סימן סט
(לאה"ע סי' קכ"ט)
- מי ששינה את שמו לשם אחר, לזכר נס, איך לכתוב בגט -
נשאלתי במי שנקרא מעריסה בשם אחד ושוב לזכר נס שנעשה לו שינה את שמו לשם אחר ומאז חתם כל שטרותיו בב' השמות יחד בקדימת שם העריסה לשם השנוי, וכו"ע לא ידעי ליה בשום אחד משני השמות האלה וקרו ליה תמיד ובעלותו לס"ת בשם כנויו בכור, והן עתה בא לגרש את אשתו ונסתפקנו בדבר איך לכתוב את שמו בגט. וצדדי הספק הם:
א) אם צריך לכתוב שני השמות יחד כמו שהוא חותם או בעינן שיכתוב דמתקרי ביניהם.
ב) איזה שם משני שמותיו חשוב עיקר להקדימו ולכתוב הב' בדמתקרי: מי אזלינן בתר חתימתו וכתבינן שמותיו כסדר שהוא חותם או נימא דלא משגיחינן בחתימתו ושם השינוי הוי עיקר להקדימו בכתיבת הגט.
ג) שמא שינוי השם זה שלא נעשה מחמת חולי לא חשיב כלל שנוי השם למחשביה לשם השנוי עיקר אלא לתוספת שם שני ומקדימין שם העריסה שהוא נקרא שם העיקרי.
ד) שמא בשני השמות האלה שאינו נקרא בהם כלל אי אפשר לכותבם בדמתקרי דהלא באמת איננו נקרא בשמות אלה כלל:
ה) דילמא טפי עדיף לעשות כהוראת מהרימ"ט לכתוב שם הכנוי הידוע בפי כל ולרמוז את שני השמות השניים בדמתקרי עד כאן תוכן השאלה.
תשובה.
באמת אמרו שמעתא בעיא צלותא ואנא ידענא בנפשאי דלא צילא דעתאי וגם הני ספרי דבי רב אינם נמצאים במחיצתי ומילתא כדנא בעיא דקדוקא ועיונא בדברי הפוס' ראשונים ואחרונים אשר מתורתם אנו שותים ולאורם אנו הולכים, ואולם אין אני רשאי לפטור את עצמי מלהשיב כהלכה על שאלה דנא ועלי מוטלת החובה לתור ולחפש אחר מקור דין זה, לבררו להיכן הדין נוטה ולאסוקי שמעתא, דהלכתא בעיא סיעתא דשמיא, ובה' שמתי מבטחי כי יאיר עיני בהלכה וינחני בדרך אמת. ואשר אני אחזה – דין מסתעף לט' סעיפים.
א. מי שנקרא בשני שמות יחד
ראשית דבר נתורה נא לדעת מקור די"ז, דבעינן לכתוב דמתקרי בין שני השמות: והנה עיקרא דהאי מילתא איתא בגיטין (דף ל"ד ע"ב) ור"ת הוא דתיקן תקנה זאת לכתוב בגט אנא פ' דמתקרי פ' ויליף לה ממאי דנאמר בסו' שם שרה דמתקריא מרים, ומשמע מזה דלא תקן ר"ת הך תקנה לכתוב דמתקרי אלא דוקא היכא דאיכא מאן דקרו ליה בשם זה ואפי' דהוי פורתא מ"מ שפיר מצינן לכתוב דמתקרי כיון דאיכא מאן דקרי ליה הכי אבל אם כו"ע קרו ליה בשני השמות יחד לא מסתבר לומר דאף בכה"ג יכתוב דמתקרי על שם האחד דהא קושטא לאו הכי הוא.
וכן נראה מדברי מרן הב"י דלבתר דמסיק כדעת ר"ת, כתב וז"ל: ומ"מ היכא שיש לו שני שמות טוב לכתוב דמתקרי פ' וכל שום שיש לו ואח"כ אייתי לן פלוגתייהו דמהרא"י ותה"ד והכריע ביניהם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומהרר"י ישראל מיירי בשנקרא בשני השמות במקום אחד כלומר דבאותו המקום עצמו איכא דקרו ליה הכי ואיכא דקרו ליה הכי, ואמטו להכי מכשיר בדלא כתב דמתקרי ביניהם כיון דעכ"פ ידוע הוא בב' השמות, ומהרא"י מיירי כשנקרא במקום הנתינה בשם אחד ובמקום הכתיבה בשם אחר והילכך כיון דאין שני השמות ידועים במקום אחד, לא שפיר הוי לכותבם בלא דמתקרי, דאיכא למיחש ללעז כיון שאין מכירים אותו בשום מקום בב' השמות יחד. וא"כ דון מינה להיכא דנקרא במקום אחד בב' השמות יחד לכ"ע צריך לכותבם כאחד בלא דמתקרי.
ואולם רמ"א ז"ל בד"מ חלק על הכרעת מרן זו וכתב וז"ל: ואין דבריו נראין דמהרא"י לא מיירי בענין זה כלל אלא בנשתנה שמו מחמת חולי שעולה בב' השמות לס"ת, ולכן יש להכשיר ג"כ בגט, אבל בלא"כ אף מהרא"י מודה לדברי מהרי"ק ואין לחלק עכ"ל, משמע מזה דרמ"א פליג אמרן ז"ל בתרתי: חדא, דאף בנקרא בב' השמות יחד ועולה בהם לס"ת לכתחי' צריך לכתוב דמתקרי ביניהם. וזאת שנית דבנקרא בב' שמות במקו"א אם לא כתב דמתקרי פסול נמי הוי לכו"ע. ודברי רמ"א אלה קשים אצלי להולמם במ"ש דמהרא"י מיירי בנשתנה שמו מחמת חולי. ולענ"ד נר' דכלפי לייא? ואדרבא איפכא מסתברא דבנשתנה שמו מח"ח גרע טפי מב' שמות דמלידה וצריך לכתוב בהם דמתקרי משום דהוי שם השני עיקר ושם הראשון טפל והלכך צריך לכתוב דמתקרי להורות את זאת אבל בב' שמות דמלידה דתרוייהו כהדדי נינהו אי אפשר לכתוב בהם דמתקרי דהא תרוייהו הוו עיקר ושקולים נינהו ומאי חזית דמשוית ליה לחד מינייהו טפל? וכן משמע להדיא מפסקי רמ"א ז"ל בשו"ע, דהא בסי' קכ"ט סעי' י"ד גבי שני שמות דמלידה כתב דאם נקרא בב' השמות יחד או שעולה כן לס"ת ולא כתב דמתקרי כשר, ואילו בסעי' י"ח גבי שם השינוי כתב דאפילו עולה בשניהם לס"ת כותבין השני עיקר ועל הראשון דמתקרי, ומפשט לשונו משמע דלעכובא קאמר דכותבין דמתקרי, כלומר שאם לא כתב כן פסול נמי הוי, וא"כ זה הוא שקשה לע"ד מ"ש דמהרא"י לא מיירי אלא באדם שנשתנה שמו ע"י חולי דמשמע דזהו אחד מטעמי ההיתר. ולכן נראה לי לומר דמ"ש שנשתנה שמו מח"ח לאו דוקא קאמר אלא דקושטא הוא דבהכי מיירי מהרא"י, וכל עיקר חילוקו הוא בין נקרא בב' השמות יחד לנקרא בשם אחד לבד או אפשר דאורחא דמילתא קאמר דלא משכח"ל שיהיה נקרא בב' השמות יחד אלא בנשתנה שמו מח"ח ואיך שיהיה מדברי רמ"א אלה נלמוד דלא שנא בב' שמות דמלידה ולא שנא נשתנה מחמת חולי כל שנקרא בב' השמות יחד לכתחילה בעינן שיכתוב שניהם בדמתקרי ובדיעבד אם לא כתב דמתקרי כשר, אבל מסתמיות דברי מרן הב"י הוה משמע דבנקרא בב' שמות יחד ליכא למ"ד להצריך אפי' לכתחלה לכתוב דמתקרי ביניהם ולא דברו הפוס' בזה אלא בנקרא בב' שמות במקו"א הוא דהוצרכו לאשמועינן דלכתחי' בעינן שיכתוב דמתקרי ביניהם ואם לא כתב כשר. ואולם אעפ"י שמדברי הב"י היה אפשר ללמוד כן, מסתמיות דבריו בשו"ע לכאורה אינו מובן הכי דהא פסק בסעי' י"ד מי שיש לו ב' שמות כותבין ראובן דמתקרי שמעון ואם כתב ראובן שמעון יש מי שאומר שהוא פסול, וסתמיות דבריו אלה משתמעין דלדעת הפוסל ס"ל דאפי' בנקרא בשניהם ביחד פסול. ובאמת שקשה הדבר לומר כן ולאשויי פלוגתא ביניהם מן הקצה אל הקצה, דלדעת הפסול ס"ל לפסול אפי' בנקרא בשניהם יחד ולדעת המכשיר הפוסל אפי' בנקרא במקום הכתיבה בשם אחד לבד. ועוד דהא כתב מרן הב"י דמשמע מתוך דברי מהרי"ק דמיירי בנקרא בב' השמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה, ומנ"ל לאפושי פלוגתא כולי האי ולומר דדעת הפוסל הוי אפי' בנקרא בב' השמות ביחד, ולכן אומר אני דע"כ לפרש סתמיות פסקי מרן דמיירי בנקרא בב' שמות בשני המקומות, דבזה הוא דמיירי מהרי"ק שהוא הפוסל, דס"ל למרן אפי' בכה"ג פליג עליה מהרא"י להכשיר, ולא רצה לסמוך על הכרעתו ולפרש דברי מהרא"י בשקרו ליה בב' השמות במקו"א, ואה"נ דבנקרא בב' השמות יחד דכשר לכתחילה וליכא מאן דפליג עליה, והב"ש ז"ל (ס"ק כ"ד) כתב על דברי מרן וז"ל: היינו דיש לו במקום כתיבה שם אחד ובמ"נ יש לו שם אחר משו"ה אם כתב ראובן שמעון יש פוסלים כיון דבמקו"א אין לו שני שמות יאמרו דאין זה המגרש וכו', ואם נקרא בב' שמות אז הוא להיפך דצריך לכתוב דוקא שניהם בלא דמתקרי ואם כתב דמתקרי הוי שינוי. וכן משמע בתשו' רמ"א (סי' פ"ד) בעובדא דפעסלן אסתר, ולשון רמ"א אינו מדוקדק מ"ש כשר דמשמע לכתחילה אין כותבין כן וליתא אלא אם נקרא בשניהם צריך לכתוב שניהם דוקא. והג"פ בס"ק ס"ג גם הוא אזיל בשיטה זאת דכתב וז"ל: וכן אם נקרא משעת לידה ראובן שמעון אם יכתוב ראובן דמתקרי שמעון יראה לי דפסול ע"כ.
וכן ראיתי להג' כפי אהרן ז"ל בח"א סי' י"ד דאייתי לן ס' הפרי האדמה לכתוב ב' השמות יחד אפי' דרובא דעלמא קרו ליה בשם ראובן לבד, אם בס"ת ובחתימה חותם שניהם כתבינן לשניהם ביחד בלא דמתקרי ביניהם. והכי אסהיד לן מר דכן פשטה ההוראה בירושת"ו. וכן נמצא בספרי דואקני דספרא דדייני ודלא כדעת הרב נחפה בכסף דס"ל בכה"ג צריך לכתוב דמתקרי בינייהו, ועד אחרן חזינא להג' שד"ח ז"ל בסי' ל"ו סעי' א' דאייתי לן דעת רובא דרבוותא דס"ל כס' פרי האדמה אלא דמדבריו נראה דבכה"ג שהוא נקרא רק בשם אחד, טפי עדיף לכתוב ב' שמות ודמתקרי על השם הידוע מפי כל. ועכ"פ נקיטינן מכל האמור: א) דבנקרא בב' השמות יחד לכו"ע לא אריך לכתוב דמתקרי בינייהו ואם כתב הוי פסול. ב) אם נקרא בפי כל בשם אחד מהם, אבל בחתימה או בעליה לתורה חותם ונקרא בשניהם תליא בפלוגתא דרבוותא, ואנן אחרי עדותו של הגאון כפי אהרן ז"ל סמכינן ואף בכה"ג כתבינן תרוייהו יחד בלא דמתקרי ומתוך דברי הכפי אהרן שם בסי' ט"ו נראה דאף בכה"ג אם כתב דמתקרי ביניהם פסול. ולע"ד נראה דטפי מסתבר לומר כדעת הגמ' ן' ז"ל דכה"ג לא אמר הג"פ ז"ל דפסול, דליכא למיחש בזה ללעז שיסברו העולם דאין זה הוא המגרש, כיון דכ"ע ידעי שהשם הידוע בפי כל הוא השם הנכתב בדמתקרי כמ"ש. והיכא שפורתא קרו ליה בשם אחר אמרי' בגמ' דכותבין דמתקרי על שם המועט וה"נ שפיר שייך לכתוב דמתקרי על שם שעולה וחותם בו שהכונה היא לפרסם שמו הב' שהוא קורא בו את עצמו, ולכן נראה דבכגו"ז לכתחילה לא כתבינן דמתקרי, מיהו אם כתב דמתקרי לא פסל. וכבר כתבנו לעיל דעת השד"ח ז"ל דס"ל דאדרבא טפי הוה עדיף לכתוב דמתקרי ביניהם אלא דאנן בתר רבותינו שבירושת"ו אזלינן בזה וכתבינן ב' השמות יחד. ג) אם יש לו ג' שמות ונשתקע שם האחד כותבין דמתקרי פ' פ' לרמוז על שם שנשתקע כהוראת הרב כפ"א ז"ל. ד) אם אינו ידוע בשם אחד מב' השמות כגון שנקרא בפי כל בשם כנוי בכור או מורינו וכיוצא בהם, לדידן דנהגינן לכתוב בשמות אלה המכונה כתבינן ב' השמות והמכו' על שם הג' וז"פ וברור. וכ"ז הוא בשתי שמות דמלידה אבל בנ"ד דהוו ב' שמות דמחמת שנוי אתאן לסעיף ב':
א) שני שמות דמחמת שינוי שנעשה מחמת חולי או סיבה אחרת חזקה
ב) שנוי השם שמחמת סיבה קלה
פסק רמ"א (סי' קכ"ט סעיף י"ח) ואם עולה לס"ת בשניהם כותבין שם הב' עיקר ועל הראשון דמתקרי. ומשמע דלעכובא קאמר שצריך לכתוב דמתקרי דלא דמי זה לנקרא בב' שמות מלידה, דהתם כיון דשקולים הם לא אריך למכתב דמתקרי בינייהו, אבל בשם השינוי אפי' אם נקרא בפ"כ בב' השמות יחד כותבין דמתקרי בינייהו להורות כי השם שנוי הוא העיקר. וכ"כ להדיא הרב כפי אהרן ז"ל שם (בד' ל"ה ע"ב) מילתא בטעמא דכיון דהיה זמן אחד שלא היה לו אלה הב' שמות לכן אי אפשר לכוללם בחדא מחתא וצריך לאפסוקי בינייהו בדמתקרי. ואולם ממ"ש רמ"א בתשו' סי' פ"ד היה נראה לכאורה להוכיח דגם בשם שנוי אם נקרא בפי כל בב' השמות יחד לא כתבינן דמתקרי בינייהו דהא חילק שם דמ"ש אסתר פעסלן בלא דמתקרי היינו משום דאפשר דכל העולם הוו קרו לה אסתר פעסלן. ואולם כד דייקינן פורתא נראה דהא לאו מילתא. דע"כ לא קאמר רמ"א התם כן אלא דוקא בההיא עובדא דלא היה בה שנוי השם אלא היא לקחה לעצמה שם אחר וכדכתב לעיל מינה, ואמטו להכי כיון דכו"ע קרו לה בב' שמות כותבין שניהם יחד בלא דמתקרי, דכיון דכל עיקר כתיבת דמתקרי באיכא שם השנוי, היינו מטעמא דאמרן להורות שהוא העיקר, וא"כ היכא דלא הוי שם שנוי כגון ההיא דאסתר פעסלן דליכא טעם זה, לא כתבינן דמתקרי. אבל בשם שנוי שמחמת חולי וכיוצא בו שפיר איכא למימר דכתבינן דמתקרי בינייהו אפילו היכא דכו"ע קרו לה בב' השמות יחד, אבל הב"ש נראה דלא ס"ל הכי דהא כתב שם וז"ל: ואם עולה לס"ת בשניהם ונקרא בשם אחד כגון דנשתנה שמו מחמת חולי כותבין לכתחילה השם הב' היינו שם של חולי, ועל שם ראשון כותבין דמתקרי כמ"ש בסעיף י"ח, ואם כתב שניהם בלא מתקרי כשר, מוכח מזה להדיא דס"ל לב"ש דמ"ש רמ"א בסעיף י"ח דבשם השנוי כותבין דמתקרי היינו דוקא היכא דכולי עלמא קרו ליה בשם אחד אבל אם נקרא בב' שמות אפי' בשם שנוי שמח"ח לא כתבינן דמתקרי. ועדיפא מינה ס"ל להב"ש דאם נקרא בפי כל בשם אחד ועולה לס"ת בב' שמות אחרים, אפי"ה כותבין ב' השמות בלא דמתקרי, דהא בקונטרס השמות בשמות האנשים אות ס' תמה על תשו' רמ"א זו וכתב: ואיני יודע למה כותבין באלו שני השמות שעולה לס"ת דמתקרי, דהא דומה למי שנקרא בב' שמות שכותבין שניהם בלא דמתקרי, כן ה"נ אם נקרא בשם אחד ועולה לס"ת בב' שמות אחרים מן הראוי לכתוב שם שניהם בלא דמתקרי. ולע"ד לא זכיתי להבין תמיהתו של הב"ש בזה דאפילו אם נניח דסברתו דבשם השנוי לא כתבינן דמתקרי מ"מ נדון הרמ"א שאני טובא כמו שמבואר מתוך התשו' עצמה: חדא דשם סעדיה לא היה שמו כלל ושמו העיקרי היה ישעיה אלא דרגילות הוא בבני משפחתו לכנות את כל הנקרא מבני משפחתם ישעיה בשם סעדיה, וא"כ הוי לגבי דידיה שם סעדיה שמו הטפל דקרו ליה, ואמטו להכי צריך לכתוב דמתקרי. ועדיפא מינה נסתפק רמ"א ז"ל דשמא היה חשוב שם סעדיה זה כשם הכנוי של המשפחה או שם ערבי היוצא משם העברי ולכותבו בהמכונה, אבל לכותבו אפי' בלא מתקרי ודאי דלאו שפיר הוא. ועוד דלפי המבואר בדברי רמ"א שם רגיל היה לחתום לפעמים בשם ישעיה שהוא שמו העיקרי, וא"כ הו"ל כשם מובהק שלו דחשיב עיקר, ואיך ניקום אנן ונכתוב סעדיה בלא דמתקרי? ולכן שפיר פסק רמ"א שם בנדונו לכתוב דמתקרי. ועכ"פ דעת הב"ש דלא שנא שם הלידה ול"ש שם השנוי כל שנקרא בב' השמות יחד כתבינן תרוייהו בלא דמתקרי ביניהם אלא דבכה"ג אם כתב דמתקרי כשר.
והפ"ת בס"ק נ"ב חולק על הב"ש בזה וכתב וז"ל: עב"ש וכו' מבואר שמפרש דברי רמ"א בכאן דמיירי שעולה לס"ת בשניהם ובפי כל נקרא רק בשם אחד וכו' אבל אם היה נקרא ג"כ בשניהם אין לכתוב דמתקרי ביניהם אף דשם אחד נתוסף אח"כ אמנם מדברי הרמ"א עצמו בתשו' גבי אהרן סעדיה מבואר דלית ליה להאי חילוקא ע"כ. ולע"ד כבר כתבנו דמדברי רמ"א אלה אין להוכיח דלית ליה להאי חילוקא, ונדונו של הרמ"א שאני דשם סעדיה לא הוי עיקר ואם באנו ללמוד מדברי הרמ"א, אדרבא להיפך יש למילף דהא כתב רמ"א וז"ל: ועוד דכאן לא נקרא בפ"כ בב' שמות ביחד לעולם. דבעליתו לס"ת עולה בשם אהרן סעדיה ונקרא בפי כל ישעיה ואין נכללים ביחד לאפוקי התם דאפשר דכל העולם קראו אותה אסתר פעסלן, ודברים אלה ברור מללו דכל שנקרא בב' השמות יחד כותבים שניהם בלא דמתקרי. אלא דגם מזה אין שום ראיה דלא אמרו הרמ"א ז"ל אלא דרך דחיה לחלק בין הנדונות, וגם בזה אחילוקא קמא סמיך דנדון דאסתר פעסלן לא חשיב שם שנוי, וחדא ועוד קאמר. ולמעשה כללא כייל לן רמ"א ז"ל, וכתב וז"ל: ומהשתא בין אם נאמר דהנהו רבוואתא פליגי או אם יש חילוק בין המעשים, כ"ז שאין החילוק ברור לנו לא נכנס בספיקות רק נכתוב פ' דמתקרי פ'. וא"כ יוצא מזה דדוקא דומיא דהך עובדא דאסתר פעסלן דלא היה שם שנוי גמור וגם דכו"ע קרו לה הכי, הוא דכתבינן ב' השמות יחד, הא לא"ה אפי' אי בציר חדא מינייהו בעינן שיכתוב דמתקרי, ומכ"ש לפי מ"ש רמ"א עוד שם דגם בההיא עובדא עצמה דאסתר פעסלן מודים שעדיף טפי לכתוב דמתקרי אלא שרצו להראות כחן שלא הוצרכו לכך, וכדרך שאמרו כל הפטור מן הדבר וכו' אבל וכו'. איברא שדברים אלו לא יכולתי להולמן דאיך אפשר לומר על רבותינו הראשונים ז"ל דלהראות כחן לא כתבו דמתקרי, אע"פ שמודים הם דעדיף טפי כתיבתו, ואטו בערוה החמורה ובגט שכל רבותינו חששו אפי' ללעז משהו ובררו את הדבר בי"ג נפה עד שמצאו הלשון הטוב והברור ובזה נימא דרבותינו אלה הקילו בדבר ולהראות כחן עזבו את היותר טוב? ואין זה נגדר בגדר פטור מן הדבר כלל, ובלי ספק לא השמיטו דמתקרי אלא מפני שסברו דהשמטתו עדיף טפי, ואיך שיהיה מדברי רמ"א אלה ילפינן שפיר דבשם שנוי לכ"ע טפי עדיף לכתוב דמתקרי לכתחילה, וא"כ לפי"ז מ"ש רמ"א הכא בסעי' י"ח דאם עולה לס"ת בשניהם כותבין השני עיקר ועל הראשון דמתקרי היינו אפילו אם נקרא בפ"כ בשניהם ודלא כהב"ש. וכן הוא דעת הג"פ ז"ל דבשם השנוי לכ"ע כתבינן דמתקרי. דהא בס"ק ס"ג כתב אדברי רמ"א וז"ל: משמע דוקא בדיעבד כשר אבל לכתחילה אע"ג דעולה לס"ת בב' השמות יחד יכתוב ראובן דמתקרי שמעון וכו' וכ"ז הוא במי שנקרא משעת לידה בשם אחד, ואח"כ נשתנה שמו לשם שני וכו' וכ"כ בס"ק ק' וז"ל: לאפוקי שלא יכתוב שני השמות יחד בלא מתקרי דבעינן לכתחילה שיכתוב חיים דמתקרי יצחק ואע"ג דבס"ת רגיל לעלות בב' השמות יחד בלא מתקרי אפי"ה בגט צריך לכתוב לכתחילה דמתקרי וכו'. ודבריו אלו ברור מללו דשנא ליה להג"פ דין ב' שמות מלידה לדין שם השנוי, ובשם השנוי לכו"ע צריך לכתוב דמתקרי ביניהם ובגט מקושר לר"מ בולא (סי' ג' או"ג) אסברא לן טעמא דמילתא דב' שמות דמלידה, כיון דבשעת המילה אמרו שיקרא בשניהם נמצא דשניהם הוו שם אחד אבל מי שנקרא בשעת המילה בשם אחד ואח"כ בשעת חליו שינה שמו ואמר שלא יקרא בשם הראשון אלא בשם הב', אלא שבעיר לפי שהיו רגילים לקרותו בשם הראשון נקטו סירכייהו לקרותו גם אחרי שנוי השם בשני השמות יחד, ולכן כיון דכששינה שמו היתה כונתו לעקור שם הראשון, ולהקרא בשם שני דוקא, והעולם הוא דהורגלו לקרותו בשניהם, בעינן לכתוב דמתקרי בינייהו ומטעם זה יצא לידון, וכתב בכלל העולה דמי שהחזיק עצמו בב' שמות שלא מח"ח אלא מחמת סיבה אחרת הוי כב' שמות דמלידה וכותבין שניהם יחד ואם שינה שמו מח"ח ועולה וחותם בשניהם, והעולם ג"כ הורגלו לקרותו בשניהם דס"ל לרמ"א בזה לכתוב דמתקרי ביניהם, והב"ש חולק עליו ודעת הג"מ נוטה לד' רמ"א. ולע"ד איכא למישדי נרגא בדברי הגמ' אלה דהנה לפי מאי דאסברא לן כל עיקר טעמא דשנוי השם דכתבינן דמתקרי משום דבשעת נתינת השם השני, רצו לעקור את השם הראשון שלא יהא נקרא בו כלל ומאי דקרו ליה כו"ע וחותם הוא נמי בשניהם היינו מפני הרגילות דלא משגחינן ברגילות זו למחשבינהו לשני השמות עיקרים. ולע"ד נראה דהאי טעמא לאו דסמכא הוא דהא אשכחנא להג"פ עצמו דלא ס"ל הכי. דהא בס"ק ל"ט כתב הג"פ עצמו דאם רגיל הוא להקדים בחתימתו שם הב' לראשון אזלי' בתר חתימתו ומקדימינן ליה בכתיבת הגט ולא אמרי' דרגילות זו לאו מילתא היא, וטעמא דמלתא דבגט לאו בדידיה תליא מילתא וצריכים אנו לחוש לכו"ע הרואים את הגט שלא יבואו להסתפק ולומר דלאו זה הוא, וא"כ כל היכא דבחתימתו וקריאתו מקדים שם הראשון, יהיה מפני הרגילות או מסיבה אחרת, איך שיהיה, העולם מכירים אותו בשמו הראשון שסוברים שהוא העיקרי, ואם נשתנה יש מקום ללעז, וא"כ ה"נ בדמתקרי כיון דכו"ע מכירין אותו בב' השמות יחד אפי' שיהיה מפני הרגילות, בכ"ז הרי הוחזק בשניהם יחד ולאו כ"ע ידעי דזה הוי מרגילות או שבאמת נקרא כן, ואם כתבינן דמתקרי ביניהם יהיה מקום ללעז והעיקר נראה כטעם דיהיב הרב כפי אהרן דכיון דהיה זמן דלא נקרא בב' השמות יחד, לא מיקרי איתחזק בשניהם, או כדכתבינן אנן לע"ד, ולכתחילה כותבין דמתקרי להורות שהראשון הוא שם השנוי משום דחיישינן שהכירו בראשונה בשם הראשון, ולא נודע לו מהשנוי וכאשר יראה זה שם השני עיקר יסבור דאחר הוא אך כיון דכתוב בו דמתקרי כו"ע יבינו דשם הראשון הוא שם השנוי כיון דכו"ע ידעי דבשמות הלידה לא כתבינן דמתקרי. ואיך שיהיה להלכה נראה ודאי כפשט דברי הרמ"א והג"פ, דבשם שנוי בכ"מ כתבינן דמתקרי, וז"פ:
אלא דאכתי יש לאסתפוקי דע"כ לא אמרינן דבשם של שינוי צריך לכתוב דמתקרי אלא דוקא כשעכ"פ נקרא הוא בב' השמות, דאז שייך שפיר לכתוב דמתקרי דהא נקרא הוא בשם זה, אבל היכא שאינו נקרא בשם זה כלל אלא שחותם בו, דוקא בזה הסברא נוטה לומר דלא כתבינן ליה בדמתקרי, דהא קושטא הוא דלא מתקרי הכי ואין לשון דמתקרי נופל על חתימה.
ג' מי שנשתנה שמו מחמת חולי ונקרא בשם השנוי בפי כל וחותם בב' השמות יחד אי אריך לכתוב דמתקרי על השם הראשון שאינו נקרא בו כלל:
הט"ז בשמות האנשים אות א' כתב במי ששמו אלעזר וכו"ע קרו ליה לאזאר אך בחתי' רגיל הוה לחתום מנעוריו אליעזר דלא משגחי' בחתי' לכתוב אליעזר, וחתימתו אינו בכלל קריאה למכתב בשביל זה דמתקרי, ומדבריו אלה יש ללמוד דאפי' היכא דרגיל לחתום בשם אחר לגמרי שאינו מחמת טעות אפילו הכי לא חשיב שם שחותם בו לכותבו בדמתקרי וגם על זה אנהיר לן עיינין השד"ח ז"ל (בסי' ו' סעי' ג') ואייתי לן דעת הט"ז ודעימיה דס"ל הכי, ולעומת זה אייתי לן מ"ש החת"ס ז"ל דגם בשם החתימה שפיר כתבינן דמתקרי כדאשכחן מקרא מלא ויהי כקרוא המלך את הספר ולכן כתב דאף הט"ז לא אמר אלא דאין צריך לכתוב אבל אם כתב שפיר דמי וכו' ע"ש.
ולע"ד נראה דתמיהת החת"ס על הט"ז לאו תמיהא היא דהא קושטא דמילתא דקריאה נאמרת גם אל קריאה בספר. אמנם הקריאה הנכתבת בגט ודאי דלא תתפרש על קריאה מתוך הכתב, דהנה במילת קריאה יש שלשה מושגים: הראשון הוא קריאה מתוך הכתב, וכדאמרינן קריאת התורה וקריאת המגילה וקריאת שמע וכיוצא, והמושג השני היא קריאה לתפילה או לצעקה: וקרא זה אל זה ואמר; ואקרא בקול גדול, וכיוצא הקריאה השלישית היא קריאת השם: ויקרא שמו ראובן לא יקרא עוד שמך וקראת שמו עמנואל וכו' ונקראה בשם הנאמר במגילה. ודאתקרי הנכתב בגט היינו ודאי במובן הג' דאי אפשר לומר השני מובנים האחרים, ולכן שפיר כותב הט"ז דאין לכתוב דאתקרי ע"ש החתימה ואולי דפסול נמי הוי, דבגט צריך לכתוב המבורר ולא לשון כזה המסופק שכו"ע ודאי לא יבינו דכונת דאתקרי הנכתב בגט זה היא נקרא מתוך הכתב. ולמעשה מסיק החת"ס וכתב: והיות כי גם הגאון מהר"ז ז"ל נסתפק בכונת הט"ז לא שבקינן ספיקתו מפני ודאי שלנו, ונהי דאילו לא נקרא בשם העריסה כלל לא החליט מ"מ בנקרא בשם עריסתו כך שמשמע מדברי הגאון לכתוב דמתקריא וכו' לא אחוש למאי דלא משמע בכללם. הנה, שדעת החת"ס וכן דעת הט"ז שהוב"ד שם דבנקרא שמו מעריסה וחותם בו שיך שפיר לכותבו בדמתקרי.
איברא דלפי מ"ש לעיל היה נראה דאף בכה"ג לא הוה שייך לכתוב דמתקרי, אלא דבזה יש צד לומר כיון דסו"ס נקרא פעם בשם זה בשעת המילה דהוא עיקר נתינת השם, שפיר משמע לישנא דמתקרי על שם שנקרא בו, דהא בונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מתרגמינן ויתקרי אעפ"י דאינו נקרא תמיד בשם זה. וכן יש לדון נמי בנשתנה שמו מחמת חולי, דכיון דנקרא בשם זה פעם אחת כתבינן ליה בדמתקרי.
ובנ"ד שהוסיף לו שם על שמו, בזה נראה דלדעת החת"ס שייך שפיר לכתוב בו דמתקרי משום חתימתו אבל לדעת הט"ז נראה ודאי דלא שייך לכתוב דמתקרי כיון שאינו נקרא בפי כל בשם זה, וגם לא נקרא בשם זה מעולם זולת חתימתו. ואולם לפי מה שהביא לן השד"ח ז"ל (בד"ה ואחר זמן רב) משם הרב ישמח לב דעכ"פ לא יבצר שיש קורין אותו כך מי שקורא בשטרות ואיגרות, כלומר דהנך דלא ידעו ולא הכירוהו בשמו אלא מתוך חתימתו, ודאי דקרו ליה בשם החתימה ולכך שייך שפיר לכתוב דמתקרי אף בנ"ד, וכיון דבתשו' רמ"א הנ"ל כתב דטפי עדיף לכתוב דמתקרי תמיד לכן אף בזה שפיר סמכינן אחת"ס ודעימיה, ומכ"ש דאיכא למימר דגם הט"ז לא אמרה למילתיה אלא דוקא בחותם כך בלתי שום סיבה, אבל היכא שהוא חותם באותו השם שקראו לו מעריסה או מח"ח או אפי' באותו השם שמוסיף לו לעצמו כיון דחותם בו הרי מברר לן כונתו דניח"ל להיות נקרא בשם זה, ואי קרו ליה הכי עני, והילכך אפשר דכ"ע מודים לכותבו בדמתקרי, וכמו שהביא לן השד"ח ז"ל שם דרבים וכן שלמים לא ס"ל הך כללא דהט"ז ועשו כן הלכה למעשה לכתוב דמתקרי אפי' בשם החתימה, ומכ"ז יוצא לנד"ד כיון דהוי שם שנוי שייך שפיר לכותבו בדמתקרי אעפ"י שאינו אלא חותם בו, וזה נ"ל פשוט וברור.
והשתא לבתר דאיתברר לן דבנ"ד צריך לכתוב ב' השמות ולכתוב בדמתקרי אכתי מבעיא לן לברורי בסדר כתיבתם איזה מהם הוי עיקר להקדימו ולכתוב השני בדמתקרי.
ד. שנוי שם שלא מחמת חולי או סיבה חזקה
מתוך תשובת רמ"א הנ"ל מוכח דשנוי השם שלא מחמת חולי לא חשיב עיקר להקדים שם השנוי, דהא בהך עובדא דאסתר פעסלן הקדימו שם העריסה דהוא אסתר, וכן כתב להדיא רמ"א בחילוקו התם וז"ל: דשאני התם דלא נשתנה שמה מעולם, אלא היא לקחה לעצמה שם אחר וכו', וגם הסברא נוטה לומר כן דדוקא בשם שמחמת חולי שכונת שנוי השם הוא לעקור ממנה שם הראשון, וכמ"ש הג"מ (לעיל בסעי' ב') הוא דחשבינן לשם השנוי עיקר להקדימו ולכתוב שם העריסה בדמתקרי. אבל כל ששינה שמו מחמת דבר אחר, אין זאת אומרת שרצה לעקור ממנו שמו הראשון, אלא דהוסיף לו שם על שמו ולכן נשאר שם העריסה לעיקר.
ואולם מתוך אותה תשו' עצמה נראה להיפך, דהא לעיל מינה כתב ואייתי לן מ"ש בתיקון גיטין: במי ששמה אסתר וע"י שחוק נשתרבב שמה וקרו לה בשם מלכה דכותבין: מלכה דמתקרי אסתר, ולכאורה נראה דדבריו סתראי דהשתא בההיא דפעסלן דהיא מקפדת בכך, לפי שיהא מתבישת בשם אסתר וכדמבואר בדברי רמ"א שם כתבו הגאונים להקדים שמה דעריסה, כש"כ במי שנשתנה שמו מחמת שחוק דסתמא דמילתא לא ניחא לה בשם זה של שחוק ודאי דהוה צריך לאקדומי שם העריסה. וכי תימא דעובדא דפעסלן היה שלא הורגלה בפי כל. הא ליתא דהא מבואר שם בדבריו שהיתה ידועה בשם זה בפי כל, וכדכתב שם: אלא לקחה שם אחר והורגלה בפי כל.
איברא דמדברי הרא"ש שהביא שם רמ"א: הקדים שם השנוי תחלה. אבל נראה דרמ"א תופס לעיקר דעת מהרי"ו וקשה דמ"ש? ואפשר היה לחלק ולומר דהא דהקדימו שם אסתר היינו משום שלא עקרו את שמה לגמרי: אלא שהוסיפו עלה שם אחר והילכך נשאר תמיד שם הראשון עיקר, אבל באסתר ומלכה נשתרבב שמה וקרו לה בשם מלכה. אלא דכד דייקנא בדברי רמ"א לא משמע הכי דהא כתב עוד שם בסמוך וז"ל: ועוד דכאן לא נקרא בב' שמות יחד וכו', לאפוקי התם דאפשר דכל העולם קראו אותה אסתר פעסלן ביחד וכו' אף כי קראו אותה בפניה פעסלן כדי שלא לבישה וכו' ומדקאמר לה בדרך אפשר משמע דס"ל לרמ"א דאפי' אם נקראת בפי כל בשם השנוי לבד לא מקדמינן לה דאל"כ תפוק לה דע"כ מיירי התם דקראוה בשני השמות יחד דאל"כ אמאי לא הקדימו את שם השנוי כיון שהורגלה בו בפ"כ, אע"כ דס"ל לרמ"א דשנוי השם שלא מחמת חולי לא הוי שנוי לדין אקדומי לדעת מהרי"ו, וא"כ קשה דמכ"ש היה צריך להיות בנשתנה שם מחמת שחוק להקדים שם העריסה ולכתוב אסתר דמתקריא מלכה.
ה. שנוי שם שקראו לו אחרים
ולכן היה נראה לחלק ולומר דשאני ליה לרמ"א בין שם שקראו לו אחרים לשם שקרא את עצמו דבקראו לו אחרים ל"ש מאיזה סיבה שתהיה, ואפי' ע"י שחוק כיון שנשתרבב השם הרי הוחזק בשם זה ולא חיישינן אם הוא רוצה בכך או לאו, וכתבינן אותו השם דקרו ליה רבים לעיקר, כיון דכל עיקר דין זה היינו כדי להוציא מחשש לעז מעל הגט ולעשותו באופן ברור, וכיון דכו"ע עקרו לה הכי בתר כו"ע אזלי', וכתבינן לה בגט לעיקר. משא"כ בשם שקרו לה קרובי' או שהיא עצמה לקחה לה שם לאיזו סיבה אעפ"י שהורגלה בפ"כ בשם זה לא מיקרי שנוי השם לעיקר כדי לאקדומיה, והיינו דאיכא בין ההיא דאסתר פעסלן לההיא עובדא דנשתרבב שמה למלכה, דבההיא כיון דנשתרבב שמה בפי כל והוה לה שם שקראו לה עלמא חשיב שם השנוי לשם עיקרי. אלא דאכתי לא נתיישבה דעתי בחילוק זה, דאדרבא איכא למימר איפכא, בשינה הוא עצמו את שמו הוי שם השנוי עיקר משום דבדידיה תליא מילתא, ורשאי הוא לשנות את שמו ולהקרא בשם שהוא רוצה בו, אבל בשינו את שמו אחרים לאו כל כמינייהו דאחרים לשנויי שמו. וכן יש להוכיח מתשו' מרן הוב"ד בג"פ ס"ק ל"ב דכתב וז"ל: דכונתו לעקור שמו הראשון ולהקרא בשם שני, וכל כי האי גוונא שם שני עיקר. אבל אם העולם מאליהם קרו ליה בשם שני בלא סיבה חזקה והוא הסכים לדבריהם דקרו ליה ועני בשם שני אמנם לא נתכוון לעקור שמו הראשון ואיכא דקרו ליה בשם הראשון ואיכא דקרו ליה בשם שני בכה"ג לאו שם הב' עיקר עיי"ש. מוכח מדבריו דאדרבא שנוי השם שנעשה על ידו חשוב טפי ולכן נראה עיקר כמ"ש רמ"א דל"ש בין מחמת חולי לסיבה אחרת וההיא דפעסלן שאני משום דמעיקרא לא נתכונה לעקור שמה הראשון אלא להוסיף שם על שמה כדי שיהא שנוי בקריאתה בתוספת שם זה, והילכך אפי' אי קרו לה כו"ע בשם השנוי לבד, לא משגחינן בהן לעשותו עיקר. וההיא דאסתר ומלכה הוי שנוי השם גמור, דקרו לה בשם מלכה דוקא וכ"כ הב"ש בס"ק ל"ד דלדעת רמ"א כל שנוי השם מאיזו סבה שתהיה חשוב שם השנוי עיקר לאקדומי, ואולם הג"פ בס"ק צ"ב אחרי שפלפל בדי"ז, זו הלכה העלה וכתב: הכלל העולה דיראה לע"ד דע"כ לא אמרו דשם שני עיקר אלא בנשתנה שמו מחמת חולי או בבורח מחמת מרדין דמכוין לעקור שמו הראשון אבל אם שינה שמו לסיבה קלה ואינו מכוין לעקור שמו הראשון בכה"ג לא אמרו דשם שני עיקר. וגם אין לומר דשם הראשון עיקר אלא דנין אותו כמי שיש לו שני שמות והשם דקרו ליה רובא עיקר וכו' עיי"ש.
שו"ר בתשו' פרח מטה אהרן סו' סי' (כ"ה ד' ס"ג ע"ג) דכתב דאפי' בשינה את שמו מסיבה חזקה לא הוי שם השנוי עיקר דדוקא בשם שמחמת חולי הוא דחשוב עיקר משום דלא עביד להשתנות משא"כ שנוי השם שמחמת סיבה אחרת לאו דקיימא הוא, ועביד להבטל בהבטל הסיבה.
ומרן הגאון השד"ח ז"ל (מער' הגט סי' ל"ח סעיף י"ז) הביא להקת הפוסקים שנשאו ונתנו בדי"ז, ומכל האמור ומדובר יוצא: דע"כ לא נחלקו הפוס' וס"ל דשם שנוי עיקר אלא דוקא בשינה את שמו מחמת סיבה חזקה כגון מרדין או חובות או משום סגולה, דכל אלו וכיוצא בהם ניח"ל לעקור שמו הראשון, ולהקרא בשם השנוי, ובזה הוא דחשוב שם השנוי עיקר. אבל כל שאינו לסבה חזקה כגון עובדא דנד"ד דלזכר הנס שנעשה לו שינה את שמו לשם אחר והוא חותם בב' השמות ומקדים שם ראשון וכ"ע קרו ליה בשם הראשון באופן דשם השינוי זה איננו מתחזק אלא ע"י חתימתו והוא הרי מקדים אותו פשיטא דאנן נמי כתבינן שם העריסה לעיקר. ועדיפא מינה כתב הג"פ שם בס"ק צ"ט במי שהיה שמו יוסף ונשתנה שמו מחמת חולי והכל קורין אותו ישראל וכן כשחותם חותם יוסף ישראל וכשקורין אותו לתורה קורין אותו יוסף ישראל דעת מהר"י וייל היה להקדים שם השנוי, ומרן הג"פ תמה ע"ז וכתב דבכה"ג היה נראה דאם הקדים שם השנוי פסול נמי הוי. ואעפ"י דצידד שם לומר דלא משגחינן בחתי' כיון דניכר לנו טעותו, מ"מ למסקנא דמלתא כתב: לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, ומסיק דבכה"ג טפי עדיף להקדים שם הראשון עיי"ש וא"כ כתב לשם שנשתנה מח"ח וכו"ע הוו קרו ליה בשם השנוי, ק"ו מעתה לספיקא דידן דהוי שנוי השם שלא מח"ח וכ"ע לא קרי ליה בשם זה, וכי תימה דע"כ לא קאמר הג"פ להקדים שם הראשון אלא משום דעולה וחותם בקדימת שם הראשון משא"כ בספיקין דאינו אלא חותם לבד, הא ליתא כמ"ש בשד"ח (סי' ל"ח ס"ק ט') דבחדא מינייהו סגי וא"כ כיון דחותם בהקדמת שם העיקר חשוב הוא עיקר ואנן נמי מקדמינן ליה בכתיבת הגט.
תבנא לדיננא: מכל האמור יוצא לדון בנ"ד דכיון דשם הב' הוי שם השנוי צריך לכתוב דמתקרי ביניהם כמ"ש בסעי' ג', אבל לענין אקדומי כיון דשם שנוי זה לא נעשה מחמת סיבה חזקה לא חשיב עיקר, וצריך איפוא להקדים שם העריסה. ובכה"ג ודאי דכו"ע מודים דאזלינן בתר חתימתו לאקדומי וז"ב.
פש גבן לברורי הספק החמישי דשמא מאחר דאיכא כמה ספיקות בס' כתיבת שמות אלה, אולי עדיף טפי לעשות בזה כהוראת מהרימ"ט ולכתוב דמתקרי בכור לרמוז על שני השמות האחרים ובזה הוה פלטינן מכל הנך ספיקי.
ו. הוראת מהרימ"ט לכתוב דמתקרי
הוראת מהרימ"ט ז"ל דהורה לכתוב דמתקרי ולרמוז השם שנשתקע נאמרה, במי ששמה אבגלי, ואין אתנו יודע אם הוא יוצא משם אביגיל או שהוא שם בפני עצמו, לכן לצאת מידי ספק של כתיבת ב' גיטין. חידש לן תקנתו זאת לכתוב השם הידוע לכל בתוספת דמתקרי קודם השם להורות שיש לה שם אחר. מהוראה זאת לא למדנו אלא להיכא שנסתפק לנו אם יש לו שם אחר. אבל בברור לן שיש לו שם אחר היה מקום לומר דלא מהני סברת מהרימ"ט זו וצריך היה לכתוב את השם השני בפרוש. ועיין להגאון מהריט"א בשמחת יו"ט (סי' י"ג ד' נ"א ע"א) דנראה מדבריו דגם הוא ס"ל דהיכא דברור לנו שיש לו ב' שמות לא נאמרה הוראת מהרימ"ט. אולם כבר פשטה הוראה זאת ברוב בתי דינים לעשות כהוראת מהרימ"ט זו אף בשני שמות חלוקים וכמו שכן אסף וקיבץ השד"ח ז"ל להקת רבנים שעשו הלכה למעשה בכגו"ז לרמוז בדמתקרי. עי"ש בסי' ה' סעיף א' וקי"ל דמעשה רב. וכן מהניא הוראה זו אפי' לרמוז ב' שמות דכיון דכתיבת דמתקרי מורה על שם הנעלם, לא שנא בשם אחד או שנים הכל נרמז בדמתקרי וכמבואר שם בסעיף ג'.
ז. הוראת מהרימ"ט אם נאמרה גם בשם הכנוי
ברם מה דאיכא לאיסתפקי הוא בגוונא דנ"ד ששני שמותיו נעלמים ואינו ידוע לנו אלא בשם הכינוי דוקא ולפי מאי דנהגינן אנן לכתוב בשם הכינוי של בכור וכיוצא בו המכונה, אפשר דאין תיבת המכונה מורה על שני שמות הנעלמים.
איברא דמצד הסברא היה נראה דדא ודא חדא היא ול"ש, אך חזינא להשד"ח (שם בסעי' ה') דאייתי לן פלוגתא דרבוותא בזה אם מהניא הוראת מהרימ"ט בכגון זה או לאו. ושם אייתי לן דברי הרב זכרנו לחיים, דאסברא לן טעם החולקים בדבר, דס"ל: דלא נהגו גדולי המורים לעשות כהוראת מהרימ"ט אלא דוקא בשם שנשתקע כדי שלא להכנס בסלע המחלוקת בכתיבת שם שנשתקע, וזה לא שייך בשם של כינוי דלא מיקרי נשתקע שם העצם, משום דכו"ע ידעי דכל מי שנקרא בשם כינוי זה בהכרח יש לו שם העצם אחר שהוא שמו דמלידה, וא"כ דנים בו כאלו לא נשתקע שמו וכותבים שמו והמכונה פ' ע"כ.
והכי חזינא להרב גט מקושר בולה (בסי' מ"ז סעי' כ"ד בד"ה גם מ"ש) דמדבריו נלמוד דלא נאמרה הוראת מהרימ"ט זו בכה"ג, וטעמא טעים לן דדוקא בדמתקרי הוא דמהני לרמוז שם הנעלם כיון דהוא מילתא יתירה, ובזה סגי לכתוב רק אנא פ' ומדכתב דמתקרי ע"כ לאורויי אתא דיש לו שם אחר, משא"כ בהמכונה לאו מילתא יתירה היא דכיון דהשם עצמו הוא כינוי, כך דרך העולם לכתוב המכונה על שם הכינוי. ומתוך זה מסיק דבמקום דלא קפדי אנתינת שני גיטין אין לסמוך ע"ז לכתחילה, וכן בקודש חזיתיה למהריט"א שם דגם הוא ס"ל כד' הג"מ הנ"ל כוותיה ומטעמיה עיש"ב.
ומהאמור אתה למד דלא מהני כתיבת שם הכינוי בתיבת המכונה לרמוז על שני השמות האחרים. אי בעית אימא מטעמא דכתב בזכרנו לחיים: דכיון דכו"ע ידעי דכל הנקרא בשם הכינוי בהכרח יש לו שם אחר וא"כ חשיב כלא נשתקע שמו כלל. ולא מהני בה הוראת מהרימ"ט. ואי בעית אימא מטעמא דמהריט"א והג"מ: דאין כתיבת המכונה מהני לרמוז שם הנעלם. ונ"מ בין שני הטעמים, דלטעמא קמא אפי' לכתוב שם הכינוי בדמתקרי לא מהני, ואילו לטעמא בתרא שפיר מצינן לכתוב שם הכינוי בדמתקרי ולרמוז שני שמות האחרים. ומתשובת הג' מהריט"א שהזכרנו לעיל נראה דחשש לשני הטעמים הנ"ל ומשמע דס"ל למיחש לתרוייהו לחומרא וליכא שום תקנה בשם של כינוי כהוראת מהרימ"ט לא בהמכונה ולא בדמתקרי.
איברא דהג' שד"ח שם אייתי לן מערכה מול מערכה דרבים וכן שלמים סוברים דגם בהמכונה מהניא הוראת מהרימ"ט, ושכן עשו הלכה למעשה כיעו"ש מ"מ לבי מהסס טובא לעשות כן לכתחילה, כיון דאית ביה ספיקי טובא להחמיר: חדא דאפשר שלא אמרה מהרימ"ט אלא בספק שם אחר. ולא בברור שני שמות. שנית דילמא לא נאמרה אלא בנשתקע והכא לא חשיב נשתקע. ג' שמא אין תיבת המכונה מהניא לרמוז השם הנעלם, ובהצטרף כולהו תלתא בחד קינא. ודאי דאזלינן לחומרא ולעיקרא דמילתא די"ז דמהרימ"ט חידושא הוא, והרבה מן הפוסקים לא ס"ל כוותיה ולא נתקבלה הוראתו אצלם, ובכל כי האי גוונא אומר אני דלכתחילה אין לך בו אלא חדושו, וכיון דחשו חכמים בכתיבת הגט לכותבו באופן ברור וסמא בידן לכתוב את השני השמות בדמתקרי ודאי דהכי הוה עדיף טפי.
ח. שם הנעלם מקריאה ולא מידיעה אי חשיב נשתקע
ואכתי נשאר לן לברורי, דאולי כיון דבנ"ד כו"ע לא ידעי כלל בשני שמות אלה. ולא קרו ליה אלא בשם הכינוי לבד, וגם בעלותו לתורה איננו עולה כי אם בשם זה שמא חשיבי הנך שני שמות כשם שנשתקע שאין להזכירו בגט, ואולי דמשום זה טפי הוה עדיף לנהוג כהוראת מהרימ"ט מלהכנס בספק מחלוקת הזכרת שם שנשתקע, ואפי' לפי מ"ש לעיל משם ספר זכרנו לחיים, דס"ל דאדרבא לא חשיב כלל כנשתקע מ"מ מסתייא לן לומר כן בשם אחד דוקא שהוא עכ"פ מוכרח וניכר בידיעה, אבל בשם השני הוי כנשתקע לגמרי ואיך יהיה אפשר לנו לכותבו ולומר עליו דמתקרי והוא באמת לא נקרא בשם זה כלל? וכמו שכן הוא באמת דעת הרב מוהרמ"ב הנז' בתשו' מהריט"א הנ"ל.
ואולם חזינא למהריט"א ז"ל (שם) שפלפל בחכמה ואסברא לן מילתא בטעמא, דכיון דכו"ע ידעי שיש לו שם אחר שאינם מכירין בו, ובראותם השם הכתוב יאמרו ודאי דזה הוא שמו ולא יבואו להוציא לעז, כך נמי בשני שמות ליכא למיחש ללעז, דהרואה אומר שמא באמת היו לו שני שמות ושניהם היו נעלמים מאתנו, וכללא כייל לן: דכל שלא יש בגט דבר הסותר להידוע, ליכא למיחש ללעז וע"ז הרבה להביא ראיות חזקות ואמתיות לקיים סברא נכונה זאת וכל ישר הולך יראה כי כל דבריו הם חזקים ומצודקים ואינם צריכים חיזוק, ולפי"ז יוצא דגם שני השמות לא חשיבי נשתקע ושפיר מצינן למכתבינהו.
פש גבן מעתה לברורי אם אפשר לכתוב דמתקרי בכגו"ז ואולי דמתקרי האמור בו משוי ליה לגט מזויף. וגם ע"ז גליה לדרעיה מהריט"א ז"ל ואסיק למילתיה: דאפשר לרמוז בדמתקרי משום דמובן דמתקרי לאו היינו לומר שהוא נקרא בו היום, אלא הכונה היא להורות ששמו כך, וכלל זה מסור בידינו: דכל דאין לנו ראיה מפורשת לפוסלו אין לנו לומר סברא מדעתנו ואפי' להחמיר עיי"ש, ומעתה אף אנו נאמר בנ"ד דאריך שפיר לכתוב דמתקרי אפי' על שם השנוי שהכונה היא להורות שיש לו שם זה לשם שנוי, ומכ"ש בנ"ד דאיכא עוד מעליותא דחותם שטרתיו בשני השמות הנעלמים אלה. וכבר כתבנו דגם על שם החתימה שייך שפיר לכתוב דמתקרי כמ"ש בסעי' ג'.
ט. אם חתימה מצלת מדין נשתקע
לפי מה שנתבאר לעיל סעיף ג' מחלוקת הפוסקים אם בשם שהוא חותם ראוי לכותבו בדמתקרי משמע דכ"ע ס"ל דחתימה מצלת מדין נשתקע. וכן מבואר בדברי מרן ז"ל (בסי' קכ"ט סעיף י"ח) דכתב ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לס"ת וחותם כתביו ושטרותיו, אותו השם הוא עיקר, ודי"ז הוא נלמד ממ"ש בקונטריסים שהביאו מרן הב"י שם, ובקונדריסים מוכח להדיא דלא בעינן תרוייהו: עליה לתורה וחתימה כדי למחשביה לשם מובהק, אלא בחד מינייהו סגי. דהא כתב שם וז"ל: בקונדריסים אהאי עובדא דשמה רבקה וכו' ודי"ז בנשים לבד, אבל באנשים אינו כן ששמם מובהק, ע"פ ס"ת או עפ"י חותמו בכתביו ושטרותיו ומשמע נמי דאפי' אם החתימה אינה מתאמת עם השם דקרו ליה עלמא, אפי"ה שם החתימה הוא עיקר. דהך פסקא דקונדריסין קאי אהך עובדא דרבקה שנשתנה שמה לחנה ובפי כל נקראת רבקה, וע"ז כתב דבאנשים בכגו"ז אזלינן בתר חתימה, דאם החתימה הוי בשם אחד, אע"ג דכו"ע קרו לה בשם אחר, שם החתימה הוא עיקר דלהכי מהניא חתימה דלא לשוויי כשם שנשתקע, ואדרבא מחשיב ליה לעיקר לאקדומי. דבר הלמד מדברי מרן ז"ל אלה דשם שהוא חותם בו הויא עיקר אעפ"י שנשתקע. ועיין בס' פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ה דפלפל בחכמה בדברי מרן אלה ומסיק בפירושו כדכתיבנא.
שו"ר להג' שד"ח ז"ל (בסי' מ"ה סעיף ה') דנשא ונתן בזה וגם הוא למד מדברי מרן אלה דשם החתימה לא חשיב נשתקע ואייתי לן נופך מדיליה מ"ש במש"ל (פ"ג מה"ג הי"ג) באופן שאחרי כל האמור תורה יוצאה דשם שהוא חותם בו לא חשיב נשתקע.
ומעתה תבנא לדיננא ואומר אני דבנ"ד דהוי שמו הידוע לכל שם הכינוי ושני שמותיו האחרים לא נשתקעו ממנו שהרי חותם בהם בכגו"ז מודים דלא חשיבי כלל נשתקע ולא מהני בזו הוראת מהרימ"ט לא לכתוב המכו' בכור ואפי' לכתוב דמתקרי בכור לא מהניא ומכ"ש הוא דלאו שפיר הוא לכתחילה לכתוב שם הכינוי לבד ולהשמיט שני השמות שהוא חותם בהם, ולכן חזרנו על כל הצדדים ולא מצאנו דרך מרווח אלא לכתוב שני השמות בהקדמת שם העריסה, מטעמא דכתיבנא בסעי' ה', ודמתקרי על שם השנוי כמ"ש בסעיף ב', והמכונה בכור, כנהוג אצלנו.
זה הוא מה שנ"ל להלכה, ולמעשה אלך לי אל הר המר תנא ירושלמאה דבי נשיאה מר ברישא כמוהר"ר חמ"א יצ"ו ראש"ל בעיקו"ת ירושת"ו ואם יסכים עמי להלכה ולמעשה ישמח לבי גם אני.