ירושלים, כט סיון תשט
לכבוד הגאון המפורסם לתהלה
כמוהר״ר י.מ. טיקוצינסקי יצ״ו
שלום וברכה ברוב חבה.
מכתבו היקר מיום י׳ דנא הגיע לידי במועדו, ובהיותי טרוד בשאלות הלכה, אחרתי עיוני בו עד כען, ואתו הסליחה. והנני מתכבד להשיב:
אין דרכי לענות תשובה על תשובה, כי אחרי שהתבררו הדברים ביסודם במשא ומתן של הלכה, מוטב להשאיר הדברים לעיונם של המעיינים, אולם מחביבותיה דמעכ״ת גבאי, שהנני מחבבו מתוך הוקרה מרובה על פעולותיו להרבצת התורה, ועל חכמתו הרבה בתלמודה של תורה לכל ענפיה — מצאתי חובה לעצמי בבחינת משיב מאהבה וכבוד, לענות בהערות קצרות על מכתבו זה.
א. זמן תקנת יום טוב שני של גליות. דברי הרמב״ם ברור מללו שתקנה זאת נתקנה אחרי קביעות החשבון, שכן כתב: כשהיתה סנהדרין קיימת והיו קובעים על הראיה וכו׳, ובזה״ז שאין שם סנהדרין וב״ד של א״י קובעים על חשבון זה, היה מן הדין וכו׳ שהכל על חשבון אחד סומכים וקובעים, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם בידיהם (הלכות קדוש החודש פ״ה הלכות ד־ה).
וכן מוכיחים דבריו בהי״א שכתב: ״מא״י שהיו בה ישראל בשעת הראיה״, מכאן שמזמן הפסקת קה״ח על הראיה החלה תקנת שני ימים טובים.
ולישנא דגמרא מוכחא כן: והשתא דידעינן בקביעא דירחא, מאי טעמא עבדינן תרי יומי, משום דשלחו מתם הזהרו וכו׳, זימנין דגזרי המלכות גזירה ואתו לקלקולי. פירש״י: דגזרי המלכות שלא יתעסקו בתורה וישתכח סוד העיבור מכם (ביצה ד,ב).
הרי מפורש יוצא דתקנה זאת דשלחו מתם נעשתה אחרי קבלת החשבון, דבקיאינן בקביעא דירחא, ומחשש שמא ישתכח סוד העיבור, היינו לוח החשבון.
ב. מדברי הרמב״ם מוכח להדיא שתקנה זאת היתה רק לבני חו״ל, דכתב: ובני א״י בזה״ז עושים יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים טובים, נמצא יום טוב שני שאנו עושים בגליות בזמן הזה מדברי סופרים(שם ה״ו). ופירוש דבריו, שהואיל ולשון התקנה היא: הזהרו במנהג אבותיכם בידכם, לכן לא היתה התקנה הזאת אלא בגליות שנהגו כן אבותיהם, ולא בא״י שלא נהגו מעולם לעשות שני י״ט.
אמנם דברי הרמב״ם מוכיחים שגם בא״י יש מקומות שעושים שני ימים, וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה והשניה שדברי הרמב״ם בתשובתו והלכותיו נראים סתראי מיניה וביה, וגם למ״ש בה׳ יום טוב.
ג. דברי הריטב״א: ובא״י שברובה הגיעו השלוחים וידעו הקביעות, הנהיגו יום אחד (הריטב״א ר״ה יח,א סוכה מג.א)— הם מפורשים שבא״י לא נהגו אלא יום אחד, והם כדברי הרמב״ם בה׳ קידוש החודש פ״ה ו־ז, וה׳ יום טוב פ״א הכ״א.
אבל דברי הרמב״ם בהי״א ובתשובתו אינם מזדהים כלל עם דברי הריטב״א, שהרי כתב: רואים אם אותו המקום מא״י וכו', ובתשובותיו הוסיף וכתב: אם לא נתבאר ביאור שאין בו ספק שהיו השלוחים באים אליהם. מכאן תיובתא למ״ש מעכ״ת, וגם דעת הרמב״ם כן היא: לפי שבא׳׳י נהגו רובם יום אחד, לפיכך הוחזקה א״י כולה ליום, עכ״ל, וזה אינו, שהרי דברי הרמב״ם בהלכותיו ובתשובתו מפורשים שצריך שיתבאר ביאור שאין בו ספק, כגון שפרעם וכדומה, ובלא זה נוהגים שני ימים. הרי שלא הוחזקה ארץ ישראל כולה ליום אחד.
ד. לענין יום טוב שני לדעת הרמב״ם (בה׳ קה״ח פ״ה הי״א), הדבר תלוי במקומות שישבו בהם ישראל בשעת ראיה,
באין הבדל אם הם מכבושי עולי בבל או שהם מכבוש עולי מצרים, ומה שהזכיר ״בכבוש שני״, היינו שהיה בהם ישוב ישראל בזמן הכית השני והלאה, שעליהם יש לומר: הזהרו במנהג אבותיכם, ולא על אבות אבותם שהיו בבית ראשון, והעיקר מקום שהיו בה ישראל ולא מקום שכבשו.
ה. טעות סופר נפלה בדברי במה שכתבתי: היתה בנוי בישראל, וזו היא ט״ס דמוכחא, ועל כל פנים לא אמרתי שצור היא מא״י, ומפורש הדבר בדברי הדמכ״ם: ואם אותו מקום מסוריא כגון צור ודמשק וכו׳ (שם ה׳ י״א). ובאמת בתשובת הרמב״ם כתוב: כי צור היתה מלאה מישראל. ובכל זאת דברי הרמב״ם בתשובה זאת מפורשים שגם בא״י עושים שני ימים, שכתב: ואפשר שיהיה מקום קרוב לירושלים ולא יבואו השלוחים וכו׳, ולכן צריך לעשות גם היום [שני ימים טובים], אף שיהיה מקום קרוב לירושלים, ולכן כתבתי שדבריו אלה סותרים לדבריו בה׳ יום טוב.
מכאן הוכחה ברורה ומכרעת שלדעת הרמב״ם בתשובותיו, ענין שני ימים טובים של גליות אינו תלוי בכבוש עולי בבל, אלא במקום שהיו שלוחים מגיעים, ולא היו נמנעים מפני סכנת דרכים או שעת חירום. והם הם הדברים שכתב בהלכותיו, שמא לא היו שלוחים יוצאים למקום זה, מפני שלא היו שם ישראל וכו׳, או מפני שהיה שעת חירום וכו׳, או מפני שהכותים היו מונעים. ומה שהשיב הרמב״ם על אנשי צור, אין במנהגם שום דופי, אין זה מפני שעיר צור אינה מכבוש עולי בבל, כמ״ש מעכ״ת (באות ר׳), אלא משום שהיא מסופקת אם היו השלוחים מגיעים, וכן כתב בפירוש כי האידנא כל מקום שיסופק וכו׳, ואם היו עושים יום אחד, ודאי כי היו השלוחים באים (תשובות פאר הדור סי׳ ק״ו).
ו. לפי האמור יוצא שאין מעניננו לדעת אם מקומות הכבוש שבנגב היו מכבוש עולי בבל, אלא אם היו ישראל יושבים במקומות אלה, ואם היו שלוחים מגיעים. וכבר הוכחתי שאילת היתה מיושבת מישראל בימי שלמה, מדכתיב: ׳ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אילות׳ [מלכים א, ט.כו], ובודאי שזה מחייב לומר שהיה שם ישוב ישראל, ומעובדא דר״ג: כתוב לאחנא בני דרומא (סנהדרין יא,יב), מוכח שהיתה תחבורה בין ירושלים לדרום. הלכך אפילו לדעת הרמב״ם בדבריו אחרונים יש לומר שלא לעשות אלא יום טוב אחד.
|
ז. מה שתמה כת״ר ע״ד הגאונים שהם סותרים דברי חז״ל ששלחו מתם מנהג אבותיהם בידיהם, אין אני רואה סתירה כלל, שהרי הגאונים פרשו את דבריהם ואמרו: ועכשיו שהן דברי נביאים, אם בדבר ה׳ עשו הנביאים, מי זה יבטלם, ועל זאת אמרו רבותינו: שלחו מתם וכו׳, הרי שהם מפרשים שמה ששלחו מתם אין זו תקנה חדשה, אלא אזהרה לקיים מנהג אבותיהם המקובל בהגדה ובמעשה מפי הנביאים.
ח. לא נכון ולא מותר לדעתי לומר על תשובת הגאונים בכלל, שמכיון שלא נזכרו איזו מתשובותיהם בדבריהפוסקים הראשונים ׳האם אנו בטוחים שלא בכוונה נגנזו׳. לדעתי תשובות אלה שנאמרו ונשלחו למקומותיהם בתור הוראות, אי אפשר שהם או הבאים אחריהם גנזו אותם, אבל באמת לא נגנזו תשובותיהם, אלא אחרי חרבנן של המתיבתות נשדדו והתגלגלו ממקום למקום, וגנזו אותם אלה שהצילו אותם במטמונים כדי להצילם מאבידה, וידי ה׳ שמרה אותם מכליון ואבדון, עד שתבוא השעה המוכשרת לפרסומם, ולכן לא נודעו הרבה מתשובותיהם להפוסקים הראשונים.
ט. אין הדעת מתישבת לומר שדברי הנביאים בענין זה נאמרו בתור חזון ׳שאם בזמן יהיה מקומות שינהגו מספק יצטרכו להחזיק מנהג אבותיהם בידיהם, שאם כן, לא היו אומרים: בארץ יהיה להם יום אחד ובחו״ל שני ימים, כי הלא אפשר שגס בארץ יסתפקו וינהיגו שני ימים.
זאת ועוד אחרת, שהרי אמרו: וכך הנהיגו הנביאים את ישראל וכו׳, שהנביאים כך צוו את ישראל לעשות, וכך היה יחזקאל ע ו ש ה , וכך היה דניאל עושה.
דברים אלה הם דברי קבלה, וחלילה להעלות על הדעת שאמרום אם לא עפ״י הקבלה שהיתה בידם מפי משה, ומפיהם ומעשיהם של הנביאים שבימי החורבן ואחריהם. ומכיון שדברי הרמב״ם שם סתראי, ומכיון שמרן המחבר נקט בדבריו הלכה פסוקה: בגליות שעושים שני ימים טובים (או״ח סימן תצו) אין לנו אלא להורות ולעשות בהוראותיו וכפסקיו שהם מקובלים לכל ישראל, שהוא מריה דאתרא, לדורו ולדורות עולם.
והנלע״ד כתבתי.
והנני בברכה כי עוד ינוב בשיבה טובה באהלה של תורה, להאיר עיני חכמים בהלכה, ולהפיץ מעינותיו בחבוריו היקרים ומאירים. כנפש מוקירו ברוב חבה,
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל
|
|
|
