סימן נ
(ליו"ד סימן רס"ה).
מנהג כסא אליהו הנביא במילה
ל' בסיון תש"ד.
לכבוד הרב המובהק ונוגה לו ברק כמוהר"ר ישראל תורג'מן יצ"ו.
נתכבדתי במכתבו מיום כ"ב דנא ותוכו רצוף תשובה ערוכה בחכמה ותבונה בבקיאות רחבה מדברי תלמודין וספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים כיד ה' הטובה עליו.
להצדיק מנהגם של רבני וגאוני עיה"ק צפת תבנה ותכונן במהרה בענין כסא אליהו שבשעת המילה שלא דקדקו לעשות שני כסאות מיוחדים: לסנדק וכסא אליהו, אלא בספסל אחד עצמו נותנים כרים ובגדי משי מרוקמים בגובה טפח והוא משמש מקום לכסא אליהו, ועל ידו יושב הסנדק.
ולפי שקמו מערערים על זה יצא כבודו כגבור לישע מנהגם זה.
ומענותנותיה שלח את תשובתו הנכבדה זאת אלי והנני נענה לו בחפץ לב, לחות דעתי לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי. ואען ואומר:
יסוד כסא אליהו אין לו מקור בתלמודין ולא בירושלמי, אבל יסוד מנהג זה נובע ממ"ש [בפרקי דר"א פכ"ט: דף צח] וכך היו ישראל נוהגים עד שנחלקו לשתי ממלכות ומלכות אפרים מנעו מהם את המילה ועמד אליהו ז"ל וקנא קנאה גדולה ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ וכו', עמד אליהו וברח וכו' נגלה עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו מה לך פה אליהו? אמר לו קנא קנאתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לעולם אתה מקנא קנאת שמים על גלוי עריות שנאמר פנחס בן אלעזר. וכאן אתה מקנא. חייך שאין ישראל עושין ברכת מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד למלאך הברית שנאמר ומלאך הברית שאתם חפצים בו. (ע"כ דברי פר"ד).
מכאן למדנו שדבר זה הוא גמול טוב לאליהו בעד קנאתו לאלקיו ובריתו בבני ישראל דומה לברית השלום אשר נתנה לו בעד קנאתו במעשה זמרי בן סלוא בשטים שנאמר בו: לכן אמור הנני נותן לו את ברתי שלום. וכן נקרא מלאך הברית על קנאתו להפרת ברית המילה.
אבל במדרש אחר מוכח שבדבר זה נענש אליהו שכן אמרו: כל מי שמשרת את ישראל צריך לישמר שלא יטול את שלו מתחת ידיהם וכו'. אליהו אמר: כי עזבו בריתך בני ישראל. ומה נאמר לו?: ואת אלישע בן שפט תמשח תחתיך על ישראל. רבי יוחנן שמע לה מן הדין קריא וכו'. אמר להקב"ה: עד שאתה מקטרג את בני, לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם (ילקוט שמעוני מלכים א' יט רמז ריח), ועי"ע מכילתא (ר"פ בא) אליהו תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב. ומה נאמר את אלישע בן שפט תמשח תחתיך. ובתנדב"א זוטא: פרשה ח' מה היה לו לומר בניך בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך. ולא די שלא אמר כן אלא אמר: כי עזבו בריתך וכו'.
ולפי זה יהי מאמר חייך וכו' לעונש כלומר להכחיש את הדלטוריא שלו שלעולם לא יפרו ישראל ברית המילה ואליהו שקטרג יראה בעיניו קיומה של מצוה זאת בשמחה, בכל איש מישראל ובקהל עם ישראל בכל מקומות פזוריהם ובכל מצבי החיים שיהיו נמצאים בו.
ובפרישה (יו"ד סי' רס"ה ס"ק כ"ה): נראה לי דלשבח אמר לו הקדוש ברוך הוא כן כיון שאתה מקנא לה על מצות המילה נתן לו השי"ת זה לשכרו, ויש דורשין לגנאי כאילו אמר לו (הקדוש ברוך הוא) השי"ת: אתה מוציא לעז על בני שאינן מקיימין הברית, בעיניך תראה שמקיימין אותו. וכן משמע קצת הלשון. אבל קשה לומר כן שאליהו הוציא דבה, וגם אם כן מי יכריח לאליהו שיבוא ויראה בקיומו.
והנה מ"ש נראה לי דלשבח אמר לו, הוא מפורש בפרקי דר"א: לעולם אתה מקנא קנאת שמים וכו', הרי שהשוו קנאה לקנאתו בשטים. הלכך גם מה שאמ"ל הקדוש ברוך הוא חייך וכו', היינו לגמול טוב דומה לברית שלום שנתנה לפנחס. ולשון: חייך שאין עושין ישראל המילה משמע כן לומר חייך שבעיניך תראה ותשמח על שכרך קנאתך שקיימת מצות המילה בישראל.
אמנם מדברי המדרש משמע שנענש אליהו על כך. אבל העונש היה על הקטרוג כאומרם: לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם, אין זה מבטל או ממעיט גמול הקנאה. אבל
ועל כל פנים מדברי מדרש פרקי דר"א שהוא מקורו הראשון של מנהג זה למדנו שמה שהתקינו הכסא הוא לעשות מושב כבוד, ולפי זה אין צורך לעשות כסא מיוחד לאליהו.
אבל הטור ז"ל כתב: מכאן התקינו חכמים לעשות כסא לאליהו שהוא נקרא מלאך הברית. ובשו"ע הוסיף וכתב: וכשמניחין יאמר בפיו שהוא כסא אליהו (יו"ד סי' רס"ה סעיף י"א) והוא מדברי הזוה"ק.
ומסתברא לומר שכסא מיוחד לאו דוקא, אלא מושב של כבוד וכמנהג עיה"ק צפת שעושים מקום מיוחד מקושט ומכובד לכסא אליהו. וזהו נקרא כסא שהוא כסא כבוד למלאך הברית – זה אליהו שרואה ואינו נראה. ולכן אינו צריך למקום ישיבה מיוחד אלא יחוד המקום – זהו מושב הכבוד וכסא הכבוד.
וכן מתפרשים דברי הזוה"ק דכתב: ובעי לאתקנא כורסיא אחרא וליקרא דיליה ויימא דא כורסיא דאליהו ז"ל (והקדמת הזוה"ק ד' ג' ופרשת לך לך ד צג).
דיקא נמי דכתיב: וליקרא דיליה. וכל מושב של כבוד הוא ככסא מיוחד ומתקיים ביה וליקרא דיליה.
והנה חזה הוית בכרוזו היקר של הרב החסיד מאיר שווארץ יצ"ו דכתב: דאע"ג שיש שני מקומות בכסא מחמת החבור נקרא כסא אחד כדתנן: ואם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד (שבת כט ב) ומכל שכן שהוא בודאי כסא חדא, ומחשבה כנגד המעשה אינו כלום דמעשה מוציא מידי מחשבה ומידי מעשה עכ"ל.
ובאמת יפה כתב מעכ"ת שאין הנדון דומה לראיה דהתם כיון דהחשש משום שמא יסתפק, בכלי אחד אין חשש זה דמשום אימת שבת בדיל מיני' וכדפרש"י (שבת כט ב).
ומטעם זה אין מקום למ"ש עוד דמעשה מוציא מידי מחשבה, שהרי כשמיחד מקום מהודר ומקושט למושב כבוד ואומר: זה כסא אליהו הנביא. הרי יש כאן מעשה ומחשבה גם יחד. אולם השאלה שעומדת לפנינו היא אם מותר הסנדק לישב באותו כסא שנועד לכסא אליהו.
והנה מעכ"ת יצ"ו פלפל בחכמה ותבונה בהלכה זאת כיד ה' הטובה עליו ובראש דבריו אייתי לן: מ"ש בירושלמי לא ישב אדם ע"ג ספסל שספר תורה נתון עליו וכו' אם היה נתון על גבי דבר אחר מותר. עד היכן? רבי אבא ששם ר"ה אמר טפח. רבי אבא בשם רבי זעירא אפילו כל שהוא (ירושלמי ברכות פג ה"ה).
ושוב אייתי מ"ש בתלמודין: אנא חזיתיה לרב הונא דבעו למיתב אפוריא והוה מונח לספר תורה עליה. אלמא קסבר אסור לישב על גבי מיטה שס"ת מונח עליה, ואפילו אם מונח במקום שהוא גבוה ממנו, שאם לא כן ליתיב כדא במטה עצמה ויהיה הס"ת גבוה ממנו.
וכדי לתרץ שני התלמודין כתב מעכ"ת דרב הונא אותיב כדא אארעא ממידת חסידות ונדחק לומר דמ"ש: אלמא קא סבר אסור לישב ע"ג מטה שספר תורה מונח עליו, היינו ממדת חסידות, כמו שכן מצאנו בכמה דוכתי שאמרו לשון אסור בדבר שאסורו הוא ממדת חסידות, מהם התוס' במנחות לב ב ד"ה אסור. וכן ציין למ"ש מרן הגאון שדי חמד ז"ל (בכללי הפוסקים סי' טז אות יב).
ולע"ד נראה שאין אנו צריכים לזה באמת אסור מדינא לישב במטה שס"ת עלה אם לא עומד במקום גבוה לכל מר כדאית ליה. וכמ"ש בירושלמי: ורב הונא דכף לכדא אארעא, והדר יתיב, היינו משום דהוה אפשר ליה, ובודאי דכל כי האי גוונא שפיר טפי, או אפשר שהכדא לא היה גבוה טפח. ומ"ש הבאר שבע (בחלק התשובות סי' לא) דהמטה היתה קצרה מהכיל את הס"ת, לא נהירא לי דא"כ אין להוכיח דסבר רב הונא אסור לשבת במטה שס"ת מונח עליה.
תדע שהתוס' במו"ק כתבו: ונראה דאפילו הספר מונח גבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה לספר תורה בגבוה ממנו, (מו"ק כה תד"ה וכף). ובדבריהם במנחות לב ד"ה אסור לישב, כתבו דברי הירושלמי דאם מונח ע"ג דבר אחר מותר.
ולא מסתברא לומר דכתבו זאת לומר, דהירושלמי פליג אתלמודין, אלא כוונתם ברורה לומר דמ"ש בגמרא ספר תורה מונח עליה היינו על המטה ממש. ומ"ש במו"ק דאפילו בגבוה אסור היינו מדיוקא דתלמודין לולא דברי הירושלמי.
קושטא הוא דלשון התוס' במו"ק: וכן פירשתי במנחות. אינו הולם למה שכתבתי. אבל מוטב לסבול דוחק זה או להגיה ולמחוק וכן פירשתי ולגרוס רק. ובמנחות הארכתי ואין לומר שמחבר התוס' דמנחות אינו זה של מו"ק. שהתוס' במו"ק מזכירים בדבריהם, ושם הארכתי.
ולהלכה מרן ז"ל: פסק אסור לישב על המטה שספר תורה מונח עליה (יו"ד סי' רפ"ב סעיף ז') ודבריו סתומים מאד ויכולים להתפרש דאסור זה הוא אפילו במונח במקום גבוה וכמ"ש התוס' במו"ק.
או אפשר לפרש שדוקא על המטה שספר תורה מונח עליה ממש. אבל אם מונח על מקום גבוה אפילו משהו מותר דכיון דהמקום גבוה אין זה על המטה וכמ"ש בירושלמי: רבי ירמיה בשם רבי זירא אפילו כל שהוא. והנה הבית יוסף כתב: ולי נראה דראוי להחמיר להצריך שיהיה מקום הספר תורה גבוה עשרה טפחים ולא יפחות משלשה טפחים דכל בציר מהכי לא חשיב גבוה כלל.
ולע"ד לא זכיתי להבין, שהרי בירושלמי אמרו: ועד כמה ר"ה אמר טפח רבי ירמיה אמר כל שהוא, הרי שטפח או אפילו כל שהוא נקרא גובה לענין זה. ומנא ליה למרן להחמיר בגובה עשרה טפחים או לכל הפחות שלשה טפחים. והש"ך כתב: ונראה דמדת חסידות קאמר, אבל מדינא סגי בגובה טפח (שם סי' רפ"ב ס"ק ח').
ועדיין אין הדעת מתישבת שגם מדת חסידות זאת מנין והלא רבים מגדולי הראשונים סוברים דמותר לישב על המטה שספר תורה מונח עליה, ולשון: מותר, הוא אף ממדת חסידות. (עיין מנחות לב: תד"ה דאמר).
ולכן גם אם נפסוק כדעת האוסרים אין לנו אלא מש' בגמרא משהו או טפח ולא יותר.
מדין ספר תורה נלמוד לכסא אליהו שודאי אין קדושתו חמורה יותר מספר תורה. לפיכך מותר לישב בכסא אליהו אם מניחין על הכסא דבר שגבוה טפח.
את זאת אני אומר להמליץ בעד מנהג שבעיה"ק צפת. אבל האמת צריכה להאמר שבבתי הכנסת הקדמונים שבעיקו"ת ירושלים תו"ב, נהגו לעשות שני כסאות נפרדים. אחד לכסא אליהו והשני להסנדק. וכן זכורני מימי נעורי שבבית הכנסת איסטאמבולים שבתוככי ירושלים היו שני כסאות מיוחדים למילה וגם כשהיו עושים המילה בבית בימות החורף היו מובילים שני הכסאות לבית הילד. וכן ראיתי בבתי כנסת קדמונים שהיה בהם כסא מיוחד מונח תמיד בבית הכנסת נועד לכסא אליהו.
ולכן רצוי ומחוייב לקיים מנהג זה שקבלנו מאבותינו ורז"ל, אלא במקום שלא נהגו כן, אין לשנות ממנהגם ובלבד שיעשו בתוך הספסל מקום מיוחד גבוה ג' טפחים ולא פחות מטפח לכסא אליהו ויאמרו בשעת הנחת הילד על גבו: זה הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית זכור לטוב ומהרה נזכה בימינו לבשורת הגאולה מפי אליהו מלאך הברית כאמור: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
והנני בברכה ורגשי כבוד רב, והנלע"ד כתבתי.