סימן נט' בסדר הקידוש בחג הסוכות / או"ח סימן תרמג

ח תשרי תשא

לכבוד רב חביבאי דעסיק באורייתא תדירא

כמוהר״ר חיים יעקב גולדויכט יצ״ו שוכט״ס

אחרי שים שלום טובה וברכה, נתככדתי במכתבו מיום ד׳ דנא, אשר עטרו בחד״ת במ״ש התוס׳: והלכתא סוכה ואח״כ זמן, ולא חיישינן לסתם מתניתין דקתני הילך מצה, הילך חמץ, אי נמי חשיב נמי לחם הפנים חובת היום, אעפ״י שהם משבת שעברה (סוכה נו,א תד״ה והלכתא).

ומעכ״ת כתב: שדברי התום^, בתירוצם בתרא תמוהים, דא״כ מאי מותיב הגמרא לרב ממתניתין דהילך מצה וכו׳. והנה קושיא זו כתבה מהרש״א בח״ה ותירץ שאה״נ דאין ממתניתין תיובתא לרב, אלא דקושטא דמילתא קאמר, דבהך מילתא גופה דלחם הפנים איכא תנאי.

ואולם עדיין דברי התוס׳ לא אפרקו מחולשיהו, וכדכתב הרש״ש ז״ל: איך יתכן שיקרא לחם הפנים חובת היום, אף אם היה קרבן שבת זה, כיון רהוא נוהג גם בשאר שבתות השנה, והוא נגד שתי הלחם כמו זמן נגד סוכה ואף דזמן אינו נוהג בשבתות.

ולתרץ דברי התוס׳ אלה צריכים אנו לעיין בסוגיא עצמה ולפרשה, דהנה בדין ברכות סוכה וזמן — רב סבר לאקדומי סוכה, משום דחיובא דיומא עדיף, ורבה בר בר חנה סבר לאקדומי זמן, משום דברכת זמן היא תדירה שהיא נאמרת בשלשה רגלים, וסוכה אינה אלא פעם לשנה, וקי״ל תדיר קודם לשאינו תדיר (סוכה נו.א). ולפום ריהטא קשה, דטעמו של רבב״ח אינו ממין הטענה, דהא רב נמי ודאי סבר דתדיר עדיף, אבל במה דברים אמורים כששתי המצות הן שוות בחובותיהן, משא״כ ברכת זמן, הואיל ואינה חובת היום, כלומר מצוה מיוחדת לרגל זה, אלא היא מצוה כללית לכל מצוה הקבועה בזמן, הילכך חובת היום קודמת. וזהו דקדוק טעמו דרב: תיובא דיומא עדיף, לאפוקי זמן שאינו תיובא דיומא אלא נמשך ממנו

וצ״ל דזה הוא עיקר מחלוקתם, דרב סבר זמן לאו חיובא דיומא הוא, הילכך אעפ״י שהוא תדיר, חיובא דיומא עדיף מיניה והוא קודם. ורבב״ח סבר שגם זמן הוא בכלל חיובא דיומא. וכן מצאתי מפורש בדברי ר״ח דכתב: רבב״ח אמר זמן ואח״כ סוכה, סבר תדיר קודם, ורב אמר לך הא הודאה בעלמא הוא, ולית ביה תדיר קודם. ע״כ.

בזה מתורצת סוגין דגמ׳ דלקמן: לימא בפלוגתא דב״ש וב״ה קמפלגי, ב״ש אומרים: מברך על היום ואח״כ על היין, שהיום גורם ליין שיבוא, וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. וב״ה אומרים: מברך על היין ואח״כ מברך על היום, שהיין גורם לקידושא שתאמר. דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה… אמר לך רב: אנא דאמרי אפילו לבית הלל, ע״כ לא קאמרי ב״ה התם אלא שהיין גורם וכו׳.

והקשו התוס׳: תימה הא קאמרי ב״ה דהיין תדיר, ויש לומר לא מטעם זה לחודיה קודמת לחובת היום וכו׳, ושמא אינו בא ליישב דברי רב אלא לפי דבריו בדין ולא לפי טעמי בית הלל (שם תד״ה עד).

ולפום ריהטא תירוץ התוס׳ אינו מוכן, דמה הועלנו שבא ליישב דברי רב בדין, הלא טעמו אינו מתקיים מפני מחלוקתו של רבב״ח דתדיר עדיף דבית הלל מסייעי ליה. ולפי מ״ש ניחא, דלרב בסוכה וזמן לא שייך טעמא דתדיר עדיף, ושאני יין שהיא חובת היום, וכדאמרינן זכרהו בדברים הנאמרים על היין (פסחים קו,א), ואפילו אם נאמר שקדוש על היין דרבנן (עיין שבועות כ,ב תד״ה נשים), הלכך לא הוצרכנו לתרץ דברי רב אליבא דב״ה, אלא לטעמא קמא שהיין גורם לקדושא שתאמר, וזהו פרוש דברי התוס׳: ושמא אינו בא ליישב דברי רב אלא לפי דבריו בדין, כלומר סוכה וזמן דלא שייך בהם אלא טעמא דחיובא דיומא ולא טעמא דתדיר.

לאור זה נבין בתיובתא דגמרא לרב מדתנן: בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ. והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל וקתני הילך מצה והילך חמץ, תיובתא דרב. ופירש רש״י: דחמץ עיקר — שהיא חובה ליום, ומצה טפל — שהוא של שבת שעברה, וקתני דפלגי מצה ברישא, אלמא תדיר עדיף. והכי פירושה, דהמקשן סובר דמצוה של לחם הפנים, הואיל ועיקר מצותה הוא סדורה על שלחן לחם הפנים, כדכתיב: "ביום השבת יערכנו(הכהן)" [ויקרא כד,ח], וכן כתב הרמב״ם בהלכותיו: מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת על השלחן לפני ה׳, שנאמר: ׳ביום השבת יערכנו הכהן׳ (ה׳ תמידין ומוספין פ״ה ה״א), הלכך חלוקת הלחם לכהנים בשבת הבאה היא טפל, כלומר מצוה זו נמשכת מעיקר המצוה של סדור הלחם בשבת שעברה, ודומה לפי זה למצות ברכת הזמן, ואעפ״י כן מצה קודמת משום דתדיר עדיף והוא הדין לברכת הזמן בסוכות, ומתרץ תנאי היא וכו׳ והלכתא סוכה ואחר כך זמן.

והתוס׳ מקשו חדא דתירוצא דרב תנאי היא, ואכתי קשיא למה שבק סתם מתניתין וסבר כאבא שאול דאמר הילך חמץ הילך מצה, וגם דהיכי פסקינן הלכתא דלא כסתם משנה, ולזה כתבו: ולא חיישינן לסתם משנה. אולם תירוץ זה אינו מתקבל על הלב, דהיא גופא תקשי, למה לא חייש לסתם משנה. לזה כתבו: אי נמי חשיב לחם הפנים חובת היום, והיינו משום דלחם הפנים גם בשבת הבאה היא חובת היום, דכתיב: ׳והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש׳ [ויקרא כד,ט] (עיין ספר המצות להרמב״ם מ״ע כז), הלכך היא חובה שוה לשתי הלחם שבעצרת, ובזה הוא שנחלקו התנאים. אבל בסוכה וזמן, שהזמן אינו חובת היום, אלא ברכת הודאה נמשכת, סוכה קודמת לדברי הכל, משום שהיא תיובא דיומא. ולפי״ז תירוצא דגמרא תנאי היא, היא למטוניה דמקשן, דמדמה אכילת לחם הפנים למצוה טפלה שדומה לזמן, אבל רב ששת בריה דרב אידי דפסק כרב, סובר שאין לחם הפנים דומה לזמן, לפי שלחם הפנים באכילתו היא חובת היום, אבל ברכת זמן אינה אלא ברכת הודאה ששייכא ליום זה.

ובזה עלו דברי התוס׳ שפיר לע״ד.

בן ציון מאיר חי עזיאל ראשון לציון, הרב הראשי לישראל