סימן עא

(לאה"ע סי' קל"א – קל"ג)

- מומר שמינה סופר ועדים ושליח -

ב"ה, ה' מנ"א תרצ"ג.

 

שאלה.

אשה צעירה שבעל נעוריה עזבה לאנחות והמיר דתו ונשא לו אשה נכרית, ובעמל רב והשתדלות מרובה הצליחו חביריו מקודם, לקבל ממנו כתב הרשאה שבו מנה את פ' לסופר ומוסר הגט לאשתו ואת פ' ופ' לחתום בגט זה, ובטרם נסדר הגט מת אחד מן העדים וגם הסופר שנתמנה לכתיבת הגט אינו יכול לאמן ידיו לכתיבת הגט בכתב אשורית תמה וברורה, והואיל ואי אפשר להשיג מהמומר הזה כתב הרשאה אחרת, אשה עגונה זו צעירה לימים תשאר עגונה לכל ימיה.

שאלה זו עמדה לפני גאון דורנו הרה"ג הג' כמוהר"ר מרן אברהם יצחק הכהן קוק יצ"ו נשיא הרבנות הראשית בארץ ישראל, וכיד ה' הטובה עליו חבר תשובה ארוכה בבקיאות רחבה והסברה ישרה ומחוכמה מאד והעלה להתיר עגונה זו בכתב השליח לכתיבה ומסירתו לידה בעדי מסירה ובלא עדי חתימה. ובהרמנותיה דמרן מלכא יצ"ו אענה אף אני חלקי בעזרת החונן לאדם דעת ובה' אשים מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא:

א. עדי חתימה בגט

בעיקר עדי הגט נפסקה הלכתא בגמ' כר"א דאמר: עדי מסירת כרתי (גיטין פ"ו), אולם בדעת ר"א נחלקו רבותינו הראשונים ז"ל: הרי"ף ז"ל סובר שלר"א עדי מסירה עיקר, ובדיעבד גם עדי חתימה מכשירים את הגט משום דכל שיש עדי חתימה בגט והגט יוצא מתחת ידה הרי זה כאלו עדי חתימה אלה מעידים אף על המסירה (הרי"ף פ' השולח ד' ל"ו והמגרש פ"ו והר"ן שם) ולדעתו מחלוקת ר"מ ור"א הוא: דרל"מ דאמר עדי חתימה כרתי נעשתה חתימת העדים כגופו של גט, וכל שאין בו חתימה אף אם מסרו בפני עדים אינה מגורשת, כיון שלא מסר לה גט גמור מדין תורה, אולם גם כשחתמו בו עדים אינה מגורשת עד שימסור לה בפני עדים שאין האשה מתגרשת בגט עד שיעידו עדי מסירה שהגיע הגט לידה, וכן כתב הר"ן (גיטין ה') משם הירושלמי דאף לר"מ בעינן עדי מסירה (עין תוס' גיטין ד' ד"ה דקי"ל, והרא"ש פ' המגרש פ"ז ושלטי הגבורים פ' המגרש משם סמ"ג ור"י ורבינו שמואל) ור"א סובר שעדי חתימה אינם מעיקר הגט ואם לא חתמו עדים בגט מתגרשת לכתחילה בעדי מסירה אלא שגם בעדי חתימה מתגרשת בדיעבד, דכיון שעדי חתימה מעידים על מעשה הגט והגט עצמו יוצא מתחת ידה לפנינו הרי זה כאלו העידו גם על המסירה, וזהו דקדוק לשון הרי"ף שכתב: שעדי מסירה עיקר, כלומר שגם כשהכשרנו בעדי חתימה אינו אלא משום דחשבינן להו כאלו היו עדי מסירה, ובזה מסולקת השגת הרא"ש ע"ד הרי"ף שכתב: ולדברי רב אלפס לא ידענא מאי עיקר וטפל שייך במידי דאורייתא, כיון דסגי בעדי חתימה או בעדי מסירה, אמאי בעינן לכתחילה עדי מסירה, ולמה הם עיקר יותר מעדי חתימה? ע"כ, ולפי מ"ש הר"ן בדעת הרי"ף אין כאן תימה, שהואיל ועדי חתימה מכשירים את הגט משום דהוו להו כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו, ובידוע שהבעל מסרו לה, ונמצא כאלו הם עצמם מעידים על המסירה, וכיון שעדי חתימה אינם מכשירים את הגט, אלא משום דחשבינן לעדותיהו כעדות מסירה לכן הדין נותן שלא נכשיר גט בעדי חתימה לבד אלא בדיעבד. וזהו מעיקר הדין אבל מתקנת חכמים שיחתמו העדים בגט, ושינתן לכתחילה בעדי מסירה משום תקנתא דהאשה שאם ימותו או שילכו עדי מסירה למדינת הים, יתקיים הגט על ידי עדי החתימה, ואם יאבד הגט יתקימו גרושיה על ידי עדי מסירה. וזו היא שיטת הרמב"ם ומרן ז"ל, שכתבו: תקנת חכמים היא שיהיו העדים חותמין על הגט, שמא יתן לה גט בפני שנים וימותו וכו' אעפ"י שהעדים בתוכו, נותנו לה בפני שנים וכו' שעיקר הגירושין בעדי מסירה, חתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין, הרי זה כשר הואיל ועדים שבו כשרים והרי הגט יוצא מתחת ידה (ה"ג פ"א ה' ט"ז ובלח"מ שם שו"ע סי' ק"ל סעיף ו' וקל"ג סעיף א').

ובכנה"ג (סי' קל"ג הגהב"י ס"ק א') כתב דאי אפשר לומר בדעת ר"א שאף עדי חתימה כרתי, מדאמרינן בגמ': מאן תנא דלא כר"א, דאי ר"א כיון דאמר ע"מ כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו מגרשה (גיטין פ"ו) ואם איתא דר"א מכשיר בעדי חתימה לחוד מאי קושיא? אלא ודאי צ"ל דר"א סבר דע"מ לחוד כרתי ולא ע"ח לחוד והרי"ף והרמב"ם פסקו כר"א בעדי מסירה. וכר"מ בעדי חתימה ע"כ. דבריו אלה נפלאו ממני דהנה ראיתו (מסוג' דפ' המגרש) לאו ראיה היא לע"ד, שהרי כתבנו שגם הרי"ף ודעמיה לא הכשירו בעדי חתימה, אלא כשהגט יוצא מתחת ידה, ומשום דחשבינן לעדי חתימה כאלו היו עדי מסירה, וכיון שגם עדי מסירה אינם מכשירים גט זה למאי דס"ד דר"א בעי נתינה מבוררת לשמה כל שכן הוא שלא יתכשר בעדי חתימה, שגם הם לא ידעו בהי מנייהו מגרשה, ואפילו למסקנא דגמ' דלא בעי ר"א נתינה לשמה אין להכשיר גט זה, שלא הכשירו עדי חתימה אלא במקום שהגט יוצא מתחת ידה ומשום דכל גט כתוב וחתום למסירה עומד, אבל בנתערבו שני גיטין שצריך לתת שניהם לשתיהן אין עדות החתימה מועילה להכשיר עד שיהיו עדי מסירה במסירת שני הגיטין ולשתי הנשים.

וביותר תמה אנכי על מסקנתו של הכנה"ג: שהרי"ף והרמב"ם פסקו כר"מ וכר"א, ודברים אלה לא נתנו להאמר לע"ד שדוקא במקום שלא נפסקה הלכתא בגמ' הולכים בשניהם להחמיר, אבל במקום שנפסקה הלכתא כר"א אי אפשר לפסוק בשניהם לקולא שאם נמצאו עדי חתימה פסולים להכשיר הגט על ידי עדי מסירה, ואם נתן לה הגט בינו לבינה תהיה מגורשת כדעת ר"מ דעדי חתימה כרתי, ולא זו הדרך שלמדונו רבותינו בהלכה אלא כללא אמרו: אי כב"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב"ה כקוליהון וכחומריהון (עיין עירובין ו') ולכן מחוורתא לע"ד שהרי"ף והרמב"ם ומרן פסקו כר"א דע"מ כרתי אלא שלדעתם גם ע"ח כרתי בדיעבד משום דהוו בעדי מסירה וכדכתב הר"ן: אבל דעת הרי"ף אינה מוסכמת להלכה שתלמידו רבינו אפרים חלק עליו וסובר דלר"א דקי"ל כוותיה אין האשה מתגרשת אלא בעדי מסירה הלכך אם נתן לה הגט בינו לבינה אעפ"י שחתומים בו ע"ח אינה מגורשת. ומה שהכשירו בע"ח לבד, היינו משום דאמרינן כיון שהגט חתום כדינו, בודאי שמסרו לה בעדי מסירה. ועין הר"ן (והג"א פ' המגרש שם) וזו היא דעת רש"י והתוס' (עין גיטין ד' תד"ה דקי"ל, ומ"ד ד"ה רבי אליעזר והרא"ש והטור סי' קל"ג) וזו היא דעת הגאונים שהזכירה הרמב"ם ז"ל (ה"ג פ"א ה' מ"ז ומרן שו"ע סי' קל"ג סעיף א') והח"מ (שם) כתב בדעת הגאונים אלה: כלומר, כיון דרבנן אמר בעינן עדי מסירה אם עבר אדברי חכמים פסול, ע"כ, ולע"ד הדבר ברור שדעת הגאונים אלה היא דעת רבינו אפרים שסובר שאם נתן לה בינו לבינה הגט פסול, כלומר שאם נשאת תצא, ומה שלא אמר הגט בטל הוא משום שאין פסולו בגוף הגט, הואיל והוא נכתב כדינו אלא שמסירתו נעשית שלא כהלכה. תדע שהרי מרן (בשו"ע סי' קל"ג סעיף א) פסק: י"א שאם נודע שנתן לה בלא עדי מסירה אעפ"י שעדים חתומים בו פסול, והלא מרן עצמו סובר שבאין עליו עדי חתימה ולא ידעינן אם נמסר בעדי מסירה כגון אשה המביאה גט לפנינו מחזקינן לה שלא נתן בעדי מסירה גט. בטל לדעת הסוברים דעדי מסירה לחוד כרתי ולא עדי חתימה (עיין ב"י סוס"י ק"ל). דון מינה בידוע שלא נתן בעדי מסירה אפילו שיש בו עדי חתימה הגט בטל לדעתם, ולפי"ז הי"ל לכתוב בסי' קל"ג יש אומרים שאם נודע שנתן לה בלא עדי מסירה הגט בטל.

מזה אתה מוכרח לומר דקושית מרן הב"י על הטור היתה על מה שכתב אם נשאת בו לא תצא. ולדעת מרן הגט בטל ותצא אפילו אם נשאת. ולעיקר השגת מרן הב"י על הטור נלע"ד לומר: דהטור איירי באופן שמסופק לנו אם נתן בעדי מסירה או לא, ולכן אין הגט בטל אלא פסול ואם נשאת בו לא תצא. מהאמור למדנו שלכל הדעות גט שנתן בעדי מסירה בלא עדי חתימה כשר לכל הדעות, וכ"כ הב"ש (סי' קל"ג ס"ק ב') ואין זה דומה לגט שלא כתב זמן שהוא פסול והלא כתיבת זמן בגט הוא נמי מדרבנן (עיין גיטין י"ז) והעדר הזמן שהוא מתקנת חכמים פוסל הגט? דשאני תקנת זמן בגיטין שאם לא נכתב זמן גורם לתקלה, שמא יחפה על בת אחותו או שמא תטרוף פירות נכסי מלוג שמכר בעלה שלא כדין, אבל באין עדי חתימה בגט אין כאן תקלה שאין בית דין משיאים את האשה עד שתביא ראיה שנתגרשה בעדי מסירה, אלא שמשום תקנת האשה שמא ימותו או יסעו עדים למדינת הים, תקנו להחתים בגט לכל מר כדאית ליה, ותקנה זו אינה חובה אלא עצה טובה היא לתקנת האשה, וכן כתבו התוס' ורש"י (גיטין ג' ד"ה רבי אלעזר) דלרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי מכשיר בעדי מסירה אפילו לכתחילה.

ומה שאמרו התקין ר"ג שיהיו העדים חותמין על הגט לא שצריך לעשות כן אלא תקן שילמד להם לעשות כן וכ"כ הרא"ש (פ' השולח פ' י"ב), ובקרבן נתנאל (שם אות ג') כתב שגם הרי"ף סובר כן וכ"כ הב"י (סי' קל"ג) משם הרשב"א ופירש מ"ש הטור תקנו חכמים להחתים עליו שני עדים, לא תקון ממש קאמר אלא כעין עצה טובה היא, ע"כ. וכ"כ הב"ח (ריש סי' ק"מ) וב"ש (סי' ק"ל ס"ק א') ואף התה"ד סבר שתקנת חכמים בעדי חתימה אינה אלא עצה טובה ומפני תקון עולם, והלכך בזמן הזה שקורעים הגט וגונזים אותו בבי"ד ואין האשה באה לבי"ד וגטה בידה להנשא בו או לגבות כתובתה, לא היה צריך להחתים עדים בגט לכתחילה, אלא משום דכמה סתמות משניות וברייתות סברי כר"מ מפקינן נפשין מפלוגתא כדי שיהיה בהיתר גמור ושלא להוציא לעז על נשואי בנות ישראל (תה"ד סס"י קל"ב); הרי שמעיקר ההלכה בזמן הזה שגונזים הגט אין צריך בעדי חתימה אפילו לכתחילה, אלא שמשום שופרא דגט, לאפוקי נפשין מפלוגתא, ומסתברא ודאי שלא נאמר דבר זה אלא לכתחילה, ובמקום שאפשר, אבל במקום שחומרא זו גורמת עגונא דאתתא לכל ימיה אין זו אלא חומרא דאתיא לידי מכשול עון, ומצוה עלינו לבקש היתר לעגונא דאיתתא. ועוד שהרי דומה לזה תקנו לכתוב בגט מן יומא דנן ולעלם, ובכל זאת אם השמיט תיבות אלה אין הגט נפסל, ומבמקום עגון תתגרש בו לכתחילה וכמ"ש הפר"ח (סי' קכ"א סעיף כ').

והנה הרדב"ז בתשובותיו (חדשות סי' תשצ"ה) הוסיף לתת טעם למנהגנו להחתים עדים בגט: א] כדי לקיים תקנת חכמים הקדומה שראוי להחזיק בה גם אחרי שנתבטלה טעמה; ב] דגם עתה טעמא של התקנה קיים והאשה צריכה גם עתה גט זה לראיה גם כשהוא קרוע, וגם לטעמים אלו אין לפסול בדיעבד, הואיל ועיקר התקנה היה רק לעצה טובה ולתקנתה של האשה, ובמקום שתקנה זו תהיה לה לקלקלה לא ניחא להי לרבותינו בתקנה זו. וזהו נמוקו וטעמו של הב"ש. שכתב: והיכא דאמר לשלשה שיכתבו ויחתמו ומת אחד מהם יש לומר במקום עגון ודחק שכשר, אלא שלא יחתמו כלל ויתנו לה לפני עדים, דהא לשיטת הרי"ף והרמב"ם כשר אף לדידן כתבתי ר"ס אם נתן הגט בלי ע"ח כשר כן הוא במקום דחק ועיגון, וכן משמע ר"ס ק"מ מ"ש הטור בשם העיטור, וע"ש בב"ח עכ"ל. וכונתו ברורה לאמר דאף לדידן דס"ל כתה"ד דלכתחלה צריך להחתים עדים משום שופרא דגיטין [וכמ"ש הב"ש עצמו בריש סימן זה] אין זה אלא לכתחילה אבל בדיעבד כשר, ובמקום דוחק ועגון דינו כדיעבד. ולמד זה מדברי הטור שפסק: אמר לשליח הולך גט לאשתי בפני עדים ואם יאבד תכתוב גט אחר עד שיבוא הגט לידה וכו' אם כתב הוא בעצמו ונתנו לה בפני עדים כשר ותנשא בו לכתחלה והב"ח כתב על זה: ואע"ג דמסקנת הטור דעדי חתימה לחוד אינו כשר לכתחלה וכו' כבר כתב הב"י דאינו אלא כעין עצה טובה שמא ימותו עדי מסירה. אבל מצי למסמך אעדי מסירה לחודיהו ותנשא לכתחלה.

ומזה למד הב"ש דבמקום עגון כגון שמת העד וצריך לחזור אחר המגרש למנות אחר לחתימה כשר לתת הגט לכתחלה בעדי מסירה. ומזה נלמוד עוד שאע"ג שהמגרש מסר ביד השליח גט חתום בעדי חתימה אין אומרים שקפיד הבעל שלא לתת גט אלא בעדי חתימה ומסירה. ומכל שכן היכא שמנה עדים לחתימה אומדין דעתו שלא אמר זאת לקפידא. וכל רצונו הוא שיגיע גט כשר לידה ותתגרש בו. הנה הפ"ת (סי' ק"ל ס"ק א') כתב בשם הרש"ל דאין להכשיר גט בלא עדי חתימה לכתחלה שהוא נגד התקנה דא"א לפרש שאינה אלא עצה טובה, מדנקיט לה במתני' גבי אינך תקנות משמע דהוא נמי תקנה, ובגמ' איתא להדיא: תקינו רבנן. משמע דתקנה היא וכו' ועוד מאחר דנהגו כ"ע לחתום עדים, אם יתנו בלא עדים אין לך לעז גדול מזה וכו' וא"כ כל זמן שלא נשאת ואין לחוש לעגון ראוי שיכתבו גט אחר, ודוקא כשנתנו הגט מאחר שנתגרשה בו מדאורייתא הוא שראוי לחוש לעגון ותנשא בו, אבל כל זמן שלא נתנו אפי' אם יש לחוש לעגון אין ראוי לתת לכתחלה נגד התקנה דאיכא למיחש ללעז ומאחר שג"כ לר"מ פסול מדאוריתא, ע"כ. והנה מ"ש הרש"ל דאי אפשר לפרש תקנה זו משום עצה טובה מדנקיט לה במתניתין גבי אינך אין זה מחוור לע"ד, דבמתניתין תני כל הנך תקנות שהן מפני תקון העולם ואין זה מוכרח שכולן תהיינה שוות בטעמן ודינן, והא כדאיתא והא כדאיתא, ואדרבה ממה שפי' בגמ' דתקון העולם שבתקנה זו הוא דזמנין דמייתי סהדי אי נמי זימנין דאזלי למדינת הים, מזה מוכח שתקנה זו היא עצה טובה וכדאמרן לעיל משם התוס' ורש"י והפוסקים הראשונים. וממה שנהגו כ"ע לחתום נמי אין זה לעז אם יתנו בלא עדי חתימה על פי הוראת בית דין שכל דבר שנעשה בהוראת בית דין משום עגון ושעת הדחק אין בו משום לעז אלא אדרבה כל השומע יאמר שדקדקו בי"ד בדבר והכשירוהו. ועוד אני אומר לע"ד שלא אמר הרש"ל כן אלא כשהמגרש הוא לפנינו דאפשר לפייסו או לכופו, בדרכי ההיתר, למנות עדי חתימה אבל כשהמגרש הוא במקום אחר ושלח הרשאתו למקום הנתינה הרי זה דומה למה שכתבו רוב הפוסקים דאם נשלח הגט ממקום למקום, חשוב כשעת הדחק ומקום עגון (עיין שד"ח אס"ד מערכת גט סי' כ"ט סעיף א' וסעיף ו' ותשובת הרא"ש כלל מ"ז סס"י ב'). נוסף לזה בנדון דידן שהמגרש המיר דתו ובקושי רב הושגה הרשאתו, ואין לך מקום עגון גדול מזה (עין שד"ח שם סעיף ג') ובודאי הגמור שגם הרש"ל יודה שאפשר לסמוך אעדי מסירה לכתחילה, דעגון ודאי עדיף מדיעבד ומנתן הגט. מכל האמור אנו למדים להכשיר הגט בעדי מסירה לחוד, אפילו שאין בו עדי חתימה, במקום עגון ודאי ושעה"ד וכמ"ש הב"ש.

ב. עדי חתימה שמנה המגרש

אולם עדיין נשאר לנו מקם עיון בדין זה ממ"ש הב"ש שכיון שמנה המגרש עדים לחתימה גלה דעתו שהוא רוצה שלא ימסור הגט לאשתו, אלא כשיחתמו עדים אלו שהוא מנה אותם, וכיון שמת אחד מהם בטל שליחותו, והרי זה דומה לאומר לעשרה אנשים כלכם חתומו, שצריך שיחתמו כלם, לרבי יוחנן שנים משום עדים והאחרים משום תנאי, ולר"ל כלם משום עדים. ואם מת אחד מהם קודם חתימה, הגט בטל. (אה"ע סי' קכ"א סעיף ט') ועוד הביא ראיה ממה שכתב הטור ז"ל בדין חתם סופר ועד פסול לדעת התוס' לפיכך אם אמר לשנים: כתבו גט ותנו לאשתי לא אמר כלום. כי הסופר היה צריך לחתום עם השנים וזה א"א [טור אה"ע סי' ק"ל], ואם איתא דעדי מסירה לחוד כשר יכתבנו הסופר וימסרנו לה, מכאן מוכח דכל מקום שמנה עדים לחתימה אין להכשיר הגט על ידי עדי מסירה לחוד משום קפידא דהמגרש.

והנה מרן מהגראי"ק דחה ראיות אלה בהשכל ודעת כיד חכמתו הטובה עליו. ואני מוסיף לומר עוד שודאי אין אנו רשאים לאמוד דעתו של המגרש שהוא קפיד אלא כשמדגיש קפידתו בדבריו, כגון האומר "כלכם חתומו" שלא הוסיף בדבריו לומר כולכם, אלא כדי להדגיש קפידתו ובשיש טעם לקפידתו כגון בכלכם כתובו שרוצה לבישה בפני עשרה אנשים אלה, וכמ"ש רש"י (גיטין י"ב ד"ה וכלם) לא החתים בו, אלא לביישה בדברים אבל בלא זה אין אנו אומרים שקפיד בדבר, תדע שהרי אם אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין [גיטין שם] ולא עוד אלא אפילו במקום שנכר מדבריו שהוא קפיד כגון שאמר לשלוחו אתה הולך גט זה לאשתי, אם חלה או נאנס שלוחו יכול למנות שליח אחר במקומו (אה"ע סי' קמ"א סעיף ל"ח) והיינו טעמא דאמדינן דעתיה שלא קפיד לומר אתה הולך, אלא באפשר, אבל היכא שאי אפשר נוח לו למגרש שימנה שליח אחר במקומו כדי שיגיע הגט ליד האשה. ולפ"ז בנדון הב"ש שלא מנה אלא שני עדים אין שום הוכחה בדבריו שקפיד שיהיו רק שנים אלה עדיו. ואפילו אם נאנס או חלה אחד מהם שיתבטל מעשה הגט ונתינתו, ואין שום טעם לומר בדעתו שהוא קפיד, דמה איכפת לו אם שנים אלה יהיו עדים או אם לא יהיו עדים כלל, אלא דעתו הוא שאשתו תתגרש כדין וכהלכה. ואם כך הוא הדבר במנה עדים מדעתו, על אחת כמה וכמה כשהוא לא מנה עדים אלא שהסכים למה שהציעו לו בית דין. בודאי הסברא נותנת לומר שהוא לא קפיד כלל ורצונו הוא למלאות רצון מבקשיו ולשחרר את אשתו בגט כשר כדין וכהלכה כדי שתוכל להנשא לכל איש מישראל כחפצה ורצונה.

מאי אמרת שמא הוא רוצה לעשות כתקנת חכמים וכשופרא דגיטי. הא נמי ליתא: דכיון שחכמים עצמם אומרים שבמקום עגון ושעה"ד אין להצריך אפילו לכתחילה עד חתימה, אין לנו לחדש מדעתנו קפידא זו בדבר, שכל תקנה זו אפילו לדעת התה"ד והרדב"ז נתקנה לטובת האשה וכשהאשה מתעגנת על ידי כך לא ניחא להו לרבנן בתקנה זו שתהפך לקלקלתה של האשה. ומדברי הטור נמי אין ראיה, דהא טעמא דחתם סופר ועד הוא משום דחיישינן דלמא נפיק מיניה חורבא, דזימנין דאמר המגרש: אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, ומשום כסופא דסופר מחתמי ליה, כלומר: שאומר לסופר שהבעל אמר אמרו לסופר ויכתוב ויחתום ולפלוני שיחתום עמו ובעל לא אמר הכי, הלכך פסלינן שליחותו דסופר אף לכתיבה כדי שלא יבואו לטעות להחתימו בעד החתימה עם עד אחר. ועוד כשאמר לשנים כתבו משמעות דבריו ששניהם יחד יהיו שלוחים לכתיבה. וזה אינו מתקיים אלא בחתימה. שבחתימה שניהם מקימים שליחותם המשותפת וכיון שחתם סופר ועד פסול הרי לא נתקימה שליחותם. וממילא בטלה גם שליחות הכתיבה שנאמרה בדבור אחד. ובר מן דין כבר כתבנו דשאני שליחות שמתמנה על ידי הצעת אחרים. דהמגרש לא קפיד כלל אלא הוא סומך על דעת המציעים לו שליחות זו ורצונו הוא שיהיה הגט כשר ותתגרש בו אשתו כדין וכהלכה, וראיה לזה ממ"ש הרא"ש (כלל מ"ו סי' ג') בגט שחותמין בו שלשה וחתמו השנים בפני השליח והשלישי לא חתם בפניו שהוא כשר. חדא שהרי מצויין לקיימו כיון שהעידו עליו שני עדים, ועוד אף כשחותמין בגט אין רגילות שהבעל אומר "כלכם" אלא שהחכם הממונה על הגיטין אומר להבעל: אמור לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו. והוא עונה אחריו. וכי האי גונא לא מקרי כולכם ע"כ. ומזה נלמוד שבכל מקום שהמגרש מסכים ואומר מה שאחרים אומרים לו אין זה קפידא.

ומעתה כ"ש הוא לנדון דידן: שהמגרש הוא מומר שאינו מקפיד לעשות כתקנת חכמים, ולא לבזיונה דאשה שהרי היא המבקשת ממנו שחרורה ואין הוא מכיר עדים אלה שנאמר שרצונו הוא שיעשה גט זה דוקא על ידם, ונוסף על זה שאחד מהעדים מת ובמקום אונס ודאי לא קפיד שיהיו שניהם חותמים. ובתשו' ברית אברהם הוסיף לסתור דינו של הב"ש מתשו' מהרי"ק: בגט שכי"מ שנתן על תנאי ושלוחו מסרו בלא תנאי. וכבר דחה ראיה זו בנמוקים מוצקים וחזקים מרן מהראי"ק יצ"ו דכל דבר שנעשה בדרך תנאי או כל שליחות מיוחדת בצורת הפעולה, כגון ג"פ וגט מקושר פרושו הוי כתנאו. אבל מנוי עדים לגט אין זה אלא שאם יצטרכו עדים שיהיו אלה עדיו אבל אם לא צריך עדים לחתימה לא קפיד הוא שיחתמו עדים אלו או אחרים. ורצונו הוא שתתגרש בו אשתו ותהיה מותרת לכל אדם. ומרן מהראי"ק אנהירינהו לעינין בתשובת ר"ת שממנה מוכח שאין אנו תולין בקפידא במה שמנה עדים לחתימה. וכמ"ש ר"ת בתשובתו דמי קאמר כתובו וחתומו והבו לה בלשון קפידא? ע"כ, הרי לך ברור דכיון שלא אמר בלשון קפידא אפשר להכשיר הגט בע"מ במקום עגון, ולא עוד אלא שכל המחמיר בדבר זה ואומר שמא לא גמר לגרש אלא בגט שיש בו עדי חתימה הוא טועה טעות גדולה וכמ"ש ר"ת בתשובתו זאת. ובמשכנות יעקב הביא עוד ראיות לסתור דינו של הב"ש ממ"ש בדין עדים שאינם יודעים לכתוב מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו וכו', אמ"ל רבי יוחנן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה? (גיטין י"ט) ולשון זה משמע להמשכנות יעקב שבמעשה זה של הכשרת כתב העדים ע"ג סיקרא יש בו חשש ממזרות. מאם איתא שבעדי מסירה מתגרשת מדאורייתא אין עדי חתימה פוסלים בו כמ"ש בגמ' בטעמו דר"ש דמכשיר גטי נשים שנכתבו ביום ונחתמו בלילה משום דקסבר משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ואם איתא דבעדי מסירה לחוד והכשר הגט לימא משום דקסבר ע"מ כרתי והוכשר הגט משעת כתיבתו.

ולע"ד לא מצאתי בזה ראיות מכריעות לסתור דין הב"ש דהנה לדעת הרי"ף מכשיר ר"א בעדי חתימה לבד משום שהם עדי מסירה. ואף לרבינו אפרים ודעימיה בשיש עדי חתימה מחזיקים שודאי היו עדי מסירה. ולדעת שניהם יוצא שאנו מתירים את האשה כשלא נודע שמסרו בינו לבינה שלא בפני עדים על ידי ע"ח לחוד, ואם נאמר שכתב ע"ג סיקרא אינו כתב הרי שאין כאן לא עדי חתימה ולא עדי מסירה ואשה זו אסורה לעלמא, ויש בנשואיה ודאי ממזרות לדעת הרי"ף שמכשיר עדי חתימה גם כשנתנו בינו לבינה וחשש ממזרות לדעת ר"א אם לא היו עדי מסירה. ועוד אפילו אם נודע שהיו עדי מסירה עדין גט זה בטל משום דהוי מזויף מתוכו וכמ"ש הגאון ז"ל בדין כתב סופר ועד (הרי"ף פ' המגרש) ולדעת הרי"ף והרמב"ם פסול. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: היו עדיו מתוכו פסולין וכו' ונתנו לה בפני ב' עדים פסול שנמצא כמזויף מתוכו [והרמב"ם ה"ג פ"א ה' י"ז ומ"מ שם וע"ע פ"ג ה"ח וכ"מ שם ושו"ע אה"ע סי' ק"ל סעיף י"ז וסי' ק"ל סעיף ו'] שבזיוף שאינו ניכר פסול להרמב"ם ודעמיה וכתב ע"ג סיקרא שהוא זיוף שאינו ניכר ודאי שהוא פסול. ואפשר לומר עוד שלדעת הכל בטל נמי הוי משום דהוי מזויף ממש ולא כמזויף למאי דס"ד דכתב שע"ג סיקרא לאו כתב הוא. ולהלכה באמת פסק הרמב"ם ומרן ז"ל: דרושמים להם נייר בדבר שאין רשומו מתקיים. והעדים כותבים על הרושם. קל הוא שהקלו בגיטי נשים כדי שלא היו בנות ישראל עגונות הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם [ה"ג פ"א ה' כ,ג ואה"ע סי' ק"ל סעי' מ"ז וב"ש ס"ק כ"ה]. והראיה השנית נמי אינה מכרעת לע"ד משום דאף למ"ד עדי מסירה כרתי אין האשה מתגרשת לענין התירא לעלמא והפקעת זכות פירות מהבעל אלא משעת מסירת הגט לידה וכל שלא נחתם הגט ולא נודע שנמסר לה בעדים הרי היא אשת איש גמורה והבעל גובה בפירות נכסי מלוג, למ"ד דיש לבעל פירות עד שעת מסירה, והלכך נכתב ביום ונחתם בלילה ראוי לפוסלו משום פירות אם לא שנאמר דסבר ר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות.

והמשכנות יעקב הביא עוד ראיה לסתור ממ"ש הירושלמי עלה דמתני' שנכתב ביום ונחתם בלילה דמכשיר ר"ש, אמר רב יוחנן: לא הכשיר ר"ש אלא בלילה, אבל למחר אף ר"ש מודה וכו' קושיא דרבי יוחנן על ר"ש כן אמר רבי בא בשם ר"א אתיא דר"ש כר"א כשם דר"א אמר אעפ"י שאין עדים כשר כן ר"ש אומר אעפ"י שאין עדים כשר אמר ר"ש אחוי דר"ב כאן כשרוצה לחותמו כאן בשאינו רוצה לחתמו ע"כ. ומזה הוכיח המשכנ"י דברוצה לחתמו אין הגט כשר בע"מ משום קפידת הבעל ע"כ. ולע"ד גם מזה אין ראיה לסתור שהרי פירש הפ"מ [שם] דברוצה לחתמו פסול נכתב היום ונחתם למחר משום דהוי מזויף מתוכו דכיון שהחתים עליו עדים צריך שתהיה חתימתם כדין וכהלכה, וכדאמרינן: מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול. אולם דברי הירושלמי קשים מצד עצמם דלפי מה שאמרו דר"ש סובר דעדי מסירה כרתי, עדיין לא מתורץ חלוקו של רבי יוחנן בין נכתב ביום ונחתם בלילה ובין נחתם למחר דאם רוצה לחתמו גם נחתום בלילה יהיה פסול ואם אינו רוצה לחתמו גם אם יחתמו למחר יהיה כשר כיון דעדי מסירה כרתי.

ולכן נראה לי לומר דכונת הירושלמי כך הוא: דטעמא דר"ש דמכשיר הוא כמ"ש בתלמודין כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות, אלא דהירושלמי סובר שנתן עיניו לאו דוקא שודאי מחשבה או אמירת הבעל שרוצה לגרשה אינה מפסידתו אכילת פירות, אלא נתן עיניו לגרשה משמעותו היא בשעשה מעשה המוכיח על החלטתו זו, וע"ז מקשה הירושלמי דכיון דסובר ר"ש ע"מ כרתי, הרי בכתיבתו נתן עיניו לגרשה מקרי, והואיל ולא חסר אלא מסירה, ולכן הדין נותן שאף אם נחתם למחר או למחרתו יהיה כשר. ולזה מתרץ כאן ברוצה לחתמו למחר או למחרתו יהיה כשר. ולזה מתרץ כאן ברוצה לחתמו וכאן בשאינו רוצה לחתמו, כלומר: מה דמכשיר ר"ש בעדי מסירה ממילא מפסיד הבעל פירות משעת כתיבה, הוא באינו רוצה לחתמו, ז"א שלא החתים בו עדים ובזה אע"ג שנתאחרה מסירת הגט מפסיד הבעל פירות משעת כתיבה שהואיל ובידו למסרו, קרינן ביה נתן עיניו לגרשה. אבל במתניתין דידן שהחתים עליו עדים קודם מסירתו הרי הוכיח במעשיו שלא היה רצונו לגרשה עד אחרי החתימה, הלכך אם נעשית החתימה סמוך לכתיבה, כגון נכתב ביום ונחתם בלילה מכשיר ר"ש, דכיון שהחתימה היתה סמוך לכתיבה אמרינן: שמשעת כתיבתו נתן עיניו לגרשה, אבל כאשר עבר זמן רב בין כתיבה לחתימה, כגון נכתב ביום ונחתם למחר כיון שלא מסרו הבעל קודם חתימתו, מעשיו מוכיחים שלא גמר בדעתו לגרש אלא משעת חתימת העדים, וזוכה בפירות עד שעת חתימה, ויש הפסד לבעל בפירות משעת כתיבה עד שעת חתימה ולכן גם ר"ש מודה שהוא פסול.

ולכל הפירושים, אם מסר הגט בלא חתימת עדים אעפ"י שצוה לעדים לחתום מתגרשת האשה ומפסיד הבעל פירות משעה שהגיע הגט לידה, ומתניתן לא איירי אלא בנכתב ביום ונחתם בלילה, דמעשה החתימה שלא בזמנה עושה את הגט מזויף מתוכו, ואחור החתימה מוכיח שלא היה ברצונו המחלט לגרשה עד שעת חתימה. ועוד הוסיף המשכנ"י להביא ראיות לסתור דין ב"ש מתרומה, שאם שינה השליח מדעת בעה"ב פחת עשרה או הוסיף עשרה אין תרומתו תרומה וכן הדין בפשוט שעשאו מקושר או איפכא, ובזה נאמנו דברי מרן מהראי"ק, דשאני תרומה, דיש טעם לקפידתו דרוצה להיות כבינונים ולא להפסיד עשרה מגורנו או להפסיד הכהנים בעשרה, וכל המשנה מדעת משלחו שליחותו בטלה, וכן בפשוט ומקושר כיון שהן שתי צורות של גט ואמר לעשות פשוט ודאי שלא רוצה שיעשה השליח מקושר, להרבות בעדים ובזמן או להיפך באמר לעשות מקושר הוכיח על רצונו שהוא מקפיד לעשותו באטיות ובהכנות, כדי להמלך בדעתו בינתים עד גמר כתיבה וחתימה, אבל באומר כתבו וחתמו אין שום טעם לתלות בקפידא, ואדרבה הסברא נותנת, שהוא גמר והחליט לגרש ולכן מנה את הסופר והעדים בדבור אחד.

למסקנא דדינא מסיק מרן הגאון מהראי"ק לתת גט זה בע"מ, ושוב להחתים בו העד האחד כדי לצאת ידי קפידת הבעל לגבי עד זה שאינו אנוס, ולצאת מידי חשש הרש"ל שלא לעקור תק"ח, ושוב ליתנו פעם שלישית בהוספת חתימת הסופר. ולע"ד בהורמנותיה דמרן מלכא אני אומר שנתינות אלה הן גורעות ולא מוסיפות, דבחתימת עד אחד לא נצא מידי קפידא דבעל, שאם נסכים שיש כאן קפידא מסתבר הדבר לומר שהקפידא שיחתמו שניהם, ששני העדים הם גוף העדות, ועד אחד אינו כלום, ואדרבה נקרא מזויף מתוכו. ולדעת הגאונים הוי גט בטל ולהרמב"ם הוי גט פסול וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: וכן אם היה אחד מעדיו פסול או שהיה בו עד אחד בלבד כשר אעפ"י שנמסר בעדים הרי זה גט בטל, ולא יראה לי דבר זה אלא כמזויף וכו' הרי זה פסול מדבריהם וגם לא נצא בזה מחשש מהרש"ל, דתקנת חכמים היתה שיחתמו שני עדים ולא עד אחד ומשנה מתקנת חכמים הוי גרוע לדעתי מעקירת תקנתם במקום דוחק ועגון גדול, והנתינה השניה דחתם סופר ועד מכניסה אותנו בספק בטול הגט, שהרי הבעל לא אמר הכי וכדאמרינן בגמ': זימנין דאמר להו לשנים אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ולפלוני ויחתמו ומשום כסופא דסופר חיישי ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר, ובעל לא אמר הכי [גיטין מ"ז].

ועוד קבלה היא בידינו מפי קדמוננו רבני ירושלם ז"ל להמנע עד כמה שאפשר מלתת שני גיטין וכמ"ש בספר תקנות ירושלים, (דיני גיטין סעיף ה') וז"ל: בעיה"ק ירושלים ת"ו מתרחקים ונדחקים מלתת שני גטין היכא דאפשר, (מזבח אדמה דל"ה ע"א וג"פ בהרבה מקומות ופה"א ח"א דמ"א ע"ב) ואחרי שהתבררה הלכה זו דרוב ככל הפוסקים הראשונים סוברים להלכה דע"מ כרתי אפילו לכתחילה, אפשר לסמוך ע"ז במקום עגון ודוחק גדול כגונא דנדון דידן, וכדאמרינן בגט כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [גיטין י"ט] ובשעת דחק ועגון כזה להציל עגונה מידי מעגנה המומר, מצוה עלינו לסמוך אהלכתא דגמ' להכשיר בעדי מסירה, וכנראה שזו היא מסקנתו האחרונה של מרן מהראי"ק ז"ל שכתב בסו"ד: ומאחר שבארנו שכאן אין מקום לקפידא דידיה על החתימה דוקא מצד הדין די בע"מ ע"כ לא קפיד בכלל ושליח הנתינה יתן לה הגט ע"י ע"מ במקום דוחק כבנ"ד וכמ"ש בלא עדי חתימה.

ג. כתב הגט

ולענין כתב הגט בכתב שאינו אשורית, הפוסקים הראשונים ז"ל הרמב"ם [ה"ג פ"ד ה"ז והטור ומרן בסי' קכ"ו] פסקו: שכותבין הגט בכל לשון ובכל כתב. ומרן בב"י כתב ושמעתי מגמגמים על גט כתוב כתב פרובינציא וכו', ואינו מחוור בעיני, דהא כיון שנהגו לכתוב כתב פרובינציאל כתבינן וכו', ועוד אני אומר שאם באנו לחלק בין כתב הדומה לאשורי לשאינו דומה לו, איפכא מסתברא, דאיכא לפלוגי ולומר שאין לכתוב הגט בכתב הדומה לאשורי כגון כתב שאנו קורין משקי, דכיון שהוא כתב אשורי צריך לכתבו כתקון כתב אשורי ואפילו קוצו של יוד מעכב אבל כל שאינו דומה לכתב אשורי כתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הגוים, ואפשר שגם הא"ז והכלבו מודו בהכי, ובכתב פרובינציאל לכ"ע כותבין אבל פשט דברי הרא"ש אין מורין כן וכו', ומכל מקום חומרא בעלמא הוא שהיו מחמירים ולא מדינא ע"כ. והנה בב"י שם חשש מרן לסברת הרא"ש לכתחלה, לכתוב דוקא בכתב אשורי ודחה סברת מהר"י בן שושן שהכשיר אפילו לכתחלה מטעם דעכ"פ צריך למיחש לדברי הרא"ש ובשו"ע פסק כותבין הגט בכל כתב. מזה מוכח דבשולחנו הסכים לסברת מהר"י בן שושן אבל הרמ"א ז"ל פסק דאין להכשיר בכתב אחר רק במקום עגון ושעת הדחק, כגון שהובא ממרחקים. ובנדון דידן שהרשאה זו הובאה ממרחקים, והמגרש הוא מומר ודאי דאין לך מקום עגון ושעת הדחק גדול מזה. גם הרמ"א מכשיר לכתוב בכתב פרובינציאל, או הכתב הרגיל אצלנו שנשתפר מאד בזמן האחרון עד שלא נכר בו שום סימן מכתב אשורי והוא נעשה רגיל וידוע לכל, ובכגון זה אפשר להכשיר בלא שום הסוס ופקפוק לע"ד לכתוב הגט בכתב זה, וכן כתב בפ"ת [סי' קכ"ז ס"ג] משם הגט פשוט דבש"מ שרוצה לגרש שלא תזדקק אשתו ליבם קטן או שרוצה לפרש למדה"י מסתברא כהכרעת מרן ז"ל שעדיף יותר לכתוב בכתב פרובינציאל אלא שאם הסופר יודע לכתוב כתב אשורי ממש, אלא שאינו יודע לאמן ידיו שתהיינה האותיות דומות זו לזו ואין כתבו מיושר ויפה כאשורית שכותבין בספר תורה טפי עדיף לכתוב באשורית מכתב פרובינציאל עכת"ד. וכן ראוי להורות לע"ד בכל מקום שהוא שעת הדחק ועגון גדול.

ובנדון דידן, ראוי לע"ד ששליח זה יבחון לכתוב לדוגמא שנים שלשה טופסי גיטין בכתב אשורי, בזהירות ודיקנות מרובה להבדיל את האותיות זו מזו ובהירות כל אות בפני עצמה שתהיה מובנת לכל בלי שום גמגום ופקפוק. ואם יראו בית דין מסדרי הגט שהכתב הוא ברור יכתוב דוקא באשורית, ואם לא, ינסה לכתוב שנים או שלשה טופסי גיטין בכתבו הרגיל עד שיכירו בית דין שכתיבתו היא בהירה ומדויקת ושאין בה מקום לטעויות ואז יכתוב הגט במלואו לשמו ולשמה כדין.

והנה בשאלה זו נמצאו עוד ספקות בנוסח ההרשאה לסופר ולעדים ומעשה בית דין שנכתב על ידי דבורו וכתיבתו של המגרש, אולם היות והרשאות אלה נכתבו בלשון שאינה מובנת לי לא נזקקתי לחות דעתי בכל פרטי שאלה זו, ובאמת לא לדידי ולא לדוכתי צריכים בשאלה זו ומי אני כי אבוא אחרי המלך מרן מלכא נשיא ישראל וגאונו הרה"ג הג' מוהראי"ק יצ"ו רק פקודתו שמרה רוחי וכמצוה ועושה כתבתי שורותי אלה להצטרף בעגונא דהאי איתתא להוראותיהם של מרנן ורבנן יושבי כסאות למשפט בעיר עז לנו ירושלים תו"ב ובקהלתנו תל-אביב ובראשם נשיא הרבנות הראשית לאה"ק ועל פי הוראתם יקום דבר כדבר ה' בפי נביאיו לאמור "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

ג. גט מומר על ידי שליחות

ועדין נשאר לנו מקום ספק בגט זה אם יש לחוש שמא בטל המגרש את שליחותו לכתיבת הגט ומסירתו. והנה רמ"א ז"ל [סי' קמ"א סעיף נ"ט] כתב: מומר לע"ג אינו יכול לעשות שליח להוליך גט לאשתו דחיישינן שמא יבטלנו, וי"א דהמומר עושה תחלה שליח לקבלה ואומר לשליח זכה גט זה לאשתי פלונית. וכן כתב בסדר הגט למוהר"ם [סדר גט שני סעיף כ"א] לפי זה נראה לכאורה שאין להתיר גט מומר הנעשה ע"י שליח לכתיבת הגט ומסירתו על ידי כתבו, כיון שאי אפשר לזכות את הגט על ידי שליח קבלה הואיל ועדין לא נכתב הגט.

והנה בפ"ת [שם ס"ק נ"ו] הביא דעת הרבה מרבוואתא להכשיר גט ע"י שליח הולכה לבד בדיעבד ובמקום חשש עגון היכא דאי אפשר להשתדל לקבל גט אחר. אולם השבו"י [הבי"ד בפ"ת סג"ש ס"ק כ"א] סובר שאף לדעת המתירים גט מומר שע"י שליח להולכה, בשליחות כתיבה ומסירה שנעשית על ידי כתבו של המגרש חיישינן שמא בטל הואיל ובקל יכול לבטלו, אפילו על ידי כתבו, ולכן תקן להרחיב לו הדרך לומר לו שצריך זמן הרבה לנתינת הגט ויהיה סובר שיש לו זמן לבטל ובאמת יקרבו את האשה עם בית דין סמוך לאותה מדינה כפי האפשר כדי לתת לה הגט. ועל כל פנים מדבריו למדנו שגם במינה שליח על ידי כתיבה, כל שיש לתלות שלא בטל, משום עגונא הקלו שהרי בהרחיבו לו הדרך אין זה ברור שלא יבטל עד שיגיע הזמן, ואדרבא הסברא נותנת לומר שמבטל תיכף אחרי מנוי השליחות, או מסירת הגט ליד השליח כדי שלא ישתכח הדבר ממנו. וא"כ בנד"ד שזה זמן רב שהמיר את דתו, ועזב את אשתו, בחשבו שהיא מותרת לעלמא גם בלא גט ולא הסכים לתת גט אלא על פי הפצרת חבריו מקודם כדי לעשות רצונם ולהתיר את אשתו, וכיון שמעיקר הדין כל חשש של בטול, אינו אלא משום חומרא, וכיון שאנן סהדי שמומר זה אינו יודע שיש אפשרות של בטול ואדרבא כיון שחתם בפני עדים הוא סבר שחתימתו זאת מחיבת אותו באופן בלתי חוזר, וכיון שעבר זמן רב ולא נודע לנו שבטל וכיון שאי אפשר לקבל ממנו הרשאה אחרת, והוי מקום עגון ודאי אין מקום לע"ד לחוש לבטול, ומצוה עלינו לצדד בהיתר עגונא זו ולסדר הגט על ידי שליחות של המגרש לכתיבה ומסירה ובפני עדי מסירה.

והנני בצפיה לנחמה לחזות בנועם ה' בהיכלו.