סימן סז
(לאה"ע סי' קכ"ז – קכ"ט)
בעובדא שנסדר גט ע"י בי"ד שאינם בקיאים בטיב גו"ק
ב"ה, יפו. יום טו"ב לח' רחמים, תרע"א.
ייטיב ה' הכתיבה והחתימה לכבוד ידיד ה' ובחיר עמו הרה"ג תנא ירושלמאה, שולשילתא דבי נשיאה, סוע"ה כקש"ת מוהר"ר חיים משה אלישר יצ"ו יושב על כסא ההוראה ראש"ל בעקו"ת ירושת"ו.
אדוני הרה"ג:
אם אמנם ידעתי כי רבו טרדותיו, הנני מרשה את עצמי להגיש לפניו קונטרסי הקטן הזה בהאי פסקא דדינא אשר הוכרחתי לעיין בו, ולהציע צדדי האיסור וההיתר, כי באמת אמרו הכל צריכין למרי חיטיא ואבקשה נא כי יואיל כת"ר בטובו לעיין בהאי מילתא ולהודיעני דעתו דעת עליון וה' עמו שהלכה כמותו.
ולבתר דמסגינא בשלימותא מסיימנא בברכתא כי לשנה טובה ומאושרה, יכתב ויחתם לאלתר בספר החיים והשלום הוא וכל אשר באהלו, וכסא תורתו ירום וגבה ונשא מאד כעתירת וכנפש נאה מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשא.
כן נודעתי בשבוע העבר כי כת"ר חלה קצת ונצטערתי מאד מקוה אני להוודע כי שב כבר אל בריאותו וקוי ה' יחליפו כח וכו' ומצפה הנני בכליון עינים לתשובתו המחלטת בדבר קונטריסי הקודם שכתבתי לכת"ר בדבר כתיבת השמות בגט ובתקוה הנני מגיש תודתי למפרע.
שאלה מעשה שהיה כך היה: שקבוצת אנשים מפתח תקוה סדרו גט והתירו אשה לעלמא בגט שניתן על ידם, ולא נודע לנו הדבר תיכף בשעת מעשה כי אם אחרי עבור זמן רב. ותיכף כשנודעתי מדבר זה, כתבתי להרה"ג דפ"ת שיחקור על גט זה אם נעשה כתקונו, והרה"ג הנ"ל אחרי שחקר ודרש השיב לי שאמנם הגט נעשה ככל משפטו, בביטול המודעות ובפני עשרה. ביניהם ת"ח שהיו מוחזקים למסדרי גיטין. ובינתים עמדה האשה הזאת ונשאת לאחר, ובשמענו כזאת הזמננו את מסדרי הגט והעדים יחד, ובמעמד הרה"ג המפורסמים כמוהרי"ץ הלוי יצ"ו ראב"ד דפעה"ק ומשנהו הרה"ג כמוהרז"ש יצ"ו, יחד נזדקקנו לדבר, ובראשונה תהינו אקנקניהו של מסדרי הגט, והצענו לפניהם שאלות אחדות בעיקרי הלכות גיטין, ולצערנו נתברר לנו שאינם בקיאים בהלכות גיטין ורק סדרו את הגט מתוך ספר "אור חיים" שבו נכתב סדר הגט והם עשו הכל כמצות אנשים מלומדה, ככל מה שכתוב בספר, חקרנו מהם לדעת על סדר כתיבת הגט הזה שסדרו בכתיבת שם העיר ושמות המגרש והמתגרשת, ומתוך דבריהם נודענו שבסידור גט זה כתבו מנין השנים למספר השטרות הרגיל אצלם ובשם העיר כתבו בנוסח זה: "במתא פתח תקוה מחנה יאודה מותבא". ובארו לנו כונתם בזה כי לפי שהגט נכתב בשכונתם המיוחדת להם סמוך לפתח תקוה שנקראת "מחנה יהודה" לכן כדי להזכיר את פתח תקוה שהוא שם הכולל וגם מקום שכונתם שהוא מחנה יאודה, כתבו בנוסח זה.
בשם המגרש אביו לא היה שום מקום להסתפק כי הם שמות ידועים ואין לא להמגרש ולא לאביו כי אם שם אחד, אך בשם המתגרשת לפי מה שהעידו לפנינו כתבו בגט שמה: רומיה. ואחרי אשר חקרנו בדבר מפי המגרש נודע לנו כי שמה מהעריסה היה: לולו, ומאז באה אל הארץ נשתנה שמה לשם רומיה וכו"ע קרו לה עתה בשם שנוי זה ואין איש מכירה בשמה הראשון, ורק בכתובתה שנכתבה לה כשנשאת לבעלה הראשון בתימן נכתב שם העריסה, ואין הכתובה היום לפנינו והגט כבר נקרע ואי אפשר לבודקו אך מתוך הנוסח הכתוב בספר שממנו העתיקו אות באות הוא ממש כאותו הנוסח הרגיל אצלנו בקצת שנוים. ובכן נסתפקנו טובא בגט זה אם להכשירו לכה"פ עתה אחרי שכבר נשאת לשני או נצריכה גט משניהם ותהיה אסורה לזה ולזה.
תשובה.
פלצות אחזתני ורעדה בראותי שערוריה כזאת שנעשתה פה בארץ ע"י אנשים שהתירו לעצמם לפרוץ גדרם של ראשונים ולומר לעצמם חכמים הננו, ולולא שהאשה הזאת כבר עמדה ונשאה הייתי מחליט הדין בהחלט להצריכה גט שני אפילו אם לא היתה צריכה מדינא משום סיג וגדר שלא יהיה אסור ערוה פרוץ ומופקר לכל הרוצה ליטול את השם, ולהביא על ידי כך ספק פיסול בקהל ישראל. אך אחרי שכבר נשאת ואם אנו באים להצריכה גט משניהם הרי אוסרים אותה בהכרח על שניהם דהא בהא תליא, ולכן משום תקנת העלובה הזאת מוצא אני חוב לעצמי להטפל בדין זה ולעיין בו לפום דינא, ובה' שמתי מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
א. שנוי או טעות בכתיבת שם העיר
ראשית דבר נובין ונידון בשם העיר, שכתבו: במתא פתח תקוה מחנה יאודה מותבא, הנה לשון זה עצמו שכתבו בגט מראה לנו עד כמה הם הדיוטות שאינן בקיאים בה' גיטין כי הלא לשון זה אין לו שום מובן וקשר כלל.ולפי מה שביארו בדבריהם שרצו מזה להזכיר את שם העיר עם שם שכונתם לא הועילו כלום, כי אדרבא הביאו אותנו בבלבול יותר דהשתא אינו ניכר מתוך הגט מקום כתיבתו ואין בו שום מובן. ובכ"ז לענין דינא אומר אני שאין בשנוי זה מקום לפסול את הגט משום דאעפ"י שאין משמעותו מבורר בכ"ז ליכא למשמע מינה שום שנוי לעיר אחרת, ומתוכו הוא מוכח דגט זה נכתב בפתח תקוה, ומה שהוסיפו וכתבו מחנה יהודה מותבא ניכר מתוכו שזהו טעות הסופר ולא דמי למ"ש הרשב"ץ והביאו מרן הב"י דאם כתב שם העיר בבלבול דפסול, דשאני היכא דאיכא לספוקי בשם העיר עצמה להיכא דמוכח מתוכו שם העיר, אלא דיש מלות נוספות כי האי דנ"ד ודאי דלא הוי זה בכלל שנוי שם העיר כלל דאפי' בנכתב בבלבול שכ' הרשב"ץ לפסול, הא כתב מהרח"ש והביאו הרב גט פשוט ז"ל בס"ק ג' דשאני התם שהיתה נודעת עיר אחרת ששמה תונס, ואע"ג דהג"פ ז"ל שם כתב דחקר ושאל את פי ארצות המערב ואמרו לו דליכא אלא עיר אחת ששמה תונס, אין לא ראינו ראיה. דהא רב גט מקושר נבון כתב וז"ל: ובענין תונס וכו' צריך אני להודיע דאחרי כותבי שאלתי את פי הת"ח וכו' ואמ"ל שיש כפר אחד ששמו תונס על שפת הים סמוך למוסתאגנים שבמלכות ארגי"ל ויש בה היום קצת יהודים דרים בה וכו', וכן נראה ג"כ מתשו' התשב"ץ וכו' ועיין בפ"ת סי' קכ"ח ס"ק ג' דאייתי לן מ"ש הבית מאיר דמלשון המשנה והטור והשו"ע משמע דלא מפסל אלא דוקא בשינה לשם מקום אחד. מעתה מכ"ש לנ"ד שעכ"פ שם העיר שהוא פתח תקוה נכתב כמשפטו, אין התוספת של "מחנה יאודה מותבא" פוסלו כיון דליכא למשמע מיניה שום שנוי של מקו"א, ואפי' אם תמצא לומר דבנ"ד נמי איכא לספוקי בשנוי אפי"ה יש מקום להכשירו ממ"ש הריב"ש בסי' נ"ז הבי"ד הג"פ שם בגט שהיה כתוב: הדרה בתלמסאן, והיא לא היתה דרה שם בשעת כתיבת הגט דמכשירינן ליה לגט משום דמפרשינן ליה הדרה מלעיל, כלומר: שהיתה דרה שם. אע"ג דההמון כולו יפרשוהו כמשמעו שהוא הדרה עתה משום דכל שיש בגט לשונות מסופקים לא פסלינין ליה, אלא אם יבוא הבעל ויערער שלשנוי שם עירו נתכוין, והרב ג"פ שם שהשוה תשו' הריב"ש ז"ל לתשו' הרא"ם דכל דבשנוי יש פנים לכאן ולכאן כל שלא יבוא הבעל ויערער, יש להכשירו מטעם פסק הגאונים. א"כ דון מינה לנ"ד דאינו מובן ממנו שום שנוי אלא שניכר מתוכו שמי שכתבו היה עם הארץ דלא ידע לכוין אימרא. דמאי מצית לפרש בהאי לישנא לומר שנקראת בשני שמות יחד פתח תקוה ומחנה יאודה אי אפשר דא"כ מאי הוי משמעותא מותבה היינו היושבת בו, והכא לא הזכירו שום נהר או ים כדי שנאמר כן. ולומר שמחנה יאודה נאמר לסימן והוי כמו שאילו נכתב דאצל מחנה יאודה נאמר לסימן והוי כמו שאילו נכתב דאצל מחנה יאודה מותבא אע"ג דאין דרך לסמן הכפר הגדול בהקטן ממנו, בכ"ז אפי' אם נבין כן לא הוי שנוי, באופן שלדעתי אין שום שנוי משם זה ולא בלבול בכתיבת העיר עצמה כדי לפוסלו, ומה"ט נמי אמינא דאע"ג שלא נזכר שם העיר הידוע בפי האינם יהודים שהוא מלאביס ולא נזכרו סימני העיר דממימי בארות מסתפקה וכיוצא אפ"ה לא חשיב זה לפסול את הגט אחרי שכבר ניתן, כיון דליכא מקום אחר ששמו פתח תקוה דאיכא למיטעי ביה.
ב. נכתב הגט חוץ לעבורה של עיר או חוץ לתחום
ואכתי נשאר לנו לאסתפוקי טובא בהאי גיטא, דכיון דגט זה נכתב בשכונתם המיוחדת להם שנקראת מחנה יהודה היה צריך לכתוב מחנה יהודה שבצד פתח תקוה מותבא והשתא דכתבו להיפך הוה ליה שנוי גמור ופסול נמי הוי. אמנם גם בזה אנהר לן עיינין הרב ג"פ ס"ק כ"ו ואייתי לן שלש דעות שנאמרו בזה: א) דעת מהר"י וייל דס"ל דתוך עבורה של עיר חשוב כעיר עצמה אבל תוך לתחום העיר הו"ל שינוי ופסול. ב) דעת רבינו שמשון שהביאו הרב בית יוסף דאפי' תוך התחום חשוב כהעיר עצמה. הדעה הג) דאפי' חוץ לתחום נמי מיקרי ע"ש העיר, ולכן אם כתב בכפרים הסמוכים לעיר על שם העיר כשר. והרב ג"פ ז"ל הכריע דלכתחילה דוקא עבורה של עיר חשיבה כעיר ולא חוץ לעיבורה אפי' תוך התחום, ובדיעבד יש להקל בתוך התחום ובשעת הדחק יש להקל אפי' בחוץ לתחום עי"ש.
ועיין בפ"ת ס"ק א' שכתב: עיין להגאון בית מאיר אשר מכל זה נראה לכאורה להתיר בנ"ד אחרי שכבר נשאת דאין לך שעת הדחק גדולה מזו. אלא דאכתי לבי מהסס טובא לסמוך אהיתר זה משום דאיכא לחלק ולומר דע"כ לא נאמרו דברים אלו, אלא בשמות הערים הגדולות שכל הכפרים שסביבותיה מתיחסים אליה, כגון יפו וירושת"ו אבל בכפרים לא נאמר דב"ז, דכל כפר קובע לו שם לעצמו ואין הכפרים הסמוכים לו מתחברים עמו, ועוד אני אומר לחלק דלא נאמרו דברים אלו אלא בשם העיר עצמה משא"כ בשם שכונה או מושבה שקראו לה התושבים בה לעצמם בודאי הגמור דלא ניתן שם זה אלא לגבולם, והיוצא מגבולם נשאר בשמו הקודם, דומיא דנ"ד דשם פתח תקוה עצמו הוא שם שקראו ליה ישראל לאותו הגבול שקנו לעצמם ושמה העיקרי הידוע גם היום בין היהודים ולא היהודים וספרי הערכאות הוא מלאביס, ובזה בודאי הגמור דאין שם פתח תקוה משתרע כ"א לאותו הגבול שקראו בשם זה, אבל היוצא מחוץ לגבולם אפילו אם נאמר שמצטרף לעיר וחשוב כמותו, היינו לענין שיהא נקרא בשם העיר עצמה, אבל ודאי שאינו נקרא בשם פתח תקוה, ומכ"ש היכא דנתנו כבר להמושבה הסמוכה להם שם אחר בעברית וקרו לה בשם זה. וא"כ לפי"ז יוצא כי צריך היה לכתוב מחנה יאודה דבצד פתח תקוה מותבא. והשתא דלא כתבו הכי הויא שינוי לפסול, דמשמע שכתיבת הגט היה בפתח תקוה עצמה אפילו אם נאמר דפתח תקוה הוי שם כולל מ"מ היינו דוקא ודאי היכא דכתבו פתח תקוה לבד, משא"כ השתא דציינו וכתבו בצד מחנה יהודה מותבא דמשמע מינה להדיא דמחנה יהודה נכתב לסימן לפתח תקוה שבו נכתב הגט מה שאין כן האמת. בזה אומר אני דהוי שנוי גמור לפסול, ונהי דלגבי עדים פסק מרן להדיא דאם נשאת לא תצא אבל לגבי עמידת הבעל איכא לספוקי טובא דשמא בטל נמי הוי ואם נשאת תצא.
ואולם חזינא למרן הב"י ז"ל בסי' זה דאייתי לן פלוגתא דרבוואתא בשינה במקום העמידה: דהסמ"ג, וכן מוכח מדברי הפוסקים ס"ל דדמיא לשם הלידה שאם שינה בו כשר, וס' התרומה ספוקי מספ"ל לומר דאפילו למאן דס"ל להכשיר בשינה מקום הלידה, במקום עמידה פסלי, משום דמוכח טפי. אלא דגם בזה כבר הכריע הרמ"א בסי' קכ"ח סעיף ב' וכתב: ואם שינה מקום העמידה יש מכשירין כמו במקום הלידה דכל דבר שאינו צריך לכתוב אם שינה בו כשר ויש פוסלין.
ג. בזה"ז שהגט גנוז ביד בי"ד אי פסלינין הנך גיטין דפסולייהו משום לעז
מצורף לזה איכא עוד טעמא להיתרא דבדורותינו אלה שהגט נקרע בב"ד באופן דליכא תו מקום ללעז וגם ליכא למימר שהבעל חושש לעגנה, דהא הבעל איננו מצוה לסופר לכתוב מקום עמידתה אלא הוא מצוהו לכתוב גט בסתם וליכא תו חשש דלעגנה קא מכוין, וכמ"ש הנוב"י ז"ל במהד"ק סי' ק"ט עי"ש, וא"כ בזה איכא למימר דכשר לכ"ע אחרי שכבר ניתן ומכ"ש בנ"ד שכבר נישאת, ועיין להחת"ס בח"ו סי' ע"א עי"ש, דכתב משם תרומת הדשן וז"ל: בזה"ז לא שייך לעז הערעור בגט כיון שהמורה המסדר גונזו לעצמו. ועד אחרון עיין להג' שד"ח ז"ל בסי' א' סעי' ג'. באופן שמכל האמור יוצא לנו דטעות בכתיבת המקום לא חשוב טעותא למפסליה.
ד. אם כתב מספר השטרות במקום שנהגו למנות לבריאת עולם
הריעותא הב' במספר השנים, דכתבו למנין השטרות. וגם בזה נראה לי דאין מקום לפסול הגט אפילו לכתחילה, דנהי דרוב בני המושבה לא נהיגי במספר זה מ"מ הרי מתברר מתוכו הזמן הברור וליכא למיחש תו לא לפירות ולא לשמא יחפה ועדיפא מינה אמרינן בגיטין (ד' י"ז ע"ב) דאפי' אם כתב בו שבוע חדש או שבת דכשר משום דאהני לשבוע דקמא ולשבוע דבתרא, מכ"ש הכא דהזמן ברור בו. וכ"ת דהוי מזויף מתוכו במה שכתבו שאנו מונין, וקושטא הוא דאנן לא מנינן בהאי מנינא, הא נמי לאו מילתא היא דכיון דלישנא דשאנו מונין אפשר לפרשו על הבעל והדיינים והעדים שלפניהם נעשה הגט, ואינהו הא רגילי למנות בהאי מנינא, ליכא למיחש ליה תו וכשר אפילו לכתחילה.
ה. שם שנשתקע
א. נשתקע שם הראשון או השני
הריעותא הג' במה שכתבו רק שם השינוי, ולא הזכירו השם הראשון שהוא שם העריסה. הנה אעיקרא שינוי שם זה שנעשה שלא מחמת שום סיבה אחרת אלא שהיא נתנה לה שם אחר לעצמה, לפי שהשם הב' נוח לה יותר, במחלוקת הוא שנוי, אי חשיב שנוי לשוייה שם שני עיקר או לאו, וכבר כתבנו מזה במקו"א. אבל בנ"ד אין אנו צריכים לדון בזה, שס"ס דבנדון שלפנינו לאו בהקדמת השם עסקינן אלא בהשמטת השם שכבר נשתקע ממנה ובזה אתאן למ"ש מרן הב"י ז"ל (בסי' קכ"ט) וז"ל: ודאי דהא דשם שני עיקר אעפ"י שקורין אותו תדיר בשם הראשון הוא דוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני, אלא שקורין יותר תדיר בשם ראשון, אבל אם אין קורין אותו כלל בשם שני פשיטא שאין כותבים אותו כלל אפילו לטפל דהיאך יכתוב דמתקרי והוא אינו נקרא כן. וכ"כ בקונטריס גבי אשה ששמה רבקה ונשתנה שמה מחמת חולי ונקראת חנה וכו"ע קורין אותה רבקה שהוא שמה הראשון, שאין לכתוב שם חנה בגט כלל. ופשיטא דשם רבקה לא גרע מחניכא הניכרת וידועה לכל שכתבו הפוסקים דסגי באותה חניכא לחוד ואפילו לכתחילה וכ"מ בתשובה אשכנזית וכו', והשיב משום שינוי שם אין לפסול גט ואפילו לכתחילה כיון דנשתנה שם הראשון לגמרי והכל קוראין שם השינוי א"כ בטל שם הראשון וכו' ומזה נלמד להיכא דאין קורין בשם שני כלל עכ"ל.
ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו אלה, דנראה לכאורה דלאו רישיה סיפיה: דהנה בתחילת דבריו פשיטא ליה בנשתקע שם שני דאין לכותבו כלל, מטעמא דכתב הוא ז"ל דהאיך יכתוב דמתקרי והוא אינו נקרא כן, ולפי טעם זה משמע דאם כתב שם שנשתקע לא מיפסל, אלא דלכתחילה נמי אינו צריך לכותבו. דהא טעמא יהיב למילתיה וכתב: דלא גרע משם חניכא דכתבו הפוסקים דסגי באותה חניכא לחוד, ואהניא האי טעמא לומר לן דלכתחילה סגי נמי בכתיבת שם הראשון לחוד אבל אם כתב גם השם שנשתקע לא מיפסל דומיא דחניכתה וכ"מ נמי מתשו' אשכנזית דכתב משום שינוי וכו' ואין לפסול משמע דפסול הוא דאינו אבל אם כתב טפי עדיף.
שו"ר להרב ג"פ בס"ק צ"ג דהביא לן התשובה עצמה, וז"ל: אשה אחת וכו' אין להזכיר שם חנה בגט, דהיאך יכתוב? אם יכתוב חנה דמתקריא רבקה א"כ יראה ששמה חנה, וגם כי עיקר שמה הוא מדנכתב ראשון, ואינו כן מאחר שלא נתקיים שמה חנה שנשתקע וחזר לה שמה הראשון, וא"כ פשיטא שאין שמה חנה וכ"ש שאינו עיקר אבל זאת שאין שום אדם קוראה חנה פשיטא שאינו טפל ולא עיקר, ואם נכתוב רבקה דמתקריא חנה, יהיה מזויף מתוכו לכתוב דמתקריא והיא אינה נקראת כך לכן אין לכתוב שם דחנה כלל אלא רבקה בלבד ופשיטא וכו'.
ומעתה אחרי התבררו לנו דברי השאלה עצמה למדנו שפיר דהקונטרסין בשיטת הב"י קיימא דאין לכתוב דמתקרי כלל ואם כתב הוי מזויף מתוכו ופסול. ומ"ש פשיטא דשם רבקה לא גרע וכו' היינו ע"כ להוציא מדעת ר"פ דמצריך לכתוב שני גיטין משום דאיכא למיחש דאע"ג דנשתקע שם השני, מ"מ כיון דבשנוי השם נעקר השם הראשון, מספ"ל דאע"ג דנשתקע אכתי מחשב שם השני עיקר, ולזה מסיים ופשיטא וכו' להורות דסגי בגט אחד משום דלא גרע מחניכתה. ואכתי ממאי דכתב בת"ה התשובה האשכנזית דהשיב בזה"ל: דאין לפסול הגט משום שינוי השם משמע להדיא דלא בא להורות אלא דהעדר כתיבתו לא פסל אבל אה"נ דאם כתב נמי כשר, ולכן נראה דדוקא בנשתקע שם שני הוא דאמרינן דאם כתבו פסול, מטעם הקונטרסין שלא נתקיים שמה חנה שנתשקע וחזר לה שמה הראשון, אבל בנשתקע שם הראשון כתבו בדמתקרי לא מיפסל דלא יבצר דליכא מאן דלא ידע בשינוי השם וקרו ליה בשם זה. ובהכי מיירי הקונטרס ותשו' אשכנזית, ומאי דפשיט"ל למרן דאין לכותבו בדמתקרי היינו בנשתקע שם השני.
אלא דלפי"ז קשה מאי דסיים מרן וכו' ועתה נלמוד וכו' ולפי מ"ש הא לא דמו להדדי, ובלא"ה נמי קשה דבתחילה מפשט פשיטא דפסול משום מילתא בטעמא דהיאך יכתוב דמתקרי והוא אינו נקרא ולבסוף מסיק וכן נלמוד והיינו לא לפסול בלא כתבו.
ואיך שיהיה מדברי מרן הב"י אלו למדנו דבנשתקע שם שני אין לכתוב שם שני שנשתקע אפי' לטפל. ואם כתבו פסול נמי הוי, והכי מוכח להדיא ממ"ש עוד סמוך ונראה דברי הר"ף דהצריך בכה"ג ב' גיטין, ודייק מרן למילתיה דהר"ף ז"ל דמיירי בנשתקע ממנו שם שני לגמרי ומשו"ה אצריכוה ב' גיטין דכיון שאין קורין אותו כלל בשם שני אי אפשר לכתוב שם שני עם שם ראשון בגט אחד ואפי' לטפל.
אלא דגם ע"ז קשה לע"ד ממ"ש הב"י לקמן בסמוך בד"ה וכתב עוד וז"ל: ובהכי ניחא נמי מאי דק"ל למה הצריכו ב' גיטין הא בגט אחד סגי שיכתוב פ' דמתקרי פ' אלא וכו' והוא תמוה דהא לפי מ"ש לעיל אי אפשר לכתוב בגט אחד שם שני שנשתקע עם שם ראשון, וכמו שכן פשיט"ל בתחילת דבריו דהיאך יכתוב דמתקרי וכו', וכי תימא דמרן ז"ל הכא חזר מאוקמתא קמייתא ולפי אוקמתא זו דמוקי לדברי הר"ף דהצריך ב' גיטין בנכתב הגט בחוליו מקשה שפיר דליכתוב דמתקרי הא ליתא, דהא לפי מאי דאסברא לן מרן הב"י ז"ל בתחילת דבריו דאין שייך לכתוב דמתקרי בשם שאינו נקרא בו ונשתקע ממנו מכ"ש יוצא דמה"ט אין לכתוב דמתקרי בשם שלא הוחזק בו מעיקרו, ועכ"פ למאי דאתן עלה יוצא דבנשתקע שם שני במחלוקת הוא שנוי: דלהר"ף ס"ל דאי אפשר לכותבו בדמתקרי בגט אחד וצריך לכתוב ב' גיטין. ולדעת תשובת הקונטריס' כותבין בשם הנקרא בפי כל לבד. ואע"ג דמרן הב"י רצה להשוות ביניהם דשאני דינו דהר"ף משום דהיה עתיד להתברר ע"י עליתו לתורה וכו' מ"מ סתמא דמילתא לא משמע הכי, וגם מרן לא פשיט"ל למימר כן שלא אמרה אלא דרך שמא, ולא שבקינן פשיטותא דדברי הר"ף דמשמע דמיירי בכ"ע ותפסינן חילוק דמרן הב"י שנאמר בדרך שמא, שבודאי הגמור גם הוא לא סמך בזה להלכה להוציא דברי הר"ף מפשוטם, ומכ"ש דמרן ז"ל עצמו פסיק ותני הכי בפשיטות דאין לכתוב דמתקרי בשם שני שלא נקרא בו.
סעיף ד.
אות ב. נשתקע שם הראשון.
ובנשתקע שם ראשון היה נלע"ד לומר דשפיר מצינן לכתוב שני השמות בגט אחד ולהזכיר שם הראשון בדמתקרי או לכתוב גט אחר בשם השני לבד אפי' אליבא דהר"ף, דשפיר שייך ביה לכתוב דמתקרי, דלא יבצר דאיכא מאן דקרי ליה בשמו הראשון ולאידך גיסא נמי יש לומר דסגי בכתיבת שם השני לבד דכיון דנעקר שם הראשון ע"י השינוי, וגם כיון דכו"ע קרו ליה בשם השני הרי בטל שם הראשון ממנו לגמרי ואין צריך להזכירו בגט, דדוקא בנשתקע שם השני הוא דס"ל לר"ף להצריך שני גיטין משום דכיון דבשעת השינוי עקרנו שם הראשון ונעשה שם השני עיקר אע"ג דנשתקע אח"כ לא הדר שם הראשון הנעקר לתוקפו, ולהיפך נמי למחשיביה לשני עיקר, לא ברירא ליה, משום דהא נשתקע, ולכותבו בדמתקרי נמי אי אפשר מטעם זה, כיון שאינו נקרא בו אבל בנשתקע שם הראשון שפיר מצינן למכתב שם שני לחודיה דהא נעקר שם הראשון ונתבטל. ולאידך גיסא שפיר מצינן למכתב דמתקרי, דבודאי לא יבצר דאיכא מאן דקרו ליה הכי. ודבר זה למדנו מדקדוק דברי מר"ן הב"י דכתב: ומ"מ משמע דמעשה שבא לפני הר"ף פליג אמ"ש בקונטריס וכו' בעובדא דאשה ששמה רבקה וכו' ומדדייק לומר דהר"ף פליג אהך עובדא משמע דאתשו' אשכנזית דמיירי שנשתקע שמה הראשון לא פליג, ואעפ"י שמדברי מרן הב"י דלעיל דמחתינהו לכולהו בחדא מחתא לא משמע הכי, מ"מ מצד הסברא היה נראה לע"ד לחלק בהכי מטעמא דאמרינן, וכן היה נראה להוכיח ממ"ש מרן בש"ע סעיף י"ח האי דינא דרבינו פרץ גבי נשתקע שם השני לגמרי, ומדלא כתב בסתם אם נשתקע אחד מהם כותבים השם דקרו ליה ויש מי שמצריך וכו' משמע דס"ל דלא נאמר דינו דר"פ אלא דוקא בנשתקע שם השני.
ואולם כד חזינא למרן הב"י ז"ל שם בסמוך נראה דס"ל דכל אפיא שוין ואפילו בנשתקע שם הראשון הוי דינא הכי להצריך שני גיטין לדעת ר"פ ז"ל, דכתב וז"ל: מי שנשתנה שמו והוקבע לו שם שני ונשתקע ממנו שם ראשון נראה מתוך דברי הקונטריסים דאפי"ה צריך לכתוב ב' גיטין: אחד בשם ראשון ואחד בשם שני. דלמעשה שבא לפני הר"ף שכתבתי בסמוך, כתב: מצאתי במדרש מנחם מלוניש כי צריך לכתוב שני שמות הראשון והשני, כי כן מצינו ביעקב שכתוב בתורה לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל, ושוב נמצא בכמה מקומות יעקב בתורה עכ"ל. ומשמע לי דטענה זו לומר שאעפ"י שנשתקע ממנו שם ראשון אכתי צריך לגרש בו ג"כ, דלעולם חשיב שמיה, ואין לומר שיכתוב ב' שמות יחד כמ"ש בקונדריסין גבי אשה וכו' הילכך משמע לי שדעתו לומר שיכתוב ב' גיטין וכו', ומדברי מהרי"ק בשורש פ"ז נראה קצת שאעפ"י שאינו ניכר כלל בשם הראשון כותבין שם ראשון ועל שם שני כותבין דמתקרי עי"ש. הרי להדיא דס"ל למרן הב"י ז"ל דאף בנשתקע שם הראשון ס"ל להר"ף להצריך שני גיטין.
ולע"ד איכא למשדי נרגא בהאי פסקא: חדא, דאעיקרא מה שלמד במדרש הרמ"מ מקרא דיעקב לדין שם שנשתקע לא דמי כלל דהא אמרינן בברכות (ד' י"ג ע"א) אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב ה"נ, שאני התם דהדר אהדריה קרא. וא"כ מוכח מזה אדרבא להיפך דדוקא משום דאהדריה קרא הוא דלא חשוב נשתקע שמו הראשון, משא"כ באברהם דנשתקע שמו הראשון אה"נ דגם בגיטין לא כתבינן אלא השם השני שידוע בו. ועוד דשאני שם ישראל דאינו שם העצם אלא שם תואר על פעולותיו כמש"נ כי שרית עם אלקים, ובכה"ג לא חשיב שינוי השם כלל דלא נעקר ממנו שם הראשון שהוא שמו העצמי (וזה נראה לפע"ד החילוק שבין אברהם ליעקב דלגבי אברהם נאמר כי אב המון גוים נתתיך והיינו שמו העצמי, שהוסב לו מאת ה' להוראה זאת וכמ"ש חז"ל: צא מאצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אברהם מוליד, אבל לגבי יעקב אינו אלא שם תואר על פעולתו כי שרית עם אלקים ולכן לא קפיד קרא לעקור שמו הראשון אלא להוסיף לו שם תואר ע"ש שררה) וכן ראיתי בחידושי אגדות למהרש"א שהוקשה לו דמ"ש באברהם שנעקר השם הראשון לגמרי ומ"ש ביעקב וכו' ותירץ וז"ל: ונראה עפ"י מה שביארנו ששינוי השם דאברהם הוראה להיות לגוי גדול אב המון גוים כמ"ש בתחילה נקרא אב לארם אינו מוליד בן ליורשו ולזה נעקר זה השם לגמרי וכו' אבל שינוי שם של יעקב אינו רק על שם השררה והחשיבות כמ"ש כי שרית וכו' וע"כ אין לחוש לקרותו בשם הראשון אלא שיהיה שם השררה עיקר וכו' עי"ש, גם מ"ש מרן הב"י לומר דלדעתו אין לכתוב שני השמות בגט אחד לא ידעתי מנין לו, דשפיר איכא למימר דגם הרמ"מ לא קאמר אלא שיכתבו שני השמות לאפוקי שלא יכתוב חדא מינייהו ולא דמי למ"ש בקונדריסין בנשתקע שם הב', מטעמא דכתבנו דשם השני לא נתקיים מאחר שכבר נשתקע, וגם שאין שום אדם שיקראנו בשם זה וגם אין לכתוב ביה דמתקריא משום דהוי מזויף מתוכו דהא אינה נקראת בו, משא"כ בשם הראשון אע"ג דהשתא נשתקע מ"מ הרי נתקיים בה דהוא שמה העצמי וגם איכא מאן דקרי לה הכי בלי ספק ומטעם זה שפיר אפשר לכתוב בה נמי דמתקריא באופן כי לע"ד עיקר דברי מהרמ"מ לא זכיתי להבינם וגם מאי דמשמע ליה למרן הב"י בדעתו להצריך ב' גיטין איננו מבורר לע"ד דבשנשתקע שם הראשון מצינן למכתב שני השמות בדמתקרי או לכתוב השם השני לבד דכיון דנעקר ע"י שינוי השם וגם נשתקע הו"ל שם השני כחניכא דכשר לכתחילה ושם הראשון הרי נתבטל.
ואולם אעפ"י שאנו מדמין, מאחר שמתוך דברי מרן מוכח דלא ס"ל הכי, הרי אנו מבטלים דעתנו לגבי דעתו דעת עליון, ומכ"ש דמהרח"ש ז"ל קאי נמי בשיטה זאת וכדכתב משמו מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י ס"ק ל"ח וז"ל: ששה צדדים הם וכו' שקורין אותו וגם לס"ת וחתימתו בשם השני לגמרי וכו', והפן הז' וכן בנשים שקוראין אותן לגמרי בשם השני, אז כותבין שני גיטין אחד בשם הראשון ואחד בשם השני לסברת מהר"ף ז"ל, ובתשובה אשכנזית שכתב הרב המחבר ז"ל חולק ע"ז וסובר דאין לכתוב רק גט אחד בשם הב' לבד, ולמעשה יש לחוש לדברי מהר"ף ז"ל לחומרא לכתוב ב' גיטין ואין כן דעת מהר"א די בוטון ז"ל.
ואולם לעומת זה אשכחנא תנא דמסייע לן הוא ניהו הרב ג"פ ז"ל (בס"ק צ"ו) דגם הוא הבין בדעת מרן ז"ל דר"פ ז"ל לא אמרה למילתיה אלא דוקא בנשתקע שם השני אלא דס"ל דהרמ"מ חולק אר"פ ומחמיר עליה יותר ומצריך ב' גיטין גם בנשתקע שם ראשון, ומרן ז"ל לא חש לה לס' הרמ"מ אלא דלהלכה למעשה חושש הרב ג"פ ז"ל להחמיר גם בנשתקע שם ראשון לחוש לס' מהרח"ש ולמעשה העד העיד לנו דהוה עובדא בירושת"ו וכתבו דאיתקראית והוסיף הוא ז"ל לומר דאפשר נמי לכתוב דמתקריא פ' כהוראת מהרימ"ט ופשרה זו היא היותר טובה ונכונה, וכן נהגו בירושת"ו. וכמ"ש הרב גט מקושר נבון ז"ל הלכה למעשה עי"ש. וגם הרב ג"מ בולה אחרי שפלפל בחכמה בדין זה הלכה זו העלה (בס' מ"ז סעי' כ"ב) וכתב בכלל העולה וז"ל: כלל העולה בקצור דבנשתקע שם הראשון יש לכתוב אנא פ' שם ב' דאתקרי או דהוה מתקרי פ' שם הראשון, וכן לאשה וכו' ובנשתקע שם הב' יש לכתוב אנא דמתקרי פ' וכו' לדידן, שאנו מקפידים לא ליתן שני גיטין, אבל במקומות שאינם מקפידים ליתן ב' גיטין, לכתחילה יכתבו ב' גיטין ע"כ. ולהלכה נ"ל דאע"ג דמהרמ"מ ס"ל דבנשתקע שם ראשון לא מהניא תקנת מהרימ"ט כיון דהרב ג"פ סובר דתקנה זו מהניא שפיר אף לנשתקע שם ראשון וגם הרגמ"ן העיד לנו שכן עשו מעשה בירושת"ו הכי קי"ל דמעשה רב.
ועיין להג' שד"ח בסי' מ' סעיף ו' ז' ואסו"ד מסיק דטפי עדיף לנהוג כס' מהרימ"ט שכבר נתפשטה הוראתו וקבלוה כל חכמי הדורות שלפנינו.
ומעתה בנ"ד לפי המבואר לא טוב עשו מסדרי הגט שכתבו שם השני לבד, ואעפ"י שהם מתנצלים ואומרים שלא ידעו שהיה לה שם אחר אין זו התנצלות, דאנן נמי מנא ידעינן אלא לפי שידענו בידיעת בית רבותינו דאיכא קפידא בדבר לכן חקרנו וידענו מפי הבעל, ואינהו נמי אם היו שואלים בדבר בלי ספק היה מתברר להם והיו מסופקים בו לכה"פ. אבל הם סמכו על הכתוב בספר לא נסתפקו בדבר ויצאה תקלה זאת מתחת ידם, שרי להו מרייהו.
ואולם אכתי נשאר לן לברורי מה דינו של גט זה בדיעבד כזה שכבר עמדה ונישאת, ובאמת כי קשה להחליט בדבר הזה דממ"נ אנו נמצאים במצב חמור לומר דהגט בטל והבעל השני שהה עמה באיסור, קשה הדבר לאומרו ואין לך לעז גדול מזה. ולהיפך להחליט ולומר שתשאר נשואה עם הבעל גם זה אי אפשר משום דהא בהא תליא, ואם אתה מצריכה גט מהראשון הרי בהכרח נאסרה על השני ממילא ולכן בוחר הייתי לסלק ידי מעסק ביש כזה אשר הביאו עלינו האנשים האלה לנהוג קלות דעת ופרצת גדר בערוה החמורה, באומרם חכמים אנחנו וחכמת מה להם וע"ז נאמר ועצומים כל הרוגיה.
אולם אחרי שכבר נעשה מעשה מוכרחים אנו לברר את הדין עד מקום שידנו מגעת, ואשר אני אחזה הוא שכיון שדבר זה במחלוקת הוא שנוי, דהא תשובה אשכנזית ודאי חולקת בזה, וס"ל דדי בגט אחד ואין צריך להזכיר בו כלל שם שנשתקע, ורבים הם ג"כ הסוברים כן וכמתבאר מדברי הג"פ והגמ"ן, באופן כזה דנ"ד שהוא דיעבד גמור שפיר סמכינן עלייהו להתירה. והכי אשכחן למרן הב"י דכתב: מיהו כל הני מילי לכתחילה אבל בדיעבד אם לא כתב אלא שם המובהק כשר, דלא גרע מחניכתה המובהק שכתבו הפוסקים שאם לא כתב אלא היא הגט כשר, וכ"כ השד"ח ז"ל שם מערכת גט בד"ה לדעת הסוברים.
ו. נשתנה שמו בעיר אחרת
ועדיין נשאר לנו להסתפק בגט זה טובא: חדא דשינוי שם זה לא נעשה בעירה, וא"כ אכתי נשארו כל אלה שישבו בעירה מכירים אותה בשמה הראשון, ובכה"ג ודאי דלא בטל שמה הראשון. ודבר זה למדנו מתורתו של הג"פ ז"ל בס"ק צ"ז, דכתב וז"ל: מי שהיה דר במקום אחד והיה שמו ראובן ושוב הלך לעיר אחרת וקרא את שמו שמעון ונשתקע שם הראשון, מ"מ כיון דבמקום שיצא משם אין מכירין אותו אלא בשם ראשון לא חשיב נשקע שם ראובן, וכותבין שמעון דמתקרי ראובן כנ"ל, וכן כתב בס"ק נ"ח משם ספר שמות ולכאורה קשה דזה נראה היפך ממה שכב לעיל בס"ק ב' לפרושי בדעת רש"י דמיירי באשה שבעיר לידתה ומקום שנתגדלה שם היו קורין אותה שרה, ואח"כ הלכה עם בעלה לעיר אחרת ולסיבה קלה החליפה את שמה בשם מרים ובני העיר שהלכה שם שהם רובא קרו לה מרים, אך בני עירה וכו' והם מעוטא דמיעוטא קרו לה שרה. מרים הוא העיקר שהוא שם שנקראת במקום הגרושין. והוא דשם הלידה הוא העיקר, לאפוקי זה אמרי נהרדעי דכותבים מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום, אע"ג דאיכא מיעוט בני עירם וכו' אין משגיחין עליהם ואין קפידא אלא בשם שנקראת בפי רוב בני העיר אותו השם הוא העיקר וכו' עי"ש. הרי מוכח להדיא דס"ל דבכה"ג לא כתבינן אלא שם העיקר הידוע בו במקום הגרושין. וזה הרי הוא היפך ממה שפסק שם גם כן לכתוב דהוה מתקריא או דמתקריא דעכ"פ צריך להזכיר גם השם שנשתקע ואילו ממ"ש בס"ק ב' משמע דאפילו בשינוי השם לסיבה קלה כותבין שם השינוי דוקא, וצריך לומר דהכא בסעיף ב' לא נחית לדין כתיבת כל השמות אלא לברר שם העיקר ובזה הוא דקאמר דשם העיקר חשוב אותו השם דקרו לה רובא, וצריך להקדימו ולכתוב וכל שום בפירוש השם הטפל דהוא שם דלא קרו לה רובא.
ואיך שיהיה הדבר הלמד דבכה"ג דלא נשתקע ממנו בעירו השם הראשון צריך לכתוב השם הראשון להדיא בדמתקרי ולא דהוה מתקרי או דמתקריא כהוראת מהרימ"ט.
ז. שם שנכתב בכתובה אי חשיב נשתקע
תו איכא לאיסתפוקי בנ"ד כיון דלפי דברי הבעל נכתב השם הראשון בכתובתה הראשונה שנכתב בתימן כשנשאת לו, מעתה איכא למימר דלא חשיב נשתקע. ודי"ז במחלוקת הוא שנוי, כמו שנתבאר בשד"ח ז"ל סימן מ"א סעיף ד' ודעת מהרא"ק בס' שער אשר הוא דחשיב ס' נשתקע מפני מחלוקת הפוסקים ושגם הג' מר זקני בחק"ל אזיל בשיטה זו למחשבה לס' לצרופי עם ספק אחר לס"ס, והרבה מרבוואתא סוברים דלא חשיב נשתקע, ואיכא מ"ד דלגבי האיש חשיב נשתקע משום שאין הכתובה בידו, אבל באשה שכתובה בידה (לא) חשיב נשתקע ואין צריך לכתבו, ומסתברא לע"ד כוותיה בשם שנשתנה דהא כיון דע"י השינוי נעקר השם לגמרי מה איכפת לן מה שנכתב בכתובה קודם השינוי הלא כשמבטל את השם הראשון בטלו לגמרי, ובשלמא לגבי האיש שפיר היה מקום לומר דכיון שלא קרע הכתובה וכתבה שנית משמע דניח"ל עדיין שיהיה שמו הראשון עליו, משא"כ באשה דמאי הו"ל למעבד.
ולקושטא דמילתא נראה דלא שנא באיש ולא שנא באשה אין הכתובה חשובה לקיים השם הראשון, דבעקירתו נעקר גם מה שכתוב בכתובה ודוקא במי שנקרא מתחילה בשני שמות ושוב נשתקע אחד מהם הוא דאיכא מקום וסברא לומר דבכתוב בכתובה לא חשיב נשתקע.
ח. שנוי השם שלא מחמת סיבה חזקה
מדברי הג"פ בס"ק ב' מוכח להדיא דלא שנא נשתנה שמו מחמת חולי או מחמת סיבה קלה כל שנשתנה השם אזלינן בתר שמה דקרו לה רובא דעלמא בשעת הגרושין והוא חשוב עיקר, וכן כתב הגמ"ב סימן מ"ז סעיף ז' וז"ל: גם מהרד"ך בית ד' כתב דפשיטא אין סברא לחלק בין היכא שמתחילה היה נקרא בשם הראשון לבין היכא שהיה נקרא בשם אחרון וכו' דאין קפידא אלא במה שנקרא בזמן הגרושין שהשם שנקרא באותו זמן הוא עיקר שמו לגרש בו דרובו ככולו, ושם מתבאר דגם הרב פ"מ ז"ל מסכים לזה דפוק חזי מאן גברא רבה פסיק ותני הכי, ומדברי הג"פ שכתבנו לעיל דאף היכא דמעוטא קרו לה בשמה הראשון במקום הגירושין לא משגיחינן בהו, וכתבינן אותו השם שידוע בו לרובא דעלמא לעיקר, ולא נאמר חילוק זה דנשתנה מח"ח למחמת סיבה אחרת קלה אלא לענין אקדומי, ובזה הוא שמיעוטא קרו לה בשם השינוי, אבל בנשתנה מחמת סיבה קלה או שאחרים שינו את שמה וקרו לה בשינוי השם ורובא דעלמא קרו לה רק בשמה השני, שם דקרו לה רובא הוא עיקר דבתר הקריאה אזלינן.
באופן שכל האמור ומדובר יוצא דאשה זו דנ"ד אעפ"י דאית בה ג' ריעותות: דלא נשתנה שמה בעירה; ונכתב שם הראשון בכתובה; ולא נשתנה שמה מחמת שום סיבה חזקה, אפי"ה כיון דרובא דעלמא קרו לה רק בשמה השני חשוב הוא שמה המובהק, ובדיעבד אם כתב שמה הרגיל כשר ואם נשאת לא תצא.
ט. ב' ריעותות בגט אחד אם מכשירינן ליה בשעת הדחק
ואכתי נשאר לן מקום לאסתפוקי בגט זה דכיון דנמצאו בו שתי ריעותות, האחד בשם העיר והשנית בשם המתגרשת ובזה איכא למימר דבהצטרפות שתי הריעותות אהדדי מפסל כדין תרתי לריעותא הנאמר ה' טריפות, דאע"ג דבכל חדא מינייהו מכשירינן, בהצטרפות שניהם מטריפינן ליה, וכמ"ש רמ"א ז"ל (יו"ד סי' ל"ז סעיף ב') וז"ל: הוא הדין בועה העומדת במקום שאר ריעותא אעפ"י דכשר בלאו הכי וכו' טריפה. וכ"כ הש"ך ז"ל (בסי' ל"ה ס"ק כ"ב) וז"ל: כתב מהרש"ל כל מה שכתבו להקל בין בחלופים שלא הוזכר בש"ס או בגדלות דעינוניתא דורדא הי"ד דליכא שום ריעותא בריאה במילתא אחריתי, אבל אם אית בה ריעותא אחריתי אפי' במילתא שאנו מכשירים, מ"מ מאחר דאיכא צד חומרא להטריף לאיזו מאן דהוא אפילו דלא כהלכתא מ"מ בכ"ש מצטרף לסייע ידי האוסרים ואמרינן לקותא היא וטריפה וכה"ג כ' הר"ן וכו' עכ"ל. ואם נאמר זה בטריפות שהוא איסור לאו ק"ו באיסור ערוה החמורה.
שו"ר להג' שד"ח ז"ל דאנהר לעינין גם בזה ואייתי לן מ"ש השו"מ ח"ג סי' ט"ז לפסול גט שיש בו ריעותות הרבה, ויליף לה ממ"ש הט"ז ביו"ד (סי' צ"א) דתרי קולי לא מקילינן בשביל הפ"מ וסיים עלה וכתב דהדברים ק"ו לאיסור אשת איש שהוא חשש כרת עיי"ש.
איברא דהג' שד"ח הביא בזה דעת החולקים דס"ל להקל אף בכה"ג, מ"מ לע"ד מסתברא יותר דברי הגשו"מ ואחרי דאשכחנא להדיא בטריפות להחמיר בתרתי לריעותא מכ"ש וק"ו באיסור אשת איש שראוי להחמיר, אלא דאעפ"י מצדד אני לומר דבנ"ד שכבר נשאת כ"ע מודו דאפשר לסמוך אדעת המקילים אף בכה"ג, וטעמא הוא משום דכיון דלצד החומרא נפיק מינה חורבה, דאתה בה לאוסרה לבעלה, ובזה איכא למימר אשה זו בחזקת היתר לבעלה עומדת דהא איכא מרבוואתא דמכשירים להאי גיטא ואתה בא לאוסרה על בעלה מספק אל תאסרנה מספק. ומ"מ אין אני יכול להחליט בזה ואינני אלא כמציע צדדי היתר אחרי שכבר נשאת, כדי לא לאוסרה על בעלה.
ואולם לחומר הנושא בראותי כי הדבר מסופק מאד חשבתי ליותר טוב לחקור גם את פי האשה לדעת סיבת שינוי השם היאך היא נקראת היום בפי כל והאשה הנ"ל הגידה לי כדברים האלה: מעולם לא שניתי את שמי ורק האשכנזים שאני משרתת אצלם לפי שכבד עליהם בלשונם שם לולו קראו אותי בשם רומיא ומאז נתפשט שמי זה. וגם בין התימנים יש שקורים אותי פעמים בשמי הראשון ופעמים בשם השני, ואני הייתי אומרת להם תמיד שרצוני הוא שיקראוני רק בשם הראשון וגם בעלי הראשון היה קורא אותי פעמים בשמי הראשון ופעמים בשם השני, אלה הם הדברים שהגידה האשה הנ"ל לפנינו אות באות.
ומעתה נתבאר הדבר שאין כאן שינוי השם כדי שנאמר שנתבטל שמה הראשון ובודאי הגמור דבכה"ג היה צריך לכתוב שמה הראשון דהוא חשוב עיקר ולא נשתקע ודמתקריא על שמה השני והשתא דכתבו רק שמה השני לבד לבי מהסס טובא להקל בכה"ג אפי' אחר שנשאת וחוששני כי מעתה חשוב שם השני לטפל, ובזה באנו למחלוקת, כתב שם הטפל בגט, דדעת הרבה מרבוואתא הוא דהוי הגט בטל אלא דמפני הלעז וגם מפני חומר הדבר לאוסרה על שניהם אני מציע את הדבר לפני היושבים על כסא ההוראה בירושת"ו אולי ימצאו לה היתר להעלובה הזאת וידונו בה כדין כתב חניכתא לבד להכשיר עכ"פ אחרי שכבר נשאת, דסמכינן אסברת המתירים, וגם דכיון דנגנז הגט בב"ד תו ליכא למיחש ללעז וכמ"ש כיוצא בזה החת"ס בח"ו סי' מ"ב בד"ה ואבוא וז"ל: ועוד גדולה מזה כתב בתה"ד דבזה"ז לא שייך לעז וערעור בגט כיון שהמורה המסדר גונזו לעצמו. וכמ"ש לעיל בסעיף ג'.
י. גט שנסדר ע"י בי"ד הדיוטות
הנה מתוך מה שכתבנו שבדקנו אותם בהלכות גיטין ולא ידעו להשיב כהוגן אף על הלכות שהן עקריות בגט, וגם מגט זה עצמו לפי דבריהם נתברר שאינם בקיאים בה' גיטין, ומעתה יש להסתפק טובא בגט זה דשמא אירעו בו עוד כמה פסולים שאינם ידועים לנו והשתא דאיתרע חזקתייהו דמסדרי גט אלה איתרע נמי חזקת הגט ונשארה אשה זו בחזקת א"א עד שיוודע לנו במה הותרה.
והנה עיקרא דהאי מילתא נאמר במס' קידושין (ד' ז' ע"א) אמ"ר יהודה אמר שמואל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם ופרש"י בטיב גטין בהלכותיהם לא יהא לו עסק עמהם להיות דיין בדבר שמא יתיר אסור ערוה החמורה וזה המעוות שאינו יכול לתקן וגם בדף (י"ג ע"א) מוסיף בה ר' אסי אמ"ר יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול שנאמר אלה וכחש עי"ש, ועדיפא מינה חזינא בתלמודין דהוו נהיגי למנות אנשים מיוחדים דפקיעי שמייהו להורות בהלכות גיטין החמורות, והכי אמרינן בגיטין (ד' ה' ע"ב) בר הדיא בעי לאתויי גיטא אתא לקמיה דרבי אחא דהוה ממונה אגיטין וכו' ופרש"י שם וז"ל דקי"ל כל שאינו יודע וכו' והוו ממנו גברא רבה לאורוי היכי נעביד, ועיין להריב"ש בסי' שפ"ט דכתב וז"ל: מעיד אני על רבותי הרב ר"פ והר"ן ז"ל שמעולם לא הניחו שינתן גט זולתי בפניהם לפי שרוב מצויין אצל גיטין אינן מומחין דלא בקיאי בדקדוקי הגט, וגם בזמן רז"ל היו ממנים אחד על הגיטין וכו'. ועוד יותר מזה החמיר הרא"ש להצריך שגם העדים יהיו בקיאים בה' גיטין וכמ"ש בתשו' (כלל נ"ה סי' י"ז) וז"ל: ועל הגט שניתן בפני עדים שאינם יודעים בטיב גיטין, דע כי קשה הדבר מאד כי מרבים ממזרים בישראל ואם באנו לפסול למפרע קשה הדבר מאד, אבל מכאן ולהבא טוב לפרסם ולהכריז ברבים שלא ישתדל אדם בנתינת הגיטין אלא הבקיאים בהם. ובשו"ע (סי' קמ"א סעי' ב') פסק רמ"א כתשו' הרא"ש לפסול הגט ע"י מה שנתברר מתוך ההרשאה שמסדרי הגט היו ע"ה ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה, וכן כיוצא שניכר שאותם שסדרו הגט היו הדיוטות. וכן בסי' קמ"ב סעי' ט' כתב מפורש יותר שאפילו כתבו כהוגן חוששין להם, ובסדר הגט שבסי' קנ"ד כתב וז"ל: בימי חכמי הגמ' היו נוהגים למנות חכם בקי על הגיטין וכן נמצא בדברי הקדמונים שהיו נוהגים שלא ליתן גט רק לפני גדולי הדור וע"כ לא ישתדל אדם בנתינה רק הבקי בהם וכו' ואם עבר אחד ונתן גיטין או חליצות בלתי נתינת רשות עיין ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ג' גט שסדרו הדיוטות יש לפוסלו וכו'. מכל האמור יוצא כי הרעו לעשות מסדרי הגט אלה להתיר לעצמם לפרוץ גדרם של ראשונים ז"ל, וע"ז אני קורא עליהם לא תסיג גבול עולם אשר גבלו הראשונים ופורץ גדר ישכנו נחש. ומכ"ש במקום דקביעי בתי דינים גדולים מהם בחכמה ומנין ומטעם זה היה נראה לומר דפסול נמי הוי הגט שיצא מתחת ידם ואפי' אחר שנשאת דהרי כתב הריב"ש ז"ל בסי' ש"ץ: ואני לא אתיר אשה עפ"י מעשה ב"ד כזה שהיאך אפשר לסמוך על בני אדם שאין יודעים בטיב גיטין מפני שהם כותבים שנתברר להם שכל עניני הגרושין נעשו כהוגן וכתחז"ל להתיר אשה העומדת בחזקת איסור ואנחנו היודעים ועדים שאינן כדאי ועי' להג' שד"ח ז"ל בסי"א סעי' ז' דהביא להקת הפוסקים דפסלי להגט שניתן ע"י בי"ד הדיוטים.
ואכתי יש לצדד בהיתרה מתרי, טעמי: חדא, מדכתב מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג סי' ק"ך הגב"י ס"ק ל"ז: וכתב הרא"ש ז"ל בתשו' סימן י"ג דלא כתב מהר"י וויל וכו' אבל לכתחילה בלאו הכי לא תנשא ואם נשאת לא תצא, וכן מ"ש הר"ן והריב"ש ז"ל הוא לכתחילה אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא.
איברא דלע"ד אי אפשר לומר כן בדברי הריב"ש דהא לטעמיה דיהיב הוא משום דאשה זו בחזקת איסור עומדת ולהאי טעמא ודאי דלא שני לן בין נשאת או לאו, דהא אפילו בנשאת אינה אלא נשאת באיסור, ועדיין בחזקתה קיימא עד שיתבררו לנו הגרושין שנעשו כהוגן, ולכן היה נ"ל לומר דלא קאמר מרן החבי"ב ז"ל כן אלא בסתם אנשים שאינם ידועים לנו למומחים ולא ראינו שום ריעותא בגט, אבל בחזינא ריעותא הרי איתרע גט זה או דאיתברר לנו שאינם יודעים, ובזה הוא דקאמר הריב"ש דאינו סומך עליהם, וכדדייק בלשונו וכתב: ואנחנו היודעים ועדים וכו'. אלא שאין דעתי נוחה בזה דלטעמא דהריב"ש יוצא דאפילו בספק שקול נמי הויא דינא הכי, וכדאמרינן בחולין (דף ט) אמ"ר הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה ומטע"ז אמרינן דכל ספק בשחיטה אסורה. וה"נ דכוותא אפילו צד הספק נמי היה לן לאסור, אלא אעפ"י שאני אומר כן הואיל ויצא מפומיה גברא רבא בטלינן לדעתין מפני דעתן ואמרינן סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. עכ"פ כדי שלא לאוסרה על בעלה אחר שנשאת, ואפילו בהתברר לן שאינם בקיאים לא מחזיקינן בהו טעותא לומר שטעו ודיינינן דמסתמא עשו כהוגן. הצד השני של ההיתר הוא משום דאיכא למימר מילתא דמסתברא שלא נאמר די"ז אלא דוקא בדורות הראשונים שלא היה סדר הגט נדפס לפניהם משא"כ בימינו אלה שהכל ערוך כשמלה לפנינו ליכא למיחש מעתה לטעותא אלא דוקא במה שלא כתוב בספר כגון בשמות העיר והאיש והאשה דלא כתיבי בספר אבל על מה שכתוב בספר ודאי מזהר זהירי ביה לעשות ככל הכתוב בלתי שום שינוי ומה גם בהיותם סופרי הגט בהיותם סופרי הגט שידיהם אמונות שגורות בכתיבה ליכא למיחש תו לטעותא.
איברא דהחת"ס ז"ל כתב בסי' ל"ד וז"ל: ואותן המסדרים גיטין עפ"י סדר הגיטין הנדפס לפניהם כמו שמסדרים סדר הגדה בליל פסח מרבים ממזרים בישראל כי הסדר הזה הוא טוב ויפה ותקון גדול למי שלמד ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ושימש רבותיו ושוב טוב לו הסדר הזה להזכירו אבל לסדר עפ"י אותו הסדר הם קשים לעולם יותר מדור המבול עי"ש ולישנא דמרבים ממזרים משמע להדיא דאם נשאת נמי תצא.
וכן חזינא בסי' נ"ד דס"ל כן. דהא הוא ז"ל הקשה שתי תשו' הריב"ש אהדדי: הך דסי' ש"ץ שהזכרנו לעיל מההיא דכתב הריב"ש בסי' רע"ה וז"ל: משום מה שאמרו כל שאינו יודע בטיב וכו' סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואפי' בגיטין הבאים ממדה"י שלא היו בקיאים קודם שלמדו אמרינן רוב בקיאים הם וכו' ומ"ש כל שאינו יודע בטיב גטין וכו' אבל הגט שנכתב כתקונו למה נפסיד וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ויש להם תיקוני הגט בכל הלכותיהם כאשר סידרו להם המחברים וכו'. דלכאורה תשו' זאת סותרת למ"ש בסי' ש"ץ. ובתחילה רצה לחלק בין שתי התשו' דמ"ש בסי' ש"ץ מיירי באין הגט לפנינו, ומ"ש בסי' רע"ה איירי בהגט לפנינו ולא אשכחנא בו פיסול, ובזה הוא דאמרינן דכיון שכותבים מתוך הסידור לא חיישי' לחששות דלא שכיחי לעגן ולפסול. ושוב דחה זה מתוך תשו' הרא"ם דמיירי בראינו הגט שהיה כשר וישר וגם שניכר דמסדר הגט לא היה קטיל קני באגמא ואפי"ה פסלו, ולכן מסיק לחלק בין היכא שטעותם היתה במ"ש בסידורים עצמן שניכר מתוכו שהמסדרים לא עיינו בסדורים דבזה הורעה חזקתם דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, דהא חזינא דלא עיינו בספרים לעשות כמו שכתוב בספר ושוב אין לסמוך עליהם אפילו באין הגט לפנינו ואין אנו יודעים לו פסול.
ואולם היכא שיש לתלות הטעות שלא עיינו בספרים מאחר שלא מצאו צורך לעיין בו, כגון ההיא עובדא שבתשו' הרא"ש שאינו אלא תוספות דברים אוקמי להו לדיינים אחזקתייהו ולא נפקי מכלל סתם ספרי דדייני, וכן מסיק להלכה וז"ל: אי לא בקיאי ממש בטיב גיטין וקידושין ורק בקיאי בסידור הגט כנ"ל ונמצא שום פחיתה והשחתה אפי' רק בהרשאות אפי' שאינו מעכב בגט בעלמא יש לפסול הגט דלא עיינו בספרים, וממילא יש לחוש לכמה פסולים דלא שייך רוב מצוין אצל הגט מומחים הם, וסתם דייני דגט מגמר גמירי ובסעיף ג' כתב אפי' ליכא שום פקפוק מ"מ צריך בירור בשמות האיש והאשה והעיר והנהר דלא אפשר למילף מסדורים דבר הלמד מדברים אלה דלא מהני השתא מאי דכתוב בספרים להכשיר גט זה ואפי' אם הגט לפנינו ולא חזינא בהו פסולא אפי"ה כיון דהורעה חזקתם פסלינן ליה לגט, ולפי"ז נראה ודאי דבנ"ד נמי פסול הוי ואם נשאת תצא.
אלא דאעפי"כ אני מצדד להיתירא בנ"ד ואומר דע"כ לא קאמר הכי אלא בלא נתברר לנו סדר כתיבת הגט וביטול המודעות וצווי הסופר והעדים וסדר הנתינה וכיוצא בו. וגם חזינא בנוסח הגט שבסידור שהוא כשר מעתה לא נשאר לנו לחוש אלא לטעות הסופר או בהשמטת איזו מלים ותיבות או דבוק וכיוצא בו ואלה הם דברים דלא שכיחי ובזה אולי יש מקום לומר אחזוקי איסורא לא מחזקינן להחזיק טעותא לפסול הגט ולעגן בת ישראל.
וכן ראיתי להג' שד"ח ז"ל בסי' א' ס"ק ס"ט דכתב וז"ל: ומה שהקשה וכו' מ"ש כתיבת הגט מנתינתו וכו' יש לומר דודאי בנתינה יש כמה חלוקים שצריך ליתנו מידו לידה ויאמר לה הא גיטך וגם יש נפ"מ אם נותן על תנאי או לאחר זמן וכהנה וכו' אבל בנדון דידן ניכר שידע המסדר שצריך הבעל לומר כתבו וחתמו וגם שאר דקדוקים שבגט וניכר שהסופר בקי לכתוב א"כ אף שבפרט אחד נפל טעות בסדר מסירת הגט לשליח לא מפני זה נכריע לפסול הגט שלא ניכר בו שום פיסול וכ"ש עכשיו שנדפסו סה"ג אין לחוש כ"כ שלא ידעו ה' גיטין שמסתמא סדר הגט וכו' עפ"י הב"ש וא"כ בנדו"ד אעפ"י שאין הגט לפנינו כיון דאיתא קמן נוסח הגט שממנו העתיקוהו וגם שכבר חקר על מעשה הגט שנעשה כתיקונו בפני עשרה שביניהם נמצאו גם ת"ח באופן דליכא למיחש מעתה על סדר הנתינה, מעתה שפיר יש לצדד בהכשר הגט הזה שנכתב בנוסחא שלפניהם בדקדוק גמור דבודאי מזהר זהירי בו ונהי דנפל טעות בזה שלא נזכר בנוסח הגט בשם העיר והאשה שפיר מצינן לחלק ולומר דבהא דוקא הוא דטעו, אלא שאעפ"כ לבי מהסס טובא להחליט להתירא. ולכן הנני מציע דברי אלה לפני מי שגדול היושב על כסא ההוראה בעיר עז לנו ירושת"ו מר ניהו רבה הרה"ג מעוז ומגדול תנא ירושלמאה שושילתא דבי נשיאה סוע"ה ראשון לציון כמוהר"ר חיים משה אלישר יצ"ו ועל פיו יקום דבר להלכה ולמעשה כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.
והנני בברכה למר ולכסא תורתו.
ע"ז באה תשובת הרה"ג הנ"ל ז"ל שנדפסה בספרו "משה האיש" חלק אה"ע סימן י"ב עמוד קכ"ז שהעלה להכשיר גט זה, אחרי שכבר נשאת.