סימן סג
(ליו"ד סימן רס"ח)
קבלת גרים מבני הקראים
ירושלים, א' ניסן תש"ט.
מציון עיר האלקים סלה, יצו ה' ברכתו מקדש, לכבוד מעלת הרבנים הגדולים שלשה המה מטיבי היושבים על מדין בקהל קדוש איסטנבול יע"א יצ"ו.
יהי שלום בחילם.
רבנים גדולים.
מכתבכם מיום ז' אדר דנא, קראתי בכל תשומת לבי, ובו מצאתי ראיתי שאלת חכמים: על איש מבני מקרא שנפשו אותה להסתפח בנחלת ה' אבות בקהל שלומי אמוני ישראל הרבניים, ומן הפרט נשאלה שאלה בבית מדרשכם על כלל עדה זאת, אם אחרי שהתכוננה מדינת ישראל תשאר עוד עדה זאת נדחה מכלל ישראל, או שראוי לקרבם ולהשיבם לצור מחצבתם בקהל ישראל.
תשובה.
שאלה זאת עמדה לפני רבותינו הקדמונים ראשונים ואחרונים כמו שכן ידוע לכם. וגם אני בעניי נשאתי ונתתי בהלכה זאת בסה"ק משפטי עזיאל ח"ב אה"ע סי' י"ז, כמו שכן הזכרתם במכתבכם זה. אולם למודעי אני צריך כי בתשובתי זאת לא כוונתי להכריע כדעת האוסרים או המתירים, כמו שכן כתבתי בפתח דברי: וכבר דשו בו רבים ראשונים ואחרונים, הללו אוסרים והללו מתירים, אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומי אנכי אשר אבוא אחריהם לבאר הדברים, לכן אמרתי הנה באתי לישא וליתן בדברי קדושים לא להלכה ולא למעשה אלא כתלמיד היושב לפני רבותיו.
ועתה הנני לחוות לפי קצר השגתי, בעזרת צור ישועתי ואומר: הלכה זאת נתבררה כל צרכה בדברי רבותינו ז"ל ממקורותיה ההלכותיים ולמותר הוא להזכיר בזה דעתם ונמוקם של האוסרים והמתירים כי אין אנו רשאים להכריע בדבר שנתקבל בכל ישראל. מאז פרשה עדה זאת ממנו ועד היום לא ראינו ולא שמענו שעשו מעשה להתיר גרותה של כתה זאת ולהכניסה בקהלת ישראל.
קושטא הוא שהכפתור ופרח (בסוף פ' ה') כתב: והצדוקים אינם היום בזמננו מוסיפים גריעות, אלא שרבים מהם מתיהדים תמיד וכמעשה שאירע בסוף מחזור רס"ג, מקהל גדול מהם שהתיהדו ביום אחד במצרים על ידי הנגיד רבי אברהם נר"ו. אבל מכל מקום עובדא זאת היא יחידה במינה, והכפתור ופרח עצמו לא היתה דעתו נוחה הימנה, ולכן סיים וכתב: והמחמיר תבוא עליו ברכה. ולהיפך מצאנו שגם ליחידים לא התירו לגיירם ולהתירם לבוא בקהל צא ולמד מ"ש הרש"ל ביש"ש קידושין הוב"ד בספר ישועות יעקב סי' ד' סימן ד' סעיף לז בהגה אה"ע ס"ק כז ואני שמעתי שחכם גדול בארץ ישראל רצה להתיר את הקראים ונתקצרה לו שנה והלך לעולמו. ופוק חזי מ"ש גאון עזנו מרן השדי חמד ז"ל: נהירנא כד הוינא טליא בעיר מולדתי ציון היא ירושת"ו שמעה אזני מפום רבנן הוה עובדא שחכם הגדול שבהם בקש מחכמי ישראל ובראשם הגאון מס המלך (עט"ר הראש"ל משה זוסין) שיקבלוהו לדעת רבותינו הקדושים, והבטיח להקדיש כל נכסיו (כי היה רכושו רב) לעיה"ק, ולא נתנו אזן קשבת לבקשתו. אף גם זאת זכורני: כי בילדותי שמעתי או אולי אף ראיתי באיזה ספר מעשה שהיה בשנים קדמוניות שנתוועדו חכמי ישראל לבקשת נכבד אחד מהקראים להסתפח בנחלת ה' לקבל תורה שבע"פ, ואחר שנשאו ונתנו בדבר היתה חתימת דבריהם בלשון צחות: הקראים אינם מתאחים לעולם.
כחזיון זה מצאנו בספר צמח דוד בח"ג ובשם הגדולים החדש וז"ל: בעת ההיא שלחו הקראים צירים נאמנים אל רבני ארצות קרקא פויזנא למברג לובלין (אשר נאספו בכל שנה ביום השוק לשפוט כל דיני פולין וריבותיהם) לבקש מאתם רשיון לבא אליהם ולהתוכח עמם והבטיחו להם לקבל תורה שבע"פ אם ינצחו אותם, ואחרי אשר נועצו הגאונים מה לעשות קם הגאון ר"ש רב בקרעמניעץ וענה להם תשובה נחרצה: קראים אינם מתאחים לעולם.
ועוד אחרון לך נא ראה דברי האזהרה גדולה שיצאה מפי בי"ד שבירושלים: כי האיש הישראלי ימין בהכמר"ר יעקב ברדוגו מעי"ת מקנאס נשא אשה מכת הקראים היפך הסכמת הרבנים הקדמונים לקדושים אשר בארץ המה זיע"א שאסרום לבא בקהלה, ומעשה רב בזמן עט"ר מהרה"ג הראש"ל הגאון המפורסם סבא דמשפטים כמהרש"ם סוזין ז"ל, חתרו הרבה להסתפח בנחלת ה' ולא הסכים להתירם וכו'. ובכן נחנא בי דינא דפעה"ק ירושת"ו בהסכמת עט"ר מהרח"צ הגאון המפורסם ראש"ל מרן יעקב שאול אלישר שליט"א, קמנו ונתעודד וגזרנו בכח תוה"ק שתתעלה כי האיש והאשה הנז' מופרשים ומובדלים מעדת ישראל, וישראל קדושים הם ומוזהרים לבל יגואלו זרעם הכשר בזרע הפסול אשר יולידו הזוג הזה כל ימי עולם וכו' ועל כן חובה רובצת על ראשי כל עיר ועיר אשר יבאו הזוג הזה לדור שמה לפרסם קלונם ברבים ולהפרישם מקהל ישראל ושומע לנו ישכון בטח ושמ"ר ועתב"ט (ושאנן מפחד רעה ועליהם תבוא ברכת טוב) הלכ"ד החותמים פעה"ק ירושת"ו בש"א לחודש תשרי שנת התרצ"ה ליצירה. (ספר כפי אהרן ד' ק"ג).
עובדא זאת שכל מקום וזמן שעמדה שאלה זאת בבית המדרש נפסקה הלכה בכוון אחד, הוראה אחת, גם בלשון אחת, להרחיק את הקראים מקהל ישראל ולא לגיירם, זו היא עדות נאמנה כי דעה זאת נתקבלה ונשתרשה באומה וזו היא בגדר הלכות קבועות שעליהם אמרו: הזהרו בהן שהן הלכות קבועות (ב"ב ז ב) כלומר שאין להרהר ולא להתוכח על מקורן ונמוקן אלא הן מקובלות להלכות שלא תפול עליהן מחלוקת.
ויש להסביר הלכה זאת מטעם זה: שהקראים גרועים ממומר אפילו להכעיס שהוא חוטא לעצמו מפני שדעתו משובשת, אבל אינו מחטיא את אחרים אבל כת זאת משעת הוויתה התכוונה להפר בריתם של ישראל עם אביהם שבשמים, וכמו שכן נאמר: כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ודרשו רז"ל: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על פי תורה שבע"פ (גיטין ס ב) ואם חלילה היתה מתקיימת מחשבתם היו גורמים כליה לעם ישראל שכל קיומו נובע ממקור מים חיים זאת תורה שבע"פ, לפיכך נלחמו בכל מאמציהם רבותינו הקדמונים ז"ל ויצאו נגדם באף ובחימה עזה להפר עצתם ולבטל מזימתם ונאלצו להחרימם ולהבדילם מקהל ישראל לעולמים וסמכו על מה שנאמר בתורה: והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה.
לפיכך אין לנו רשות לבטל הוראתם הנמרצה בשום אופן ובכל עת ובכל זמן, ולא עוד אלא שגם אם ימצאו יחידים או רבים שיורו להתיר קבלת קראים לקהל ישראל אין שומעים להם וכדאמרינן: אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל (יבמות קב א) וזהו בנין אב לכל התורה שכל הלכה שנתקבלה בעם ונהגו כמותה אין כל בית דין יכולים לשנות, ואם עשו כן אין שומעים להם.
ובנדון דידן הלא ראינו שלא אסתייעא מילתא להתיר וגם אלה שהתירו לא עמדו בהיתרם מפני התנגדות עצומה של רבנים שבדורם, וזו היא הוכחה ברורה שמן השמים הסכימו על ידם בהלכה זאת, לפיכך אין אנו רשאים להורות היתר ולחבר קרעים שאינם מתאחים. ואין לזוז מפסק רמ"א ז"ל: הקראים אסור להתחתן בהם, וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור (אה"ע סי' ד' סעיף ל"ז).
וזו היא הלכה מקובלת בישראל שאין ישראל נגאלים אלא מתוך צירוף וזיקוק כאמור: [ישעיה א, כה] ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך, ואשיבה שופטיך כבראשונה ויעציך כבתחלה וגו'.
אין הדברים הללו אמורים אלא בשאלה דנדון דידן אבל אם תבוא לפנינו שאלה של קהלה שלמה שרוצים להסתפח אל קהל ה' בקבלת תורה שבע"פ וחקירות חכמים בלב שלם ותמים, יש צורך לדון במועצת גדולי התורה ועמודי ההוראה לרחק או לקרב.
והנלע"ד כתבתי.