סימן סד
(לאה"ע סי' ע"ז)
אשה שאמרה על בעלה "מאיס עלי"
ב"ה, תל-אביב יום יו"ד לחדש כסלו תרפ"א.
מע"כ ידידי הרה"ג גדול בתו"י וכו' כקש"ת מוהר"ר חזקיה שבתי יצ"ו ראש הרבנים בעי"ת ארם צובה יע"א.
שלומו ישגא.
איקלע מר לאתרין ואנהירינהו לעיינין בהאי פסקא דדינא באשה שאמרה מאיס עלי בטענה ואמתלא חזקה אם זוכה במזונותיה גם כשהיא בבית אביה, עד שיגרשנה.
ובראש דבריו דאיק כת"ר מסתמיות דברי מרן שלא כתב גבי טענת מאיס עלי אין לה מזונות, כמו שכתב במורדת, דבעינא ומצערנא ליה, ומזה הוכיח דס"ל למרן דבטענת מאיס עלי לא הפסידה מזונותיה, לדעתי אין זה מוכרח דדוקא בטענת בעינא ומצערנא ליה דדינא הוא שמעכבין אותה י"ב חדש לטובתה כדי שתחזור בה, הוצרך מרן לשמעינן דבהמשך זמן זה אין נותנים לה מזונות, אבל בטענת מאיס עלי שאין כאן המתנה כלל ושאם הבעל רצה לגרשה מגרש אותה תיכף לא היה שום צורך להודיע שאין לה מזונות, (א) והדבר הוא מובן מעצמו שכיון שהפסדנוה בטענתה זאת כל הכתובה ממילא הפסידה גם כל תנאי כתובתה ובכללם גם מזונותיה ואיהי היא דאפסידה אנפשה.
ועוד זיל בתר טעמא, דהא למרן ודעימיה דס"ל דאין כופין את הבעל לגרש היינו טעמא דידהו משום שדנים את האשה המורדת בטענה זאת לעוברת ומפרת תנאי הנשואין ולכן ראויה היא להפסיד כל זכויותיה שזכתה בכתובתה שהיא תנאי הנשואין ושאדעתא דהכי לא נתחייב לה הבעל. וא"כ מדין זה מפסדת גם מזונותיה ואם לא תאמר כן לקתה מדת הדין שהיא לעולם תעמוד במרדה באשר לא יחסר לה דבר וזה יהיה אמצעי של כפיה לכוף את הבעל לגרש והילכך הדין נותן שמפסידה גם מזונותיה.
וחזה הוית מה שכתב בזה הרה"ג הג' מהראי"ק הכהן יצ"ו וחדש לן מ"ש התוס' רי"ד בטענה דמאיס עלי דאין כופין אותה כלל משום דהויא כאנוסה, ומזה יצא לדון דגם מזונותיה אינה מפסדת דאין להפקיע ממנה שום זכות בתור עונש על מרודה דאנוס רחמנא פטריה וכו'.
ולע"ד ערוב פרשיות קא חזינא הכא: דהנה התוס' רי"ד מטעם זה דחשיב לה אנוסה מזכה אותה גם בכתובתה ואנן לא קיימא לן הכי אלא כדפסק מרן ז"ל ורבים דעימיה דדיינינן בה דין מורדת, ולפי שיטה זאת ע"כ לא ס"ל לחושבה כאנוסה, והשתא ניחזי אנן לכאורה נראה שטעמם של תוס' הרי"ד הוא אלים ולמה זה לא אסיקו אדעתם כל הפוסקים שדנו אותה למורדת טעם זה דאנוסה? (ב).
וכד דייקינן פורתא אשכחנא שטעם זה דאנוסה היא לאו טעמא הוא דהא כל תנאי הכתובה והנשואין שנתחייב בהם הבעל הם תמורת אותם התנאים שמתחייבת בהם האשה להיות לו לעזרתו חברתו ואשת בריתו, ובזמן שהיא לא מקיימת תנאיה, מאיזו סבה שתהיה, הבעל גם הוא פטור דאדעתא דהכי לא נתחייב וכל זמן שהיא איננה כאשתו גם הוא איננו מתחייב בכל החובות שהבעל חייב לה.
וראיה לזה ממ"ש התוס' בקידושין ד' י"ז בד"ה חלה לפסוק: דמלמדי תנוקות שחלו במשך זמן שכירותם שאינם נוטלים אלא שכר ימי עבודתם דוקא. ולא דמי לעבד משום דעבד גופו קנוי לאדונו והילכך חלה אינו יכול להשלים וכו'. אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו וכו' וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח.
ועוד נראה לחלק בין מלמד לע"ע דעבד וכו' היינו טעמא דאינו חייב להשלים משום מקצה שלש שנים וכו' ע"כ וחלה היינו ודאי אונס גדול, ובכ"ז אעפ"י שבעה"ב התחייב להמורה לשלם שכרו לא מהני אונסו של המלמד לחייב את בעה"ב המוטל עליו, ומכ"ש לגבי האשה שאונסא דמאיס עלי דמי לגמרי לאונסא דחולה בודאי שלא מהני האונס לחייב את הבעל, ומטעם זה לא פסקו כתוס' רי"ד לזכות את המורדת בטענת מאיס גם בכתובתה.
מהאמור יוצא שבטענת מאיס פטור הבעל ממזונותיה ולא דמי לתשו' הרא"ם דפסק דכ"ז שהעכוב מצדו שהוא חייב במזונות, דע"כ לא כתב הרא"ם ז"ל אלא היכא שהבעל רוצה (ג) לגרש את אשתו אלא שהוא מעוכב מטעם השבועה משא"כ בדין מורדת דמאיס שאין הבעל רוצה לגרשה ושהיא היא הגורמת ותובעת גרושיה אין זה עכוב מצדו, ואם אתה בא לחייבו הרי אתה כופהו (ד) לגרשה כדי להפטר ממזונותיה ואין זה מן הדין.
אולם ממ"ש מרן הב"י באה"ע סימן ע"ז בשם הרמב"ם: אבל האומרת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה וכו', משמע דבטענת מאיס באמתלא יש לה מזונות.
אבל הרמ"א שם בסי' ע"ז כתב: וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וכו', ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו וכו' ומזה מבורר להדיא שלא מחייבינן ליה במזונות אלא די בזה שאין מכריחין אותה לשבת בביתו ושאין לו כפיה ונגישה עליה.
אולם בנ"ד אחרי שיש כאן שתי טענות חזקות: האחת, שהוא מרעיבה ושמקללה ומחרפה; ושנית, שאיננו רוצה לשכור לה מדור בפני עצמה, וכל הנסיונות בזה להשיבו מדרכו זאת היו ללא הועיל, ואחרי שאנו רואים שהאשה בחרה מחנק לנפשה מלחיות חיי בוז ורעב כאלה, בכגון זה הדבר פשוט וברור שאין זה נכנס בגדר מורדת כלל, אלא להיפך: הוא נקרא מורד ומצער את אשתו ונמנע מלקיים את חובותיו במזונותיה ודירתה וכבר נזכר בהפוס' שכל היכא שהקטטה באה מחמת קרובי הבעל יכולה האשה לטעון שרוצה לדור בדירה בפ"ע ולא להיות סמוכה על שלחן חמיה כנזכר בדברי כת"ר.
באופן כזה בודאי דמחייבינן ליה במזונותיה וזנין ומפרנסין את אשתו מנכסיו עד שיגרשנה ויתן לה כתובתה וכמתבאר מתשו' התשב"ץ שהביא כת"ר וכגון זה נאמר הכי דאיננא לך ולכל אלימי דחברך, וחובה על דייני ישראל להציל עשוקה מיד עושקה ומשנה זאת איננה צריכה לפנים.
את זה כתבתי בחפזי ולפי שהדבר פשוט להלכה ולמעשה כמו שפסק כת"ר ומפני הטרדא הנני מוכרח לקצר.
והננו נשאר דושו"ט באה"ר וחבה נאמנה.
(א) תשובה זו נדפסה בספרו החשוב "דברי חזקיהו". חאה"ע דף ט"ז, לידיד הרה"ג מוה"ר חזקיהו שבתי, כעת ראב"ד בירושלים ושם העיר ע"ז, וכתב: דלהרמב"ם ומרן דסברי דמ"ש בש"ס משהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני, מיירי במורדת דבעינא ומצערנא ליה, הרי דבמאיס עלי לא דבר הש"ס, ומנ"ל דלית ליה מזוני – ואין הערה זו סותרת דברינו: דמה דלא הזכירה הגמ' דלית לה מזוני במאיס עלי הוא משום שאין הדבר צריך לאומרו וכדכתיבנא בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל.
(ב) קושטא הוא דאיכא מרבוותא דסברי לדון מורדת דמאיס עלי כאנוסה, ואפילו הכי פטרו הבעל ממזונותיה, וכמש"כ הרהמ"ח הנ"ל יצ"ו בהערותיו, ויש פנים מסבירות לכך עפ"י מ"ש הש"ך דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ואכמ"ל. אבל שאלתנו היתה מדוע לא נקטו כל הפוסקים טעם זה לנמק מה שאין כופין אותה.
(ג) בטעות הסופר נדפס שם שהבעל "חייב" לגרש, ולפ"ז צדקה הערתו של הרה"ג המחבר הנ"ל שם שתשובת הרא"ם מדברת על מי שאינו חייב לגרשה, אבל כוונתי היתה לומר שהבעל רוצה לגרש, והוא טעות דמוכח.
(ד) בדברי חזקיהו העיר המחבר על דברי: שהרי גם למ"ד דאין כופין לגרש עושין לו הרחקה, והוא הדין לחייבו במזונות ולע"ד אין זה דומה יפה, דבהרחקה שהיא כפיית בית דין הוא מכלל הדברים שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל (ה' גירושין פ"ב הל' כ'), אבל אין להוציא ממון שלא כדין משום כפיה, כל זמן שלא מצאנו ראיה מפורשת ומכרעת שחייבו אותו חכמים במזונות מתנאי כתובתה או מטעם הפקר בי"ד הפקר. אבל אין אנו רשאים לחייב אותו מדעתנו במזונותיה כדי לכופו על גירושי אשתו במקום שאין הדין כופה אותו לגרשה.