סימן סג
(לאה"ע סי' ע"ז)
מורד על אשתו והשליש כתובתה אם נפטר בזה ממזונות לאשתו
ב"ה, סאלוניקי
נשאלתי בדין מורד על אשתו והשליש כתובתה בבי"ד אם נפטר הוא על ידי כך מחובת דמי מזונות לאשתו.
תשובה:
הרא"ם ז"ל (בח"א סי' ל' והוב"ד בתשובה פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ד) נשאל במי שרוצה לגרש את את אשתו בטענת מאיסה עלי או שאר טענות שאינו נאמן בהם, והיא אינה רוצה להתגרש, והילכך גם הוא אינו יכול לגרשה מתקנת הקהלות מה דינו: מי מחייבינן ליה לבעל למזונותיה או לאו, ופסק לפטור את הבעל מחיוב מזונות, מאחר שהעכוב בא מצדה, והב"ח בסי' ע"ז נמשך אחריו ופסק כהרא"ם מטעם אחר משום דמאותה שעה שמאיסה לו כאלו נעקרה האישות דמי, ולא נשאר עליו אלא חיוב שבועה ולא מחובת מזונותיה. ובעיקר דין זה של הרא"ם נחלקו עליו הרבה מרבנן (עי' כנה"ג סי' ע"ה הגהט"ו ס"ק ה' ובחלקת מחוקק סי' ע"ז ס"ק ג' ופרח מטה אהרן שם) דחו סברא זאת לגמרי בטו"ט ודעת, אולם אעפ"י שדחו סברא זאת מהלכה למעשה מתקימת לענין זה שיכול הבעל לומר קים לי כסברת הרא"ם ואין בי"ד יכולים להוציא מידו ולחייבו במזונות כ"ז שלא תפסה האשה למזונותיה. ובפ"ת (סי' ע"ז ס"ק ב') הביא משם הבית מאיר וישועות יעקב לדחות סברת הרא"ם ואפי' לענין שאין הבעל יכול לומר קים לי. ובכ"ז ראיתי בעוב"י סלוניקי יע"א שהדיינים נוהגים לפטור את הבעל ממזונות בטענת קים לי גם במקום שאין לו שום טענה מספקת לגרשה עפ"י הדין (עיין בס' אבני האפוד, לידידי הרה"ג מהרד"ף יצ"ו רב ראשי בממלכת בולגריה בסי' ע"ז סעיף א"ה) ומנהג זה גורם להונאת האשה שכל שעה שבעלה ימאס בה או שיאהב אשה אחרת יגרשנה מביתו בהשלשת לה פצוי דמי כתובתה כמו שנותנים הענקה ופצוי לאחת השפחות ומשרתות, ואם תמאן להתגרש כאחת השפחות, תפסיד מזונותיה, ומה תעשה אשה אומללה זאת שבאהבתה את בעלה אינה רוצה להתגרש והיא מתמוגגה בעניה עזובה ובודדה באין לה אף פרוסת לחם להחיות נפשה, ומצד שני דבר זה גורם לפריצות שיתן הבעל עיניו באחרת בתקוה שיוכל להתפטר מאשתו ע"י מניעת מזונותיה, ובעיקר דינו של הרא"ם לבד מה שהשיגו עליו בצדק שאין זה דומה לדין הגיע זמן ולא נשאו שהוא בא קודם שחלה עליו חובת המזונות, לעכוב הגרושין שמצדה הבא אחרי הנשואין שאחרי שחלה עליו חובת המזונות אינו נפטר ממנה אלא בגרושין. או בטענה מספקת הפוטרת אותו ממזונות, ולדעתי יש כאן טענה יסודית אחרת לסתור פס"ד של הרא"ם ולחייב את הבעל במזונות אשתו, לפי שתקנה זאת שלא יגרשנה בע"כ אעפ"י שהרא"ם כתב שנתקנה לטובת האשה (עי' בסי' א' ד"ה ולכן) לע"ד נראה שיש בתקנה זו טובה דידיה לגדור בפניו שלא יתן עיניו באשה אחרת ועי"ז יכלה גופו וממונו ויפריע שלום ביתו וע"י חרגמ"ה או שבועה שלא יגרשנה בע"כ מתקשר בקשר אמיץ ונצחי עם אשתו חברתו בחיים מה שינעים חייהם המשפחתיים של הבית כולו לנשואים עצמם ובניהם.
ולהרא"ש ודעימיה תקנה זו אעפ"י שנמשך לה טובה ממנה עיקרה היא להשוות האשה לבעלה בזכויותיהם (שם) בענין זה ויש בזה משום שלום בית ישראל בכללו. ואין זו תקנה לטובתה של האשה לבד, אלא תקנות הכלל כולו. ובר מן דין אפילו להרא"ם השתא דעבר זמן החרם ואנו מקבלים אותו בשעת הנשואין בכלל תנאי הכתובה הרי הבעל נמנע לגרשה בע"כ מפני קבלתו את החרם על עצמו ואדעתא דהכי נשאת לו, ואין עכוב הגירושין בא מצדה אלא מצדו מפני התחייבות שלא לגרשה בע"כ, ואם כך הוא הדין במקום שקבלו חרם רגמ"ה, כל שכן הוא במקומות שנוהגין לקבל עליהם באסור שבועה שלא לגרשה בע"כ, דכיון שנשבע לטובתה הרי הוא כנשבע על דעתה, (עי' יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ') הלכך הרי הוא מעוכב מצד עצמו משום אסור שבועה דרביע עליה.
ועוד נראה לענ"ד לומר דשבועה שלא יגרשנה בע"כ או חרגמ"ה הרי היא כוללת במובנה שיתחייב גם במזונותיה שאל"כ אין זו תקנה, שכך הוא פטורו ממזונתיה כמו גירושין בע"כ, וברור הדבר שדעת מתקני תקנה זו היתה שכל זמן שלא יגרשנה בהסכמתה יתקיימו בו כל חובותיו כלפי אשתו.
מכל טעמים אלו נראה לי להלכה שאין השלשת כתובתה בבית דין פוטרת אותו ממזונות אשתו. אם לא במקום שהדין נותן לגרשה שלא גזר רגמ"ה בכגון זה או שאדעתא דהכי לא נשבע, וגם עפ"י פסק ב"ד, ובלא זה הרי היא כאשתו לכל דבר וחייב במזונותיה, וכן ראוי להורות ולדון.