סימן סה
(לאה"ע סי' קט"ו)
נטענת בפריצות אם יגרשנה בעל כרחה
ב"ה, סאלוניקי תרפ"ב
ברור משפט. בדין נטענת בפריצות יתירה אם מתירינן לבעלה לגרשה בע"כ או להשליש גטה וכתובתה.
(פרטי השאלה מתבארים מתוך התשובה)
א: מתוך דברי הנטענת הזאת, במכתבה, שהיה למראה עינינו לאהובה, מתברר לכל, שאשה הזאת הסכימה לדבר עבירה מרצונה, וכבר הועידה מקום וזמן למעשה, לולא שחמותה לא יצאה ביום ההוא מביתה. ורק כדי שלא להתפש כגנב הנמצא במחתרת או כדי שלא להעיר חשד בבעל, לא עשתה את מעשיה בגלוי, וכ"ז כותבת במכתבה האחד בדברים ברורים מאד.
ב: מתוך דברי מכתבה השני, מוכח לכל שהאשה הזאת רגילה להתיחד תמיד עם הגוי הזה. ולכן הוכרחה להתנצל לפני אהובה על זה שבאותו לילה לא נפגשה אתו מפני שהיתה מטיילת עם בעלה בשעה מאוחרת בלילה.
ג: האשה עצמה אינה מכחישה שהיתה נפגשת ומדברת עם אהובה בבית רופא השנים, וטענתה שזה היה במקרה שגם הוא והיא הוצרכו להתרפא, היא טענת שוא, ועל כג"ז נאמר: הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו.
ד: האשה עצמה אינה מכחישה את דברי העד שפשטה את כל בגדיה בהיות חלונה פתוח, ואהובה הגוי עמד מול החלון, וזה ודאי אינו ממנהג בנות ישראל הכשרות והצנועות.
ה: מכתבם של הועד מיום י"ד תמוז מכריז ואומר שהאשה הזאת, במעשיה המכוערים, מביישת לא רק את בעלה, אלא גם את כל הקהלה, והדבר נתפרסם בעיר שהיא פרוצה.
על כל אלה, נחזה אנן לפום דינא, אם האשה הזאת נאסרת לבעלה, או שהיא ככל הנשים הכשרות שאין בעלה רשאי לגרשה בע"כ.
והנה ודאי שאין אשה זאת נאסרת על בעלה במדה זאת שכופין את הבעל לגרשה, כי הלא דין זה מפורש הוא, שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בעדי טומאה, ואזהרה שמענו מרבותינו הראשונים שלא לאסור אשה לבעלה אלא בעדי טומאה, ולהיפך חייבים אנו להפוך בזכותה כדי שלא להוציא לעז על בניה.
אולם לעמת זאת הדבר ברור שאשה הזאת נקראת עוברת על דת יהודית שמצוה לגרשה, וכדתנן בכתובות (פ' המדיר דף ע"ב) ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת יהודית וכו' ומדברת עם כל אדם. ובגמרא שם: אמר רבי יהודה אמר שמואל במשחקת עם בחורים, וטעמא דמלתא שאשה זאת המשחקת עם בחורים היא נעשית מוחזקת לפרוצה, והורסת גדר הצניעות של בנות ישראל הכשרות. וכמו שכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בעוברת על דת יהודית, שאעפ"י שלא הוציאה, אין לה כתובה, שכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו. ובסוטה (דף כ"ה ע"א) איבעיא לן בתלמודא, אי כייפינן לבעל להוציא את אשתו בעוברת על דת יהודית, משום שלא נאסרה עליו אלא מדרבנן משום דחשבינן לה כפרוצה, וכיון דלית בה לתא דאסורא, רשאי הבעל לקימה, או שנאמר דלאו ברצון הבעל תליא מילתא זו, וכיון דאורחא דמילתא הוא, דבעל קפיד על כגון זה, לאו כל כמיניה לקיימה (עיין פרש"י ז"ל ד"ה דילמא כיון דקפיד) וזה מוכח כמ"ש דטעמא דעוברת על דת יהודית הוא משום פריצות ולא משום דחשדינן בעבירה דאלת"ה אלא שנאמר שירדו חכמים לסוף דעתה והבינו שכל אשה פרוצה כזאת הרי היא ספק בעולה, מאי קא מיבעיא לן מי שרי לאדם להיות בספק איסור כל ימיו? ועכ"פ מוכח מסוגיין דסוטה דהיכא דהבעל קפיד ואינו רוצה לקיימה הרי הוא רשאי לגרשה אפילו בלא כתובה, ובעיא זאת לא נפשטה, וכל הפוסקים הראשונים פסקו דלא כיפינן לו לגרשה, אלא שעכ"פ מצוה על הבעל לגרשה, ולהרמב"ם גם אם מקיימה, מפסידין לה כתובתה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, וכן פסק מרן ז"ל באה"ע (סי' קט"ו סעיף ד') וז"ל: ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, ומכל מקום מצוה עליו שיוציאנה. וזו היא הלכה פסוקה שאין עליה שום חולק. ועדיפא מינה כתב המבי"ט ז"ל והוב"ד ביד אהרן, וז"ל: ואפילו אין עדים בדבר אלא שהוא יודע שהיא עוברת על דת מצוה עליו להוציאה, וכ"ז הוא כשעשתה במקרה או פעם אחת גרידא; אבל ברגילה, כופין אותו להוציא וכמ"ש ביד אהרן. ועי"ע שם בהגהות בית יוסף ס"ק ט' שכתב וז"ל: לא כתב כן הרשב"א ז"ל אלא כגון אלו דראשה פרוע ומשחקת עם הבחורים, דשייך לומר דדרך מקרה עשתה כן, אבל בדברים שאין לומר בהם דרך מקרה הו"ל עוברת על דת אפילו בפעם אחת, וברגילה בכך כופין אותו להוציא וכן נראה דעת מור"ם ז"ל בהג"ה.
ועי"ע בהגהב"י ס"ק י' דכתב משם הרב משפט צדק וז"ל: דאם עשתה כן בכונה מכוונת להראות זרועותיה, אף הרשב"א ז"ל יודה דאף בפעם אחת אבדה כתובתה. ואם זה נאמר במדברת עם הבחורים סתם כמ"ש וק"ו בנ"ד שלא רק דברים יש כאן אלא דברים המוכיחים על הסכמה גמורה לדבר עבירה ובאופן תמיד ורגיל אין לך פריצות גדולה מזו ויש ידים מוכיחות שנטמאה והרי אנו נכנסים בספק איסור דאורייתא גמור, כי מאן לימא לן שמה שלא הצליחו לעשות באותו יום שלא יצאה חמותה מביתה, לא עשו ביום אחר, והלא בדבריה מכרזת ואומרת שהיא מסתרת את מעשיה כדי שלא להעיר חשד בעלה ושלא יתפסו ואחרי שמתברר לנו שרגילה היתה תמיד להתיחד עמו בלילה, הרי אין כאן פריצות גרידא, אלא ידים מוכיחות לאיסור וקרוב הדבר לומר שכופין להוציא, ולא תימא דכל זה הוא מדינא דתלמודא שלא היה חרגמ"ה נוהג ולא היתה תקנת השבועה, דשלא יגרשנה בע"כ, משא"כ בזמננו שיש חרגמ"ה או שבועה שלא יגרשנה בע"כ, דהנה במים עמוקים שאלה פ"ח כתב: אבל מקום שמן הדין רשאי לגרשה. רשאי לגרשה בע"כ ולא מקרי עובר על שבועתו משום דאותה שבועה לא שייכא אלא אם יגרשנה בלתי סבה מכרחת מצד הדין, אבל אם מדינא חייב לגרשה כגון בנ"ד שישבה עמו עשר שנים ולא ילדה וכו' הוי ליה נשבע לבטל את המצוה ואית לן למימר דודאי לא נשבע על כיוצא בזה לבטל את המצוה וכו'.
ועדיפא מינה כתב בתשו' שבספר ב"ה, באשה שיצא עליה קול בעיר שזנתה, וז"ל: אם בקול יש בו כדי לאסור מן הדין, לית דינא ולית דיינא שכופין אותה לקבל ממנו גט, ואם אינה רוצה בכך מתירין לו לישא אחרת, דכל כה"ג לא נשבע, ואין זה צריך לפנים כלל, אבל אם הקול אין בו כדי לאסור מן הדין והוא רוצה להחמיר על עצמו לאו כל כמיניה וכו', ומ"מ אם הקול הזה קול פשוט, ונאמר בפי האנשים והנשים, אפילו אין בו כדי לאסור לא קודם נשואין ולא אחר נשואין, כיון דמכח השבועה אנו באים לאסרו, יכול ראובן זה לומר דאדעתא דהכי לא נשבעתי וכו' ואנן סהדי דאין אדם סובל כלל שיהיה קול על אשתו שזנתה והוא סובל, ואע"ג דשבועה זאת היא לדעת אשתו, ובשבועה דע"ד חברו לא שייך ביה אדעתא דהכי לא נשבעתי, מ"מ בדבר דמוכח טובא, ואנן סהדי, שייך אפילו נשבע לחברו ולא פירש כלום; ומ"ש שם לחלק בין ארוסה לנשואה ולומר דבמקום דהעברת השבועה היא בקום ועשה, לא אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע. לא נאמר זה אלא בדרך אפשר לחלק בין הנדונות. אבל לקושטא דמילתא, הסברא עצמה דבמידי דמוכח טובא, אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע, היא סברא אלימתא ונכונה, דמי זה יסיק אדעתו בשעת השבועה שתבגוד בו אשתו ותבא לידי לעז כזה, וכל הנושא אשה אינו נושאה אלא על דעת שתהא כשרה וצנועה ככל בנות ישראל, ולא עוד אלא שגם הכלה בעצמה, שהשבועה נעשית לדעתה, לא תסיק אדעתה לעשות מעשה כיעור, ולהביא את עצמה לידי לעז כזה. ושבועה זאת בעיקרה אינה אלא להוסיף גדר וסייג למשמרת, ולא נתקנה אלא לצנועות כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, או שיתן עיניו באחרת. ולא לפרוצות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בדין כתובה, שלפרוצות לא חשו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכל הנשבע על דעת רבותינו הראשונים נשבע.
וכבר כתבנו דבנדון דידן גריע טפי ממשחקת עם הבחורים וחובה ומצוה עליו לגרשה, וכיון דהקול מסייע לזה, הדרן לדינא דמצי לגרשה בע"כ ואפילו אם נאמר דקול זה לא חשיב לאוסרה, שפיר מצינן למימר בגוונא דנד"ד דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע. כיון דאיכא קול וגם מכתביה המעידים על כונתה ומחשבתה הרעה ועל היותה רגילה תמיד להתיחד עמו.
מכל זה מוכח דבנדון דידן מצוה עליו לגרשה, ואין כאן לתא דשבועה, וגם מפסידה כתובתה כדין עוברת על דת יהודית; אולם נשאר לנו לברר, אם גם בלא התרו בה, רשאי לגרשה בעל כרחה ולהפסידה כתובתה? והנה בעיקר דין הפסד כתובתה, הדבר ברור שצריכה התראה, אולם היכא שהיא רגילה בדבר, חדש לן התה"ד ז"ל והביאו מרן הב"י ז"ל: האשה הרגילה התייחד עם הגוי, הויא עוברת על דת ואפשר שאינה צריכה התראה, ודין זה הוציאו ממ"ש בתלמודין בסוטה (פ' ארוסה): שאני התם דלית לה אימתא דבעלה ופירש"י שם דפריצות גדולה כזאת לא בעינן התראה. וזו היא סברא אלימתא, אלא שלמעשה כבר כתב התה"ד ז"ל ולא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה. ובנדון דידן נראה פשוט לבטל טענה זאת של התראה מטעם אחר, משום דהסכמתה לדבר עברה גרוע טפי מיחוד בעלמא שלא נודע לנו אם דעתה היתה לדבר עברה ובדבר הידוע לכל אינה צריכה התראה. ועיין בפתחי תשובה סי' קט"ו ס"ק י'. ועדיפא מינה בנדון דידן שהיא בעצמה יודעת את האיסור וכותבת מפורש שהיא זהירה כדי שלא להעיר חשד ושלא להתפס. ואפילו אם ימצא חולק על זה הוא רק להענין הפסד כתובתה אבל לגבי דין לגרשה בע"כ. אין מי שחולק על זה ועיין ביד אהרן שהביא תשובת מהר"מ מפאדובה סי' י"ג שכתב: שאף בלא התראה מצוה לגרשה, שענין מצוה לגרשה אינו תלוי בהתראה כלל ועיין עוד בפתחי תשובה ס"ק י"ד שהביא מה שכתב בתשו' רעק"א, להוכיח בראיות שענין גרושין לא תליא בהתראה, והכי מסתבר דהא כל עיקר התראה הוא משום דאין עונשין אלא אם כן מזהירין ולכן כל מקום שאנו באים להפסיד ממון או להעניש צריכה התראה מקודם, אבל בדין שבועה, כל עיקר ההיתר הוא משום דאדעתא דהכי לא נשבע, והדר לדין תורה שיכול לגרשה בע"כ. ואם כן מה לנו ולהתראה? וזה ברור ומסתבר לכל ואף אם ימצא מי מפקפק בדבר הא מיהא בנדון דידן שפיר מצינן לצרופי דעת התה"ד הסובר דברגילה לא בעינן התראה, וקרוב הדבר לומר שיוצאת בלא כתובה, ועכ"פ ברור ופשוט שחובה עליו לגרשה ורשאי הוא לגרשה בע"כ לכל הפחות אחרי שישלם לה כתובתה. וכל זה הוא פשוט וברור שלא היה צריך לכותבו. אולם לפי ששמעתי אומרים שעדין יש מקום לעגן את האיש הזה ולאסור עליו הגרושין בע"כ ותלו כל יסודם בתשובה אחת שמצאו בספר "שערי רחמים", רוצה אני פה לברר שגם מזה אין שום צל ודמיון של ראיה.
המעיין שם בס' "שערי רחמים" יראה כי בנדונו היו הרבה טעמים למעליותא, והיינו שהיתה קטטה מוקדמת ביניהם, ושלא נתקבלה עדות כדין, ושלא היה מעשה כיעור המעידים על דבר הסכמה לעבירה, ולא היה שום ידים מוכיחים לחשדה באיסור, ולא היה קול בעיר משא"כ בנדון דידן דכולהו לגריעותא איתנייהו בה, וכדאמרן.
והרואה יראה בתשובה ההיא עצמה בד' נ"ה שהמחבר הביא להקת הפוסקים שכתבו מפורש שבמקום שיש הרבה מעשים מכוערים ופריצותא יתירה, שקרוב מאד לומר שנעשה איסור, בזה אמרינן שאם רגילה אינה צריכה התראה. הכלל העולה מדברי הפוסקים שאם הבעל אינו רוצה לקיימה הרי הוא רשאי ואין כאן גדר ולתא דשבועה ואפשר שיכול גם להפסידה כתובתה, וכדאמרן, אבל דבר זה פשוט וברור מדינא דתלמודא ומדברי הפוסקים הראשונים שעוברת על דת יהודית באופן פרוץ כזה מצוה לגרשה, אפילו בע"כ ואינה צריכה התראה.
פש גבן לברר: אם טענתה של האשה האומרת שכל זה עשתה כדי להטעותו, מפני האיומים שאיים עליה הגוי מהניא להצילה מדין עוברת על דת יהודית. וע"ז אני אומר שדבר זה אין בו ממש וא"א לאומרו, שהרי כל אמתלא צריכה להיות גלויה ונכרת כדי שנוכל לסמוך עליה, וכאן איזה גלוי יש בדבר שזה הגוי איים עליה, ולא מפיה אנו חיים. ואף אם נאמר שאיים עליה אכתי צריכים אנו להכיר שהאיומים האלה היו יכולים לצאת לפועל, והדבר ידוע שלא בהפקרא אנו חיים: וראיה לדבר שכאשר נודע לבעלה ממעשה זה הוציאה מעירו ולא היה שום סכנה לא לבעלה ולא לשום אדם, בכל אופן אין אמתלא זאת גלויה ולא נכרת ואסור לסמוך עליה ולדון על פיה, ועיין בשד"ח מערכת הכללים אות א, סי' נו"ן.
ועוד זאת דאפילו אם נניח שהיו כאן איומים ושהיתה סכנה בדבר, אכתי לא נתברר לנו אם דבר זה מתיר לה להאשה להסכים אפילו לדבר בכתב ולהתיחד עמו כפעם בפעם כמו שניכר ממכתביה. והדין הזה מפורש וידוע דאף במקום סכנה אסור להתיר אפילו פריצות ואפילו לדבר עמו מאחורי הגדר, ומכ"ש כשהאיום אינו ישר לעצמה אלא לאחרים מי מנע אותה מלהודיע לבעלה הסכנה הזאת, ואולי היה יכול להמלט, באופן שלא יהיה בו שום צד של ספק סכנה, ומי זה יעיד לנו שכל מכתב ומכתב ממנה היה מפני ההכרח של האיום. באופן שאין כאן שום אמתלא אפילו כל שהיא שהדעת נוטה לה ואפילו אם יתראה לפנינו מכתבה הראשון שטוענים בעדה שראו אותו ושממנו מתברר שהיא סרבה לו בפעם הראשונה אין מספיק להאמין שהיו כאן התראות ואיומים ושהיה סכנה בדבר ושמפני הסכנה עשתה זאת לכתוב לו מכתבים מכוערים כאלה. וברור שאין יסודות לסמוך על אמתלא שלה הזאת.
בהא סלקינא ובהא נחתינא דאשה זאת עוברת על דת יהודית מקריא, ומצוה וחובה על הבעל לגרשה, ולכן רשאי לגרשה בע"כ אחרי שישליש כתובתה, ואסור לעגנו בלתי שום טעם מספיק ונגד הדין והאמת.
והנלע"ד כתבתי.
וצור ישראל יצילנו משגיאות אמן.
לאה"ע ח"ב
הלכות גיטין יבום חליצה ומיאון