סימן נח

(ליו"ד סימן רס"ח)

נכרית שאביה ישראל ונשאת לישראל בערכאותיהם

 

כ"ח שבט תש"ז.

ב"ה שלמא רבא מן שמיא ונהורא מעליא לשרגא דנהורא מע"כ הרב הגאון המפורסם לשם טוב ותהלה. כמוהר"ר שרגא במוהר"ר צבי הלוי יצ"ו, רב אב"ד לקהלות ישראל אשכנזים וספרדים בעיר קאלי שבמדינת קולומביה.

רב גדול ויקר. שלום וברכה ברוב חבה.

 

בשובי ממסעי לקונגרס הציוני בק"ק באזל, מצאתי את שאהבה נפשי – מכתבו ותשובתו היקרה. ולפי שרבו טרדותי לרגל העבודה ובכללה תשובות להלכה שהצטברו בימי שהותי בחו"ל אחרתי תשובתי עד היום ואתו הסליחה.

ועתה הנני נעתר לבקשתו לחוות דעתי הדלה בשאלתו זאת.

השאלה:

נכרית שאביה ישראל נשואה לישראל ע"י הערכאות שלהם בקהלת פורידא פה בקולומביה. וכיון שאין שם שום רב ומו"צ, נשיא העדה איש ירושלמי בר אורין ויר"א רצה לזכותם ובלתי שאלת חכם הטביל אותה עם אמה ומשפחתה לשם גרות בפני ב' הדיוטות מפני של מצא ג' במקוה כשרה והודיען קבלת המצות וענשן כדת וכהלכה. אבל לסדר להם קדושין לא רצה מטעם שאמרו חכמים: מאן דלא ידע בטיב קידושין לא יהא לו עסק בהן, והוא תשובת מהר"ם מינץ סי' ק"ט. לכן פנה אלי הבחור הנ"ל בבקשה לסדר לו הקדושין עם הגיורת הנ"ל. ואחר חו"ד נודע לי שבאמת הכל נעשה כדין תוה"ק. ואמרתי להתיר הגרות ולהשיאנה לו כדת משה וישראל. אך לא כל הדעות שוות בזה בלשכת הרבנות שלי ויש שאינם מסכימים להתיר באמרם שבאם הרב יסדר להם הקידושין ימצאו כמה בחורים או בניהם עצמם וישאו להם נשים נכריות בחשבם שהרב מתיר להתחתן בבנות אל נכר ויבואו לידי גריעות הפקרות והתבוללות וחוששין לזה.

והנה מעכ"ת נשא ונתן בחכמה כיד ה' הטובה ואסיק להתיר נשואיה של הבת הזאת לישראל. אולם היות וחבריו חלקו עליו, פנה אלי להכריע בהלכה זאת. והנני נעתר לבקשתו לא כמכריע אלא לברור הלכה ממקור רז"ל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ובה' שמתי מבטחי כי יאיר עיני בתורתו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. ואען ואומר: מדבריו בתשובתו מוכח דפשיטא ליה למעכ"ת שגרות זאת שנעשית בפני שני הדיוטות בטבילה והודעת המצות היא גרות מעליא ושרירא להתיר נשואי גיורת זאת לכתחלה אבל באמת הלכה זאת שנויה במחלוקת בין גדולי הפוסקים הראשונים ז"ל וכמו שכתב מרן ז"ל: כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה והטבילה צריך שיהיו בשלשה הכשרים לדין וביום, מיהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני שנים ובלילה ואפילו לא טבל לשם גרות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלית. חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים בלילה מעכב ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה. (יו"ד סי' רס"ח סעיף ג').

והנה אעפ"י שמרן כתב בסתם דעת האומרים שאם מל וטבל בפני שנים וכו' הוי גר מדכתב: ולהרי"ף ולהרמב"ם אפילו בדיעבד מעכב, מוכח שהוא חושש לדבריהם לחומרא לומר לך, שאם קדש אשה מישראל הויא מקודשת גמורה ואינה מותרת לעלמא, אלא בגט כריתות כדת משה וישראל, ואם בא לישא אשה אין משיאין לו אשה מישראל. והכי מסתברא, שהרי כתב מרן ז"ל שכל פסקיו בשו"ע מיוסדים על שלשה עמודי הוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש או על שנים מהם (עיין הקדמת הבית יוסף לאו"ח). והואיל ובדין זה הרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעה אחת ראוי לפסוק כמותם. ועל כל פנים מכלל הדברים למדנו לקבלת המצות צריך בית דין של שלשה הכשרים לדון ואם נעשתה קבלת המצות בשנים, אעפ"י שהמילה והטבילה נעשו בפני שלשה אין זה גר לדברי הכל, דכל מילה וטבילה שאינה אחרי קבלת מצות הוי כמל וטבל שלא לשם גרות. ומה שאמרו: מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקריו. היינו בקבלו עליהם המצות, וכן מוכח מפרש"י דכתב: שלא טבלה אמו כשנתגיירה. (יבמות מה ב ד"ה בראמייתא). משמע דדוקא באשה שנתגיירה כבר, והיינו שעמדה לפני בית דין וקבלה המצות וכן הוא באיש שטבל לקריו אחר שהתגיר. וכן כתבו התוס' דהא דבעינן שלשה היינו לקבלת מצות (יבמות שם ד"ה מי לאו, קידושין סב ב ד"ה גר).

והנה קשה ממ"ש מרן ז"ל: ואם לא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות הרי זה גר. (יו"ד שם סעיף י"ב). ובבית יוסף כתב: גר שלא בדקו אחריו וכו' זה פשוט שאין הודעת המצוה מעכב דיעבד, (בית יוסף שם דף רטו ב).

ולע"ד לא ידעתי פשיטותה זאת, שהרי בסדר קבלת גרים נאמר: ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות וכו' קבל מלין אותו מיד וכו' נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות (יבמות מז).

מכאן שלא מלין עד שיקבל מצות ולא מטבילין אלא בהודעת מצות בשעת הטבילה או לפניה. ובלא הודעת המצות אינו גר. ועוד שהרי לענין קבלת מצות לדברי הכל צריך בית דין, משום שהוא תחלת דין וכל שכן הוא שמעכב כשלא היתה הודעת המצות. ותמיהני שלא ראיתי מי שהעיר על זה, לכן נראה לומר דמ"ש קבלת המצות לא מעכב, היינו אם מל וטבל בפני שלשה, והיינו טעמא דמילה וטבילה לשם גרות הן הן קבלת מצות בפני שלשה. אבל אם מל וטבל בפני שנים אעפ"י שקבל מצות בפניהם לאו כלום דקבלת מצות כיון שהיא תחלת דין צריכה שלשה וכדכתב הרא"ש. (עיין טו"ז וש"ך ס"ק ט' סימן רסח).

מכל האמור ומדובר למדנו דקבלת מצות צריכה להיות בפני בית דין שלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם גם לטבילה ומילה צריך בית דין של שלשה כדי להשיאו אשה מישראל, והוא הדין לאשה שבאה להתגיר צריכה לקבל מצות בפני שלשה אבל אם לא קבלה מצוה ולא טבלה בפני שלשה אינה גיורת כלל ואין צריך לומר שלא משיאים אותה לישראל.

מכל האמור למדנו לשאלה דידן. הואיל וכל ענין הגרות נעשה בפני שנים הדיוטות, אין זה מוציאה מנכריותה להכניסה בכלל ישראל, הלכך ודאי שאין משיאין אותה לאיש מישראל עד שתטבול לפני בית דין של שלשה אחרי קבלת המצות בפניהם. השאלה שעומדת לפנינו היא אם מותר לקבל אותן לגרות. שהרי הלכה פסוקה היא: כשיבא הגר להתגיר בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה וכו'. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא נתן עיניו באשה יהודית. ואם אשה היא בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל. ואם לא נמצא להם עילה מודיעים להם וכו'. אם קבלו ולא פירשו וראו אותם שחוזרים מאהבה מקבלים אותם. (יו"ד סי' רסח סעיף יב).

מכאן מוכח שאם מצאו להם עילה אין מקבלים אותם לגיירם לכתחלה. ולפי זה בנדון דידן שהאם ובתה נשואות לישראל יש לומר הרי יש כאן עילה שהיא סיבת גרותם ולפיכך אין מקבלים אותם. אולם כשנעין בדבר נמצא דעילה לבדה אינה פוסלת אותם. אם לא שידוע לבית דין שזו היא סיבת גרותם ובלא זה לא היו מתגירים, וגם אחרי גרותם אם לא תתקים מחשבתם יחזרו לסורם. אבל אם התברר או הוכח שבאים להתגייר מאהבה מקבלים אותם. וכן כתבו התוס': וההיא דפ"ב דשבת גיירני ע"מ לעשות כהן גדול. בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דפרק התכלת דאתא לקמיה דר"ה גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד. (יבמות כד ב תד"ה לא). ומכאן למד הבית יוסף דהכל לפי ראות עיני בית דין (בית יוסף שם ש"ך ס"ק כ"ג).

ועוד זאת. נכרית הנשואה כבר לישראל עדיפא טפי שהרי אין כאן עילה להתגיירות הואיל ונשואה וחיה אתו בשלום גם בגיותה. וכשבאה להתגייר מעשיה מוכיחין שעושה זאת לשם התקרבותה אל היהדות. וכמעשה רות שאמרה: עמך עמי ואלהיך אלהי. כן זאת נמשכת אחר בעלה להסתפח אל נחלת ה' עמו ונחלתו כאמור: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ובכגון זה מצוה לקבלם. וכמאמרם ז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא למשה אני הוא שאמרתי והיה העולם. אני המקרב ולא המרחק שנאמר: האלקי מקרוב אני נאם ה' ולא אלקי מרחוק אני. שקרבתי את יתרו ולא הרחקתיו אף אתה כשבא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשם שמים אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שלעולם יהא אדם דוחה בשמאל ובימין מקרב (מכילתא יתרו פ"א ו'). מאמרם זה מלמדנו שגם כשיש מקום לתלות סיבת הגרות כגון יתרו חתן משה שהיה מתכבד במשה. אני חותן המלך (מכילתא ופירש"י שם). בכל זאת אם אתה יודע שאינו בא אלא לשם שמים מצוה לקרבו ולא לרחקו.

ובנכרית שהיא כבר נשואה לישראל. מעשיה מוכיחים שהיא באה להתגייר לשם שמים ולפיכך מצוה לקרבה. וכל שכן הוא שמצוה לקרב בת ישראל שנולדה מנכרי ונשאת לישראל. דאע"ג שהבנים נגררים אחרי אמם והם נכרים לכל דבריהם, מכל מקום מזרע ישראל באו ומצוה להשיבם אל צור מחצבתם אלו האבות לבל ידח ממנו נדח. מטעמים אלה מותר ומצוה לקבל את שתי הנכריות האם ובתה. להציל את ילדי זרע ישראל מאבדון ואת איש ישראל מחטא ועון תמידי של כי חלל יהודה קדש ובעל בת אל נכר יכרת ה' אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות (מלאכי ב' יא – יב). כדברים אלה כתבתי בסה"ק "משפטי עזיאל" (ח"א יו"ד סימן י"ד סעיף א').

מעתה אסורה נא ואראה דברי האוסרים לקבל גרים כאלה. לפי מ"ש מעכ"ת בתשובתו זאת סומכים דבריהם על מה שכתב הרמב"ם ז"ל. אבל בזמן הזה אפילו קבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו (הלכות אסורי ביאה פי"ד ה' ח'). מכאן למדו דכל שידוע שאינו משמר המצות לאחר מילה וטבילה הוי כאילו אינו מקבל המצות. ולע"ד לא נראה כן, שאם כן בטלת מצות גרות דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן נאמר אפילו בישראל כל שכן הוא בגר, שודאי יעבור במצוה או מצות מן התורה אחרי המילה והטבילה. והרי זה כאלו אמרו חוץ מדבר אחד. אבל באמת זה אינו דלא אמרו חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו אלא שאומר שאינו מקבל עליו עול מצוה זאת. וכן דאיק לישנא דגמרא: נכרי שבא לקבל דבר תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו (בכורות ל ב). הרי לך מפורש שלא נאמרו דברים אלה אלא למי שאומר שאינו מקבל דבר מדברי תורה, או מדקדוקי ספרים. אבל אם קבל כל התורה ושכרן ועונשן של מצות אלא שהוא נמשך בדברים שהרגיל בהם בגיותו הרי זה גר חוטא ואין נמנעים מלקבל אותו משום כך. תדע מדאמרינן: ומודיעים להם מקצת מצות חמורות מאי טעמא. דאי פריש נפרוש, דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת. פירש"י: שאוחזים מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באסור והיתר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ומפני זה אמרו קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל (הלכות אסורי ביאה פי"ג ה' יח).

הרי לך מפורש דאע"ג שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך. אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות היינו עונשן של מצות כדי דאי פריש נפרוש. אבל אי לא פריש מקבלים אותם והוא את חטאו ישא ואין ישראל ערבין עליו. (קדושין ע ב, נדה יג ב ד"ה קשים גרים).

מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה: גר שקבל עליו המצות ועונשן אעפ"י שידוע שלא יקיים אותם מקבלים אותו אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות ענשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצות שיקיים אותן ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא. וכעין מ"ש לגבי ממונו של מסור: אסור לאבדו דילמא נפיק מהם זרעא מעליא. וכתיב: יכין רשע וצדיק ילבש. (ב"ק קיט). וכן יש לומר לענין גרות, וראיה לדבר מדאמרינן: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלם, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן נינהו שמעיה ואבטליון (גיטין נז ב). זאת אומרת שמעיה ואבטליון באו מן אבותיהם הגרים (עיין תוי"ט אבות פ"א משנה י').

ב) נכרית נשואה לישראל אם מותרת לבעלה ישראל אחר שתתגייר.

בשאלה זאת דנתי בתשובותי (משפטי עזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד סעיף ב'). והעליתי להלכה לסמוך על דברי רבנו ומאורנו הרמב"ם ז"ל שכתב: ואף כי הנטען על השפחה לא ישאנה לכתחלה. בדברים כאלה פסקנו. שישחררנה וישאנה מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אומרם עת לעשות לה' הפרו תורתך (תשובות פאר הדור ס' קל"ב).

והנה בדברי מעכ"ת ראיתי דעתם של חבריו הרבנים לאסור נשואים אלה משני טעמים א. שאם נתיר להם הנשואין ימצאו כמה בחורים או בניהם עצמם וישאו להם נשים נכריות בחשבם שהרב מתיר להתחתן בבנות אל נכר. ויבואו לידי הפקרות והתבוללות. ב) מדתנן: הנטען על השפחה ונשתחררה על הגיורת ונתגיירה הרי זה לא יכנוס. (יבמות כד ב, ואה"ע סי' י"א סעיף ה'). ולפי הנראה שמיע להו תשובת הרמב"ם שהזכרתי. ולא נחה דעתם, מדין הלעיטהו לרשע וימות. והסתמכו על תשובת הרדב"ז ז"ל [חלק ד' שאלה אלף שנז] דכתב: הנטען על האשה אסור לישא אותה וכו' ואדרבה הלעיטהו לרשע וימות.

ואשיב על ראשון ראשון. א. חששא זאת דשמא יאמרו התירו חכמים לישא בת אל נכר. אין לה מקום כלל, דמי לא יודע אסור נשואי תערובות בישראל. ואדרבה מזה שיראו שלא מסדרין להם חופה וקידושין אלא אחרי גרות כדת וכהלכה יבינו וידעו אסור נשואי תערובות, שבניה של הנכרית הם כמותה ואף הם לא מותרים להנשא לישראלית אלא אחרי גרותם. ואין לנו להוסיף גזרות וחששות מדעתנו ומה גם במקום שמצאנו היתר מפורש בדברי רבותינו וכדכתבי בסה"ק מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי גאון עוזנו הראש"ל ישא ברכה זצוק"ל, דכיון שהיתה נשואה לו בערכאותיהם אין כופין אותו להוציא (משפטי עזיאל ח"א שם), ולהטענה השנית דהלעיטהו לרשע, כבר כתבתי ע"ז בארוכה ודנתי בתשובת הרדב"ז ז"ל והסתיעתי מסוגין דגמרא: אל תרשע הרבה וכו' מי שאכל שום וריחו נודף יחזור. ויאכל שום ויהיה ריחו נודף יותר. (שבת לא ב) ממנו למדתי שמצוה עלינו למנוע כל מכשול עון לכל איש ואשה מישראל שרוצים לפרוש מעון שבידם וכמו שעשו ז"ל מפני תקנת השבים (גיטין נה א, וב"ק צה א). ולא אמרו הלעיטהו לרשע וימות אלא בעומד ברשעו ומרדו (עיין בסה"ק משפטי עוזיאל ח"ב אה"ע ס' כה). והואיל ואין מדרש בלי חדוש אוסיף בזה דבר.

והנה בתשובותי הקודמות הבאתי מ"ש בספר עבודת השם ללמוד מדברי הרשב"א שישראל שנשא נכריה בגיותה. לא ישאנה אחרי גירותה, ועתה עיינתי שוב בדברי הרשב"א וראיתי שתשובתו היא בנדון מי שנשא אשה בת טובים ואח"כ תקפו יצרו וקנה שפחה ונתעברה ממנו שלא בקדושין, וקודם שילדה גיירה ואחר שילדה לא פירש ממנה ועודנו מחזיק ברשעתו ונתעברה לו פעם שניה. ובעט באשתו ושנאה על לא חמס בכפיה וגם את בתו מאשתו שנא. ונשאל אם חייבין הקהל למחות בידו ולגרש האמה הזאת אפילו אם קדשה, וע"ז כתב: שנינו ביבמות, הנטען מן השפחה ונשתחררה וכו' הרי זה לא יכנוס לכתחלה משום לזות שפתים, ומכוער הדבר גם כי חשש יש בזו שלא נתגיירה לשם שמים אלא כדי שתנשא לזה ועצת חטאין יש ביניהן. וכל שכן זה שהרחיק האהובה בנשואיה, וכנס את זו השנואה וכו' ואין מן הראוי לירש שפחה את גבירתה וכו'. וראוי לקהל חסידים וחכמים ונבוני דבר כמותם להכריחו להשיב אשתו הראשונה ולעשות סיג לדבר (הרשב"א ח"א סי' אלף כ"ח וח"ה סי' רמ"ב).

והנה הרשב"א סובר כרבו הרמב"ן, דאפילו אם התברר בעדים שבא עליה בגיותה אסור לו לכונסה לכתחלה ואם כנס לא יוציא (עיין חידושי הרשב"א יבמות כד ד"ה הא דף ח א, בחדו"ת הרשב"א). וזהו שכתב בתשובתו: שנינו ביבמות הנטען וכו' הרי זה לא יכנוס וכדי שלא יעלה על דעת מי שהוא לומר שאם גיירה וקדשה לא יוציא, וכדתנן: אם כנס לא יוציא, הוסיף וכתב: גם יש חשש בזו, ועצת חטאין יש ביניהן ולכן אעפ"י שאין הגרות מתבטלת בדיעבד מכל מקום כיון שהרחיק האהובה ראוי להכריחו להשיב אשתו הראשונה. ואם יש צורך בכך להרחיקו מאשתו השניה כדי לעשות סיג לדבר. על כל פנים אין ללמוד מנדונו של הרשב"א שגיירה אחרי שבא עליה בזנות ונתעברה ממנו למי שנשא אשה בגיותה והוליד ממנה בנים וגיירה אח"כ. דכיון שהיתה מיוחדת לו כאשתו יש לומר בזה שנזקקין להשיאה לו לכתחלה משום תקנת השבים. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו.

מסקנא דדינא.

אם גיורות אלה עשו כל עניני הגרות בפני שנים כמו שכן נאמר בשאלה – אין דינם כגיורת ועדיין בגיותן עומדות עד שיעשה כל ענין הגרות. היינו קבלת המצות וטבילה לשם גרות בפני בית דין של שלשה בראשות הרב דמתא או רב המדינה.

ב) מכיון שדברי הרה"ג אב"ד הכולל התברר שנשים אלו באו להתגייר לשם שמים כדי להיות נשאות לבעליהן הישראלים כדת משה וישראל ולגדל את בניהן בדרך התורה כיהודים לכל דבריהם, נזקקים בית דין לקבל אותן ולגיירן כדין וכהלכה.

ג) אחרי גרותן מפרישין אותן מבעליהן שלשה חדשי הבחנה – או מודיעין להם שצריכים לקיים מצות פרישה שלשה חדשים מיום גרותם (עיין משפטי עזיאל ח"ב אה"ע ס' כו סעיף ב'). ככלות זמן ההבחנה משיאין אותם בחו"ק כדת משה וישראל.

והנלע"ד כתבתי.