סימן סב
(ליו"ד סימן רס"ז)
עוד בענין הנ"ל
ח' כסלו חצר"ת.
שלמא רבא מן שמיא מאן דזיו ליה כבר בתיא עסיק באורייתא תדירא לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג הגדול בקי בחדרי תורה כמוהר"ר חיים יהודה לייב אווערבאך יצ"ו, יומ"ץ ורב ישיבת שער השמים בעיקו"ת, ירושלים
הנני להשיב תשובה מאהבה על הערותיו הנכבדות בתשובתו הקודמת בענין בני התערובות:
בתשובתי הקודמת כתבתי דמה שבן הנכרית כמותה אינו מדין סיג להתבוללות וטעימה אלא שכן שורת הדין מחייבת. ומעכ"ת בראש דבריו הביא סיעתא לדברי אלה מדין יפת תואר שהבן הנולד מביאה ראשונה הרי הוא כמותה וכמו שכן פסק הרמב"ם (ה' מלכים פ"ח הל' ח') הרי שגם בביאת היתר בנה של נכרית קודם שנתגירה הרי הוא כמותה.
ושוב סתר את דברי ממה שמצאנו בעבד עברי שאין רבו נותן לו שפחה כנענית אלא אם יש לו אשה ובנים, אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, והיינו טעמא משום דביש לו אשה ובנים געגועיו על אשתו ובניו הראשונים יעקרו אותו מאשתו השפחה, אבל אם אין לו אשה ובנים יש לחוש שיתקשר באהבה עם השפחה ויבחר בעבדות באומרו אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, וכ"כ בדעת זקנים לבעלי התוספות [שמות כא, ד] והחזקוני [שם פסוק ג], מכאן שהתורה הקפידה וחששה להתבוללות והוא הדין לבועל אשה נכרית הוציאה התורה בניו מרשותו כדי שלא יטמע בנשואי נכריה עכת"ד.
ולע"ד נראה דאין זו סתירה, חדא שגם אם נקבל טעם זה אין ללמוד מכאן אלא שהתורה הקפידה על חרותו של איש מישראל שלא יהיה עבד נרצע ויאמר אהבתי את אשתי, ולכן באין לו בנים לא התירה לו השפחה, אבל טעם זה אינו מספיק לומר שנוציא את בניו מרשותו וניחס אותם לאמה הנכרית, ואין סברא לומר שמשום חשש טמיעה של האב נוציא מכלל ישראל הבנים שנולדו ממנה שהם מתיחסים מן הדין למשפחת האב, והם ישראלים ודאים.
ועוד אעיקרא דדינא פרכא. ולמה התירה תורה אפילו למי שיש לו אשה ובנים לישא שפחה כנענית שהיא אסורה מדאורייתא, ואטו עבד עברי יצא מכלל ישראל לכל מצוות או אסורי דאורייתא וכקושיית המל"מ (הל' עבדים פ"ג ה"ג), ומעכ"ת תירץ דהיתר זה דומה לדין יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, והוא הדין להיתר שפחה כנענית לעבד עברי בימי עבדותו, אבל אין דבריו מחוורים בעיני, מכמה טעמים. חדא דא"כ למה לא התירה תורה גם לעבד עברי שמכר את עצמו, והלכה פסוקה היא זו: המוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ככל ישראל. (הרמב"ם שם) [הל' עבדים פ"ג ה"ג] ועוד דביש לו אשה ובנים שהתירה התורה שפחה אין כאן דבר כנגד היצר שהרי אין רבו רשאי להפרישו מאשתו ובניו אעפ"י שמוסר לו שפחה כנענית שנאמר אשתו עמו (שם הלכה ה'), ולא עוד אלא שמותר לקחת לו אשה גם בהיותו עבד, ואם לקחה מדעת רבו חייב רבו במזונותיה (שם ה"א), ואם כן מה מקום להתיר כנגד היצר.
זאת ועוד, שהיתר זה של שפחה כנענית לא נאמר כלפי העבד אלא כלפי האדון שרשאי למסור לו שפחה כנענית ואפילו כשהעבד אינו רוצה כופהו על כך, וזה מוכיח בלי שום ספק שלא דברה התורה בזה כנגד היצר, שהרי גם כשהעבד צווח ואומר שאינו רוצה בכך ואין יצרו תקפו משיאין לו שפחה ולפי"ז קושית המל"מ עומדת בתוקפה.
והנה המל"מ תירץ דבאמת השפחה אסורה לישראל מדין תורה ודלא כהמרשד"ם דסובר דאינה אסורה אלא מדרבנן ואעפי"כ הותרה לעבד עברי שמכרוהו בית דין משום דשאני עבד שיצא מכלל ישראל כמו שמותרת לכהן שנמכר לעבד, ואין תירוצו מחוור דבאמת אין עבד עברי יוצא מכלל ישראל לשום אסור שבתורה, ואפשר היה לפרש דברי המל"מ דלא התירה תורה לרבו למסור לו שפחה כנענית אלא שפחה שטבלה לשם עבדות שנעשית ככל אשה ישראלית להתחייב בכל מצות שהאשה הישראלית חייבת בה, ומן הדין היתה מותר להנשא לישראל אלא שאסורה משום עבדות שבה מלאו דלא יהיה קדש ואסור זה לא נאמר אלא בבן חורין, ועבד דיצא מכלל ישראל בן חורין מותר, אלא דעדין קשה למה הותרה לכהן שאסורה לו גם זונה. ואסור זה עומד גם בימי עבדותו, וצ"ל דכיון שהיתר זה הוא כלפי האדון שרשאי לכוף את עבדו לכך להנאתו כדי שיהיו לו ילדיה הרי שהתורה עקרה אסור זה מהעבד בשביל זכות בעליו שזהו הוא מכלל זכויות המכירה שהתירה לבית דין למוכרו לעבד, אעפ"י שכתוב לא ימכרו ממכרת עבד. ולפי"ז מתברר דמה שאסרה תורה לאדוניו להשיא שפחה כנענית לעבדו שאין לו אשה ובנים, אין זה משום שהעבד לא יטמע אלא משום שהאדון לא יעשה דבר שיגרום לרציעת העבד, והשארת עבדו לקנינו עד היובל.
ולפי"ז נתבטלה מאליה מה שלמד מעכ"ת מדין שפחה כנענית לבן הנכרית שהטעם הוא משום סיג.
ובלא"ה בתשובתי הקודמת כתבתי עוד ראיה לזה מדילפינן בגמ' דבן הנכרית כמותה מדכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וכו' וילדו לה כל היכא דקרינן כי תהיינה קרינן וילדו לו (קידושין סח ב) ולפי"ז נלמד שגם מאן דדריש מכי יסיר אינו משום גזרה אלא כך היא שורת הדין דכל אשה שאין לה הויה של קידושין כלל בניה כמותה, וכן הוכחתי מהירושלמי, ואפריון נמטיה למעכ"ת שחזק את דברי אלה בראיה חותכת מדין בן יפת תואר שהיתה הורתו שלא בקדושה קודם שנתגירה אמו שהרי הוא כמותה ואין לומר בזה שהוא מטעם סיג של התבוללות שהרי נתנה תורה הרחקות אחרות כדי שתתגנה ותהיה מאוסה בעיניו וגלחה ועשתה את צפרניה ובכתה את אביה ואת אמה ואחרי כל הרחקות אלה לא הותרה לו אלא אחרי שתתגיר (הרמב"ם הל' מלכים פ"ח הל' ה). ואם כן מה מקום לעוד הרחקת הבנים מכלל ישראל משום סיג, אלא ודאי כמו שכתבתי שהרחקת בני תערובת של נכרית אינו אלא משורת הדין, וכמו שהסברתי הדברים בתשובת הקודמת.
ב) תו חזיתיה למעכ"ת שפלפל בחכמה להסביר הלכה זו דרבו מוסר לו שפחה כנענית, וראויים הדברים למי שאמרן.
שו"ר בדבריו שנדחק לישב תמיהתי על הרמ"ע מפאנו, ואנא דאמרי תיתי ליה למעכ"ת שנכנס בעובי הקורה לתרץ דברי רבותינו הראשונים וכך נאה ויאה, אלא שלענ"ד גם אחרי תרוצו דמעכ"ת לא אפרקו מחולשיהו דברי הרמ"ע מפאנו ז"ל.
ג) במה שכתבתי דמשפט התורה בירושה הוא שכל הנחלה עוברת לרשות בית דין משעת מיתתו של המוריש ובית דין מנחילים אותה לאלה הראויים לה מדין תורה. ומעכ"ת השיג על דברי אלה מדין יורש את אביו בקבר ואין סברא לומר שבית בין מנחילים מנכסי המוריש למיתנא בקבר. ולדידי, לא מצאתי שום סתירה. ואדרבה מזה הויא סיעתא לדידי, משום שעיקר דין זה דיורש בקבר הוא מדרשת הכתוב ובן אין לו עין עליו הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן (ב"ב קטו ב) וביאורם הפשוט והברור של דברים אלה הוא שהנחלה חוזרת תמיד אל אבי השבט וממנה נמשכת לכל השבט לפי משפחותיהם. וכן מצאנו בנחלת הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות וכו' לשמות מטות אבותיו ינחלו ובין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ משונה נחלה זו מכל הנחלות שכל נחלות שבעולם חיים יורשים מתים וכאן מתים יורשין חיים. (ב"ב קיז א). ונחלה זו נעשית על ידי בי"ד כדכתיב וידבר ה' אל משה לאלה תחלק את הארץ (במדבר כ"ו פס' נג) אלה אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד וכו' (שם לד, יז), הרי לך מפורש שבי"ד מנחילים את המתים כדי להמשיך הנחלה לבניהם, וכבר הוכחתי בתשובתי הקודמת דהנחלת האב וראשי העם שהם בית דין הוקשו אהדדי (יבמות פט ב) לומר שגם האב הוא מנחיל בתור דיין וכדרשת רז"ל: והיה ביום הנחילו את בניו, ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה, דתניא והיתה לבני ישראל לחקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין (ב"ב קיג ב) ואל תשיבני ממ"ש: ירושה הבאה מאליה שאני (ב"ב קמא ב) דלא נאמר זה אלא לענין זה שאין הירושה צריכה מעשה קנין לקנות או להקנות, אבל באמת הירושה אינה באה מאליה אלא עפ"י בית דין שהם בעלי הרכוש של אדם מישראל שמת ומצוים להעבירו ליורשיו הראויים ליורשו מדין תורה או עפ"י צואת המנחיל, דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל את בניו כמו שירצה, ובתור משפט, בתור דיין ושופט, בחלוקת נחלתו לפי שקול דעתו ופסק דינו.
עמ"ש לפרש דברי האו"ז דמה שכתב ומותר מן התורה באחותו משפחה ונכרית ולא ידענא אם שייך למגזר בה מדרבנן, דהכי קאמר: אם שייך למגזר בה מדרבנן משום ספק שמא בעל לשם קידושין, מטעם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וע"ז כתב מעכ"ת דליכא לספוקי שמא בעל לשם קידושין אלא בשפחתו משום שבידו לשחררה, אבל לא בשפחה דעלמא, שאין בידו לשחררה הלכך אין לומר שמא בעל לשם קידושין משום דאכתי יש עליו אסור דלא יהיה קדש. הנה הרי"ף ביבמות הביא דעת אחד הגאונים שהוא אומר כן גם בשפחה שאינה שלו, (ועיין בתשובתי בסימן הקודם).
אתאן אסיפא דדינא לענין מזונות, מעכ"ת עומד על דעתו דמזונות הבנים תלוי ביחוס, האב, אבל לדעתי אין ענין מזונות תלוי ביחוס אלא גם אם אינו מיוחס לו להיות כבנו לכל דבר חייב האב במזונות מדין תולדה שלו, ויש כעין ראיה לדבר, מתמר שאעפ"י שלא היתה נקראת בתו של דוד הואיל שנולדה מאשת יפת תואר קודם שנתגירה (סנהדרין כא א). ובכל זאת קראה אמנון אחותי ודוד אמר לה לכי נא בית אמנון אחיך, והיא היתה לובשת כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך (שמואל ב פרק י"ג פסוק י"ח) הרי שלענין קרבת משפחה נשאה עליה שם אחות ובת המלך, והוא הדין לענין מזונות אחרי שנתגייר על ידי האב, ומ"ש מעכ"ת שאין האב יכול לגיירו הואיל ואינו נקרא אב. הם הדברים תמוהים שהרי פסק מרן: גוי קטן שבא להתגייר אם יש לו אב יכול לגייר אותו. ובודאי שהלכה זו נאמרה כשבא הגוי שנתגייר הוא ומביא את בנו להתגייר, והא בני הגר שנולדו לו בגיותו אינם כבניו לא לענין עריות ולא לענין ירושה מדין תורה ואינם נקראים בניו (עיין יו"ד סי' רס"ט סעיף א וחו"מ סי' רפ"ג סעיף א), ובכל זאת נקרא אביו לענין זה שיכול לגיירו. מכאן סיעתא למ"ש בדיני מזונות שנקרא אביו לחובות הקשורים בתולדותיו. אולם אעפ"י שיש פנים מסבירות להלכה זאת כבר סיימתי בתשובתי שזו היא בגדר הלכה ואין מורין כן, והדבר מסור בשקול דעתו של הדיין, ועל כגון זה נאמר: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות.
והנלע"ד כתבתי.