סימן סז- מכירת ספרי תורה לקריאה בצבור במקום שיש לחוש לחלול קדושתם

סימן סז

(ליו"ד סימן ע"ר)

- מכירת ספרי תורה לקריאה בצבור במקום שיש לחוש לחלול קדושתם -

 

ט"ז חשון תרצ"ט

שלמא רבה וברכת שמיא

לידידי הרב הגאון הגדול דרופתקא דאוריתא

כמוהר"ר שמעון יעקב הלוי גליקסברג יצ"ו

לשעבר רב ואב"ד בעיר אודסה יע"א

 

שמעתי וירגז לבי על דבר הפורענות הגדולה שנגעה במחמד עינינו אלו ספרי תורתנו הקדושה שהממשלה הפקיעה אותם לעצמה והכניסה כאלף ספרי תורה בחדר אחד מונחים על גבי הקרקע וצבורים זה על גבי זה כגל של אגוזים מחוסרים אור ואויר באופן שהם צפויים לרקבון ודאי ולמחיקת האותיות ושמות הקדש, ואין כל יכלת להצילם מידם אם לא בדרך מכירה למוסד הספר הבין לאומי שתעודתו לקנות ספרים אלה ולמכור אותם ליחידים או למוסדות שבחו"ל, ויש מערערים בדבר לאמר: מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בו, יעשו הם ככל העולה על רוחם ואנו לא נסכים למוכרם מטעמים אלו. א) שמא ימכרו הספרים שיקנו מאתנו לצרכי חול ולא לקריאה בישראל, ב) אפילו אם תמצא לומר שימכרו לישראל בכל זאת אין זה מוציא מדין אסור מכירת ספר תורה. ג) משום חלול השם שבדבר כי יאמרו: ישראל שבמדינה זאת פרקו עול ובעטו בתורה עד שאין להם צורך בספרי תורה ומוכרים אותם בהמון, ומעכ"ת בקנאתו לקדושת ספרי תורה ולהצלתם מבזיון וכליון חשף זרועו לברר וללבן הלכה זו מכל בחינותיה וברר שבאמת כל המכירה בענין זה אינה אלא למראית עין כי באמת הממשלה הפקיעה לעצמה ספרי תורה אלה והרי הם קנינה. אלא כל מעשה המכירה הוא כדי שיקנו אותם יחידים או קהלות יהודיות מחוץ למדינה זאת, ואין לחוש שמה ימכרו לעניני מסחר, הואיל והמוסד הממשלתי הגבוה לעניני מסחר חוץ נותן תעודה רשמית שספרים אלה ימכרו בחוץ למדינתם, אך ורק למטרת קריאה בבתי כנסיות וראיה חותכת לזה היא שהם משלמים שכר הגהה ודורשים תעודת הרבנות דמתא שהספר הוא מוגה וראוי לקריאה בתורה בצבור.

על יסוד דברים אלה העלה להלכה שלא רק מותר למכור ספרים אלה אלא שגם מצוה למוכרם להצילם מבזיון ולהשתמש בדמיהם לצרכים דתיים צבוריים, כגון בנין מקואות שנחיצותן גדולה בעיר הזאת. ומענותנותיה דמר פנה אל האזוב שכמותי לחוות דעתי, והנני נעתר לבקשתו לכתוב בדמע מה שתעלה מצודתי לקצר השגתי ואומר:

גרסינן בגמרא: מפני מה זכה אחאב למלכות כ"ב שנה מפני שכיבד את התורה שנתנה בכ"ב אותיות שנאמר וישלח מלאכים אל אחאב מלך ישראל העירה ויאמר לו כה אמר בן הדד וגו' כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. ויאמר למלאכי בן הדד אמרו לאדוני המלך: כל אשר שלחת לעבדך בראשונה אעשה והדבר הזה לא אוכל לעשות. מאי מחמד עיניך, לאו ספר תורה? (סנהדרין ק"ב), וכן מפורש בתנחומא: והיה כל מחמד עיניך וכי כל מה שתבע בראשונה אינו חמדה? כסף וזהב, חמדה הם: כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב, נשים, הן חמדה שנאמר: הנני לוקח מחמד עיניך במגפה. בנים, הם חמדה. שנאמר: והמתי חמדי בטנם, נמצא כל מה שתבע בראשונה גם הוא חמדה וא"כ מהו כל מחמד עיניך, הוי אומר: דבר שהוא חמדה מתוך חמדה, שנאמר: הנחמדים מזהב ומפז, (ילקוט שמעוני מלכים א' כ' רמז רי"ח).

מכאן שמלך ישראל וכל זקני העם אעפ"י שהיו ביניהם עובדים ע"א מסרו נפשם וגורל ארצם כדי להגן על ספרי התורה שהם מחמד מחמדם של ישראל כדי שלא יפלו ביד גוים.

ואחרי זאת מה נענה אנן בראותנו ספרי תורת קדשנו נטולים מהיכלי קדשם ונתונים לבזיון ורקבון. על זה ידוה כל לב ותדמענה כל עין אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות. ומדוע לא עמדנו בחרוף נפש לפדות ספרי תורה אלה מידי עושקיהם בדמנו ונפשנו וכל שכן בממוננו ולשולחם לקהלות ישראל שבארץ ושבגולה לקריאה ולשמירת קדושתם, או לכל הפחות לקרוא את כל קהלות ישראל המרכזיות שבגולה שהם יפדו את ספרי התורה מידי עושקים אלה ששלחו ידם הרשעה גם בקדשי הקדשים וחמדת החמדות של עם ישראל, ויותר טוב היה לפדות ספרי התורה ישר מיד שוביהם מלמכור אותם להם אפילו ע"מ שימכרו אותם לישראל לשם קריאה, משום שבזה הרי הוא כעושים מסחר בספרי תורה, וזה הוא בכלל חלול השם, ולהיפך כשהיו פודים אותם יש בזה משום קדוש השם להציל ספרי התורה מידי זרים ומידי בזיון וכליה. ואני תמיה באמת מדוע לא התעוררו קהלות ישראל לפדות מחמד עינינו אלה ספרי תורת קדשנו מידי שוביהם הזידונים אלה ולחלקם בין בתי הכנסת שבישראל בהטלת דמי פדיונם עליהם. דברים אלה אני אומרם רק משום הבעת צער על מה שנעשה, אבל חלילה להרהר על קהלות הקדש שבישראל שרפו ידיהן בראותן ספרי תורה מוטלים בבזיון ועשוקים בידי זרים, ובודאי הגמור במסתרים בכתה נפשם ועשו כל מאמציהם אפילו עד כדי חרוף נפש להציל ולא עלה בידם כי אין אדם יכול עם מי שתקיף ממנו, וה' אלקי ישראל יראה בעלבוננו ועלבון תורתו ויריב את ריבנו להצילנו מידי עושקינו ועושקי מחמד עינינו.

ועתה נהדר אנפין לשאלה אם מותר למכור ספרי תורה לקריאה.

א. מכירת ספרי תורה לקריאה בצבור

והנה הלכה פסוקה תנינא: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה. ומבעיא לן אם מותר למכור כדי לקנות בדמיו ספר תורה אחר שנמצא כבר ביד הסופר וצריך לאפרוקיה, זאת אומרת לשלם לסופר דמי כתיבת ספר חדש שכבר נכתב בשלמותו, והספק הוא דשמא דומה ללמוד תורה, או נאמר לאידך גיסא דלמוד תורה שאני, משום דמביא לידי מעשה, וכן לישא אשה משום דלא תהו בראה, אבל תורה בתורה לא, ולא איפשיטא בעין (מגילה כ"ז) אולם בעיא זו אפשיטא לע"ד במקום אחר דאיבעיא לן: ספר תורה מאי (מי מקרי נכסי כתפילין, כיון דלא מיזדבן דאסיר לזבוניה לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא (ב"ב קנ"א). ואם אמרת שמותר למכור ספר תורה כדי לקנות ספר אחר תמורתם ודאי שנקרא נכסי הואיל והוא מזדבין אפילו לקנות ספר תורה אחר, וכן פסקו להלכה כל הפוסקים: שאין מוכרין ספר תורה אפילו יש לו הרבה ספרי תורה ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור, אבל ללמוד תורה או לישא אשה מותר אם אין לו דבר אחר למכור (יו"ד סי' ע"ר סעיף א'). מכאן למדנו שלא הותר למכור ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה כשאין לו דבר אחר למכור לצורך זה אבל למכור ספר תורה כדי שיקראו בו בתורה אסור.

ב. מכירת ספר תורה למי שאינו יהודי

ומסתברא שאין הדברים אמורים אלא למכור לישראל אחר שאין במכירה זאת משום הורדת ספר תורה מקדושתו, אבל למכור ספר תורה לאינו יהודי אסור בכל ענין הואיל דבמכירה זאת מורידין אותו מקדושתו משום שבודאי לא ישמרנו הגוי בקדושתו, וגם שלא יקראו בו ישראל וספר תורה אינו ניתן אלא לקריאה, דבר זה הוא ברור מצד עצמו. מכאן תמה אני על זה שנהגו לכבד את המלכים בדורון של ספרי תורה, ולדעתי דבר זה אסור בהחלט וכדאמרן. מכאן יוצא בשאלה דנדון שאסור למכור ספרי התורה למוסד הספר הבין לאומי משום שעצם המכירה למוסד זה הוא הורדת ספר התורה מקדושתו העליונה לעשותו כאחד הספרים הבין לאומיים שיש להם ערך בין לאומי ולא ספר מקודש באומה המיוחד לעם ישראל בתור ספר תורת ה' שאין דוגמתו בכל הספרות הבין לאומית מעולם ועד עולם.

אולם מצד אחר יש להתיר מכירה זאת כדי להציל ספרי תורה אלה שנטלו אותם בזרוע מבזיון וכליה שהם נתונים בו, ודבר זה למדנו מדגרסינן: הרואה ס"ת שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות, אחד על הגויל ואחד על הכתב וכו', אתאי לקמיה דרב יהודה ואמר לי לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה (מו"ק כ"ו), ומסתברא דכשם שחייב לקרוע במקום שאין בידו להציל כן חייב לעשות כל מה שביכולתו להציל ספרי תורה משרפה בזרוע, והוא הדין לקריעה או מחיקה בזרוע על ידי ישראל או על ידי גוים, וכמ"ש בש"ך (שם ס"ק נ"ו). ואם אמנם יש מקום לחלק ולומר שאין חובת קריעה אלא בנקרע או נשרף על ידי ישראל שניכר הדבר שכונתו לזלזל בו, אבל לא כשנקרע על ידי גוי, אבל בודאי אם יכול ישראל להציל ולא הצילו הרי הוא נקרא חוטא ופושע, וצריך כפרה או קריעה (עין משפטי עזיאל ח' יו"ד מהדו"ק סימן י"ט). וכיון שכן הדין מחייב להציל ספר תורה מבזיון גדול של זלזול ומודאות של קריעה ומחיקת השם, והואיל ואין אפשרות אחרת להצלה זאת אלא על ידי מכירתם, מותרת המכירה הואיל וזו היא דרך הצלתם היחידית.

ועוד יש לצדד בהתירה, דבאמת אין כאן מכירה שהרי זידונים אלה אינם זקוקים לקנות ספרי תורה אלה: אלא הם הפקיעו אותם בכח שלטון החמס והרי הם ברשותם ואין מידם מציל, וכל מכירה זאת אינה אלא כסות עינים כדי שיוכלו למכרם לישראל בקהלות אחרות שבלא זה לא ירצו לקרות בספרי תורה גזולים. והואיל ומעשיהם מוכיחים על כוונתם זאת שנותנים להגיה ומקבלים אשור הרבנות על כשרות הספרים לקריאה בתורה בצבור. וזו היא הוכחה ברורה על כוונתם למכור אותם לקהלות ישראל ישר או באמצעות ישראל לקריאה בצבור, כיון שאי אפשר לעשות זאת אלא על ידי מכירה למראית עין מצווים אנו לעשותה משום שבלא זה ימכרו אותם שלא מדעת ישראל לדברים של בזיון כבלויי סחבות. ואין לך זלזול גדול מזה. ומצווים אנו להציל בכל הדרכים שישנם בידנו, ויפה הביא מעכ"ת דברי השבות יעקב שלמד זאת ממעשה דשאול שאמר לנושא כליו: שלוף חרבך ומותתני פן יבואו הערלים ודקרוני והתעללו בי.

ג. מקום סכנה לאבוד ספר תורה

ולע"ד יש עוד ראיה לזה מדגרסינן: המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה, אהיא אילימא ארישא? פשיטא מי גרע ס"ת מעצמות, אלא אסיפא, ופירש"י והתוס' דהיינו אסיפא דמשום לסטים מותר לרכוב עליהם (ברכות ח"י). הא למדת דבמקום סכנה לאבוד הספרים מותר לרכוב עליהם ולא להשאירם בספק סכנה שיטלום נכרים או לסטים, וכן כתבו התוס' דבמקום סכנה מותר לרכוב עליהם, דהא פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור, ועוד דבירושלמי אמר בהדיא: דסקיא מלא ספרים וכו' הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב עליו (שם ד"ה אלא אסיפא). ומרן הבית יוסף כתב: דפשיטא שינהיג בהם מנהג בזיון ולא ימסרנו ביד גנבים ולסטים (יו"ד סי' רפ"ב).

קושטא הוא דרבינו יונה דקדק מדברי הרי"ף כשכתב: אם היה ירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר להניחה על גבי החמור שהוא רוכב עליו, שהוא סובר דלרכוב על ספרי תורה עצמם אסור אפילו במקום סכנה שיותר טוב שיאבד אותם משינהגו בהם בזיון גדול כזה, והגר"א בבאוריו כתב דזו היא גם דעת הרמב"ם (יו"ד סי' רפ"ב ס"ק י"ב). וכן כתב הב"ח לנהוג כדבר רבנו יונה לחומרא (יו"ד שם). אבל הש"ך כתב: ודאי היכא דאפשר להחמיר בכבוד תורה עדיף אבל היכא דלא אפשר מותר אפילו לרכוב עליהם (שם). וכן ראוי להורות לע"ד, דכל הגורם לאבוד ספר תורה קולא הוא ולא חומרא, הלכך מוטב לנהוג בזיון לשעה ולא לאבד הספר תורה או להשאירו בבזיון תמיד.

ועתה נדון בהסוסם של המתנגדים למכירה זו א) משום שמא לא יגיעו לתעודתם וישתמשו בהם תשמישי חולין. ב) משום חלול השם שבדבר שיאמרו שכבר הזניחו את התורה ואין להם צורך בספרי תורה ולכן מוכרים אותם בהמון.

בודאי כוונתם של מהססים אלה היא לשם שמים ואני מוקיר אותם על כוונה רצויה זאת, אבל למעשה חששות אלה אין בהם ממש, וכמו שכתב מעכ"ת: שהואיל ומצהירים שלא ימכרו ספרים אלה אלא לקריאה בתורה בצבור ומעשיהם מוכיחים שיקיימו דבריהם שהרי נותנים אותם להגהה ומקבלים תעודת הגהה והכשר, אבל גם אם נניח שלא יקיימו דבריהם בכל זאת אין אנו פטורים לעשות מצדנו כל מעשה שיש בו משום הצלה, הואיל ואם רצו למוכרם לתשמישי חול לא היו צריכים לקנייתם, ומי זה יערוב לנו שאם לא נמכור אותם לא ינהגו בהם מנהג חולין והפקר יותר, ודאי שאם היתה ידינו תקיפה לקחת מידם את ספרי התורה היינו חייבים לעשות זאת אפילו במסירת נפש וכמעשה אחאב שהזכרנו בראשית דברינו. אבל עתה שבעוונותינו נשבו ספרי התורה מידינו והם מונחים בבזיון חובה עלינו לעשות כל מה שבידינו להצילם, ואם בכל זאת יוסיפו להרע ולבטל התחיבותם המה ישאו את עוונם ואנו את נפשנו הצלנו בעשותנו כל מה שביכולתנו לעשות ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.

מטעם זה מתבטלת מאליה החשש השני שמא יאמרו שהזנחנו ספרי תורה ואין לנו צורך בהם, שהרי הדבר ידוע שלא אנחנו מסרנו להם ספרי תורה אלה, אלא הם לקחום מאתנו בגזילה ובחזקת היד. ואדרבה אם לא נעשה מה שאפשר כדי להצילם אנו גורמים חלול השם יותר שיאמרו שאין אנו חוששים לכבוד ספרי התורה וקדושתם, ובודאי הגמור שאין אנו רשאים לראות יום יום בבזיונם ואבודם של ספרי התורה מחשש שמא יאמרו שהזנחנו את התורה, אבל זאת חובתנו להציל מן הדליקה בשבת כתובים שנתנו לקרות בהם ולרב חסדא אפילו שלא נתנו לקרות בהם משום בזיון כתבי הקדש. (שבת קט"ו). וכל שכן בנדון דידן שיש גם דליקה של כלוי מפני שהמקום שהם נתונים בו אוכל אותם בגופם ומוחק כתיבתם ויש גם בזיון כתבי הקדש לכן חובתנו להציל כל מה שנוכל להציל.

מטעמים אלה אני מצטרף להוראת מעכ"ת שליט"א להסכים במכירה זאת מתוך כאב לב עצור להציל כבודם וקדושתם של ספרי תורה שנשבו כדי להפיצם בקהלות ישראל לקרוא בהם בצבור. אבל עם זה הנני צועק מנהמת לבי ואומר: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וחטאתם זאת תהיה צפונה לנצח בספרי התולדה לקלונם וחרפתם. ואלקי ישראל הנותן תורה לעמו ידרוש מידם עלבון תורתו ועמו, ועלינו יציץ נזרו.

והנלע"ד כתבתי.