סימן סט

(לאו"ח סימן תקל"א).

גלוח בחוה"מ וגלוח הזקן ע"י סם המשיר את השער

 

ט"ו טבת תש"ו.

לכבוד הרב הנכבד כמוהר"ר ש' ד' רפאלי יצ"ו שלום וברכה.

מכתבו מיום ה' תשרי דנא קבלתי במועדו. ומפני מצב בריאותי אז לא יכולתי לעיין בשאלתו שהיתה דבר בעתו.

 

ועתה פניתי מטרדותי ולמודי, והנני לענות לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.

 

והנה כ"ת נשאל כהלכה בדין גלוח בחוה"מ, וביחוד בדין גלוח הזקן על ידי סם המשיר את השער.

 

בראשית דבריו נשא ונתן בחכמה במחלוקת הפוסקים הקדמונים במי שגלח בערב מועד, שר"ת התיר משום דכיון דאסור הגלוח הוא כדי שיהיה זהיר לגלח בחוה"מ אם כן זה שכבר גלח קודם המועד  אינו בכלל אסור זה.

 

וכל הפוסקים חלקו עליו דאם כן היה צריך להזכיר היתר זה במשנה או בגמרא כדאמר בדין מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחול המועד. ועוד יש לאסור מפני הרואים, דלא כל אדם יודע  שגלח בערב מועד.

 

ואייתי לן מ"ש הפרישה דלא התיר ר"ת אלא למי שדר יחידי דליכא למימר מי יודע אם לא גלח קודם לכן, אלא דקשיא ליה מ"ש מדין בונה על ידי עכו"ם דאסור אפי' חוץ לתחום משום שמא יבואו  ויראו (או"ח סי' תקל"א).

 

וכ"ת פלפל בחכמה בדברי הפרישה, ובמסקנת דבריו כתב: מכל מקום לא נהירא לי דהא ר"ת בסתם איירי ולאו דוקא שנמצא יחידי. ויפה כתב, שהרי דבר זה שאיש מישראל ימצא בימי חג ומועד  יחידי במקומו, הוא דבר שאינו מצוי כלל, ואדרבה כל איש מישראל ממהר ומקדים לבוא אל ביתו ואל קהלתו או במקום שישראל שרויים בו כדי לקיים מצות המועדים, ואין להעלות על הדעת  שר"ת חדש את דינו דוקא למקרה נדיר ורחוק כזה של מציאות איש מישראל חוץ לביתו וקהלתו וחוץ ממקום שיש בו קהלת ישראל בימי חג ומועד שהם מקראי קודש לפי מצות התורה שבהם.

 

ובעיקר דברי ר"ת נראה דהכי קאמר, הואיל והטעם הוא כדי שלא יכנס מנוול לרגל, מזה יוצא שאם גלח בערב מועד לא אסרו חכמים מעיקרא, שהרי לא נכנס מנוול, ובהכי מתורצות כל ההשגות  שהשיגו על ר"ת:

 

א) מתניתין לא תני אלא אלו שאעפ"י שלא גלחו ונכנסו לרגל מנוולין, בכל זאת מותרים לגלח בחוה"מ מטעם אונס גלוי וידוע לכל.

 

ב) וכן מה שהתירו לכבס חלוק בחוה"מ הוא אפילו אם פשע ולא כבסו בערב הרגל משום דאזורו מוכיח עליו שהוא אנוס לכבס בחול המועד.

 

ובזה מתורצת קושית התוס' היאך יכבסנו במועד וכו' כמו כן היה יכול לכבס קודם המועד (מו"ק יד. תד"ה ושאר כל אדם).

 

ולפי מה שכתבתי ניחא דבאין לו אלא חלוק אחד אפילו אם לא כבסו בערב החג לא גזרו בו אסור כבוס במקום כזה הואיל דאזורו מוכיח עליו שהוא אנוס לכבסו במועד, כדי שלא ימשיך בנולותו  במועד, דנוולות של בגדים צואים גרוע יותר מגדול שער, וכן כתבתי בגליון הש"ס.

 

ובזה מתורצת גם ההשגה אחרונה דמי יודע שגלח, דבאמת אסור הגלוח אינו מפני הרואים אלא מפני שכל אדם יהיה זהיר להקדים גלוחו לפני הרגל, ומטעם זה התירו או יותר נכון לא גזרו במקום  אונס גלוי וידוע, משום דלא כל אדם ולא בכל שעה נמצא אונס גלוי כזה. ומטעם זה מותר למי שהתגלח לפני הרגל דזה לא נכנס מעיקרא בגדר אסור זה.

 

ומכאן התברר שאין זה דומה לבונה בקבלנות חוץ לתחום, שהתם גזרו מפני הרואים, אבל בגלח ערב הרגל לא גזרו כלל, שהרי באמת נכנס לרגל כשאינו מנוול ואפילו אם לא ידעו זאת אחרים לא  איכפת לן דלא חשוד כל איש מישראל להכנס לרגל כשהוא מנוול, ובודאי שגלח ערב הרגל, ודוקא ממי שידענו שלא גלח הוא שהצריכו אונס גלוי, כדי להתיר לו גלוח במועד.

 

תו אייתי לן הרב השואל דברי הנוב"י שכתב לתרץ דברי ר"ת דלא התיר לגלח בחול המועד אלא על ידי פועל עני (נוב"י או"ח מהד"ק סי' י"ג ומהדור"ת סי' צ"ט ק').

 

וגם בזה פלפל בחכמה לתרץ דברי הנוב"י מהשגת הבית מאיר, דקושטא הוא דאבל אסור להתגלח אפילו על ידי פועל עני, דאיסור המלאכה משתרי על ידי פועל עני ולא איסור האבלות.

 

ולע"ד אין תירוץ הנוב"י מישב את הדעת, שהרי כל איסור הגלוח בחול המועד הוא משום שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ואם כן איך יותר זה על ידי פועל עני. וכמו שלא הותרה אבלות על ידי פועל  עני, כן אין סברא כלל להתיר כניסה למועד מנוול בשום אופן אם לא באונס עצמי גלוי וידוע, ולא באונס של עני שזקוק לפרנסה.

 

תדע ממ"ש התוס': בני העיר אעפ"י שאין להם אומן אחר לא מבעיא ליה דפשיטא דאסורים (מו"ק י"ד תד"ה אומן). והנה התוספות סתמו ולא פרשו דבריהם, ועל כרחיך לומר כמו שכתבתי, דאומן  שאבדה לו אבידה מספקה לן להתיר כיון שהוא אונס אישי לעצמו, אבל בני העיר פשיטא לן דאסורין כיון שאונסא תלוי באחרים, לכן נלע"ד שתירוץ הנוב"י אינו מחוור.

 

תו חזיתיה למר דכתב להסביר מחלוקת ר"ת והחולקים עליו, וחקר אם גזרת חכמים זאת היא בגדר הפקעת דין תורה דושמחת בחגך, או דאין כאן הפקעת דין תורה אלא אדרבה משום קיום המצוה  שיתגלחו בערב מועד וזו היא שמחת החג. ואם מתירין להתגלח בחוה"מ היו נמנעין משמחת החג והיו נכנסים לרגל כשהם מנוולים, וזאת היא טעם מחלוקת הפוסקים.

 

ולדעתי לא מצאתי כל טעם להסבר זה אפילו למטוניה דמר.

 

וכשאני לעצמי נ"ל דאין כאן עקירת דברי תורה כלל, דמצות שמחת יום טוב אינה אלא בסעודות יום טוב ובגדי יום טוב (עין פסחים ק"ט וטור ושו"ע או"ח סי' תקנ"ט).

 

אבל תגלחת היא אינה מכלל שמחה. אלא משום יפוי וכדכתבו התוס' (מו"ק י"ד ד"ה ושאר כל אדם, עיין בדברינו לקמן).

 

וסוגיא דגמרא מוכחא כן מדגרסינן: ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין, כדתנן אנשי משמר וכו' ואמר רבה וכו' כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין, הכא נמי כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולין.  הא למדת שאין הטעם משום שמחת יום טוב דאם כן לא צריכים לדמותו לאנשי משמר אלא אדרבה יום טוב עדיפא.

 

ובאמת לא מצאנו מפורש מצות גלוח בערב יום טוב, אלא שמכלל אסור גלוח בחוה"מ למדנו שמצוה לגלח בערב מועד (עין טור או"ח סי' תקל), ואם לא גלח בערב מועד לא בטל מצות עשה דושמחת  בחגך אלא שלא כבד את עצמו לכבוד יום טוב, הלכך אין כאן עקירת דברי תורה.

 

וכבר כתבתי מה שנלע"ד בטעם מחלוקת זאת, ואין צריכים לחדש מחלוקת על המחלוקת בדבר שאין בו כל סברא, והסברו דמר צריך הסבר, ואין לומר מדעתנו דיש מ"ד שעקרו חכמים מצות שמחת  הרגל, דא"כ לא הוה שתיק תלמודא מינה. אבל הדבר ברור ומחוור מצד עצמו דאיסור גלוח בחוה"מ משום קיום מצות כבוד יום טוב להכנס לרגל כשהוא נאה ביופיו ולא כשהוא מנוול.

 

ומכל מקום אעפ"י שכתבתי לתרץ דברי ר"ת מהשגות הפוסקים עליו, להלכה ולמעשה, אין לנו אלא פסק מרן ז"ל: אין מגלחין במועד אפילו אם גלח קודם מועד (או"ח סי' תקל סעיף ב).

 

ובטעם דין זה כתב הטו"ז דמי יודע אם גילח קודם מועד. וכן הטעם לגבי אונס בסעיף ג' (טו"ז שם ס"ק ב).

 

אבל הרמב"ם ז"ל כתב: מה שאסרו על כל אדם הגלוח והכבוס במועד, כדי שלא יתכוונו לאחר גילוחן וכבוס בגדיהם עד חולו של מועד שהיו בטלים ממלאכתם, ויבוא יום טוב ראשון והם מנוולין  ואינם מתקשטין ליום טוב. (פירוש המשנה להרמב"ם). וכן פירש הר"ב (מו"ק פרק א' מ"א).

 

ודבריו צריכין פירוש שהרי בגמרא אמרו הטעם, שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולין, ומאין למד הרמב"ם טעם שלא יתכוונו לאחר גילוחן במועד.

 

ונראה דהרמב"ם למד טעם זה ממתניתין: וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו (מו"ק יב ב).

 

מכאן למד הרמב"ם דשקדו רז"ל שכל ישראל יתפנה מכל עבודה שהיא אפילו כשהיא מותרת מצד עצמה, כגון מכניס פירותיו מחצר לבית, כדי שישמח הוא וביתו, מרעיו ואוהביו בשמחת הרגל  ויפנה לתלמוד תורה. הלכך אסרו להשהות את עבודותיו שבימות החול לימי המועד, והוא הדין בתגלחת אף למ"ד שאינה מלאכה גמורה (עין מו"ק י"ד תד"ה ומנודה) אסרוה חכמים משום שלא ישהה  מלאכתו זאת לימי חול המועד שהם מקרא קודש. אלא שלפי טעם זה אין לאסור אלא בדידעינן שכיון מלאכתו במועד. לזה הוסיפה בגמ' טעם דשלא יכנס כשהוא מנוול, לאסור אפילו אם לא כוון  מלאכתו למועד, כדי שיזדרז ויכנס לרגל כשהוא נאה ומקושט.

 

ונראה שגם הרמב"ם סובר כדעת מרן ז"ל, דאסור זה קיים בגילח ערב מועד, שלא יחשדוהו שהוא עושה באסור, שהרואה אותו כשהוא מתגלח אינו יכול לדעת שגילח ערב המועד, וזהו מכלל  הדברים שאסרו חכמים מפני מראית העין, שאעפ"י שיש לתלות שעשאו בהיתר אסור משום: הסר ממך עקשות פה. ומשום: והייתם נקיים מה' ומישראל.

 

וכן שנינו: מי שנשרו כליו במים שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, ופירש רש"י שיחשדוהו שכבסן (שבת קמו). והוא הדין בגילח בערב המועד וכל כיוצא בזה ואפילו אם עושה זאת בצינעה אסור  מטעם זה דכל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור (עין שבת סד: קמ"ו, ושו"ע או"ח סי' שא סעיף מ').

 

ועוד יש לאסור מטעמו הראשון של הרמב"ם: שמא יאחר את תגלחתו לחול המועד. וזה שייך גם למי שגילח בערב מועד, שאם יתירו לו בחול המועד יטעה לחשוב שחול המועד מותר בגלוח ולכן  יכוין את תגלחתו במועד.

 

מכל האמור ומדובר הדין יוצא ברור ומחוור לאסור גלוח הראש בחול המועד גם למי שגילח ראשו בערב מועד, וכדפסק מרן ז"ל: אין מגלחין במועד אפילו אם גלח קודם מועד, ואין צריך לומר אם  גלח ימים אחדים לפני המועד שבודאי אסור שהרי הוא נכנס לרגל כשהוא מנוול, כלומר שאינו מקושט שכל יום של גדול שערות פוגם יופיו של האדם. ומטעם זה אמרו: מלך מסתפר בכל יום  מדכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך. וכהן גדול מערב שבת לערב שבת, הואיל ומשמרות מתחדשות בהן (תענית יז).

 

וכל אדם מישראל בהכנסו לרגל דינו כמלך להיותו מתגלח גילוח של יפוי (בתוס' מו"ק יד ד"ה ומנודה).

 

מכאן למדנו: דמצוה להתגלח בערב יום טוב אפילו אם לא גדלו שערותיו, כמו שכן מצוה למלך ולכ"ג משום מלך ביופיו, כן מצוה לכל ישראל להתהדר ביופיו בכניסתו לרגל. וזהו מקור הדין למ"ש  מרן ז"ל: מצוה לגלח בערב יום טוב (או"ח תקלא סעיף א), ללמדך שגזרת חכמים שלא לגלח בחול המועד היא משום דכל שלא גילח ערב מועד בטל מצוה זאת, שהיא מחוייבת לכל אדם כשם שהוא  מחוייב להתהדר בבגדי יום טוב.

 

גלוח זקן בחול המועד. 

 

גרסינן בגמרא: זוג בא מחמתן לפני רבי ובקשו ממנו צפרנים והתיר להם וכו' ושמואל אמר אף בקשו שפה והתיר להם וכו'. אמר רבי אמי והשפה המעכבת, ארנב"י לדידי כשפה המעכבת דמי לי,  פירש"י: לדידי דאנינא דעתי כל השפה כשפה המעכבת דמי (מו"ק יח).

 

והרי"ף ז"ל פסק: ומותר לגלח שפה בחולו של מועד. וכן פסק הרמב"ם, וכתב המ"מ: יש מי שכתב דוקא שמעכבת האכילה או שהוא איסטניס, ורבינו כתב כלשון ההלכות, ואפשר שבמועד בכל גוונא  מותר (הלכות יום טוב פרק ז' ה' כ', ועי"ע בית יוסף סי' תקלא).

 

וכן פסק מרן ז"ל: כל אדם מותר ליטול שפה בחול המועד (או"ח שם) והיינו אף מה שמצדדין לפה.

 

מכאן אתה למד שלא התירו אלא בשפה שיש בה משום אנינות הדעת, אבל הזקן הרי הוא בכלל אסור חכמים שלא יגלח בחול המועד מאותם הטעמים שאסרו גלוח הראש, דכשאסרו חכמים הוא כל  גלוח, ואין לנו להתיר אלא מה שמצאנו מפורש בתלמודין, וכל שלא התפרש מסתמא באסורו עומד.

 

תדע מדכתבו התוס': בהלכות גדולות נמי אמרינן והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה, ונראה דבאשה נשואה דוקא קאמר ומיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא  תנוול על בעלה. אבל בתספורת ממש אסורה (מו"ק יח תד"ה ובגנוסטרי).

 

מכאן למדנו תרתי א) דכל גלוח שער בכל מקום שבגוף הוא בכלל אסור זה: ב) דגם גלוח שעל ידי סרק וסיד נמי אסור בכל אדם.

 

ומזה תורה יוצאה לאסור גלוח זקן על ידי סרק וסיד או כל סם אחר המשיר את השער במועד, דגם גלוח זקן כזה הוא בכלל אסור חכמים.

 

והנה חזיתיה למעכ"ת שכתב דהא דבעינן שלשים יום שיהיה נוול, היינו דוקא בשערות הראש, אבל בשערות הזקן בשבוע או שבועיים הוי נוול וכך עמא דבר, והסתיע ממ"ש בשו"ת נודע ביהודה.

 

ואנא דאמרי טעות גדולה פלטה קולמוסו, דלא כתב הנוב"י להקל בגלוח הזקן אלא למי שפגע בו הרגל בתוך שלשים ימי אבלותו, ולהרמב"ם דס"ל שיגדל פרע, או שיגערו חבריו, הלכך בערב הרגל  הואיל שהרגל מבטל גזרת שלשים אף שאין הרגל מבטל שיעור גערה, מכל מקום אם הגיע שיעור גערה, מותר בערב הרגל.

 

הרי לך מפורש שדוקא לענין גערה בתוך שלשים הוא שהיקל בשערות הזקן משום שהם מביאים לשיעור גערת חבריו. הלכך מותר לגלח בערב הרגל שנפסקו שלושים ימי אבלות.

 

וגם בזה כתב: ואף נהגו להחמיר כדברי הרי"ף דתרויהו בעינן. מכל מקום להחמיר נהגו כן, אבל לא להקל להתיר על ידי זה הגלוח בחוה"מ, ולא שייך כאן הלכה כדברי המיקל בדברי סופרים, כיון  שיש כאן תרתי קולי דסתרי, שאם מותר בערב הרגל אי אפשר להתיר בחוח"מ, צריכין אנו להחמיר בתרוויהו (נו"ב יו"ד מהדו"ק או"ח סי' יד).

 

והנה מעכ"ת כנראה לא ראה דברי הנוב"י במקומם, או שלא עין בהם כראוי, ומתוך כך טעה ללמוד מדבריו היתר גלוח זקן בחול המועד משום שאין לך נוול גדול מזה.

 

ודברי הנוב"י הוין תיובתיה למר.

 

ובעיקר הדבר כבר כתבתי שאסור תגלחת בחוה"מ אינו דוקא למי שנכנס לרגל בגדול פרע שער ראשו, דהיינו שלשים יום, אלא כל שלא גלח בערב הרגל לכבוד הרגל הרי זה בכלל אסור זה, ואסור  זה הוא בראש ובזקן לכל אדם, אפילו אם הוא מתגלח בכל יום, דשקדו חכמים בתקנתם ואסורם שיכנס לרגל ביופיו ואסרו בהחלט כל גלוח בחול המועד בכל מקום שבגוף, וכל דברי מע"כ בזה אין  בהם ממש.

 

אבל הדבר ברור ומחוור שאסור לגלח הזקן בחול המועד, אף למי שגלח בערב מועד וכדפסקו מרן ז"ל, בדין גלוח הראש, ואין צריך לומר למי שלא גלח בערב מועד שאסור בהחלט לגלח בחול  המועד אפילו על ידי סרק וסם, וזהו כבודנו ותפארתנו לכבד את המועדות שהם אות כבוד וקדושה לישראל. והנלענ"ד כתבתי.