כח שבט תשיא
שלמא רבא מן שמיא ובריאות מעליא
לכבוד מעלת המאור הגדול ונהורא עמיה שריא הגאון הגדול ומפורסם כמוהר״ר משולם ראט יצ״ו
חבר הרבנות הראשית לארץ ישראל
שלום וברכה ברוב הוקרה וחבה.
רק עתה פניתי במקצת לעיין בהערותיו היקרות ומאירות במכתבו מיום יג סיון תשי [על ספר משפטי עזיאל או״ח מהדו״ת], והנני להשיב לפי קוצר השגתי, בעזרת צור ישועתי.
א. בסימן ו׳ תשובה ב׳ כתבתי בנדון מקרא מגילה במדינות אמריקה, דהלבוש כתב וכו', אבל לע״ד נראה שאין להחליט וכו' ומעכ״ת העיר וכתב: המג״א הביא דברי הלבוש [סימן תרפח ס״ק ד], ונראה שמסכים לדעתו.
הנה גם אני בעניי כתבתי דברי הבאה״ט [שם ס״ק ג] שהם הם דברי המג״א, אבל אין מדבריו הוכחה שהסכים לדעת הלבוש, דהא באותו דבור הביא דברי השל״ה שכתב: ׳בחו״ל יש כרכים שראוי להסתפק בהם' וזהו שלא כדברי הלבוש שכתב: ׳דבמדינות אלו אין להסתפק׳, והמג״א הביא דברי שניהם ולא הכריע, ובאמת אין מקום להכרעה בזה, הואיל והוא דבר התלוי בשקול הדעת.
עוד תמה עלי שלא הזכרתי דברי מרן הב״י שהביא דברי הרב יוסף אביוב ואסיק וכתב: בא לידי ספר אשכנזי [שו״ת מהרי״ל סימן נו] וכו', תשובה, כל כרכים שלנו קורין בי״ד, אי לאו דקים לן שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון(ב״י סימן תרפח), ומסיק מעכ״ת שמרן הב״י הסכים לדעתו.
לזאת אשיב, כמו שמוכח מתשובתי זאת, ככלל כל דברי היו קצרים, שכן טבע הדברים היו מחייבים, ואם באתי להאריך על כל אחת מהתשובות לא הייתי מספיק, ולא היה צורך בכך.
ולעצם הדבר, בתשובתי כוונתי להוציא מדעת השואל: מפני שאמריקה לא היתה נמצאת בימי יהושע,ואינם יודעים אם נחשבה כמוקף, על זה עניתי וכתבתי דברי הלבוש שהחליט וכתב שאין להסתפק, והוספתי וכתבתי שאין להחליט שודאי לא היה, וטוב יותר לקרוא את המגילה בי״ד בברכה ובט״ו בלא ברכה, כמנהג רוב העולם.
דברי אלה ברור מללו שעיקר הקריאה היא בי״ד, וטוב לקרוא גם ביום ט״ו בלא ברכה, כמנהג רוב העולם.
מכאן מוכח שקריאת יום ט״ו אינה מדינא, אלא כמנהג רוב העולם.
מסקנת מעכ״ת שמרן פסק כדעת הר״ר יוסף אביוב אינה מוכרחת לע״ד, ואדרבא מדברי מרן הב״י מוכח שהוא חולק עליו אחרי שסתר ראיותיו, אלא שאעפי״כ הביא דברי ספר האשכנזי לסיועיה להר״ר יוסף אביוב, אבל מכיון שדחה ראיתו, נשאר הדבר כהלכה מסופקת, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה.
ובאמת כשנדקדק בדבריו בשו״ע נראה שהוא חולק על דברי מהררי״א, שהרי כתב: כפרים ועיירות…שאינם מוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בי״ד. כרך שהוא ספק אם הוקף וכו׳ קורים בי״ד ובט״ו… ולא יברך אלא בי״ד, שהוא זמן קריאה לרוב העולם (או׳׳ח סימן תרפח סעיף ג־ד). דבריו אלה מוכיחים בפירוש שרק כפרים שאינם מוקפים חומה מימות יהושע בן נון, והיינו שודאי אינם מוקפים חומה, קורין בי״ד, אבל כרך שהוא ספק, היינו שאינו ידוע בודאי שאינם מוקפים חומה, קורין בי״ד ובט״ו ולא יברך כי אם בי״ד, שהוא זמן קריאה לכל העולם.
ועתה אני מוסיף להביא דברי הרדב״ז בתשובותיו דהוכיח בראיות ברורות דחברון ושכם, וקדש בגליל, וכל עיר שיתברר שהיא מערי הלויים, כיון שכולן היו קולטות, לא היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצוייה בהם (רדב״ז החדשות סימן תרפא). ועוד כתב: שאלת ממני על מה סמכו במצרים שאין קורין את המגילה אלא בי״ד בלבד, וכתב: אבל דע כי סתם מדינות שאין אנו יודעים אם היו מוקפות או לא, שדינן בתר רובא דעלמא דקורין בי״ד, כיון שלא הוקבע הספק וכו', ואעפ״י שזהו הדין, מכל מקום אין לגעור באותם שקורין בי״ד ובט״ו, ביון שקורין אותה בלא ברכה, לא הפסידו כלום, והלואי שיזכרו נפלאות ה׳ בכל יום (רדב״ז שם סימן רנב).
ועיי״ע למרן החיד״א [או״ח סימן תרפ״ח] שכתב: חברון עיר קדשנו תוב״ב כתב הרדב״ז דפשיטא ליה דאינה מוקפת חומה וקורין בי״ד, אבל מנהג קדום לקרות בה בי״ד וט״ו מפני הספק [ברכי יוסף אות ד]. ועיין לו עוד בספר ׳חיים שאל׳ ח״ב סי׳ לח סעיף צד.
מכללם של דברים למדנו שלא נחלקו הפוסקים אלא אם חייבים לקרוא י״ד וט״ו בכרכים סתם שלא ידוע כלל אם הוקפו, אבל לדברי הכל מוטב לקרוא י״ד בברכה ובט״ו בלא ברכה, וכמ״ש וטוב לקרוא וכו׳.
והנני מוסיף לגלות דעתי. שאלה זאת אינה חדשה, שהרי במדינת אמריקה ישנן קהלות גדולות שהתישבו מלפני עשרות שנים, ולא עוד אלא ששאלה זאת אינה מצטמצמת במדינות אמריקה, אבל מתפשטת גם למדינות רבות שכבר נהגו לקרוא בי״ד בברכה ובט״ו שלא בברכה. וגם קהלה זאת עצמה שהרב השואל ישב בה אינה בת שנתה, אלא גם היא התישבה מלפני עשרות שנים וקראו [בה] את המגילה כמנהג רוב העולם, וכמנהגם בארצות מגוריהם לפנים, ואם נבוא לומר שיקראו רק בי״ד, הרינו פוסלים מנהגם הקדום ומעוררים מבוכה ביתר קהלות ישראל לבטל מנהגם, משום כך מצאתי לטוב ונחוץ להשיב בקצרה בהלכה פסוקה, וזהו לדעתי מהדברים שבמקום שאמרו לקצר אי אתה רשאי להאריך.
באותו ענין העיר מעכ״ת על דברי מרן הב״י שהוא סותר את עצמו למ״ש [בכסף משנה] בהלכות שגגות (ס״ח ה״ג) דשפיר מקרי איקבע איסורא עפ״י עד אחד, אעפ״י שאין שם אלא חתיכה אחת.
ולע״ד נראה דהשגת מרן הב״י על ראית מהרי״א היא מגוף אותה הלכה שהביא ממנה ראיה מהרי״א, והכי קאמר: דאם לא היו יודעים כלל אם היתה מוקפת חומה, אינה בכלל ספק, כיון שלא איקבע איסורא ואין כאן אלא חתיכה אחת, ספק מוקפת חומה או לא, אם כן בהיות חלוקים בקבלתם נמי אינה יוצאת מכלל זה כמבואר בדברי הרמב״ם, אבל היתה לפניו חתיכה אחת, ספק של שומן ספק חלב ואכלה — פטור, משום דבחתיכה אחת מסופק איקרי לא איקבע איסורא. והבא נמי לפנינו עיר אחת, ספק מוקפת חומה או אינה מוקפת, מפני קבלות מנוגדות שאחד או אחדים אומרים שהיא מוקפת, וכנגדם אחרים אומרים שאינה מוקפת, וע״ז הוסיף ואמר: ואי אפשר לומר כן, דאם כן הא דכתב הרמב״ם עיר שהיא ספק קורין בה בשני ימים היכי משכחת לה. פירוש דבריו: עיר שהיא ספק לא משכחת לה אלא [כ]שיש קבלות מנוגדות, שאם אינם יודעים כלל אין זה בגדר ספק, וביון שאין כאן אלא עיר אחת פטור, שהרי אין כאן איסור קבוע.
מכאן מוכח דמה שכתב הרמב״ם [הלכות מגילה פ״א הי״א]: כרך שהוא ספק קורין בשני ימים, הוא אף כשהספק הוא מחוסר ידיעה, ולפי שא״כ קשה שבין כך ובין כך אין כאן איסור קבוע, הוסיף וכתב: ועוד דמההיא דאשם תלוי ליכא למילף, דשאני התם דכתיב ׳מכל מצות׳ [ויקרא ה,יז], וקרינן מכל מצות, בלשון רבים, ויש אם למקרא, הלכך לא ילפינן מינה, דהתם לאו משום דלא הוי ספק, אלא גזרת התורה דלא ליחייב עד דלקבע איסורא. משא״כ דלענין מקרא מגילה, וכן בכל שאר מצות עשה, חייב מספק, אעפ״י שלא איקבע איסורא.
מ״מ דברי הכ״מ שכתב [הלכות שגגות פ־׳ח ה״ג]: דעד אחד מיקרי איקבע איסורא, צריכים הסבר, דכיון שעד אחד האומר אכלת חלב, מוכחש מפי עד השני שאומר לא אכלת חלב, הרי שהדבר עומד בספק כמו שהיה לפני עדותם, ולא איקבע איסורא הואיל ואין כאן אלא חתיכה אחת.
ואפשר היה לומר דכיון שהעד הראשון אמר אכלת חלב, איתחזק איסורא בעדותו, ואין העד השני מבטל חזקה זאת מדין כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים [יבמות פח,כ], דיקא נמי דתנן [כריתות יא,ב]: עד אומר אכל ועד אומר לא אכל. אבל באמת זה אינו, דאם כן כיון דנתקבלה עדותו של ראשון, תו לא קפדינן בעדות שני, ואם כן אין כאן ספק אלא שוגג, וכדתנן ברישא: אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת [שם], ומסקינן בגמרא דהוא בעד אחד. וכן כתבו התוס׳: צ״ל דמיירי שהעידוהו שנים בבת אחת, דאי בזה אחר זה הא כ״מ שהאמינה תורה עד אחד וכו׳ (שם תד״ה אמרו לו). ואם כן הדרא קושין לדוכתא, איך נקרא זה איקבע איסורא.
ונראה לע״ד לומר דדין אמר לו אכלת חלב, מיירי בהיתה לפניו חתיכה אחת ברורה במהותה, ועד הראשון אומר חתיכה זאת שהיתה ודאי חלב אכלת, והשני אומר לא כי חתיכה זאת שאכלת היתה של שומן או כל מאכל אחר, הלכך כיון שאין כאן עדות מוכחשת על מהות החתיכה, אלא על זהותה, לפיכך איתחזק איסורא על פי עד אחר, האומר זה שאכלת היה חלב, וכיון שהאוכל עצמו אינו יודע אם חטא או לא חטא, מביא אשם תלוי, והכי דאיק לשון הרמב״ם דכתב: האוכל חתיכה וכו׳ ספק שהיא חלב וכו׳ — ולא כתב האוכל חתיכה שאינה מסופקת מצד עצמה — ושני העדים כל אחד אומר דבר ודאי, האחד אומר שהיתר, חלב או חתיכת אסור אחר, והשני אומר שהיתה חתיכת היתר, הלכך הוי כשתי חתיכות, כיון שיש כאן שני עדים, ולפיכך כתב מרן הכ״מ דשפיר נקרא איקבע אמורא עפ״י עד אחד.
והנה בתוס׳ הגרעק״א ז״ל כתב (כריתות ריש פ״ג אות ז): עיין בהרמב״ם ובהשגות דפירשו דמיירי שהיו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן.
ולע״ד אין זה מדויק, דקושטא הוא דהרמב״ם מפרש לה בחתיכה אחת, ולכן השיג עליו הראב״ד, ומרן הכ"מ תירץ דברי הרמב"ם וכתב דשפיר מיקרי איקבע איסורא עפ"י עד אחד, אעפ״י שאין שם אלא חתיכה אחת. הרי לך מפורש דהרמב״ם מפרש למתניתין בחתיכה אחת.
וצ״ל דהגרעק״א כתב כן לתירוצא קמא דהכ״מ, דכתב: אפשר לומר דלכך נתכוון רבנו, ומ״מ היה צריך לפרש ולומר והרמב״ם לתירוצא קמא דהב״מ. ובאמת לשון הרמב״ם אינו מתפרש בהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, דאם כן היה לו לומר: ועד אחד אומר זה שאכלת היה שומן, ומדכתב: לא אכלת חלב, מפורש יוצא דמיירי בחתיכה אחת שאינה מסופקת, אלא דעד אחד אומר של חלב היתה, והשני אומר לא כי אלא של שומן או דבר אחר של היתר היתה, ולא היתה כאן חתיכת חלב או מסופקת לחלב, אלא חתיכה ודאית של שומן, ולפי שהוא אומר איני יודע אם אכלתי חלב או דבר אחר שהוא מותר, נקרא איקבע איסורא, ומביא אשם תלוי, וכדאמרן.
לפי׳׳ז אין ללמוד מכאן לדין מקרא מגילה, הואיל והדעות המחולקות הן באותה עיר עצמה, דאחד אומר אינה מוקפת חומה, והשני אומר כן מוקפת חומה, וכיון שכן הרי זה כחתיכה אחת דלא איקבע איסורא.
הדרן לדיננא, מרן הב״י השיג על הרי״א מטעם אחר, דאין ללמוד אשם תלוי שהוא מגזרת הכתוב שלא לחייב אלא באיקבע אסורא, אבל כל התורה חייב לקיים מצות עשה אפילו בספק דלא איקבע איסורא, ובאמת כך היא שורת הדין בכל התורה, ספק דאורייתא לחומרא מדין תורה, ולהרמב״ם מדברי סופרים*.
שוב [כתב הב״י] לקיים דברי הרי׳׳א כותיה ולא מטעמיה, אלא מדקדוק דברי הר״ן בשם הגאונים, דכל דחלוקים בקבלתם קוראים י״ד וט״ו, להגאונים ממדת חסידות ולרמב״ם מדינא, אבל אם אינם יודעים אם היתה מוקפת או לאו, אינה בגדר ספק וקורין רק בי״ד. אבל הוקשה לו ממנהג העולם דקורין בי״ד וט״ו, ותירץ [שסוברים] שכיון שרואין אותה מוקפת היום, באה לכלל ספק, וזהו בכלל מ״ש הרמב״ם היא ספק וכו׳, אולם תירוץ זה אינו מספיק, שהרי אנו רואים מנהג העולם שקורים בי״ד וט׳׳ו אפילו בערים שאינן מוקפות חומה היום.
ושוב הביא דברי ספר אשכנזי דכתב: כל כרכים דידן קורין בי״ד, אי לאו דקים לן שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון. אולם באמת מנהג העולם הוא דקורין בי״ד ובט״ו, בכל הכרכים, לכן הדר דינא שגם במקומות שאין קבלות חלוקות, אלא שאינם יודעים, הוו בכלל ספק, ולכן סתם דבריו בשו״ע וכתב: כרך שהוא ספק וכו׳, וסתמו כפירושו אפילו אם הוא ספק מחסרון ידיעה, ואפילו אינם מוקפים חומה היום, דינא הוא לקרוא בי״ד ובט״ו.
ובכל זאת משום מדת זהירות כתבתי בתשובתי: וטוב יותר וכו׳, שזה הוא לדברי הכל, וכמו שכתבתי לעיל.
|
והנלע״ד כתבתי
|
|
|
|
|
|
