סימן נט
(ליו"ד סימן רס"ח)
קריאת שמות לבנים מתגיירים שאבותיהם כבר התגיירו
ב"ה ירושלים ז' מנ"א תש"ה.
יזכה לראות בנחמה זקן שקנה חכמה, ידידי הרב הגאון המפורסם לתהלה, כמוהר"ר יוסף שפירא יצ"ו.
רב חביבאי.
בתר דמסגניא בשלמא ברוב חבה.
הנני בא להשיב מאהבה על שאלתו בנדון גר צדק שנקרא שמו בישראל: דוד בן אברהם אבינו. ונשא לו אשה מישראל ואחרי זמן רב נמשכו בניו הבוגרים שנולדו לו בגיותו והתגירו מרצונם הטוב.
ונסתפק מעכ"ת בקריאת שמותם של גרים אלה אם צריך לקרותם בשם אברהם אבינו כנהוג או לקרותם על שם אביהם דוד.
ובעינא דשפיר חזי ראה דברי היפה ללב שאסיק לדינא לקרותם בשם אברהם אבינו משום שאין אבות לגוי, ובניו אינם חייבים בכבוד אביהם, כמבואר בשו"ע יו"ד סימן רמ"א, ומעכ"ת הכריע דשפיר מצינן לקרותם בשם אביהם הגר מדגרסינן: רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה דרב יהודה וכו' אמר ליה תנינא בישראל בבית דין של ישראל ואנא גר אנא (יבמות קא ב)
ומענותנותיה דמר בקשני לחות דעתי בשאלה זאת, והנני נעתר לבקשתו ואומר: מנהג זה לקרוא את הגרים בשם בן אברהם אבינו לא מצאתי לו מקור מפורש בתלמודין ואף לא בדברי הפוסקים הראשונים, ולא עוד אלא שהוא נסתר ממשנה מפורשת: הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו, ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא, כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר: אלקי אבות ישראל וכשהוא בבית הכנסת אומר אלקי אבותיכם (בכורים פ"א משנה ד).
מכאן למדנו: דלא יאות לקרוא את הגרים בשם בן אברהם אבינו לפי שאינם מתיחסים לבניו.
וכן מוכח מקרא דכתיב: ונלוה עליהם הגר ונספחו על בית ישראל (ישעיה י"ד, א') ובגמרא אמרו קשים גרים לישראל כספחת. דכתיב ונלוה עליהם הגר ונספחו על בית יעקב, (יבמות מז ב, קידושין ע, נדה יג, ובתוס' שם ד"ה קשים), ונאמרו הרבה פירושים על מאמר: קשים גרים לישראל, אבל מה שאמרו, כספחת, פשוטו כמשמעו, שהוא כדבר הגדל מחוץ לגוף ונספח לו ואינו מהוה חלק ממנו.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל: קשים גרים לישראל כנגד צרעת שרובם חוזרים בשביל דבר ומטעין את ישראל וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו (הלכות איסורי ביאה פר' יג הל' י"ח).
וכן כתבו התוס': דר"ת לא היה מניח לגרים לברך ברכת המזון לפי שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה (ב"ב פא תד"ה למעוטי), ולפי זה ודאי לא נכון הדבר לקרוא את הגרים בשם; בן אברהם אבינו, כיון שאינם בניו, ומשום כך אינם יכולים לומר אשר נתת לאבותינו ולא אלוקי אבותינו.
אולם בירושלמי גרסינן עלה דמתניתין: תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא, מה טעם? כי אב המון גויים נתתיך. לשעבר היית אב לאדם, ועכשיו מכאן ואילך אב אתה לכל הגויים, ריב"ל אמר: הלכה כרבי יהודה, אתא עובדא קמי דרבי אבהו ואורי כרבי יהודה. (ירושלמי בכורים פ"א ה' ד'), והתוס' כתבו בשם ר"י ולא קיימא לן כהא מתניתין אלא כרבי יהודה דפליג עליה, הלכך שפיר מצי הגר לומר לאבותינו, אלא לענין בכורים מביא ואינו קורא משום שלא יכול לומר: לתת לנו, ורבי יהודה שאמר מביא וקורא, הוא בגר שהוא מבני קני שנטל חלק בארץ כדכתיב "והיה הטוב ההוא אשר יטיב ה' עמנו והטבנו לך" (ב"ב פ"א תד"ה למעוטי), והרמב"ם ז"ל סבר שדברי הירושלמי נאמרו לאו דוקא בבני קני שנטלו חלק בארץ אלא לכל הגרים נאמרו שכולם נקראים בני אברהם מדכתיב אב המון גוים נתתיך, וסוגיא דגמרא דתלמודא: כיון דאיכא בכורי הגר דלא מצי למימר אשר נתת לאבותינו (מכות י"ט). היא כסתם משנה דבכורים ואינה כהלכה, וכדברי הירושלמי, ולכן פסק הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גויים נתתיך, הרי הוא אב לכל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה שבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ וכן כהנים ולוויים מביאים וקורים מפני שיש להם ערי מגרש (הל' בכורים פ"ד ה' ג').
הנה דברי הרמב"ם תמוהים מאד וכמ"ש במשנה למלך, ותירוצו של המגיה אינו מניח את הדעת, שהרי סוגיא דגמרא במכות היא דלא כותיה, וכיון שאפשר לפרש הירושלמי דמיירי דוקא בגרים מבני קני שנטלו חלק בארץ אין לנו לדחות דברי המשנה וסוגית התלמוד מפני הירושלמי.
אולם אין הדברים אמורים אלא בבכורים משום דכתיב לתת לנו. אבל בתפלה ובבהמ"ז יש לקים דברי הירושלמי דגרסינן התם: רבי שמע לאילין דבני עשתור דאינון גרים בני גרים אומרים אלקי אבותינו. וזה לא מפני שהם בני אברהם אבינו אלא משום שמשעה שקבלו אבותיהם אלקותו יכולים בניהם לומר אלקי אבותינו. ומתניתין דייקא כן דתנן: ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. וקשיא דאמן מישראל מאי אהניא ליה? כיון דהארץ לא נתחלקה לאלא לזכרים ולא לנקבות, וכמו שהקשה רבי זריקא: כלום הוא מתכוין אלא לאברהם יצחק ויעקב. ולא נשבע הקדוש ברוך הוא אלא לזכרים ולא לנקבות. מכאן אתה למד דלאבותינו האמור בכל מקום לא מכוון דוקא על אבות האומה אלא על האבות המולידים שמשעה שנכנסו תחת כנפי האומה נעשו בני האומה, ובניהם אחריהם יכולים לומר "אבותינו" וכן לאמו מישראל שיכולים לומר "אבותינו" הואיל ומולידם היה ישראל. והוא הדין גרים בני גרים.
והנה הר"ש [פרק א משנה ד] [ד"ה אם היתה אמו] בפירושו למתניתין דבכורים כתב: בירושלמי פריך וכו' ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא. והתוי"ט אסברא מילתא בטעמא דאע"ג דלאמו לא נשבע לאבי אמו נשבע. מדבריהם מוכח דמפרשים דברי הירושלמי "רבי זריקא בעי" שהוא פירכא עלה דמתניתין, ולא חש לשנויי, ולע"ד נראה כמו שכתבתי שאין זו פירכא אלא דחית אוקימתא דרבי חייא דמתניתין איירי בבן גר שאמו מישראל, ע"ז השיב רבי יונה לא אמרן כן, אלא: רבי שמע לאילין דבי עשתור דאינון גרים בני גרים אומרים אלקי אבותינו. ואקשינן עליה ממתניתין דתנן אם אמו מישראל, הא גרים בני גרים לא? ומתרץ: קיימה בר עשתור קיימינן בגוי שבא בעבירה על בת ישראל. והיא מתניתא ירושלמי שם, מכלל זה אתה למד שגרים בני גרים אינם קוראים. וע"ז פריך רבי זריקא אם אמרת דמתניתין היא באמו מישראל ו"לאבותינו" דקרא מכוון על אבות האומה, גם אמו מישראל לא יקרא. משום דלא נתחלקה הארץ אלא לזכרים. אלא מוכרחים לומר דאמו מישראל קורא משום אבי אמו, ויכול לומר "לאבותינו" כיון דאבי אמו היה מישראל, הוא הדין לגר בן גר יכול לומר "לאבותינו" דהיינו על מולידיו שנכנסו תחת כנפי השכינה נקראים בני אברהם, שלו נתנה הארץ בראשונה להנחילה לכל הנקראים בניו, והם גרי הצדק, ובניהם אחריהם יכולים לומר "לאבותינו". ו"לתת לנו" היינו על כללות האומה ולפי זה אין סתירה בין התלמוד ובין הירושלמי, שגם רבי יהודה לא הורה לומר "לאבותינו" אלא בגרים בני גרים, ותלמודין איירי בגר ראשון. ברם דברי הרמב"ם עדין עומדים בצ"ע. שהוא פסק שגם בגר ראשון מביא וקורא. שכן כתב: הגר מביא וקורא. עכ"פ מדברי הירושלמי שפסקם הרמב"ם להלכה, למדנו שיכול הגר לומר "אלקי אבותינו" בתפלת י"ח. וכן כתב מרן ז"ל: יש מונעים גר מלהיות ש"ץ, ונדחו דבריהם. (או"ח סי' נג סעי' י"ט). והיינו מטעם דגר יכול לומר אלקי אבותינו, דאברהם נקרא "אב המון גויים". כדכתב מרן בב"י משם רבינו יואל [ד"ה כתוב במרדכי] ושכן הסכימו הר"ן [ב"ב פא ב] הרמב"ן [ב"ב פא. והכתוב] והרשב"א [ב"ב פא א ד"ה הא] וכן כתבו הטו"ז [סק"ט] ומג"א שם [סק"כ]. מכאן מקור נאמן למנהגנו לקרא את הגרים בשם בן אברהם אבינו, להורות על זכותו להיות ש"ץ בתפלה וגם בבהמ"ז ולומר "אלקי אבותינו" וכו' ו"נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו". דאע"ג שאין לגרים זכות נחלה בארץ ישראל בכל זאת זכאים הם לומר כן, דאמת הם מנוחלי הארץ בזכות הנחלה שנתנה לאברהם, אלא שאינו נוחל בפועל משום שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים, או לבאי הארץ. וכן כתב הרמב"ן ז"ל: בכל גרים קאמר רבי יהודה קוראים, לפי שהם בני אברהם, וראויים היו לירושה שלו, אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, והרי הם כטפלים שראויים לירש ואין להם. (חדושי הרמב"ן ב"ב פא א ד"ה והא דכתיב אדמתך). ומזה נמשך המנהג לקרא את הגרים בן אברהם אבינו.
ואסמכתא גדולה לדבר ממ"ש התוס' עמ"ש בגמ': אמר ליה אליהו לבר הה – הה וכו': יש מפרשים שגר היה והיינו בן אברהם ושרה שנתוסף הא על שמם, וכן בג בג דכולא גמרא עולה ה' (ר"ל כל בג – בג שנזכר בגמרא עירובין כז ב פסחים צו א, קידושין י ב, ועוד כמה דוכתי הוא על שם אברהם ושרה שנתוספה להם אות ה', והגה שבגליון שם אינה נכונה לע"ד).
והתוי"ט כתב משם הרשב"ם שקראו להם כן להסתירם מן המלשינים. (אבות פ"ה משנה כב). מכלל זה אתה למד שאת כל הגרים קראו אותם בשם מלא בן אברהם אבינו, אבל אין זה מוכרח. הואיל והתוס' לא אמרו זה אלא בשם יש מפרשים, ומכיון שאין הוכחה ברורה שכן בג – בג ובן הה – הה היו גרים, אין לסמוך על יש מפרשים שאמרו דבריהם מתוך שמותם, ויותר נראה שנקראו כן על שם משפחתם או אביהם, כמו כל התנאים שנקראו כל בן – עזאי בן – זומא, בן – פזי, בן בתירא, בן זזא (ר"ה כ"ה). ועוד רבים שנקראו בשם אביהם או מקומם, ולפי זה אין מכאן ראיה למנהג זה. אולם מצינו ראיה בתלמוד שהקפידו רבותינו להזכיר בשמו של המתגיר את גירותו, כמו איסור גיורא (ב"ב קמט ב) ואין זה בכלל "לא תונו איש את עמיתו" שדרשו חז"ל זו אונאת דברים, אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך וכו' (ב"מ נח ב), שאדרבא הוספת כנוי "גיורא" לשמו זהו לשבח, כמאמר הכתוב ברות [פרק ב פסוק יא] ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, ישלם ה' פעלך, ותהי משכרתך שלימה מעם ה' אלקי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו. ולכן מצאו קדמונינו ליותר טוב לקרא אותו בשם "בן אברהם אבינו" שזה מבליט הגרות לשבח יותר מקריאת פלוני הגר, שיש מקום למי שרוצה לטעות ולפרש אותו לנחיתות כעין "זכור מעשי אבותיך".
אבל נראה ודאי שאין הדברים אמורים אלא בגר ראשון, אבל בבני גרים שנתגירו עם אבותיהם, או אחריהם, הואיל ואבותיהם נקראים בני אביה הראשון של האומה, זכאים בניהם הגרים לקרא את עצמם בשם אביהם, כמו שהוכיח יפה מעכ"ת מעובדא דרב שמואל בר יהודה, דאמר גרא אנא. וכן יש להוכיח משמו של רב מרי בר רחל שנקרא כן לפי שהיה גר (תוד"ה רבא, ביבמות מה ב). ולא משום שצריך דוקא לקרותו בשם אמו, שהרי מצינו רב יהודה בר שמואל שהיה גר ונקרא על שם אביו הגר, אלא משום שרצו ליחסו למר שמואל קראו אותו על שם אמו רחל שהיתה בת מר שמואל (עיין ב"ב קמט א, תד"ה רב מרי).
והנה לענין גיטין פסק מרן ז"ל: בגט כותב "פלוני בן אברהם אבינו" (אה"ע סי' קכ"ט סעי' כ') ומסתם דבריו משמע שגם בבן הגר שהתגיר עמו או אחריו הדין הוא כן, דכיון שאינו מיוחס אחרי אביו אין להזכיר שם אביו בגט, אבל לע"ד נראה ממה שכתבתי לעיל, שלא כתב זה אלא דוקא בגר ראשון, דכיון דלכתחלה צריך להזכיר שם אביו של המגרש, ולא נכון להזכיר שם אביו הגוי בגט, לכן כותב הגט בלא שם אב כלל (אה"ע סי' קכ"ט סעיף ט). ולכתחלה כותב בן אברהם אבינו, אבל בגר בן גר כיון שיכול להזכיר שם אביו ביהדותו אין צורך להזכיר בן אברהם אבינו דכל הזכרת שם אביו בגט הוא כדי שיהיה מוכיח מתוכו זהות המגרש, ובהזכרת שמו היהודי של אביו הגר הוא נכר יותר מהזכרת "בן אברהם אבינו", שיש גרים הרבה שנקראו בשם זה.
מכל האמור ומדובר בזה נראה לענ"ד דשפיר הוי לקרא את בני הגר שנולדו לו בגיותו ונתגירו עמו או אחריו בשמו הישראלי שנקרא לו אחרי גרותו, שאם אמנם אינו מתיחס אחריו לנחלה ולא ליבום ואסורי עריות, בכל זאת יכולים לישא עליהם שמות אבותיהם שהתגירו ונכנסו בברית ישראל ותחת כנפי השכינה וקבלו עליהם תורה ומצוות.
והנלע"ד כתבתי.