סימן נ
(לאו"ח סי' ש"ז של"א ש"מ ומשפטי עזיאל ח"א חאו"ח סי' י').
חליבה בשבת
ט"ו טבת תרצ"ז.
לכבוד ידידי הרב הגאון המובהק משנתו זך ונקי כמוהר"ר אליעזר יהודה וולדינברג יצ"ו.
ר. מ. נ.
בתשובה למכתבו מיום כ"ב לחדש אלול הנני לאשר קבלת קונטרסו החשוב, ואם אמנם קשה עלי לשוב ולעיין בשאלה זו ששניתי ושלשתי בה, בכל זאת מפני חביבותיה דמר עינתי בה שוב וכתבתי הדברים דלקמן לבאר ולתרץ דברי תשובתי הקודמת שנדפסה בסה"ק משפטי עזיאל חאו"ח סי' י' ולחות שוב את דעתי בהלכה זו.
א) ראשית דבר על מה שכתבתי בסה"ק (משפטי עזיאל או"ח סי' י') להוכיח מפרש"י שכתב אחד זה ואחד זה, אחד שבת ואחד יום טוב, שהוא סובר דחולב אסור אף לרבנן מדאורייתא ולא נחלקו אלא במכבד ומרבץ. העיר מעכ"ת וכתב ולא אבין ראיתו דהרי צריך לפרש אחד שבת ואחד יום טוב משום מכבד ומרבץ עכת"ד. ולא ידעתי למה לא הבין הלא הדברים ברורים מעצמם דלא בא רש"י לפרש אחד שבת ואחד יו"ט אלא לשלול פירוש אחד זה ואחד זה חולב ומכבד, אסורמשום שבות בשבת ויו"ט, ולולא זה לא היה צריך רש"י לפרש זאת שהוא דבר המובן מאליו. אולם לא רק מדקדוק זה למדתי זאת אלא עיקר למודי היה ממה שסימתי דברי רש"י בדבור הסמוך, דילמא כי כניס להו מתמלאות הגומות שבבית והוי בנין. וטעם זה אינו שייך אלא במכבד ומרבץ ולא בחולב, והדברים ברורים היטב.
ב) עמ"ש לסתור דברי המ"מ דבהמה חשיבא גדולי קרקע לענין שבת ממ"ש התוס' דלענין שבת דכולהו מלאכות ילפינן מסמנים שבמשכן בהמה לא חשיבה כגדולי קרקע וכדאמרינן בגמ' להדיא: מה דיש שהוא גדולי קרקע וכו' יצא החולב.
וע"ז העיר כת"ר וכתב: ולא אבין דאטו גברי אגברי קא רמית?
והסתיע ממ"ש בטל אורות להוכיח מדברי הרמב"ם בפיה"מ דצמר חשוב גדולי קרקע לפי שבע"ח יתהוו מהצמחים (נגעים פ"א מ"א).
וגם זה אינה פירכא דהלא התוס' מוכיחים כן מסוגיא דגמ', וא"כ אין כאן רומיא דגברא אגברא אלא תיובתא מסוגיא ערוכה, ולפי זה נדחית מאליה ראית "הטל אורות" משום דבנגעים דגם עור מקבל טומאה חשיב צמר גדולי קרקע, אבל בכל מקום דכתיב גדולי קרקע ממש בהמה לא חשיבא גדולי קרקע וכמ"ש התוס'.
ובעיקר תמיהתי על הרמב"ם דפסק דחולב אסור משום דישה ואיהו סובר דאין דישה בגדו"ק, כתב מעכ"ת לתרץ דס"ל להרמב"ם כמ"ש הרמב"ן דדישה בעצמו של פרי אינה אלא בגדולי קרקע אבל להוציא פירות מכונסים וטמונים בתוכן דומיא דדישה הוא. ואני תמיה מאד על מעכ"ת שסמך על מ"ש הרמב"ן בדרך אפשר לא ראה מ"ש הרמב"ן עצמו אי נמי ר"א הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי סברי דאין דישה אלא בגדולי קרקע ורבנן אכולהו פליג.
ובאמת מצאנו להרמב"ן גופיה דסבר בפשיטות גבי גוזז ותולש כנף מן העוף כשהן חיין דאין בהן משום עוקר דבר מגדולו משום דבחד גונא גמרינן להו ממשכן וכי היכי דאמרי רבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ה"נ אין קצירה אלא בגדולי קרקע (עין חדושי הרמב"ן שבת ק"ז).
והכי מסתברא דגם אם נאמר דהוצאת פירות מכונסים הוי כדש סוף סוף לענין שבת בעינן דומיא דמלאכת המשכן והוצאת פירות מכונסים לא הויא במקדש.
ותיתי ליה למעכ"ת שהביא סיעתא לדברי מעוד כמה מרבוותא דסברי כהרמב"ן דחולב אינו אסור אלא מדרבנן, ואני לא הוצרכתי לזה משום דספרין פתיחו אל הבאתי דברי הרמב"ן שיש להם עיקר גדול בתלמודין ושכדאי הוא לסמוך עליו, וכך אני רגיל לכתוב תמיד ודעמיה כי בודאי יש ויש כמה פוסקים ראשונים ואחרונים שאין תשובותיהם ידועות לנו או שאין ספריהם מצוים בידינו.
ועל כל פנים אין בידינו להכריע בפלוגתא דרבוותא אפילו אם יש הרבה פוסקים דס"ל דחליבה מדרבנן, וכבר ידוע שבמחלוקת הפוסקים אין הולכין אחר הרוב הואיל ולא דנו בישיבה אחת (עין בג"פ בכללי ההוראה, ואין כאן מקום להאריך). ולכן כתבתי דיש לפקפק בהיתר זה.
ב. אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים
תו חזיתיה למעכ"ת דחידש הלכה זו לומר דמשום צער בע"ח שהוא דאורייתא מתירים אמירה לגוי אפילו באיסור דאורייתא.
וחידוש זה אינו מוסכם לדעתי שהרי מרן כתב: דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת והוא שיש שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה (או"ח סי' ש"ז), ומפני מצוה דאורייתא כגון מילה וכדומה, ואם לא נתיר אמירה לגוי תדחה המצוה ובכל זאת לא הותרה אמירה לגוי אלא באיסור שעיקרו משום שבות וצער בעלי חיים דאורייתא אינו אלא מצוה דילפינן לה "עזוב תעזוב עמו" (ב"מ ל"ב), ומאי אולמיה לדחות שבת דאמירה לגוי. ואל תשיבני ממ"ש בגמ': מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער בע"ח דאורייתא אתי דאורייתא ודחי רבנן (שבת קכ"ח), ודכוותא נאמר דאתי צער בע"ח דאורייתא ודחי איסור אמירה לגוי שהוא דרבנן, אין זו תשובה, שהרי מצאנו שחכמים העמידו דבריהם במקום עשה, ואף אנו נאמר שכל אסור שבות בדבר שיש לו עיקר דאורייתא העמידו חכמים דבריהם. ומכאן למד מרן הב"י דאיסור שבות אמירה לעכו"ם בדבר שאסור לעשותו מדאורייתא אינו נדחה אפילו במקום מצוה דאורייתא, ומקורו מדברי התוס' (גיטין ח') דדוקא משום מילה דהיא גופא דחיא שבת או משום ישוב ארץ ישראל התירו ולא משום מצוה אחרת. וכן כתב הרשב"א: שאין אומרין בשבותין זה דומה לזו ואין בהם אלא מה שהתירו בפירוש. (ב"י סי' ש"ז) והואיל ולא מצאנו מפורש בתלמודין שהתירו שבות זה בחליבה, אין לנו להתיר מדעתנו, וזה מוכיח שמה שהתיר מרן הוא מטעם שאיסור חליבה מדרבנן.
אולם גם אני ידעתי שיש לפקפק בהוכחה זו, משום דאפשר לומר דסבר מרן הואיל ומצאנו שהתירו איסור דרבנן משום צער בע"ח שהוא דאורייתא הרי זה כאלו פירשו להתיר גם שבות, וכמו שכן סוברים פוסקים אחרים ומכללם גם החיי אדם שהזכיר מעכ"ת, לכן הוספתי להביא ראיה מדברי מר"ן עצמו, שהוא סובר שבהמה לא מיקרי גדולי קרקע לענין שבת ממה שהביא בדבריו השגת הרמ"ך על הרמב"ם בדין חליבה שפסק לאוסרה מדאורייתא והוא עצמו פסק דאין עימור אלא בגדולי קרקע, ומרן הזכיר תירוצו של המ"מ דסובר הרמב"ם דבהמה חשיבא גדולי קרקע משמע שהוא מקיים השגת הרמ"ך.
וחזיתיה למעכ"ת שכתב לדחות ראיה זו משום דס"ל למרן דיש דישה שלא בגדולי קרקע, ודבריו תמוהים שהרי הזכרתי בתשובתי הקודמת שמרן הוא מכת הסוברים שאין עמור אלא בגדו"ק (או"ח סי' ש"מ סעיף א' ומג"א ומחצית השקל שם), וכיון שכן מוכרחים אנו לומר בדעתו שהוא סובר שגם חליבה אינה אסורה מדאורייתא משום שבהמה אינה גדולי קרקע וכמ"ש הרמ"ך שהבי"ד הכ"מ ולא הזכיר תירוצו של המ"מ, ולפי"ז מוטב שנאמר שמה שהתיר חליבה על ידי גוי הוא מטעם זה שעיקר איסורו הוא מדרבנן.
עוד תמה על דברי דנראים כסותרים למ"ש בסעיף ב' ומניתי את מרן המחבר בין אלה הסוברים לאסור חליבה לתוך אוכל משום שדומה לדש שמפרק אוכל לתוך פסולת והויא מלאכה גמורה שאסורה מדאורייתא, ואין כאן תימה שאני לא כתבתי שהחליבה היא אסורה מדאורייתא אלא שהיא דומה לדישה שאסורה מדאורייתא, ולענין חליבה הרי כתבתי בסעיף הקודם שלדעת מרן אפשר לומר שהיא דרבנן, אלא שלהלכה הרי"ף והרא"ש וכה"ג והטור כולם מסכימים לאיסור מדאורייתא או מדרבנן, ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה, וכולם חולקים על הרמב"ן והר"ן דסוברים להתיר אפילו מדרבנן משום שאין דרך פריקתו בכך ואין זה בגדר מפרק, ושגם הרמב"ם מסכים לדעה זו וסובר דאינו אסור אלא משום מוקצה, ובזה נדחית ראיתו מדברי מרן בחולב לתוך אוכל דס"ל דאיסור חליבה הוא מדאורייתא ושפיר נוכל לומר דאיסורו מדרבנן משום דדמיא לדישה שהיא אסורה מדאורייתא.
ותו השיג עלי מעכ"ת במ"ש דחולב לאבוד חשיב מלאכה שהיא צריכה לגופה, שנעלם ממני מ"ש המג"א והפר"מ דמותר לאשה לחלוב על הקרקע שיאחז הדד דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ובאמת שגם התוס' כתבו שחולב לאיבוד הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה (שבת קל"ח תד"ה מפני הסכנה) ודבר זה לא נעלם ממני שכן הזכרתי הלכה זו (בתשובתי שם סעיף ד'). אבל אין הנדון דומה לראיה דאשה החולבת להקל אינה רוצה במלאכת החליבה אלא מתכוונת להקל צערה משא"כ חולב הבהמה משום הצלת ממון שבה ושהיא עומדת לחליבה כדרך כל הפרות הנחלבות הויא מלאכה הצריכה לגופה, וכן כתב הר"ן בדין מסוכריא דנזייתא: דכיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מתסר מדרבנן והרמב"ן באר דבריו יותר וכתב: ואפשר דלרב אסור כיון דקא סחיט מ"מ אעפ"י שאין צריך לסחיטה זו שהרי דרך סחיטה בהן ואסור לכתחלה (שבת קי"א). וכן כתב הריב"ש בדין סריקת שערות: ואעפ"י שהשערות הנושרות אזלי לאיבוד מה בכך, כיון שהוא נהנה במלאכה ההיא, שהרי הנוטל צפרניו בכלי אעפ"י שאינו צריך לצפרנים אלא אזלי לאבוד חייב אפילו לר"ש דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי הנטילה היא המלאכה וכן בשער, (הריב"ש סי' שצ"ד) ומעתה הדברים בהירים ומזהירים לדין חליבה שהוא מתכוון ליהנות בעצם החליבה להצלת ממונו, החליבה עצמה היא מלאכה. וכבר השיבותי בארוכה ע"ז בתשובתי לרבנים גאונים שכבדוני בהערתם זו.
וביותר אני תמיה על מעכ"ת שתפס רק הסעיף השלישי שבדברי והניח את העיקר מה שכתבתי בשם הר"ן דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא הותרה כשעיקר המלאכה אסורה דאורייתא, ואם כן הדרן לעיקר דינא דחליבה אם היא אסורה דאורייתא. להרמב"ם מלאכה שאינה צל"ג נמי אסורה מדאורייתא, ולטעמים אלה לחוד לא אהניא מידי מה שמשליך לאיבוד. ומעכ"ת העלים עין מכל זה ולא דק לחלק בין הנדונות של אשה החולבת להקל ובהמה הנחלבת להצלת ממונו. לכן אני עומד על דעתי שהיתר זה של השלכת החלב לאבוד אין בו אלא הפסד ממונם של ישראל. אסיפא דדינא הסכים מעכ"ת להיתר חליבה על ידי שנוי אלא שהוסיף עוד לרוחא דמילתא שישליך את החלב לאיבוד. וכבר כתבתי שאין להורות אבוד ממון של ישראל ואבוד ממון זה לא יוסיף היתר כל שהוא, אבל לדעתי אין השנוי מספיק להתיר, אלא הוא סניף להתיר בצרוף התנאים שהזכרתי בתשובתי, שיעשה הדבר בצנעה, ושתעשה במדה הדרושה להקל צער הבהמה. ולפי המצב דהאידנא נקרא דבר שאי אפשר ע"י גויים שיש בזה משום סכנה, נוכל להתיר בשלשה תנאים הנ"ל. והנלענ"ד כתבתי.