סימן עב
(לאה"ע סימן ק"מ)
- זיכוי גט לפרוצה -
ב"ה ט' שבט תרצ"ד
לכבוד ידידי
הרב הגאון אשכל הכפר
כמוהר"ר צבי מאקובסקי נ"י,
חבר בית דין הצדק פה.
כ"ת בקשני לחות דעתי בשאלה שעמדה לפניו באשה שנפרדה מבעלה בערכאותיהם ומאנה לקבל מבעלה גט פטורין באומרה שהיא איננה דתית ואין לה כל צורך בגט כריתות כדת משה וישראל, ושוב הלכה ונשאת לאיש אחר דומה לה ובעלה הראשון רוצה לזכות לה גט כריתות כדי להצילה מאסור אשת איש ושלא יהיו בניה מבעלה השני ממזרים, ובזה נסתפק כת"ר אם מצווים אנו להזדקק לה ואם זכות הגט מציל את בניה מהיות ממזרים.
והנה כת"ר פלפל בשני צדדי שאלה זו, וכתב דמצווים אנו למצוא תקנה לעלובה זאת ולהכשיר בניה לבוא בקהל, ונסתיע ממ"ש: בראשונה היה עושה בי"ד אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהיה עושה כן מפני תיקון העולם. ומפרש בגמ' משום תקנת ממזרים (גיטין ל"ג), ולע"ד אין הנדון דומה לראיה שתקנת ר"ג היתה כדי להסיר מכשול כזה דהיא לא ידעה ומנסבא ונמצאו בניה ממזרים. אבל באשה שהיא יודעת שאסורה להנשא ושאינה חוששת לתקנת בניה אין ללמוד מזה שאנו מצווים לתקנתה.
ואדרבא מסוגיא זו יש ללמוד שאין אנו חוששין לתקנתה של אשה מרשעת כזו. דהנה התוס' (שם ד"ה ואפקעינהו) הקשו: דא"כ יכולים ממזרים להטהר על ידי הפקעת קידושיה? ותירצו שאם ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קידושין מינה, דתקנה עשו חכמים ולא לתקלה שמתוך כך יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ע"כ, אף אנו נאמר בנדון דידן: שאם אנו נזדקק לזכות לה גט ולהכשיר על ידי כך בניה, תצא ממנה תקלה לבנות ישראל שתהיינה פרוצות בעריות ביודען שבניהן לא יהיו נאסרים לבוא בקהל; ושנשואיהן עם השני יהיו נשואי היתר.
א. אפרושי מאסורא
שוב כתב כת"ר שמצווים אנו להפרישם מאסור, ונסתיע ממ"ש התוס' [ב"ק ס"ט ד"ה והצנועין]: דהצנועין אף בשאר שנות שבוע היו מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט וכו', אלמא שמצוה עלינו להפריש מאסורא. וגם מזה אין ראיה לע"ד, שאף אם נאמר דצנועין אשאר שנות שבוע איירי, בכל זאת תקנתם היא למנוע מאסור נוסף, את אלה שנכשלים שלא מדעת באסור כרם רבעי, ונוח היה להם לחלל את הנלקט מלסמן אותו בקזוזות אדמה, אבל אין מזה ראיה ללמוד שמצווים אנו להפריש מאסורא את המזידים. ובלא זה נמי דברי התוס' אינם כהלכה, שהרי הרמב"ם ז"ל פרש דמילתא דצנועים היא בשנת השביעית [ה' מעש"ש ונטע רבעי פ"ט ה"ח] ולפ"ז יוצא, שבכל שאר שנות השבוע אין אנו חוששים לתקנתם הואיל וגם אחרי התקנה נתקלים באסור גזל, אין אנו מצווים להצילם מאסור נטע רבעי, אלא אדרבה מקימים בהם: הלעיטהו לרשע וימות. אולם אעפ"י שאין ראיה מסוגיה זו עדין יש מקום לומר דמצוה עלינו להפריש מאסורא כל אדם מישראל, ולא נאמר הלעיטהו לרשע אלא היכא שגם אחרי תקנתנו הרי הוא עושה אסור, כגון גזלנים בשאר שנות השבוע גם אם נחלל את נטע הרבעי עדיין באסורא קאי, מדין גזל, וכיון שסוף סוף רשע זה נלכד בחטאו אין אנו חוששין למעט ממנו עונות נוספים, אבל במקום שאפשר להפרישו מעברה לגמרי שפיר דמי, ברם הש"ך ז"ל [יו"ד סי' קנ"א] פסק בפשיטות: שאין אנו מצווים להפריש מאסור את הגויים וישראל מומר, ובדגול מרבבה [שם] כתב דמומר דנקט הש"ך לא דוקא, אלא כל ישראל העושה במזיד ביד רמה הוא בעוונו ילכד, ואין אנו מצווים להפרישו מאסור, ומאי דנקט מומר הוא לפי שכל עובר עברה במזיד נקרא מומר לאותו דבר. אבל באמת נדון דידן אינו דומה לדינו של הש"ך, הואיל ואין אנו באים להפרישו מאסורא אלא להתיר את האסור מעיקרו, והרי זה דומה למאמר חז"ל: מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות [קידושין כ], ועוד דבתקנה זו של זכוי הגט אנו מפרישין מאסור את השוגגים מישראל שיתחתנו בבניהם של רשעים אלה, מבלי דעת שהם ממזרים, וגם אם נכריז עליהם לאו כולי עלמא ידעי הכרזתנו זאת, ויכולים ללכת במקום שאין מכירים אותם ויבואו בקהל ישראל, ובזה גם להש"ך אנו מצווים להפריש ישראל שוגגים מאסור, ולטהר קהל ישראל מבני ממזרים וכמ"ש כת"ר.
ב. זכוי גט למומרת
ועתה נבין ונדון אל הספק השני שבשאלה זו, אם מהניא תקנה זו להתיר אשה זו לבעלה השני ולהכשיר על ידי כך את בניה, והנה הרי"ף ז"ל [פ"ק דגיטין] סובר שאין זכוי הגט מהני, אלא לענין שאין הבעל יכול לחזור בו מגטו, אבל אין האשה מתגרשת בו ומותרת לעלמא, עד שיגיע הגט לידה. ורמ"א ז"ל בהג"ה [אה"ע סי' ק"מ סעי' ח'] חשש לדעה זו שהרי כתב: ואם אשתו התנכרה לעבודת כוכבים וזיכה לה גט ע"י אחר, אעפ"י שחזרה בה אחר כך אינה צריכה גט אחר, והוא הדין לאשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ע"י אחר ויש מחמירים בזה ע"כ. ומריהטת לשונו משמע דהמחמירים סוברים שצריכה גט אחר, משום דהגט הראשון שעל ידי זכוי אינו מתיר אותה לעלמא אלא רק מתיר את בעלה להנשא עם אשה אחרת עליה. וכמו שכן פירש דברי הרמ"א הרב השואל בנוב"י (אה"ע מהדו"ק סי' צ"ב).
וכן כתב בתשובות חכם צבי (סי' צ"ו) במומרת שזיכה לה בעלה גט ע"י שליח, והביא השליח הגט לידה וקבלה, והשיב: אני בעניי חושש להחמיר מאד שלא להתירה להנשא כלל בקבלת השליח את הגט וכו' ואף מוהר"י איסרלן בתשובה לא פשיטא ליה וכו' ואף אי פשיטא ליה אין לנו לסמוך עליו באסור חמור וחשש ממזרות, ותלמוד שלנו (יבמות קי"ח) משמע בהיפך עכת"ד.
ודבריו אלה צריכים עיון, שהרי מסוגין דיבמות מוכח שמזכה גט לאשתו במקום יבם או במקום קטטה לצד שנאמר שזכות הוא לה מתגרשת בהגעת הגט לידי הזוכה בשבילה. ומסוגיא זו דחו הר"ן והרמב"ן דעת הרי"ף. על כל פנים מצאנו שהחכם צבי חשש לסברא זו, וכן כתב החמדת שלמה בתשובתו (עיין פ"ת אה" שם ס"ק ח' ד"ה אכן) ולפי זה יוצא שאין זכוי הגט מועיל להסיר מספק ממזרות, ולהיפך נפקא מינה תקלה, שהואיל ואין הזכוי מהני הרי אין כאן שליחות כלל, והרי זה כאלו כתב הגט ואנחיה בקופסיה, והבעל הראשון עומד באסור חרגמ"ה. ברם אחר העיון נראה דשפיר מצינן לזכות גט לאשה דנדון דידן, הואיל וסברא זו יחידה היא, והרמב"ם (ה' עבדים פ"ו) פסק: הכותב גט שחרור לעבדו וזיכה לו בו על ידי אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות, אעפ"י שלא הגיע הגט לידו, שזכין לאדם שלא בפניו. אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו ע"כ. והנה הרמב"ם בשיטת הרי"ף אזיל בהלכה זו, (עיין כ"מ ולח"מ שם) ואף לדעתו במזכה משתחרר העבד בהגעת גט שחרור ליד הזוכה והוא הדין לאשה. וכ"כ הטור (יור"ד סי' רמ"ז) דאפילו לדבריו של הרי"ף איכא למימר דוקא בשאמר תן לו, אבל אם אמר זכה לו יצא מיד לחרות.
ורמ"א ז"ל (יור"ד שם) פסק: ויש אומרים דאם נתן הגט ליד השליח, ואמר תן לעבדי גט זה הוי כאלו אומר לו זכה לו ע"כ. ולפי זה מוכרחים אנו לומר דמ"ש הרמ"א (אה"ע סי' ק"מ) ויש מחמירים בזה, חוזר רק על זכוי גט לאשה הנאסרת על בעלה משום שאינה מוחזקת להיות מזנה עוד, והגט אינו זכות לה אלא חובה, אבל בדין הראשון של מתנכרת אם זכה לה הגט אינה צריכה גט אחר לדברי הכל. ולכן בנדון דידן שהיא נשאת לאחר והיא מזנה כל יום זכות הוא לה לקבל גט, ומתגרשת בהגיע הגט ליד הזוכה.
ג. זכוי גט לאשה האומרת שאינה רוצה בגט
ועתה נשאר לנו לדון בשאלה דידן שהיא אינה רוצה בגט ולפיכך אין כאן זכות לה, ולא מהני זכוי הגט על ידי אחר. וגם בזה אנהירינהו לעיינין כת"ר יצ"ו והביא בראשונה דעת השבות יעקב שהוכיח מסוגין דכתובות דגר קטן שהטבילוהו בית דין שיכול למחות משהגדיל, הרי שכל מי שאינו רוצה בזכיה לא מהני הזכוי שלא בפניו. וכן פסק הנוב"י (אה"ע סי' ע'). ואני מוסיף להביא עוד ראיה ברורה לדבריהם ממ"ש (קידושין ס"ב) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להם אפוטרופוס, ובוררים להם חלק יפה, ואם הגדילו יכולים למחות, ולר"נ נמי דאמר אינם יכולים למחות הוא מטעם. שאם כן מה כח בי"ד יפה? אבל לכל הדעות יכולים היתומים משהגדילו למחות ולומר: אין אנו רוצים בזכוי זה שנעשה על ידי האפוטרופוס ואין זו זכות לנו. וכן כתב הרמב"ן (במלחמת ה' פ"ק דגיטין) שאפילו בדברים שזכין לאדם שלא בפניו אם צווח ביום שמעו לא קנה.
ואשה זו דנדון דידן, שהזמינה בעלה לקבל גט ולא רצתה להשמע לו, משום דבהפקרא ניחא לה, הרי צוחה לפנינו, ואמרה שאין הגט זכות לה, ומה התועלת שיזכה לה בעלה גטה נגד רצונה? וחזיתיה לכת"ר שהביא מ"ש הגאון מהרי"ץ אלחנן ז"ל (בספרו עין יצחק) שהעלה למעשה לזכות לה גט ע"י אחר אפילו בעומדת וצווחה, והביא ראיות לדבריו, ולפי שאין ספר זה מצוי אצלי לא יכולתי לעיין בדב"ק. וכת"ר הביא עוד ראיה משלו ממ"ש התוס' [קידושין כ"ג: ד"ה מהו], ולע"ד לא מצאתי כל ראיה מדברי התוס' אלה ואדרבה תיובתא חזינא מדבריהם, שהרי כתבו בדבריהם: שאם נאמר שמ"ש הרשב"א: שאין העבד משתחרר בשטר אלא ע"י אחרים הוא בתורת שליחות. למ"ד זכות הוא לו יכול לקבל גיטו שלא מדעתו כל זמן שאינו מוחה, ולמ"ד חוב הוא לו, צריך לעשות מדעתו שיתרצה, ואם עומד וצווח לא מהני קבלתו. אלא לצד שנאמר שאין זה מטעם שליחות כלל, לא מדין מזכין לאדם ולא משום שהשליח נעשה מדעתו, אלא שדינא הכי הוא שאין העבד משתחרר בשטר אלא על ידי אחרים שהם שלוחי המשחרר, ובזה הוא שכתבו שאפילו אם עומד וצווח לא משגיחינן ביה. דון מינה באשה שמתגרשת על ידי שליח מדין זכין לאדם שלא בפניו והזוכה הוא שליחה אם מחתה ואמרה שאינה רוצה בזכות זו, נעקרה שליחות זו ובמה תתגרש? ואם כן הוא הדין בכל אשה דעלמא ק"ו באשה זו בנדון דידן. ולדידי נראה בנדון דידן שהתנגדותה לגט היא התנגדות עקרונית לתורת ישראל ורצונה הוא לא להתגרש כדי לעבור ביד רמה ולהראות התנגדותה לדת, ובודאי הגמור שאין לומר בה בטלה דעתה אצל כל אדם, ואין זכוי הגט מועיל לה ולבניה. ועל כל פנים הואיל ומידי פלוגתא לא נפקא, ובניהן יהיו ספק ממזרים אין כל תועלת בזכוי הגט, ואדרבה תקנתה של עלובה זו היא קלקלתם של בנות ישראל שתהיינה פרוצות בעריות ביודען שאפשר להתיר פריצותן על ידי זכוי גט. ושבניהם יהיו כשרים לבוא בקהל. וע"ז נאמר "אכלה ומחתה פיה ותאמר לא פעלתי און". אבל זאת נעשה להתיר לבעלה אשר הוציא רשעה מביתו לישא את כל מאן דיצבי עפ"י היתר מאה רבנים, ונקוה שיקוים בנו במהרה "וברותי מכם הפושעים והמורדים כי מארץ מגורם אוציא אותם, ואל אדמת ישראל לא יבואו [יחזקאל כ"ח], וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב ואמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלקי.
והנלע"ד כתבתי.