סימן סא

(ליו"ד סימן רס"ז)

בענין הנ"ל

 

י"ז כסלו חצר"ת

 

כדבר בעתו היתה לי תשובתו הנכבדה מאד, ובדבר השגותיו על מסקנותי מצאתי לי חובה להעיר בקצרה ולהוכיח שעדיין יש פנים מסבירות וצדדים מחייבים, וזאת תשובתי על הערת מעכ"ת במ"ש להשוות דעת הריב"ש והר"ן, ואומר:

א. במחלוקת הריב"ש [שו"ת הרב"ש סימן מא] והר"ן [סוף פר' אעפ"י] קושטא הוא שהריב"ש סובר שבנו מפנויה בזנות חייב במזונותיו אבל אין זאת אומרת שחולק על הר"ן משום דהר"ן נמי מודה שאע"ג שאינו חייב במזונות אמו חייב במזונות הבן, אלא שהוא סובר דכשאין אמו קיימת אינו חייב במזונות הבן אעפ"י שהיא אשתו הנשואה לו בחופה וקידושין כדת משה וישראל, ובזה אין ראיה שהריב"ש חולק.

אולם דברי המגיה במל"מ שם שמיחס להרמב"ם דעה זו שאם אינו חייב במזונות אמו אינו חייב במזונות בנו, ודאי שהם נסתרים ממ"ש הרמב"ם לחייב במזונות בנו מאשתו הגרושה. ומ"ש מעכ"ת שהחיוב הוא משום לא פלוג רבנן אינו מסתבר לע"ד דמנ"ל לחדש סברא זו בדעת הרמב"ם נגד דבריו המפורשים, ולחדש מדעתנו טעם דלא פלוג רבנן, אדרבה אימא דהרמב"ם סובר שגם אם אין הוא חייב במזונות האם חייב במזונות הבן וכדעת הריב"ש והרא"ש [שו"ת הרא"ש כלל יז סימן ז], ומכל שכן שכבר כתבנו שגם הר"ן מודה בזה, ואינו פוטר אלא כשאין אמו קיימת, ולא עוד אלא שגם הר"ן לא סמך על דברתו זאת, וקם דינא שגם כשאין האב חייב במזונות אמו וגם כשאין אמו קיימת חייב במזונות בנו, וכיון שכן אין לנו לחדש סברות מדעתנו ולחדש הלכה כזו כדעת הרמב"ם שפוטר את האב ממזונות בן זנונים שלו. חושבני שכל הסברתנו צריכה להיות מכוונת להשוות את הדעות אפילו במקום שלכאורה נראות חולקות ולא להוות מחלוקת במקום שאין צורך לכך ובמקום שהדברים כפשוטן ומשמעותן מורות להיפך.

ואם באו להסביר ההלכה, הסברא הבריאה היא שרז"ל חייבו במזונות את האב בכל מקום ולא יתנו בידו הלכה כזו שעושה אותו לעורב או ירוד, והלא סמל הרחמים בישראל הוא כרחם אב על בנים שאפילו אם מצא בנו במחתרת יש לו דמים משום דרחמי האב על הבן, ואנו נקום ונאמר שיהיה איש מישראל שחטא והוליד בן זנונים יוסיף חטא על פשע ויהיה בכלל עוכר שארו אכזרי (משלי י"א, י"ז) שנאמר אפילו לקרוביו (פרש"י שם) ובנו איך שהוא נולד אינו יוצא מכלל קרוב. זה הוא הטעם בריא ונאה לסברת הרא"ש והריב"ש שפסקה מרן להלכה (אה"ע סי' עא סעיף ד') וחלילה חלילה להעלות על הדעת שחכמים יפטרו את האיש המוליד בן זנונים ממזונות בניו שלבד יפטרו את האיש המוליד בן זנונים ממזונות בניו שלבד הזכות שבדבר מצדו המוסרי והיהודי, יש בו משום הרבות זימה בישראל בהיותו פטור ממזונות בניו, וחלילה לומר שפטור מן הדין ממזונות בנו מאשתו המגורשת ואינו חייב אלא משום לא פלוג רבנן, וזהו באמת הטעם הברור שלא אשתמיט מי שהוא מהפוסקים הראשונים לפטור את האב ממזונות בניו כשאין אמו קיימת, ואדרבה הסברא נותנת שבכגון זה חייב האב גם בדמי מזונות וגם בטפול, וכעין ראיה לדבר יש מהמעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן לינוק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, נעשה לו נס ונפתחו לו דדין וכו' (שבת נג ב) מכל זה ברור שתמיהתי על המגיה של המל"מ והמל"מ עצמו במ"ש בדעת הרמב"ם עומדת בתוקפה.

ב. עמ"ש רמ"א על אחותו מן השפחה והנכרית דלכתחילה אסור לבוא עליה דיש מסתפקין לומר דדוקא מדאורייתא הולד הלך אחר השפחה ואחר הנכרית אבל מדרבנן הוי זרעו (אה"ע סי' ט"ו סעיף י' בהגה) כתבתי בתשובתי הקודמת שיש סמך לזה ממ"ש במסכת דרך ארץ (פ"א), וע"ז כתב מעכ"ת שמקור זה דחאו הגר"א ז"ל.

ודבריו תמוהים מאד שאדרבה הגר"א חזק ראיה זו ודחה דברי הזית רענן שכתב לפרש דאסור הוא משום דכשהולד גדל ומתגייר ואינו יודע שהוא אביו ולפעמים נושא את אשת אחיו וכו' (עיין בנחלת יעקב מסכת דרך ארץ ד"ה משום אשת אב) וע"ז כתב הגר"א ז"ל: עיין בז"ר אבל הלשון אין משמע כן דקאמר חייב עליו דמשמע דהוא עצמו חייב (ביאור הגר"א אה"ע שם ס"ק טז) הרי שהגר"א קיים ראיה זאת ולא שדחה אותה.

ועמ"ש לתרץ דברי או"ז ורמ"א בהלכה זאת שסמכו ע"ד הגאון דמספ"ל שמא בעל לשם קידושין והויא לה אשת אב גמורה, ע"ז כתב מעכ"ת דהגאונים לא דברו אלא בשפחתו ולא בסתם שפחה או בנכרית דעלמא דאטו בידו לגירה, ואני שואל ואומר גם בשפחתו אטו בידו לגירה? והלא אין בידו אלא לשחררה אבל לא לגירה שלא מרצונה ולא לגירה אפילו ברצונה דמי ימר דמזדקקו ליה בי תלתא לגירה (קידושין סב ב).

קושטא הוא שתשובת הגאונים היא בשפחתו, אבל מצאנו תשובת רב אהרן גאון דאמר: האי מאן דבעל אמתא דידיה נפקא לה לחירות. ואי אמתא דחבריה זאבין לה מן מרה ומשחרר לה ונסיב לה ויהב טעמא דמילתיה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. (אוצר הגאונים ח' התשובות יבמות פ"א סי' צ"ד), ומסתבר לומר שגם רב אלעזר אלוף דמן אספמיא סבר כן שהרי הורה במי שהוליד בן משפחתו והודה שהוא בנו ומלו אותו ועמד הוא אחרי כן ושחרר את השפחה והטבילה, וע"ז השיב: ומר רב נטרונאי והגאונים ז"ל ושוינהו כמשוחרר וכו' ואף על גב דלא חשוב בנו והא שחרר אמו לאחר שנולד ואיגלאי מילתא שלא היתה משוחררת כשנולד הדין בן, אומדן דעתא היא דהיא אימיה ושחררה משום דבא עליה וילדה בנה ואי לא קדים הדין אח ויבם את אשתו, הוה שפיר למעבד ביה מילתא לחומרא והוה חלצה וכו' (אוצר הגאונים שם סי' צ"ה). הרי שגם כשיש הוכחה ברורה שלא שחררה בזמן שהרתה ממנו בכל זאת דנין לחומרא להצריכה חליצה, והוא הדין לשפחה דעלמא שפיר יש לחוש דזבנה מן מארה ומשחרר לה ונסיב לה וכסברת רב אהרן גאון.

וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש שהביאו בראשונה דברי רב נטרונאי דמחלק בין שפחתו לשפחה דאחרים וסיימו: וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מילתא ומתוך דבריו נקטינן בהא מילתא לחומרא לגבי אסורא, דהיכא דאית ליה איתתא ומית, ליה ולית ליה זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקטינן לחומרא וחולצת (הרי"ף דף ה א, והרא"ש יבמות דף קכה ב, אות ג ורמב"ם ה' נחלות פ"ד ה, ו'), הרי לך שכולם חוששים לדברי הגאון בהוליד מן השפחה שאינה שפחתו, וגם הרמב"ם כתב: הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט וכו' והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו שמא שחרר שפחתו וכו', וכל הדברים האלה רחוקים בעיני וכו' ואין צריך לומר בשפחה או כותית שאינה בת קידושין שאין חוששין להם כלל (הל' גירושין פ"י ה' י"ט), ולכאורה קשה שפחה או כותית מאן דכר שמיהו אם לא שהרמב"ם רמז בזה לדחות סברת הגאון דמספקא ליה גם בשפחה וכותית וכדאמרן.

וכיון שהאו"ז הזכיר בדבריו את הגאון שמספקא ליה אין ספק שזו היתה כוונתו לומר שהוא ספק זרעו מטעם דחיישינן שמא גייר או קנה שפחת חברו ושחררה וגיירה, וככה מתפרשים גם דברי רמ"א שהם נובעים מדברים האו"ז.

אתאן למזונות בני תערובות.

והנה מעכ"ת שליט"א אנהירינהו לעיינין והביא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בדין חובל ילדות השפחה והנכרית שנתעברה מישראל, דהרמב"ם פסק: היתה שפחה או עכו"ם בשעת הריון ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי הולדות שלה והמ"מ נמק דין זה מטעם דבעל שפחה וגויה לא קרינן ביה בעל האשה, והסתיע מהירושלמי דאמר: ר"ע שאל בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון תלמוד לומר בעל מי שראוי להקרא יצאו אלו שאין ראויים להקרא בעל וכל שכן שאין קרוי בנו לכל דבר (הלכות חובל ומזיק פ"ד הל' ד') והרא"ש [דף קכז ב, ברא"ש אות [ה] ד"ה שור שהיה מתכון] סובר שאם הבעל קיים דמי הולדות הם שלו, ומעכ"ת הסביר דברי הרא"ש וכתב: דהיינו אף שאין לו חיים דאב מכ"מ הבנים נחשבים שלו, והוסיף עוד וכתב: ובכל אופן אף לדעת הרא"ש אין כאן שום סמיכות לענין מזונות. ואני הדל לא ירדתי לסוף דעתו במ"ש שאין שום סמיכות לענין מזונות, ואדרבה כל שכן הוא, אם גם במקום שהקפידה תורה וכתבה בעל האשה סובר הרא"ש שגם בעל השפחה והנכרית הוא נקרא בעלה, משום שמכ"מ הבנים נחשבים שלו, מכ"ש לענין מזונות שאינם תלויים בבעלות שהרי פסק מרן שגם לבני זנונים שלו חייב במזונותיהם, ואפשר לומר שגם הרמב"ם מודה לענין מזונות ולא אמעט האב מדמי ילדות אלא משום דכתיב בעל ודרשינן מי שהוא ראוי להקרות בעל. אולם באמת הרא"ש לא כתב שגם בעל שפחה ונכרית זוכה בדמי ולדות, אלא הוא פסק כרב חסדא דאמר שאין לאשה אפשרות של זכיה בדמי ולדות דאטו ולדות צררי נינהו? (ב"ק מט), ולכן כשאין הבעל זוכה גם האשה אינה זוכה, ולא נחית הרא"ש לומר שנכרית אשת ישראל זוכה בעל בולדותיה משום דהתורה זכתה דמי ולדות למי שראוי להקרא בעל, ולא למי שהוא אב, וכ"כ הרש"ל ז"ל, ודבריו נכונים מאד לע"ד (עיין ש"ך חו"מ סי' תכג ס"ק א') ובעיקר דברי הטור והרמ"א ז"ל עיין בכנה"ג (הגה ט"ו סק"ד) ויש לי בזה אריכות דברים אלא שאין כאן מקומם.

מדברי הר"ן שכתב: דמה שחייבו בו חכמים במזונות הבנים קטני קטנים אינו אלא כשהאם קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה כיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם (הר"ן ס"פ אעפ"י), [דף כח ב, ברי"ף ד"ה בעירוב אמו], ומזה למדתי בתשובתי הקודמת שהוא הדין במזונות בנו מנכרית אף על גב שאין שורת הדין מחייבת אותו במזונות בניו מחייבין אותו מדין אמן שאי אפשר לה להעמיד את עצמה שלא תזון אותם. דנהי דלא קימא לן לענין זה שלא לפטור את האב כשאין אמן קיימת משום דגם מזונות להבנים מצד עצמן חייבו רז"ל את האב במזונותיהן, אבל הסברא כשהיא לעצמה קיימת לחייב את האב גם במקום שפטור מן הדין במזונות הבנים, משום מניעת צער האם.

על סברא נכונה זו לע"ד דחה מעכ"ת – באומרו דסברה וקבלה אלא שהיא חשבה שיפרנס את הילדים ואם אין ההסכם מחייבו א"כ יש כאן טעות והיינו עסק מוטעה עכת"ד, ולדעתי לא מצאתי שום טעות בדברים אלה, שהרי גם בבני זנונים מישראלית שאין הדין מחייבת אותו במזונות ואדרבה אשה מזנה מתהפכת ומזנה אלא שהיה לה עסק מוטעה שנתעברה, חייב האב במזונות הבנים, ולסברת הר"ן חוב זה הוא מדין אמן שאי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון את בניה. וקרא מפרש נאמר גם תנים חלצו שד הניקו גוריהם (איכה ד – ג) וכל שכן בנשואה לו שסמכה דעתה ועל דעת כן נשאת ונזקקת לו שיזון את בניה ממנו שאין לפטור אותו משום עסק מוטעה, ומכל שכן שאין בית דין מסייעים לעשות את הדבר לעסק מוטעה. ומי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום אחר ויהיה אכזרי כעורב וכיארוד.

והנה כת"ר בבקיאותו הרבה הביא ראיה לסתור דברי מתשובת מהרי"ט. לישרי לן מעכ"ת לומר שאין הנדון דומה לראיה. דמהרי"ט נשאל על טענת בעל השפחה שתובע את זה שנתעברה ממנו שעל ידי כך הוציאה לתרבות רעה ונפחת מדמיה וגם שמא תמות מחמת לידה, וע"ז השיב על ראשון ראשון דכיון שידעו בעליה עליהם מוטל לשומרה, ועוד, עד האידנא מאן נטרה, ועל טענת ההיזק וסכנת המיתה כיון שאין ההיזק תלוי בשעת הריונה אלא בשעת לידה ולאו ברי היזיקה הוא לא חשיב גירי דיליה (תשובת מהרי"ט ח"א סי' צ"ח), משא"כ בנדון דידן שאנו דנים על תולדה דיליה שהוא גירי דידיה, וההיזק עומד לפנינו ותובע את עלבונו ומזונותיו והאם מוכרחת מצד טבע אהבת אם לבניה לזונו, בודאי ובודאי שהוא חייב לסלק את ההיזק שהולידו במעשיו, והרי זה דומה למסר שלהבת ביד חרש שוטה וקטן שחייב בנזקיהם משום דמעשיו גרמו (חו"מ סי' תי"ח סעיף ז') וכל שכן בנדון דידן שהוא עצמו יצר את הנזק בגופו ומעשיו.

ושוב כתבתי לחייב את הבעל מדין אתנן שהרי הנושא לו אשה אפילו בנשואין אזרחיים הרי הוא כמפרש שהוא מתחייב לה לפרנס, את ילדיו ממנה ואם גם נניח כדברי מעכ"ת שזה היה עסק מוטעה הרי הוא מתחייב מדין אתנן כמו שכן כתבו הפוסקים בהבטיח לה לישאנה (עיין פתחי תשובה אה"ע סי' ע ס"ק יב סי' עא ס"ק ב) והוא הדין בהבטיח לה לפרנס בניה, וגם ע"ז משיג מעכ"ת וכתב. דאף בבת ישראל הוא משום תקנות אושא. ופעמים שהיתה תקנה זו מסופקת (כתובות מט ב, וירושלמי כתובות פ"ד הלכה ח) ולא הוה אמרינן אומדנא שנשאת לו על מנת שיתחייב לפרנס הילדים ושהוא התחייב בכך, ואי נאמר לחייבו עפ"י אומדנא כיון שלא היה תנאי התחייבות מפורש עכת"ד.

וגם בזה אני תמה מאד דאיך יעלה על הדעת להוציא מהפה מושג אתנן במקום נשואין בחו"ק כדמו"י. ובאמת בקטני קטנים אין מחלוקת בדבר. ולא עוד אלא שבירושלמי דכתובות שם קרא רבי יוחנן את עוקבא ששאל ממנו מנן מרי ואמר עוקבא רשיעא זון בניך (ירושלמי שם) ולכאורה קשה דמי ששואל ואומר הורוני מהיכן דנתוני ראוי לקרותו רשע, אלא הדבר ברור מעצמו דבשאלה פשוטה וטבעית כזאת שהיא מכלל רחמי אב על הבן אין מקום לשאלה: מנן מרי, והשאלה בעצמה הוא מעשה רשע ולכן אמר לו רבי יוחנן עוקבא רשיעא אין לך לדעת מנן מרי אלא זון בניך שהם תולדותיך כמו שעושים זאת גם החיות הטורפות ועורב האכזרי. ומה שתמה מעכ"ת דאיך נחייב אותו באומדנא הלא מצאנו כעין זו הדין מפותה דיש לחייב עפ"י אומדנא כיון שהוא דבר דלא שכיח רואים כלל ואי אפשר בעולם להביא עדות כשרים אזלינן בתר אומדנא (פ"ת שם).

ועוד דשאלה דנדון דידן אינה נכנסת בגדר אומדנא אלא היא עדיפא מאומדנא משום שהיא בבחינת אנן סהדי, וכל העולם יודעים שכל הנושא אשה באופן חגיגי בנשואין אזרחיים הוא כדי להוליד בנים ולגדלם. ואין לך דבר מפורש יותר מזה. אולם מעכ"ת הרגיש בחולשא והוסיף שגם אם היה תנאי מפורש לא היה מתחייב משום דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו קצוב. עכת"ד.

ואני עני לא ירדתי לסוף דעתו, דאין כאן מקנה לדבר שלא בא לעולם הואיל ואינו מקנה שום דבר לבניו אשר יולדו אלא שהוא מתחייב לה לפרנס את בניה כדי להציל ממנה את נזקו שהוא גרם לה ואם משום דבר שאינו קצוב, כבר כתב המל"מ משם בני שמואל שאם נתן לו שוה מה כדי שיתחייב בזה גם הרמב"ם מודה דחל החיוב אף על גב שאינו קצוב. איברא דהמל"מ הביא דברי הריטב"א שהשיג ע"ז ממש הרמב"ם ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, ואם איתא לסברת הבני שמואל תיפוק ליה דהא איכא שכר נשואין ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפיה"כ אומר רבינו ז"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו לו על פי פטור (מל"מ ה' מכירה פי"א ה' ט"ז) (ד"ה והנה אף שהרב המחבר).

אולם אחר העיון נראה שאין זו השגה שהרי בטעם מזונות הבת כתב הרמב"ם משום שפסק בשעת נשואין והרי זה דומה לדברים הנקנין באמירה, ודברים הנקנין באמירה הוא מטעם דבההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקנו (כתובות קב ב) לכן דומה להתחייבות שבשעת נשואין דמשום חבת נשואין גמר ומתחייב. ואדרבה מכאן ראיה שבדבר דמטי ליה הנאה מתחייב אפילו בדבר שאינו קצוב, ומדין ערב נמי אין סתירה לדעת הב"ש דיש לומר כמ"ש הסמ"ע משום שנצטרף עמו גם ריעותא דאסמכתא. (חו"מ סי' קלא ס"ק כ"ה) לכן אני אומר דחלוקו של הבני שמואל הוא נכון מאד.

ואולם גם אם נחשוב לסברת הריטב"א והמל"מ בכל זאת לענין מזונות בניו מן הנכרית הרי הואיל ואנן סהדי שהתחייב לה בשעת נשואין כיון שהם בניו, משום חבת נשואין גמר ומקנה אפילו דבר שאינו קצוב.

שוב כתבתי עוד טעם מחייב מדין מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל משום דרכי שלום וכתב הר"ן שדין זה נאמר גם לפרנס גוים לחודיהו, וע"ז כתב כת"ר שאפשר להסביר לאוה"ע שאין דת קדשנו מכירה בשום יחסי אב בנשואי תערובות. וכן היינו דנים להיפך בנכרי שנשא ישראלית שלא היינו מחייבים את הנכרי. ואין אלו אלא דברי תימה שגם לענין פרנסה יכולין אנו להסביר שאין אנו מקבלים צדקה מנכרי ולכן גם לא נותנים לו, אבל אין אלו אלא דרכי מחלוקת לומר להם שהואיל ואתה גוי מונעים ממך גם החובה הטבעית של רחמי האב ואומרים לאב הטיל את בניך על אשתך זאת שעזבת אותה ואת ילדיה ככלי אין חפץ בה, אחרי שהתעללת בה.

אתאן אסיפא דמילתא בטעם האחרון שכתבתי לחייבו מדין מוסרי ואנושי, ורחמי האב הטבעיים של אב לבן, וגם ע"ז כתב מעכ"ת הרחמן יציל את עמו ממקרים כאלה, אבל אין לנו רשות התוה"ק לעשות אף לחץ מוסרי פומבי במקרים רעים כאלה, כענין הלחץ המוסרי הפומבי בנוגע לקטנים יותר בני שש, שאם כן מה הנחת לכשרים. גם אני עונה אחריו בתפלה ואומר: יהי רצון שלא יבואו בני ישראל לידי מדה זו, וגם נביאינו ורבותינו התפללו תפלה זו בקללה נמרצה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות (מלאכי ב' וסנהדרין פב). אבל לא מפני זה נאמר לו לאב: עשה עצמך אכזר כעורב על ילדיך אשר הולדת, ואם תאמר א"כ מה הנחת לכשרים, הנחנו והנחנו, שהוצאנו אותו מדין ירושה מדין בן לכל דבר, אלא אנו מפרנסים אותו אחרי שנגיר אותו כדין בריות המצויות בביתנו וברשותנו שאנו מצווים עליהם להקדימם למזונותינו. כידוע, ומדין ואהבתם את הגר, ורחמי האב הטבעיים על יוצאי יריכו, ומי שצוה אותנו ברוב רחמיו על כל מעשיו לנהוג רחמים גם בבע"ח שמצויים ברשותנו לא ירשה את איש ישראל למנוע רחמי אב מתולדותיו אחרי גרותו ולא ירצה שידח ממנו נדח, אלא אדרבה כך יפה ויאה לנו להיות רחמנים ולהכניס את הבנים הנדחים אל זרע בית ישראל ותחת כנפי השכינה.

בסוף כל דבריו המציא מעכ"ת דבר חדש למנוע מזונות בן אומלל זה ולהבדילו מישראל שמא יתעו המון העם לחשוב חו"ש שנשואי תערובות יש להם זיקה עפ"י תורתנו הקדושה. לזה אני אומר: מסופקני מאד אם אנו רשאים לגזור גזירות כאלה, אבל נניח שכן, בכל זאת אני אומר שאין מקום לחשש זה, שעם ישראל איננו בור שיבוא לטעות כזאת אחרי שרואים שהרחיקה אותו התורה מירושה ואחרי שהוא נדון כגר שאינו מתיחס למשפחת אבותיו לכל דבר.

הנה תוה"ק בדרכי נועם ושלום שבה נתנה זכות ירושה ויחוס גם לבן ממזר שבא מחייב כריתות שאין ירושין תופסין בהם, וגם רבותינו לא גזרו להרחיקו מנח אבותיו, ולא חששו שמא יטעו לומר שקידושין תופסין בהם אנו נקום ונגזור גזרה כזאת. ולא די אותו הבדל שעשתה תורה להוציאו מכלל בנו לכל דבר. אתמהה.

אסיפא דמילתא אני אומר שאין כאן מקום לומר ישתקע הדבר ולא יאמר, אלא להיפך אני אומר בלי כל הסוס: כל כי האי מילתא לתאמר משמאי.

והנני מסיים בברכת שלום באה"ר כאמור שלום רב לאוהבי תורתך.

והנלע"ד כתבתי.