סימן סז

(לאו"ח סימן תצ"ו).

שני ימים טובים של גליות לבני חו"ל הנמצאים בארץ ישראל

 

ט"ו באלול תש"ו שאול שאל ממני לחו"ד בשאלה דלקמן. והנני נעתר להשיב כהלכה לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועותי.

 

שאלה א. 

 

עולה מתימן השאיר אשתו ובניו בארץ מגוריו בדעתו להשיג למענם רשיון כניסה לארץ והוצאות נסיעה הדרושות לכך. והנה עברו כמה שנים מאז עלה ארצה ולא אסתיע לו מילתא להשיג רשיון  ולא הכסף הדרוש לנסיעה. וכיון שכן נדר לצאת לחו"ל להיות עם אשתו עד אשר תהיה לו האפשרות לעלות אתם יחד לארץ.

 

והוא שואל מה דינו לענין יום טוב שני של גליות. אם לנהוג ככל דין יו"ט בתפלה ובאסור מלאכה. הואיל דעתו לחזור לחו"ל, או שינהוג בארץ ישראל רק יום טוב ראשון ואחרון, ולא יום טוב שני של  גליות.

 

תשובה. 

 

דין שני ימים טובים של גליות לבני חו"ל הנמצאים בארץ ישראל תלוי בדעתו של אדם, שאם אין דעתו לחזור אעפ"י שעזב אשתו ובניו בחו"ל אינו עושה שני ימים טובים של גליות אלא עושה רק יום  טוב אחד כבני ארץ ישראל. וכן הסכים הפר"ח לדעת המשפט צדק דכתב, כל שאין דעתו לחזור אעפ"י שאשתו נשארת במדינה, אין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם (פר"ח או"ח סי' תס"ה, ובאה"ט  או"ח סי' תצו ס"ק ד).

 

ורבותינו הקדמונים מרנן תקיפי ארעא דישראל דנו והורו הלכה למעשה, דכל בחור שעלה לארץ ישראל לשם עלית הרגל ולהשתטח על קברי הצדיקים אעפ"י שדעתו לחזור, דינו כבן ארץ ישראל.  וכן פשטה הוראה (שלמי חגיגה מספר מחזיק ברכה ח"ב סי' תסח, בשם הרב מזבח אדמה).

 

מכאן למדנו דכל שיש ידים מוכיחות שעלה ארצה. ישראל ואין דעתו לחזור, עושה יום טוב ראשון כבני ארץ ישראל.

 

דון מינה במכל שכן כאשר גילה דעתו בשעת כניסתו לארץ או שאומר עתה לפנינו שנכנס על מנת שלא לחזור אעפ"י שחזר בו עתה אין חזרתו מוציאה אותו מכלל תושבי ארץ ישראל ונוהג כמותם.

 

וכן מצאתי ראיתי להרב זרע יצחק דכתב: ודאי אם האיש הלזה בשעת כניסתו לארץ ההיא אמר שבא לדור בארץ ישראל, או אם שכר בית לי"ב חודש דהוה כגילה דעתו שבא להשתקע, הוה כבני  ארץ ישראל, ופקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם, דהא חז"ל לא הזכירו אלא תנאי אם דעתו לחזור ולא נתנו שום גבול לדבר, משמע דתיכף בכניסתו לארץ ואין דעתו לחזור לחו"ל נעשה כבני ארץ  ישראל. וכן נראה מדברי הרב המאור דכתב: ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור הוקבע ביניהם להיות כמותם וכו' וכך הם דברי הרמב"ן בספר הזכות, הרי לך דבהגעתו לישוב תליא מילתא, דאם  באותה שעה שנכנס היה דעתו לחזור ודאי בקבעיה קמא קאי וכו'. וכי לא איתדר ליה מאי הוי הרי פנים חדשות באו לכאן, וכל זמן שלא יצא מארץ ישראל כבני ארץ ישראל חשיב בין לקולא ובין  לחומרא (זרע אברהם ח' או"ח סי' י"ב למרן מלכא הגאון אברהם יצחקי אב"ד ור"מ בירושלים תו"ב).

 

והנה במה שכתב דשכר בית לי"ב חודש הוי כגילה דעתו שרוצה להשתקע, יש מקום עיון ממ"ש הפר"ח דכל שדעתו לחזור אפילו אחר זמן לא נעקר ממקום מגורו, וכן משמעות כל הפוסקים שאין  לחלק בין דעתו לחזור מיד או לדעתו לחזור לאחר זמן. והכי נקטינן (פר"ח או"ח ד"ה וראיתי להרדב"ז).

 

ולפי זה אין שכירות בית לי"ב חודש או אפילו קנין בית מוציא אותו מכלל חומרי מקום שיצא משם, שהרי מוכרח הוא לשכור בית לדירתו לאותו הזמן שזקוק לשבת בארץ ישראל.

 

וענינו רואות בכל יום אנשים שקונים בתים בארץ ישראל לשם הכנסה או לשם הכנת בית לזמן שירצו לבלות בה שארית ימיהם.

 

ודברי המאור וספר הזכות לא נאמרו אלא במי שאין דעתו לחזור דכל זמן שלא הגיעו לישוב הרי הם כבני עירם, ומשהגיעו לישוב תכף נעשים כבני מקום שהלכו לשם. הלכך שכירות בית לי"ב  חודש או אפילו קנין בית אינו מעלה ומוריד.

 

וצריך לומר שדברי הזרע אברהם לא נאמרו אלא במי שלא החליט בדעתו אלא הלך לתור לו מקום מנוחה ופרנסה, ולאיש כזה אם שכר לו בית לי"ב חודש בזה גלה דעתו שהחליט לא לחזור. ומכל  מקום אין הדברים מחוורים בעיני, דבגמרא אמרו דעתו לחזור, וכל זמן שלא ידענו או שלא ידע הוא עצמו שדעתו לחזור הרי הוא כאין דעתו לחזור.

 

אולם במי שנכנס לארץ ישראל על דעת שלא לחזור לחו"ל. תכף לכניסתו נעשה כבן ארץ ישראל לכל דבר, וגם אם חזר בו ודעתו לחזור הרי הוא כבן ארץ ישראל, הלכך אפילו שנתן דעתו לצאת  לחוץ לארץ. כל זמן שלא יצא עושה כבני ארץ ישראל.

 

שבתי וראיתי בגנת ורדים שכתב: שורת הדין נותנת על בני אשכנז שמתגוררים אצלנו לתת להם כקולות מקומנו כיון שהשתקעו בו, דאעפ"י שהם דחופין וסחופין ולא מצאו מנוח לכף רגלם והם  נכספין לטוס כנשר למקומם לשוב לאיתנם, מכל מקום כיון שאין לאל ידם חשיבי כבני המקום (גנת ורדים ח' יו"ד כלל ג' סי' ה).

 

מדבריו למדנו שדוקא שאין בידם לחזור הוא דחשיבי כבני המקום, אבל בלא זה אע"ג דנשתקעו בכניסתם חשיבי כבני מקום שיצאו משם.

 

אבל לע"ד נראים יותר דברי זרע אברהם, דכיון שמעת כניסתם חשבו להשתקע, נעשו כבני המקום שהלכו, ואינם חוזרים להיות כבני עירם אלא בשובם למקומם על דעת שלא לחזור.

 

לאור כל הדברים האלה נדון בשאלה דנדון דידן, ונראה לי שאינו חייב ביום טוב שני של גליות, הואיל ומשעת כניסתו לארץ גמר בדעתו להשתקע בארץ ומה שהשאיר אשתו ובניו שמה, זה הוא  באופן ארעי עד שיסדר להם רשיון וכסף להכניסם לארץ, אלא שלא עלה בידו לעשות זאת. וגם עתה כשנדר לצאת לחו"ל אין זה מפני שדעתו לחזור אלא מפני שרוצה להעלות גם אשתו ובניו אתו  ולגור אתם בארץ.

 

לכן ברור הדבר שאין זה בגדר דעתו לחזור, אי משום שכיון שנעשה כבני ארץ ישראל משעה שנכנס בה בדעתו שלא לחזור, וכדכתב הזרע אברהם, ואי משום שהוא יושב בה ואינו יכול לצאת לחו"ל.  וכמ"ש הגנת ורדים. הלכך הרי זה דינו כבן ארץ ישראל ונוהג כבני ארץ ישראל לעשות רק יום טוב ראשון ואחרון לבד, ויום טוב שני של גליות מתפלל תפלת חול ומותר לעשות בו מלאכה ככל בני  ארץ ישראל.

 

דין זה נוהג גם באשה שיצאה מחו"ל לארץ ישראל על דעת שיבוא בעלה ובניו אחריה, ולא אסתיע להו מילתא. ולכן החליטה ללכת אליהם ולחיות עם בעלה וילדיה בתימן ולהביאו לארץ ישראל או  לקבל גט פטורין ממנו ולשוב לבד לארץ ישראל, הואיל ובשעה שנכנסה לארץ היה בדעתה שלא לחזור, וגם עתה אין דעתה לחזור אלא על דעת לשוב עם בעלה או לבדה ארצה ישראל. הרי היא  כבני ארץ ישראל לכל דבר. והנלענ"ד כתבתי.