולם לפי ריהטא דסוגיין מטעמים דלקמן:
א) לישנא דגמרא מפני שיכול לאומרה בתפלה שלפניו אינו יכול להתפרש על ש"ץ דמאי פסקה שש"ץ זה שהתפלל שחרית יתפלל גם מוסף או גם מנחה? והכי היה צריך לומר: אם יכול לאומרה בתפלה שלפניו, כגון שהוא ש"ץ קבוע שכל התפלות נאמרות על ידו.
ב) מסוגיין דשאלה בברכת השנים מוכח דלישנא דתלמודא "הא בצבור" היינו ביחיד המתפלל בצבור. וכן מתפרש גם לישנא דגמרא: הכא: בצבור שנו כלומר ביחיד המתפלל בצבור, ורהיטא דסוגיא משתמעא דר"ה בר אבא דצלי והדר צלי היינו כשהתפלל ביחיד דומיא דר' אמי ור' אסי דמצלו ביני עמודי ביחיד שנזכר סמוך לעובדא זאת.
בסוגיא זאת נאמר פירוש שלישי שהוא ממזג פרושו של רש"י וטעמו של ה"ג. והוא פרוש ר"ח דכתב: אם לא הזכיר ערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשים את החדש בלילה. וה"מ יחיד שלא בצבור, אבל יחיד המתפלל בצבור, אפילו טעה שחרית, אינו חוזר שאין מטריחין את הצבור. (אוצר הגאונים לוין ברכות פיר"ח סי' קכ"ט).
ולזה נוטים דברי הרי"ף שכתב: אמר רבי יוחנן ובצבור שנו. פירוש מפני טורח צבור אבל יחיד מחזירין אותו. (הרי"ף ברכות סוף פ' תפלת השחר). ומדלא אמר פירוש ש"ץ מפני טורח צבור. מוכח שהוא מפרש כר"ח דבצבור היינו יחיד המתפלל עם הצבור. והיינו משום טרחא שלא יצטרכו לחכות עד שיגמור תפלתו שנית. אבל יחיד שאינו מתפלל בצבור חוזר. והם הם דברי ר"ח שכתב: ואוקמינן ביחיד המתפלל עם הצבור משום טורח הצבור. אבל ביחיד חוזר. (אוצר הגאונים שם). ואפשר להעמיס זה בפרש"י דטעמא שמסתפקים במקצת אזכרה בר"ח, הוא משום טרחא דצבורא שנגרמת ע"י חזרת היחיד כל התפלה. וכן מוכח ממ"ש רש"י בתשובה: דהא דאמר תלמודא: אין מחזירין אותו, היינו דוקא כשסיים תפלתו כי ההיא דקאי עלה ר"ח צלי והדר צלי. אבל אי ליכא טרחה דצבורא כגון שלא סיים תפלתו חוזר לעבודה. (הגה"מ הלכות תפלה וב"י או"ח סי' קכ"ו). הרי לך בהדיא דגם רש"י מנמק דין הגמרא דיחיד המתפלל בצבור אינו חוזר, היינו משום טרחא דצבורא שלא יצטרכו לחכות לו. הילכך כשלא סיים תפלתו, שאין טרחא דצבורא מרובה חוזר.
והשתא ניחזי אנן אם רש"י ובה"ג פליגי לענין דינא, או דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
והנה רב חביבאי הרה"ג הפוסק אסיק אדעתיה לומר שכן נחלקו לענין דינא: שרש"י סבר דלא חיישינן לטרחא דצבורא. הילכך אם טעה ש"ץ לעולם חוזר. ושוב דחה את ממ"ש בהג"מ משם בה"ג ושאלתות, דכל היכא דטעה ולא הזכיר דבר שחייב לחזור יכוין דעתו לחזרתו של הש"ץ מתחלה ועד סוף ויצא בה ידי חובתו. הרי שגם בה"ג סובר כמו רש"י לענין דינא, דיחיד המתפלל בצבור, אינו חוזר. (הגה"מ הלכות תפלה פר' י' ס"ק י').
ועוד כתב מצאתי בתשובת רש"י דהא דאמר תלמודא אין מחזירין אותו, היינו דוקא כשסיים תפלתו. כי ההיא דקאי עלה רבי חייא, צלי והדר צלי, אבל אי ליכא טרחא דצבורא כגון שלא סיים תפלתו, חוזר לעבודה ע"כ (שם ס"ק מ').
מכאן מוכח דרש"י ובה"ג לא פליגי לענין דינא.
ולדידי נראה דכן פליגי לענין דינא: דלרש"י דסובר דיחיד המתפלל בצבור אינו חוזר, דאיכא מקצת אזכרה במה ששומע מש"ץ כל שכן הוא ששליח צבור לא יחזור, הואיל וגם הוא וגם הצבור הזכירו של ראש חדש בתפלתן בלחש, והרי כאן אזכרה גמורה, ומ"ש רש"י בתשובתו, היינו ליחיד המתפלל בצבור דאין מחזירין אותו משום דיוצא מהש"ץ, ומשום טירחא דצבורא. וכפיר"ח אין זה אלא בסיים תפלתו חוזר לרצה, ואינו יוצא במה ששומע מש"ץ, הואיל ואין כאן טרחא דצבורא, אבל שליח צבור שטעה ולא הזכיר, אינו חוזר שהרי יצאו גם הוא וגם הצבור בתפלתן בלחש.
ולאידך גיסא לבה"ג: יחידי לעולם חוזר. ולא סגי בשמיעתו מהש"ץ, אולם כיון בתפלתו מתחלה ועד סוף יצא, דהרי זה כחוזר התפלה מפני עצמו. וכמ"ש מרן ז"ל: אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפילו יענה אמן, אלא אם כן שמע הברכה מתחלה ועד סופה, ונתכוין לצאת בה ידי חובתו, והמברך נתכוין להוציאו. (או"ח סי' רכ"ד סעיף א' וסי' רי"ג סעיף ג'), ואפשר לומר שאם טעה הש"ץ או היחיד המתפלל בצבור, ולא הזכיר של ר"ח ונזכר קודם שסיים תפלתו, לדברי הכל חוזר, דכל דליכא טרחא דצבורא טובא צריך להזכיר כהלכתא. אבל ביחיד המתפלל בצבור ולא הזכיר של ר"ח, ונזכר אחרי שסיים תפלתו ודאי פליגי, שלדעת רש"י אינו חייב לחזור, וסגי רק בשמיעת אזכרת ר"ח מפי ש"ץ, ולבה"ג חייב לחזור לראש.
שליח צבור שטעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלת מוסף
הטור ז"ל כתב בשם בה"ג: שגם בתפלת המוסף אם לא הזכיר ש"ץ של ר"ח, אין מחזירין אותו מפני טרחא דצבורא. ודוקא בר"ח. אבל בשבת ויו"ט מחזירין אותו. ובסמ"ק כתב דאפילו בשבת ויו"ט נמי אין מחזירין, והכי מסתבר דמאי שנא שבת ויום טוב מר"ח? וכן מה שכתב שגם במוסף אין מחזירין, לא נהירא דלא קאמר בגמרא, אלא בשחרית מפני שתפלת המוספין לפניו אבל לא סמכינן ממוסף על מנחה שלאחריו.
ומרן הב"י כתב: ומה שטען רבינו דמ"ש שבת ויו"ט מר"ח? איכא למימר דבר"ח שהוא יום עשיית מלאכה, הקלו בכך משום טורח הצבור מפני שלא יתבטלו ממלאכתם. אבל בשבת ויו"ט שאין בהן עשיית מלאכה, לא רצו להקל.
והפרישה כתב: ולי נראה דשפיר קאמר רבינו, דהא בה"ג עצמו כתב דטעמא משום טורח צבור הוא, וטרחת צבור שייכת בשבת ויום טוב כמו בראש חדש, דאין הצבור נוחין באריכות התפלה יותר מדי (טור או"ח סי' קכ"ו ובית יוסף ופרישה שם ס"ק י').
ולע"ד נראה שדברי מרן הבית יוסף שרירין וקיימים, שהרי גם מרן מודה שגם בשבת ויום טוב יש משום טרחא דצבורא. ולא קאמר אלא שלא רצו להקל, והכי מסתבר שהרי טעמא דיכול לאומרה בתפלה שלפניו אינו מקובל, שהרי ראינו לענין ברכת השנים דלא סמכינן אטעם זה לומר שש"ץ שלא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו (ברכות כט א) ומאי שנא בר"ח דאין מחזירין אותו מטעם זה? אלא ודאי קולא הוא שהקלו בר"ח, הואיל ואזכרת ר"ח אינה מעיקר התפלה כמו בברכת השנים שקבעו לה ברכה מיוחדת. ועלה קאמר בה"ג דקולא זאת היא רק לש"ץ ולא ליחיד המתפלל בצבור, דאע"ג דגם בזה יש טרחא דצבורא קצת וכדפרש ר"ח, מכ"מ לדעת בה"ג לא הקלו אלא בש"ץ משום דאיכא טרחא יתרה. ומינה נדון שלא רצו להקל אלא ביום שיש בו עשיית מלאכה דאיכא בה גם בטול מלאכה, אבל בשבת ויו"ט אוקמוה אדינא דמחזירין אותו הואיל ואין בה אלא טרחא דצבורא. תדע שהרי מרן הכריע: טעה בתפלת שחרית של שבת ויו"ט ולא הזכיר ר"ח מחזירין אותו הילכך משמע דר"ח דוקא והכי נקטינן (בית יוסף שם).
וגם בה"ג דסובר דמה שאין מחזירין בר"ח הוא משום טורח הצבור וטעם זה שייך גם במוסף, בכ"ז כתב: וכן אם שכח במוסף אין מחזירין אותו מפני טורח הצבור, אבל בשבת ויו"ט לא (טור ובית יוסף שם). מכאן מוכח דסבירא ליה לבה"ג ודעמיה, דאע"ג דבשבת ויו"ט יש טרחא פורתא בכל זאת לא רצו להקל בה, וזה ברור ופשוט לע"ד.
שוב ראיתי להמ"א ז"ל דהקשה על דברי מרן ז"ל: דאדרבה מצאנו לענין תפלה, שהקלו בשבת ויו"ט יותר מבר"ח שהרי תקנו דלא לצלויי י"ח רק בקריאת התורה הוסיפו (מגן אברהם או"ח סי' קכ"ו ס"ק ד'). ולכאורה זוהי קושיא אלימתא, אבל לאידך גיסא קשה: מאי שנא תפלה דהקלו חכמים בנוסח התפלה בשבת ויו"ט מבר"ח, ובקריאת התורה החמירו יותר בשבת ויו"ט במספר העולים.
מכאן אנו למדים שבתקנות חכמים כעין אלו, אין לנו ללמוד דבר מדבר ולהקיש דבר לדבר אלא לשמור תקנותיהם בדיוק, לא להקל אלא במה שהקלו הם, ודעתם רחבה מדעתנו משום שכל דבריהם דברי קבלה הם. וכן דייק מרן הבית יוסף וכתב: אבל בשבת ויו"ט שאין בהם עשיית מלאכה לא רצו להקל. הוי אומר: אעפ"י שיש מקום להקל מצד ההיקש והסברא, אבל מלשון הגמ' דלא תני טעה ולא הזכיר ביום שיש בו מוסף אין מחזירין אותו למדנו שלא רצו להקל, ואין לנו לזוז מתקנתם.
כתבתי זאת לקושטא דמילתא, ולעיקר דברי המג"א נראה לע"ד לומר דתפלת שבת אינה ענין לטרחא דצבורא, שהרי ליחיד לא אטרחוהו רבנן וכמ"ש בגמ' דמשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן. (ברכות כ"ב).
ומטעם כבוד שבת תקנו לקרא בתורה שבעה עולים, וחכמים ז"ל ברוח בינתם העמוקה קצרו בתפלה שלא יהא בה משום בקשת צרכיו אפילו שהם צרכי צבור כולו, כדי להשרות על היחיד ועל הצבור שמחה של שבת שהיא מסולקת מכל דאגת צרכי החיים הגופיים. ותקנו לעומת זאת קריאת התורה בשבעה עולים בשבת וחמשה ביו"ט שיש בה מעין מלכות שהם כנגד חמשה מרואי פני המלך, ושבעה מרואי פני המלך (מגילה כ"ג א) שזהו כבודו של שבת ויו"ט שהם מעין מלכות של מעלה שהיא שבת מלכתא. ועוד משום דלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיתעסקו בהם בתורה (ירושלמי שבת ספט"ו) הלכך קצרו בתפלה כדי להאריך בקריאת התורה.
טרחא דצבורא וכבוד הצבור
ועתה נהדר אנפין בדברי רב חביבאי הרה"ג הפוסק יצ"ו שהם חביבין עלי. והנה ראיתי בדבריו דרמי שתי הלכות אהדדי דלענין קריאה בתורה הקלו, בשני וחמישי ושבת במנחה לקרות רק בשלשה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן. ופרש"י אין מוסיפין עליהן מפני שהם ימי מלאכה שלא יקשה לצבור. (מגילה כא א) ואלו ביומא אמרינן: ונגלול ס"ת ונקרי, אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר ר"ש לפי שאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור (יומא ע א) הרי שאף ביו"ט חיישינן לטרחא דצבורא? לתרץ זאת יצא לחלק בין טרחא דצבורא לכבוד הצבור, שלטרחא דצבורא שאין בה כבוד הצבור, כגון: ש"ץ שטעה וחוזר, לא חיישינן לטרחא דצבורא בשבת ויו"ט שאין בהם עשיית מלאכה. אבל בכבוד הצבור כגון שישבו הצבור דוממין ומצפין עד שיגלול הס"ת, חיישינן אפילו בשבת ויו"ט. ומזה יצא לדון דטרחא דצבורא יכול הצבור למחול. אבל בכבוד הצבור, אינן רשאין למחול את"ד.
ואני אומר: דבריו אמנם מוסברים מאד. אבל יש למשדי בהו נרגא, שהרי בקריאת התורה בשני וחמישי תקנו שלשה עולים. ואמרו אין מוסיפין עליהם. (מגילה כ"א א) ופירש רש"י: משום טרחא דצבורא, ובכ"ז אם הצבור רוצה להוסיף עליהם ומוחל על טרחתו, אין שומעין להם.
ואל תשיבני ממ"ש רמ"א: אם היו שני חתנים בביהכ"נ מותר להוסיף לקרא ד', דלדידהו הוי כיו"ט שמותר להוסיף, ונראה דהוא הדין לשני בעלי ברית דיום טוב שלהם הוא. (או"ח סי' קל"ה סעי' א'), הרי שרשאין להוסיף גם בחול? זה אינו, שהרי רמ"א נימק את דינו משום דהוי יום טוב, ולא משום דמחלי צבור טרחתם. ובלא זה נמי דין זה דרמ"א אינו מוסכם להלכה (עיין מ"א וטו"ז שם), והנה מעכ"ת הרב הפוסק יצ"ו הביא סייעתא לדבריו ממ"ש המ"א דעכשיו נוהגין להמתין (בחזרת הש"ץ) על האב"ד (מ"א או"ח סי' קכ"ד) ונתן טעם לדבריו דמשום כבוד האב"ד מוחלין הצבור, ואין זה מחוור לע"ד שהרי המ"א כתב שהוא הדין למתפללים מלה במלה, ולא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים (שם), הרי לך מפורש שאין זה משום כבוד האב"ד שהצבור מוחלין כבודם, אלא שכן שורת הדין נותנת כדי שיוכל לומר קדושה עם הצבור.
אולם מוצא אני להעיר מה שבמשך דבריו כתב הרה"ג הפוסק יצ"ו לתת פירוש חדש מדעתו למה שאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבודו, דהוא: משום שאין הצבור עני והיו יכולין להכין ס"ת אחר ולקרא בו, עכ"ד.
ואנא אמינא מי לא סגי בטעמו של רש"י: שיהיו הצבור דוממין ומצפין? ולא עוד בטעם זה שאין צבור עני לא נהירא לי. שהרי דבר זה נאמר לגבי כהן גדול, שהיה קורא בספר העזרה, דאין זאת הוכחה של עניות הצבור. ומה שאין מביאין ס"ת אחר היינו משום דספר העזרה או ספר עזרא שממנו מגיהין כל ספרי התורה אינו אלא אחד.
מענין לענין באותו ענין הביא מ"ש בעניי בסה"ק משפטי עזיאל (ח"א או"ח סי' ג' סעיף א') על דברי הרמב"ם בתשובתו, שאם היו הספרים גבוהים מעל הארץ עשרה טפחים חלקו מקום לעצמם עיי"ש. ומעכ"ת הפוסק אחרי שתמך את דברי, תמה עמ"ש הטו"ז שכיון שהס"ת מונח בארון הקודש הוי כמו רשות אחרת.
והנה בענין זה כתבתי להאברך החשוב כמוהר"ר יוסף עובדי' יצ"ו מלומדי הישיבה. (עיין לעיל סי' י"ב) ואין צורך לשנות הדברים. הדרן לדיננא.
והנה מרן ז"ל פסק: ערבית שחרית ומנחה מתפללין י"ח ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה וכו' שחרית ומנחה מחזירין אותו וכו' (או"ח סי' תכ"ב סעיף א'), מכאן מוכח בפירוש שמרן סובר שאין לחלק בין יחיד שמתפלל לעצמו, ובין יחיד המתפלל בצבור. אלא בכל ענין יחיד ששכח להזכיר ר"ח בתפלה. שחרית או מנחה, אם לא סיים תפלתו חוזר לרצה ואם סיים תפלתו חוזר לראש. ולענין שליח צבור שטעה, כתב: כל מקום שיחיד חוזר ומתפלל, ש"צ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו, כשמתפלל בקול רם. חוץ משחרית של ר"ח, שאם שכח שליח צבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו, אין מחזירין אותו, מפני טורח הצבור. שהרי תפלת המוספין לפניו, שהוא מזכיר בה ר"ח. אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה. (או"ח סי' קס"ו סעי' כ"ג), הרי לך מפורש לדעתו, שלא הקלו לש"צ שלא לחזור אלא דוקא בר"ח משום טרחא דצבורא ביום שמותר במלאכה ולא בשבת ויום טוב שאסור במלאכה.
ורמ"א סובר שגם שבת ויו"ט דינם כר"ח לענין זה (שם), ואנו אין לנו אלא פסק מרן שקבלנו הוראותיו, ומסתבר טעמיה. ובנידון דידן שנזכר הש"ץ קודם שסיים תפלתו לדברי הכל חוזר לרצה. וזה פשוט וברור.
והנה מרן ז"ל פסק: ערבית שחרית ומנחה מתפללין י"ח ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה וכו' שחרית ומנחה מחזירין אותו וכו' (או"ח סי' תכ"ב סעיף א') מכאן מוכח בפירוש שמרן סובר שאין לחלק בין יחיד שמתפלל לעצמו, ובין יחיד המתפלל בצבור. אלא בכל ענין יחיד ששכח להזכיר ר"ח בתפלה, שחרית או מנחה, אם לא סיים תפלתו חוזר לרצה ואם סיים תפלתו חוזר לראש. ולענין שליח צבור שטעה, כתב: כל מקום שיחיד חוזר ומתפלל, ש"צ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו, כשמתפלל בקול רם. חוץ משחרית של ר"ח, שאם שכח שליח צבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו, אין מחזירין אותו, מפני טורח הצבור. שהרי תפלת המוספין לפניו, שהוא מזכיר בה ר"ח. אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה. (או"ח סי' קס"ו סעי' כ"ג), הרי לך מפורש לדעתו, שלא הקלו לש"צ שלא לחזור אלא דוקא בר"ח משום טרחא דצבורא ביום שמותר במלאכה ולא בשבת ויום טוב שאסור במלאכה.
ורמ"א סובר שגם שבת ויו"ט דינם כר"ח לענין זה (שם), ואנו אין לנו אלא פסק מרן שקבלנו הוראותיו, ומסתבר טעמיה. ובנידון דידן שנזכר הש"ץ קודם שסיים תפלתו לדברי הכל חוזר לרצה. וזה פשוט וברור.
נשיאות כפים במקרה שהש"ץ חוזר לרצה.
מצות נשיאת כפים נסתפקתי במצוה זאת אם היא מחוייבת לכהנים וישראל יחד שבהצטרפותם מקיים כל אחד מהם מצות עשה כדוגמת קרבנות היחיד והצבור שהם מביאים קרבנם, וסומכים ידיהם עליו היחיד או הצבור, ע"י אנשי המשמר, והכהנים עושים עבודת הקרבנות לכל פרטיה, והוא הדין בברכת כהנים הצבור מקיימין המצוה בזה שהם עומדים לקבל ברכת ה' על ידיהם והכהנים מקיימים מצות ברכה שהיא כוללת שלש מצוות עשה: כה תברכו, אמרו להם, ושמו את שמי, (סוטה לח ב), או שנאמר לאידך גיסא שמצוה זאת היא מיוחדת רק לכהנים וישראל רק מתברכין,
ונפקא מינא תרתי, חדא, שאם יצא ישראל מבית הכנסת בשעה שהכהנים נושאין את כפיהן, או שעמד אחרי הכהנים, אם אמרת שגם ישראל מצוה להתברך, הרי בטל מצות עשה, ואם אתה אומר שהמצוה היא רק לכהנים. ישראל היוצא מבית הכנסת או העומד אחרי הכהנים, הפסיד ברכתו, אבל לא בטל מצות עשה. וכן נפקא מינא אם הצבור שמעו ברכת כהנים, אם אמרת ששניהם מצווים במצוה זאת ואי אפשר לאחד מהם לקיים מצותו בלא חברו אין הכהן רשאי לברכם שוב, שהרי אינם שוים בחיובם, אבל אם זוהי מצוה המיוחדת לכהן, חוזר ונושא את כפיו ומברך, מידי דהוה אמצות תפילין, דמברך עליהן כל שעה שהוא לובשן, אעפ"י שפעם אחת כבר קיים מצות עשה באותו יום.
והנה לכאורה אפשר היה להוכיח כהצד הראשון, מדאמרינן: שאין הכהן עולה לדוכן עד שיקרא הש"ץ, ואינו מתחיל בברכות עד שיקריא לו הש"ץ מלה במלה דדרשינן "אמור להם": עד שיאמר להם (סוטה לט: רמב"ם הלכות תפלה פי"ד ה"ג), הא למדת דמצוה זאת מוטלת גם על צבור המתפללין מדכתיב אמור להם, אולם כד דייקת שפיר תמצא שאין זו ראיה אלא שכך היא מטבעה של מצוה זאת שאינה נעשית אלא בצבור מתפללין והקראתם. אבל אין הצבור חייבין ולא מקיימין מצות עשה אלא מתברכין מפי ה' על ידי הכהנים. וכן יש להוכיח מדאמרינן: בית הכנסת שכולה כהנים כולן עולים לדוכן, למי מברכין? אמר ר' זירא לאחיהן שבשדות. ופרש"י: דאניסי במלאכתן ואינם יכולים לבא (שם לח ב).
והא עם שבשדות פטורין מברכת כהנים מחמת אונסם, וגם אין מי שיקרא את הכהנים ויקריא להם את הברכות, ובכל זאת נושאין כפיהם ומברכים.
מכאן אנו למדים, שמצוה זאת היא מיוחדת לכהנים. וישראל אינם אלא מכשירין את המצוה כמו אשה בקדושין וגירושין, ובמצות צדקה. שהמקדש או המגרש וכן הנותן צדקה לעני הוא המקיים מצות עשה ולא האשה או העני.
ואל תשיבני ממאי דגרסינן התם: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר הואיל ונתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי כגון: ה' אלקי אבותיכם וכו' תלמוד לומר: לא תוסיפו, והא הכא כיון דבריך ליה עבר זימניה וכו' שאני הכא כיון דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך, כוליה יומא זימניה וכו'. ורבי שמעון בר אבא אמר אי בעי מברך אי בעי לא מברך. (ר"ה כח ב), מכאן דהצבור גם הוא מצווה במצוה זאת. שאם לא כן למה לן אי מתרמי צבורא אחרינא? אפילו בצבור זה עצמו יכול לברך כמה פעמים? דומיא דהנחת תפילין, שמניח כמה פעמים ביום ומברך. ואין זו תשובה. דבאמת התוספות כתבו דברכת כהנים נמי מברכין אפילו כמה פעמים לצבור אחד. ואין זה ב"בל תוסיף" אלא בהוספת ברכה אחת (שם תוס' ד"ה ומינא תימרא).
אבל לע"ד דברי תוספות אלה צריכין עיון, שהרי בגמ' אמרינן, דאי איתרמי צבורא אחרינא, משמע דלאותו צבור עצמו אינו יכול לברך פעם שנית? והיינו טעמא משום דמצות ברכת כהנים לא לעצמם נאמרה כגון אכילת מצה ישיבת סוכה והנחת תפילין, דכל פעולה היא מצוה בפני עצמה. אבל ברכת כהנים היא לתועלת המתברכין, וכיון שנתברכו פעם אחת לא נשאר מקום חלות למצוה זאת. והרי זה דומה לקדושין וגירושין, דאע"ג דמצי אדם לקדש ולגרש כמה נשים, אבל אינו יכול לקדש פעמיים אשה אחת, והוא הדין לברכת כהנים אין הכהן יכול לברך פעמיים לצבור אחד. ואפילו אם הכהן השני לא ברך עדין ברכת כהנים, ולא קיים מצות עשה שלו אינו יכול לברך אלא לצבור שלא שמעו ברכת כהנים. דלאלה שכבר שמעו והתברכו אין מקום לברכה נוספת של ברכת כהנים.
ועוד נראה לע"ד לומר דברכת כהנים זמנה בשעת עבודה, כדילפינן מדכתיב: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. מה להלן בשעת עבודה, אף כאם בשעת עבודה. (סוטה ל"ח ב), מזה יוצא דצבור שהתפללו לגביהם נקרא שלא בשעת עבודה והילכך אין מקום לנשיאת כפים. הילכך נקטינן שאין כהן נושא את כפיו אלא לצבור אחרינא שעדין לא התפללו. וכן פסקו הרמב"ם ומר"ן ז"ל: כהן שנשא את כפיו בבית הכנסת והלך לבית כנסת אחר ומצא צבור המתפללין ולא הגיעו לברכת כהנים, נושא ידיו להם ומברכן (רמב"ם הלכות תפלה פט"ו הל' יא, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ה סעי' כ"ח). הרי למדת שאין נושא את כפיו אלא לצבור אחר שמתפללין ולא הגיעו לברכת כהנים, אבל לאותו צבור או אפילו לצבור אחר שכבר הגיעו לברכת כהנים ולא היה כהן אחר שישא את כפיו, אין הכהן נושא את כפיו משום דלאו שעת עבודה היא וכדאמרן.
מכל האמור למדנו שמצות נשיאת כפים היא מיוחדת רק לכהנים וישראל עוזרים ומתברכין על ידם. וכן מצאתי ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב: כל שהוא עושה כדרך שאמרה תורה וחוזר וכופל את הכל מפני הדור מצוה או כדי לערבב השטן, אין בזה משום בל תוסיף. אלא אם הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכופלו, וכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה לברך אלא פעם אחת כדאמרינן התם (בפרק ראוהו) דאי בעי מצלי, ואי בעי לא מצלי. לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת, ואעפ"כ אי בעי הדר מצלי, ואין בזה משום בל תוסיף. וליכא למימר שעושה כן להוציא לאחרים, דליכא חיובא אישראל להתברך דמצוה דכהן הוא, אלא ודאי כדאמרן. (הריטב"א סוכה ל"א: ד"ה מאי לאו).
הא למדת דהריטב"א נקט בפשיטות דמצות נשיאת כפים היא רק לכהנים, וישראל אינם מצוים להתברך. אולם אעפ"י שאין ישראל מצוין להתברך בכ"ז הואיל ומצות ברכת כהנים היא לטובתם של ישראל. אם נתברכו ישראל מפי כהן, שוב אין הכהן מצוה לברכן. וכן אם ברך כהן צבור אחד קיים מצות עשה זאת. אבל אי איתרמי ליה צבור אחרינא חוזר ומברך דהואיל ועושה זאת כדי לברך את אלה שלא התברכו עדין, הוה ליה ככופל מעשה המצוה משום הדור מצוה, הילכך אין בזה משום בל תוסיף. אבל ודאי גם להריטב"א אין הכהן רשאי לברך פעמים בתפלה אחת, דאין בזה משום הדור מצוה, אלא פגם מצוה של ברכה הראשונה, וזה נראה לי ברור בדעת הריטב"א ז"ל.
בזה מתורצת לי קושית התוס' ז"ל במ"ש בגמ': למה תוקעין ומריעין כשהן יישובין, תוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן, והא עבר משום בל תוסיף וכו', דאע"ג דכבר עבר ויצאו מכ"מ אי איתרמי ליה צבור אחרינא הדר ותוקע, וחשיב זימניה. (ר"ה כ"ח: תד"ה ומינה תימרא).
ודבריהם תמוהים לע"ד דלא דמי נשיאות כפים שבכל פעם שהכהן נושא כפיו מקים מצות עשה, הילכך זימניה הוא. משא"כ בתקיעות, שכיון שתקע או ששמע יצא ידי חובתו. ואם ימצא צבור אחר שלא תקעו והוא תוקע להם היינו מדין שליח דכל המצוות אעפ"י שהוא יצא מוציא, שו"ר להחת"ס שהקשה כן ותירץ שבאותה תפלה שכבר נשא כפיו, אין מצוה כי לא מצינו שני תמידין בפעם אחת, אלא שהוא מוציא לצבור שלא הקריבו תמיד עדין, היינו שלא התפללו במקום תמידין. והקרבן צריך ברכה כהנים ומכ"מ מקרי זמנו הכי נמי בשופר. (חת"ס או"ח סי' כב).
ולע"ד אין תירוצו מחוור שאע"ג שלא מצאנו שני תמידים בפעם אחת ואפילו בצבורים חלוקים, מצאנו שתי נשיאות כפים ויותר בבתי כנסת וצבורים מרובים. והיינו שכך היא מצות התורה שיברכו הכהנים את ישראל פנים כנגד פנים. (סוטה שם). הילכך מצות ברכה זאת מוטלת על הכהן כל זמן שיש צבור שלא התברכו עדיין מפי כהן אחר, או מפי עצמו של כהן זה. ואל תשיבני ממ"ש שמן בר אבא אי בעי מברך אי בעי לא מברך (ר"ה שם), מכאן אתה למד שכהן שברך פעם אחת, לצבור אחד, קיים מצות עשה זאת. (עין תוס' שם ד"ה אי בעי והגה"מ הל' תפלה פט"ו אות ט').
ואין זאת תשובה, דמ"ש: אי בעי לא מברך, היינו לומר שאם לא נשא כפיו שוב שלא בטל מצות עשה. אבל אי ברך שפיר מקיים מצות עשה, ונושא כפיו ומברך ברכת המצוה של נשיאות כפים. והרי זה דומה למצות הנחת תפילין, דכיון שהניח תפילין וקרא בהם ק"ש קיים מצוה זאת, ובכ"ז יכול להניח ולברך כמה פעמים. וכן בישיבת סוכה, אעפ"י שיצא בכזית ראשון, ואי בעי אינו יושב בסוכה. אבל בכל זאת בכל אכילה וישיבה מקיים מצות עשה, ומברך "לישב בסוכה". וכן הדין הוא הטעם לנשיאות כפים. וכן מתפרשים דברי מרן ז"ל שכתב: אם עלה פעם אחת ביום, שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה. (או"ח סי' קכ"ח סעיף ג'). ופירוש דבריו הוא שאינו עובר משום בטול מצות עשה. אבל אם ברך, קיים מצות עשה. והכי מסתברא, דאי אמרת שאינו מקיים מצות עשה, אמאי מברך, ולא עוד אלא שהוא עובר בבל תוסיף? והנה המ"א כתב בשם מהר"מ מינץ: ואם עלה פעם שנית מברך אפילו באותו צבור. (מ"א שם ס"ק ג'), ודבריו תמוהים לע"ד דהא בגמ' אמרינן: ואיתרמי ליה צבורא אחרינא, משמע באותו צבור לא רק שלא יברך אלא שגם אסור לישא כפיו, ואם נשא עובר בבל תוסיף, וצ"ל שהוא סובר כדעת התוס' שכהן יכול לברך כמה פעמים אפילו לצבור אחד. אבל כבר כתבתי לע"ד שאין זו הלכה פסוקה ומוחלטת, ואין הכהן נושא כפיו יותר מפעם אחת. אלא בצבורים חלוקים. ולכן נראה לי לומר דאפי' תפלה אחת דקאמר. היינו להוציא שלא תאמר שדוקא בתפלות שונות, כגון: שחרית ומוסף ומנחה דת"צ ונעילה דיוה"כ הוא שמצוה על הכהנים לישא כפיהם, אבל באותה תפלה עצמה כגון שחרית ומוסף אינם מצווים ואסורים לישא כפיהם, משום לא תוסיפו על הדבר, קמ"ל דאפילו באותה תפלה בצבורים חלוקים, מצוה על הכהנים לישא כפיהם, וכלישנא דגמרא: דאי איתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ומברך. אבל באותה התפלה עצמה ובאותו הצבור שהתפללו כבר, לא ישא שוב את כפיו. והכי מסתברא, שהרי אין נשיאות כפים אלא בעבודה, ואיך אפשר לומר שישא כפיו ויברך פעמים בזה אחר זה? אלא ודאי בצבור אחר הוא דקאמר שמברך לצבור זה וחוזר ומברך לצבור שלא שמעו ברכת כהנים, וכדאמרן, [הרה"ג הואל חזר וכתב לי העתקת תשובת מהר"מ מינץ שמבואר שהכוונה במ"ש שאם על הפעם שנית מברך אפי' ציבור הוא במוסף או בנעילה].
תבנא לדיננא בכהן שטעה ולא הזכיר של ר"ח עד שהתחיל שים שלום שהדין הוא שחוזר לרצה, אם ישא כפיו שוב? ולפי מה שהקדמתי למדנו שאין הכהן חוזר ומברך באותה תפלה לאותו צבור עצמו. והשתא ניחזי אנן אם טעות זאת שלא הזכיר יעלה ויבא עושה את התפלה כמו שאינה והשתא כשחוזר לרצה היינו כתפלה אחרת? וא"כ ודאי נושא כפיו שנית. או שנאמר דבתפלה הראשונה יצא הכהן ידי חובת נשיאות כפים ונתברכו הצבור בברכת כהנים, הילכך הוה כחוזר ומברך באותה תפלה יש בזה משום לא תוסיפו?
ונראה לע"ד להכריע כהצד השני ואמינא לה ממאי דאמרינן לעיל (סעיף א') שלכל הדעות אם סיים תפלתו, אינו חוזר ומתפלל משום שיכול להזכיר בתפלה שלאחריו, וכיון שיש טרחא דצבורא לא אטרחוהו רבנן. מכאן אנו לומדים, שיצאו הצבור בתפלה זאת ידי חובת תפלה בצבור, שאם לא כן היה מן הדין לחזור, ולא לחוש לטרחא דצבורא. וכמו שכן הדין בשאלת השנים, דכ"מ שהיחיד חוזר ש"צ נמי חוזר.
הלכך כיון שיצאו ידי חובת תפלה שפיר מקריא נשיאות כפים בעבודה ויצאו הצבור ידי תפלה בצבור, וקיים הכהן המברך מצות עשה שמוטלת עליו, ואינו רשאי לישא כפיו ולברך שוב.
אין הדברים הללו אמורים אלא בר"ח שביום חול, אבל בר"ח שחל להיות בשבת, לכאורה נראה שהדבר תלוי במחלוקת, שלדעת האומרים שגם בשבת אינו חוזר, ודאי אם נזכר לפני שסיים תפלתו שחוזר לרצה, אינו חוזר ונושא את כפיו. דחד דינא וחד טעמא הוא. ולדעת הסוברים שבשבת ויו"ט אם סיים תפלתו חוזר לראש, הוא הדין אם נזכר לפני שסיים תפלתו, חוזר לרצה ונושא את כפיו ומברך.
אולם יש לצדד ולומר דהואיל והזכרת ר"ח אינה מגוף התפלה, כמו ברכת השנים, ושלכן הקלו בחול, גם בשבת ויו"ט דאטרחוהו רבנן לחזור, היינו כדי שתהיה התפלה כתיקונה ובשלמותה. אבל לענין נשיאת כפים כיון שהתקיימה מצוה זאת במקומה ובשעתה, ואין חוזר ונושא את כפיו באותה תפלה ובאותו הצבור.
ובאמת שאין בידי להכריע בספק זה שיש פנים מסבירות לשני הצדדים, אבל הואיל ודבר זה שנוי במחלוקת ולדעת הבה"ג גם בטעה ולא הזכיר של ר"ח בשבת ויו"ט אם סיים תפלתו אינו חוזר, ולדעה זאת גם כשנזכר לפני סיום תפלתו שחוזר לרצה, אינו נושא את כפיו, כדאי הוא לסמוך עליו בענין נשיאות כפים ולא להכנס בספק אסור בל תוסיף, ולצאת ידי כל הדעות והספקות: מוטב ללמד את הכהנים שיצאו מבית הכנסת בהתחלת ברכת העבודה, ובזה פקעה מהם מצות נשיאות כפים, וחוזר הש"ץ וגומר התפלה בלא נשיאות כפים. וכן נראה לי להורות. והנלענ"ד כתבתי.