סימן עג
(ליו"ד סימן רע"ו)
- בענין הנ"ל על אודות התכת אותיות שמות קודש בדפוס אחרי ההדפסה -
ו' ניסן תש"ז
לכבוד
חביבי ויקירי הרה"ג מו"מ,
דרופתקא דאוריתא כמוהר"ר
משה הירירא יצ"ו
חבר משרד הרבנות הראשית בתל אביב.
שלום וברכה,
רב חביבאי! מכתבו היקר, בצרוף תשובתו הנכבדה הגיע לידי בשובי מנסיעתי לקונגרס הציוני הכ"ב ולפי רוב טרדותי הצבוריות התאחרה תשובתי עד כה ואתו הסליחה.
שאלה
בדין התכת אותיות הדפוס לפי האופנה החדשה של בעלי ההדפסה בזמן האחרון, היינו לוקחים כמות עופרת וחוקקים בו אותיות תיבות ומאמרים שלמים ומזה עושים גושים גושים. תעשיה זאת נקראת בלשונם סידור, ובאמצעות סידור זה מדפיסים כל מה שנחוץ להם, ולאחר גמר ההדפסה מתיכים הסדור הנ"ל כנז"ל ועושים הסידור כנ"ז ומדפיסים כנ"ל וכן חוזר חלילה כנז"ל. והיות שבסידור הנ"ל לפעמים חוקקים גם שמות הקוד' שאינם נמחקים, נפל הספק אם ההתכה זו מותרת או לא? מי אמרינן כיון שלא מכוונים לקדש השם בחקיקה זו, הוי ככל שאר האותיות דאין בהן איסור מחיקה, או דילמא לא שנא כיון דהא מיהא שם הוי ואסור.
תשובה
והנה מעכ"ת צלל במים אדירים וגם דלה דלה מבארות עמוקים לרוב חכמה ותבונה מפי סופרים וספרים לברורה של הלכה זאת. ואסיפא דמגילתא זו, הלכה העלה להתיר, בתנאי מפורש שלא תחול קדושה על שמות הקדש שבלוח מתכת זאת שהכינו להדפסה על מנת להתיכה. ומענותנותיה דמעכ"ת בקש חות דעתי הדלה, וגם אני לעשות רצונו חפצתי, והנני להשיב לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
ראשית דבר, בשאלה זאת כבר נשאלתי והשיבותי עליה לפי קוצר השגתי, ואם כי עתיקה קשה מחדתא, מחביבותיה דמר גבן הנני שב לעיין בכל דבריו על ראשון ראשון.
א) מעכ"ת יצ"ו הביא דברי מהר"י אסא"ד דכתב: שם שכתבו מסתמא אעפי"כ אסור למוחקן ושכן כתבו הש"ך (יו"ד סי' רע"ו) והתשב"ץ (ח"א סי' קכ"ז).
וע"ז תמה מעכ"ת וכתב: מה שצירף את הש"ך לסברא זאת לא כוון יפה, דהש"ך כתב דמותר למחוק לצורך תיקון (יו"ד ס' רע"ו ש"ך ס"ק יב), ואם איתא דהש"ך ס"ל דאיכא איסור דאוריתא לא מסתבר כלל לעבור על הלאו לצורך תיקון, אלא פשוט דמ"ש לאסור שלא לצורך תיקון היינו משום חומרא ולא מן הדין.
ב) וכן עמ"ש: ועין תשובת הרמ"ע ותשב"ץ סי' קכ"ז דמאליו קדוש, תמה מעכ"ת וכתב: והרי בפירוש כתב להיפך: דשאני התם שהאזכרות לא נכתבו לשמן ולכך לא קדשו כלל, וכיון דלא קדש שרי במחיקה, מוכח להדיא דדעת התשב"ץ דאין איסור מחיקה אלא אם כתבן לשמן הא סתמא מותר למחקן ואין להם קדושה כלל, ואצלי צע"ג עכת"ד.
ולע"ד נראה שדברי הש"ך מוכיחים בפירוש כמ"ש מהר"י אסא"ד. ומ"ש מעכ"ת דאם איכא איסור דאוריתא לא מסתבר כלל לעבור על הלאו לצורך תקון. לע"ד אני אומר דמסתבר ומסתבר, דלא אסרה תורה אלא מחיקה של השחתה ולא מחיקה לצורך תקון.
לפי"ז מתפרשים שפיר דברי הש"ך כמ"ש מהר"י אסא"ד דאסור מדין תורה למחוק את השם אפילו אם לא קדשו באמירה, אלא דלשם תקון מותר דלא אסרה תורה אלא בדרך השחתה וכמ"ש התשב"ץ.
אתאן לתמיהתו השנית. שמדברי התשב"ץ מוכח להדיא דהוא סבר דאין אסור מחיקת השם אלא בשם שנכתב בקדושה, שכן כתב: שהאזכרות לא נכתבו לשמן וכיון שלא קדש שרי למחקן. (תשב"ץ ח"א ס' קכז).
יציבא מילתא דמרן החיד"א כתב כן. אבל לדידי עדין מספקא לי מילתא בדעת התשב"ץ ממה שכתב: כי מחיקת השם היא אסור מן התורה בכל ענין אפילו נכתב בלא שרטוט ואפילו נכתב לבדו ובכל מקום שנכתב. כי מה ענין דברים אלו לענין ואבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן, והסתייע מדברי הגמ': גוי שהתנדב קורה לביהכ"נ וכו' ואמרינן התם שהשם טעון גניזה וכו' (ערכין ו.) ומדאמרינן היה שם כתוב על בשרו וכו' אבל משום מחיקה לא משום דהוי גרמא (שבת קכ:) מכאן דמחיקה בידים אסור אפילו אם הוא עומד להמחק (תשב"ץ ח"א סי' ב').
ודברים אלה ברור מללו דסבר התשב"ץ כהפר"ח, דגם שם שלא נכתב בקדושה אסור למוחקו דודאי אין אדם מקדש שם שהוא כותב על בשרו או על הכלים, וכדכתב הפר"ח. ולפי"ז מה שכתב: שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוין הכותב לקדשו אבל כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש (תשב"ץ ח"א סי' קע"ז). היינו שלא נתכווין לכתוב שם של קדושה כגון נתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' או הללויה שבספר תהלים למאן דסבר שפירושו הוא הללויות הרבה. (פסחים קי"ז) (ירושלמי סוכה פ"ג ה' י'). וכמו שכן אסיק אדעתיה מרן החיד"א אלא שדחה זאת מתשובת התשב"ץ בסי' קכ"ז (ברכי יוסף יו"ד סי' רע"ו ס"ק כ"ד).
והשתא דחזינן דברי התשב"ץ בסי' ב יש לומר שזאת היא עיקר וע"ז סמך מהר"י אסא"ד במה שכתב שהתשב"ץ סובר כהפר"ח.
ג) תו חזיתיה למעכ"ת רב חביבאי יצ"ו דכתב: כשאני לעצמי משתומם מאד, דמה כל הרעש הגדול והנורא הזה, דלע"ד נראה שהוא דין מפורש יוצא מסוגיא ערוכה: ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמ"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן וכו' ופריך רבי ירמיה וליעבר עליהו קולמוס וליקדשיה כמאן דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה וכו' מעביר עליו קולמוס וכו'. (גיטין נ"ד:) הא למדת דרבי ירמיה משוה דין כתב האזכרות סתם לדין כותב שם יהודה. וכשם שנתכוון לכתוב יהודה ולא הטיל דלית מותר למוחקו הוא הדין כתב האזכרות סתם מותר למוחקן הואיל ולא קדשם בשעת כתיבה.
ואנא דאמרי שרי ליה מריה למעכ"ת שבדבריו עושה את הפר"ח ודעמיה לטועים בדבר משנה שנעלמה מהם סוגיא ערוכה זאת.
ואני תמיה ושואל, מחיקת השם מאן דכר שמה, דהלא בסוגיא זאת מדובר על קדוש השם בהעברת הקולמוס על השם שנכתב שלא לשמו, ובזה שפיר פריך ר' ירמיה דכל שכן הוא אם בשם שנכתב לשם חול אהניא העברת הקולמוס לקדשו לרבי יהודה, כל שכן הוא שיועיל קדוש בהעברת הקולמוס על שם שנכתב לשם קודש, ואפשר היה לקיים דברי מעכ"ת ולומר, דהא בהא תליא, דמאן דאמר מעביר עליו דיו ומקדשו. סבר דמחיקת אזכרות שנכתבו שלא לשמן מותר, שאם לא כן אסור להעביר דיו על הכתב משום מוחק הכתב הראשון.
ובאמת התשב"ץ ז"ל כתב: ואם נפשך לומר דהעברת דיו ליכא למיפסליה משום מחיקת השם ותסתיע בזה מדאקשינן פרק הנזיקין: וליעבר עליה קולמוס. ואיצטרכו לאוקומיה משום מנומר, אלא דוקא מהאי טעמא, אבל מטעמא דמחיקה ליכא למפסליה, הא ליתא דשאני התם שהאזכרות נכתבו שלא לשמן, וכיון שנכתבו שלא לשמן לא קדש כלל וכיון דלא קדש שרי במחיקה, ומכאן אפשר ללמוד דין זה שאין זה מוכרח מכאן, משום דהתם אמרינן דדיו על גבי דיו פטור. אלא שהדין נראה שהוא דין אמת ויש לי בזה ראיה ממקומות אחרים וכ"כ בספר עמודי גולה. (תשב"ץ ח"א סי' קכ"ז).
הא למדת דהתשב"ץ אסיק אדעתיה, ללמוד מסוגיא זאת להתיר מחיקת שם שנכתב שלא לשמה ודחה ראיה זאת מדאמרינן: דיו על גבי דיו פטור (גיטין י"ט). ותמה אני מאד על מעכ"ת דבעינא דשפיר חזי ראה ועין בתשובה זאת ולא זכר את דבריו אלה מכאן אפשר וכו'. שבהם נאמרו דברי מעכ"ת להביא ראיה להתירא ושוברה בצדה.
אולם דברי התשב"ץ צריכים ביאור, דהנה גרסינן עלה דמתניתין דכתב על גבי כתב פטור: מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וכו' מעביר עליו קולמוס ומקדשו. (שבת קד:).
הרי לך מפורש דלרבי יהודה גם דיו על גבי דיו חייב, דמתניתין סתמא קתני כתב על גבי כתב והיינו אפילו דיו על גבי דיו, וא"כ לא היינו צריכים לתרוצי משום מוחק. ויש לומר קושטא הוא דלרבי יהודה כתב על גבי דיו חייב משום כותב היכא שהכתב העליון מתקן. (עין גיטין יט תד"ה דיו), אבל משום מוחק אינו חייב אלא בדיו על גבי סיקרא או סיקרא על גבי דיו, תדע מדגרסינן התם: המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק, דיו ע"ג דיו סיקרא ע"ג סיקרא פטור, סיקרא ע"ג דיו אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור. פירש"י מוחק הוא ולא כותב שמתחלה היה כתוב הגון מעתה (גיטין שם).
מכאן למדנו: דכתב על גבי כתב אינו נקרא מוחק אלא כשמשנה את הכתב התחתון כגון דיו על גבי סיקרא וכן סיקרא על גבי דיו. וכיון דמשנה את צבע הדיו שהוא שחור בצבע סיקרא שהוא אדום, יש בו משום כותב ומוחק, אבל דיו ע"ג דיו פטור משום מוחק לדברי הכל, ולא נחלקו רבנן ורבי יהודה אלא לענין כותב. דרבנן סברי כתב על גבי כתב לאו כתב הוא כלל, אפילו אם הכתב העליון מתקן את התחתון. ולרבי יהודה הוי כתב כשהוא מתקן את הכתב הראשון, אבל משום מוחק אינו חייב אלא בדיו על גבי סיקרא או סיקרא על גבי דיו וכדאמרן.
וזהו שכתב התשב"ץ: ואין זה מוכרח מכאן, משום דהתם אמרינן דדיו על גבי דיו פטור, והיינו דפטור משום מוחק. לפיכך לא מצי לתרץ פרכת רבי ירמיה ולעבר עליה קולמוס ולקדש ה' אלא משום דמחזי כמנומר, אבל לא משום מוחק, דאין כתב על גבי כתב בדיו ע"ג דיו אסור משום מוחק.
ד) עוד כתב מעכ"ת לתמוה על מרן החיד"א, שמשוה דין כוון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת לדין הללויה שבתהלים לר"מ שכתבם בתיבה אחת. וע"ז השיג מעכ"ת וכתב: דשאני נתכוון לכתוב יהודה שהוא חול, אבל הללויה ר"מ נמי ידע שהוא כותב הללויה וחבריו סוברים שנכתב בשתי תיבות והרי זה דומה למי שכותב השם והוא חושב שאין לו קדושה, וכי מותר למוחקו משום שהוא חושב שאינו קדוש?
וגם בזה לא דק, דלר"מ דכתב כל הללויה שבתהלים בתיבה אחת הוא מפרשו בהוראת הלולים הרבה. (עין פסחים קיז). ולפי זה אין כאן שם השם כלל, אלא הוא שם חול כמו שלהבת יה ומאפליה וכדומה והלכך ר"מ ודאי לא כוון לקדשם, כלומר לא כוון לפרשם בהוראת שם קדש וממילא לא קדש. וזה גרע מנתכון לכתוב שם יהודה, דהרי שם ה' כתוב לפנינו, אבל הללויה אין כאן שם כלל, הלכך מותר למוחקם כדי לכותבם כתיקונם בשתי תיבות.
ה) תו חזיתיה למעכ"ת שכתב ואינו רחוק דאותו גדול שהזכיר מהרשד"ם שהתיר לכורכי ספרים להדביק דפי הספרים זה בזה אעפ"י שבהדבקתם נמחקים השמות, נראה שסמוכות שלו הוא משום שמדפיסי הספרים אינם מכוונים כלל לקדש שמות הקדש ע"כ.
ולא ידעתי מה ראיה היא זאת. קושטא הוא דמהרשד"ם כתב צד זכות זאת ואמר: ד. דאפשר להיות סיבה תכליתית שכל כתבי הקדש צריכים כתיבה לשמה ואם כתב אחד מכתבי הקדש שלא לשמה פסולים, אבל מהרשד"ם דחה סברא זאת באמת הבנין מדאמרינן בפרק כל כתבי דאפילו בדברים שאסור לכותבן ואסור לקרוא בהם אסור לאבדן בידים. (שבת קטו:) והביא תשובת הרמב"ם ז"ל, (הרשד"ם חלק יו"ד ס' קפ"ד).
ומעכ"ת יצ"ו תמה על מהרשד"ם וכתב דמה יענה לסוגיא דגיטין הנ"ל.
וכבר כתבתי לע"ד דמסוגיא דגיטין הנ"ל אין ראיה כלל להתיר מחיקת שם משמות הקדש אפילו אם נכתב שלא בקדושה, ולמטוניה דמעכ"ת אני שואל צא ופרנס לי סוגיא דמסכת שבת הנ"ל שממנה הוכיח מהרשד"ם דגם בכתב השם שלא לשמה אסור לאבדו בידים.
אולם בדברי מהרשד"ם עצמו יש מקום עיון, שנשאל בדין סופר כותב ספר תורה שרצה לכתוב יהיה וכתב ואו במקום יוד שאחרי ההא, אם מותר לגרור הואו ולכתוב יוד במקומה, והשיב: הדבר ברור כשמש שמה שאסרו למחוק השם מן השמות לא אמרו אלא כשנכתבו השמות לשם קדושה ממש ולא אותיות או תיבות שיש בהן אותיות השם ולא נכתבו לכוונת קדושת השם (מהרשד"ם יו"ד סי' קפ"ז).
ובאמת הבית יהודה למד מדברי מהרשד"ם אלה דהוא סובר שאין איסור השם אלא בשם שנכתב בקדושת השם.
אכן מרן החיד"א ז"ל אמר דאין מזה ראיה נגד הפר"ח (ברכי יוסף יו"ד ס' רע"ו סוף ס"ק כ"ד).
וכוונתו לומר דמ"ש הרשד"ם בתשובתו: ולא אמר שאסור למחוק אלא כשנכתבו לשם קדושה ממש. כוונתו לשם משמות הקדש לאפוקי אם כתב אותיות השם שלא לשם משמות הקדש.
וכבר כתבתי דמתשובות מהרשד"ם (בס' קפד) מוכח דכל שם משמות הקדש אסור למוחקו או לאבדו אפילו אם נכתב שלא לשמו.
ועין עוד בתשובות הרדב"ז שנשאל מעין זה וכתב: אין האותיות לבד גורמות הקדושה, אלא בהצטרפות כוונת כתיבת השם וכו' ומכל מקום מודה אני שאם כתב השם סתם בלא כוונה שאסור למוחקו מפני שכתיבת האותיות מוליך אותם לקדושתם, דומיא דשוחט הזבחים סתם דאמרינן סכין מוליך אותם למה שהם (הרדב"ז החדשות סי' ע"ז).
והנה רב חביבאי יצ"ו איתי לן דברי השב יעקב סי' נ"ד שהוכיח בדעת הרמב"ם דשם שנכתב סתמא מותר למוחקו מדכתב: אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו ואת האזכרות שבו לפי שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה על דעתו שהוא כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים. (ה' יסודי התורה פ"ו ה"ח).
ומדלא כתב הרמב"ם כפירוש רש"י, דודאי לשם ע"ז כתבו (גיטין מ"ה רש"י ד"ה ישרף). מזה הוכיח השב יעקב דס"ל להרמב"ם דאף אם ידעינן שכתבו שלא לשם ע"ז רק כתבו לישראל או ללמוד בו אפי"ה אין אסור במחיקתן או בשריפתן. ולע"ד נראה דאדרבה מדברי הרמב"ם מוכח שכתבו שלא לשמו הרי הוא קדוש ואסור במחיקתו או שריפתו. ולכן כתב בס"ת שכתבו אפיקורוס: שהרי לא כתבו לשמו רק שהוא מעלה בדעתו שהוא שאר דברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפקורסים.
הרי לך מפורש, שדוקא משום שלא כתבו לשמו הוא מעלה על דעתו שהוא כשאר דברים הוא שאינו קדוש, אבל אם כתבו לשמו כלומר שהוא יודע שהוא שם משמות הקב"ה ומאמין בקדושת שמו, אעפ"י שלא קדשו בכוונה או באמירה בשעת כתיבתו, הרי הוא קדוש ואסור למוחקו, וכמו שכן פסק בכותב על הכלי או על בשרו, ובודאי סתם כותב על הכלי או על בשרו אינו מקדשו בכתיבתו, אלא שכתיבתו מקדשתו. וכדכתבו הרידב"ז והפר"ח.
אסיפא דדינא חדש לן הרב הפוסק טעמא להתיר התכת העופרת שכתובים בה שמות הקדש משום שהם כתובים באותיות מהופכות וזה לאו שמה כתיבה, והסתייע מדאמרינן כתב ע"ג כתב פטור, (שבת קז: גיטין י"ט כ'). ובעינא דשפיר חזי ראה מ"ש רבי יעקב בר זבדי מהו כתב על גבי כתב חד לעיל מן חד (ירושלמי שבת פי"ב הלכה ה').
מכאן דכתב על גבי כתב חשוב הכתב העליון להכשיר את הגט או להתחייב בשבת או במחיקת השם.
ובכל זאת דגם ר"י בן זבדי מודה דכתב על גבי כתב, שהאות האחת היא למעלה מהאות השנית שלמטה הימנה. אינה חשובה כתיבה משום שאינם נהגים זה עם זה, ומזה דן וכתב: כל שכן וקל וחומר כשהאותיות הן מהופכות שרוב רובא של בנ"א אינם יכולין לקרותם שאין לו דין כתיבה וכו'.
דברים אלה אין להם עיקר כלל, דכתב ע"ג כתב שפטור לענין שבת אין זה משום הכתב מבורר אלא משום שאין זה בגדר מלאכה, הואיל וכתב העליון לאו כתיבה היא, וכן גרסינן התם: כתב על גבי כתב מאן תנא דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' וחכמים אומרים אין השם מן המובחר (שבת קד).
והנה בירושלמי גרסינן: שיטתיה דרבי יהודה (צ"ל דרבנן דרבי יהודא ועין קרבן העדה ורידב"ז שם ופירושו של הפ"מ לפי גירסא שלפנינו הוא דחיק ורחיק לע"ד). תמן הוא אומר אינו כתב והכא הוא אומר כתב. פירוש לענין קדושתה שם אמרו אינו מן המובחר מכלל דכתב מיהא הוי, והכא אמרו כתב ע"ג כתב פטור מכלל שכתב העליון לאו כתב הוא? הוא בשיטתו השיבוהו, בשיטתך שאת אומר כתב הוא אינו מן המובחר. רבי יעקב בו זבדי לא אמר כן וכו'. מהו כתב חד לעיל מן חד. (ירושלמי שבת פי"ב הלכה ה').
מריהטא דסוגין דירושלמי מוכח, דטעמא דכתב על גבי כתב פטור בשבת, הוא משום דכתב העליון אינו כתב, ולרבי יעקב בר זבדי כתב העליון הוי כתב ומה שפטרו במתניתין הוא בכתב שהוא חד לעיל מן חד.
והנה בפירוש דברי ר"י בר זבדי, כתב בקרבן העדה, אי נמי שלא כתבן בשורה אחת ואי אפשר לחברן אלא על ידי קציצה והוה ליה כאינן נהגין זה עם זה וקמ"ל שאע"ג שהם בנייר אחד אין מצטרפין (קרבן העדה ופני משה שם.) ולא נהירא לע"ד שהרי במתניתין שנינו: כתב על שני כותלי הבית על שני דפי פנקס ואין נוהגין זה עם זה פטור. ומפרש בגמרא התם מחוסר מעשה דקריבה. פרש"י: אינו מקרבן אלא על ידי קציצה המפסיק ביניהן וכי קאמר רבי אמי כגון כתב אחת על שפת לוח זה בטבריה ואחת על שפת לוח זה בצפורי ואתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריה בעלמא. (שבת קד:). הא למדת שבנייר אחד שאין הפסק ביניהם אלא שזה למעלה וזה למטה שפיר הוי נוהגין זה עם זה.
לכן נראה עיקר פירושא קמא של קרבן העדה: שכתב אות אחת בחללו של אות השני ואין זה כתב הואיל ומשתנה צורת האות.
מכאן למדנו, דבכתב על גבי כתב לתירוצא קמא דירושלמי בשיטתו השיבוהו, סברי רבנן דלאו כתב הוא, הלכך פטור לענין שבת ואינו אסור משום מוחק אם כיון לכתוב את השם אלא נתכוון לכתוב יהודא וטעה ולא הטיל דלת ואפילו אם העביר עליו קולמוס וקדשו אינו קדוש, משום דהעברת קולמוס על הכתב לאו כתב הוא ורבי יעקב בן זבדי כתב ע"ג כתב חשיבה כתיבה לענין שבת ולענין מחיקת שם משמות הקדש. ומתלמודין מוכח דלא כרבי יעקב בר זבדי, דגרסינן בגמרא: המעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו חייב שתים וכו' דיו על גבי דיו סיקרא על גבי סיקרא פטור (גיטין יט:).
הא למדת דכתב ע"ג כתב, הואיל ואינו מוסיף כלום על הכתב הראשון לאו כלום הוא לדברי הכל. וסוגין דשבת דמוקי מתניתין דכתב ע"ג כתב פטור דלא רבי יהודא, היינו משום דמשמע ליה סתמא דמתניתין דמיירי אפילו כשמתקן העליון, כגון שהיה כתוב שלא לשם קדושת השם ומעביר עליו קולמוס לקדשו (שם תד"ה דיו).
מכל האמור מתברר, שאין ללמוד מדין כתב על גבי כתב לאותיות שכתובות מהופכות. וכן אין ללמוד משבת לדין קדושת השם, דבשבת שלא חייבה תורה אלא בכותב שתי אותיות רצופות הוא דבעינן שיהיו נהגין יחד, אבל כל כתב שאינו מבורר, חשוב כתב ומתחייב בכתיבתם, והוא הדין לענין מחיקת השם.
ואעיקרא דדינא, נראה דאותיות הדפוס אעפ"י שהן מהופכות בסדורן, הם נקראות באותיותיהם וצרופן ואסור לסדרם בשבת. והלכך אין ללמוד מזה היתר למחוק להתיך אותיות של שם משמות הקדש מטעם שהם הפוכות.
אולם בתשובתי בנדון זה, צדדתי להתיר מטעם דהתכה לשם שמוש באותיות אלה להדפסת דברי קדושה, אין זה בגדר אסור מוחק את השם שלא נאמר אלא כשעושה זאת דרך השחתה. וצרפתי לזה עוד טעמא והוא לסמוך על דעת הסוברים דשם שלא נתקדש בכוונה או באמירה בפה אין בו משום אסור מוחק את השם.
אסיפא דמגילתא הנני מסיים בברכת חג זמן חרותנו הבעל"ט ולשנה הבאה בגאולה שלמה ויקויים בנו ולעינינו: והתגדלתי והתקדשתי לעיני גויים רבים וידעו כי אני ה'.
והנלע"ד כתבתי.