סימן עג (ב)
(ליו"ד סימן רפ"ב)
- הולכת ספר תורה לבית החיים בזמן תפלה של שעת צרה -
פסח שני תרנ"ן
לכבוד
ידידי וחביבי הרב הגאון
כמוהר"ר יצחק נסים רחמים יצ"ו.
שלום וכל טוב סלה.
רצוף בזה תשובתי אל מעכ"ת בנדון הולכת ספר תורה לבית החיים בזמן התפלה של שעת צרה.
א. ההולך בבית הק' וס"ת בידו
גרסינן התם: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, אם עשה כן: עובר משום לועג לרש, וכתבו התוספות והרא"ש דה"ה דע"פ נמי אסור לקרות (ברכות יח).
והרי"ף ז"ל גריס: וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל וכו'. ופירש הר"ן דהכי קאמר: לא יהלך בתפילין וגם לא יקרא ולא יתפלל, דבכולהו איכא משום לועג לרש הואיל ואין בו משום קיום מצוה.
אולם בערוך כתב משם ר"ח: ומצאנו שאמר משם רב נחשון גאון הוא דאמור רבנן תפילין בראשו וספר תורה בזרועו, זה ספר תורה שאמרו: כגון שכתוב בו מ"אנכי" עד "אשר לרעך" שהם תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות שבתורה, (ערוך השלם ערך תפלה ד').
והנה האשכול הביא דברי רב נחשון גאון אלה והשיג עליהם וכתב: ולא נהירא דבכל מקום שאמרו ספר תורה בזרועו: ספר תורה ממש קאמרין ותו מאי אסורא? כיון דלאו מצוה בפרשה אחת לא הוי לועג לרש? (ספר האשכול הלכות מו"ק ואבלות ד' סי' כ').
ולע"ד נראה לתרץ. אמנם ספר תורה סתם הוא ספר תורה בשלמותו. אבל הכא: לפי שנאמר אל יהלך בביה"ק ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו, משמע ליה לר"נ גאון דס"ת בזרועו היינו דומיא דתפילין בראשו, וזה אי אפשר שכל אדם ישא על זרועו ספר תורה שלם, אלא יריעה של ספר תורה שכלולה בה כל התורה כולה. והיא עשרת הדברות.
ולקושיתו הב' כיון דליכא מצוה בפרשה אחת לא הוי לועג לרש, יש לומר לדעת רנ"ג שאסור זה אינו משום מצות נשיאת היריעה עצמה, אלא משום תרי"ג מצוות הכלולות ורמוזות בה. והכי קאמר דאפילו ס"ת כגון יריעת ספר תורה שכתוב בה עשרת הדברות אסור, משום שכלולות בה תרי"ג מצוות, וכל שכן ספר תורה שלם שכתובות בו כל תרי"ג מצוות בפרטיהן שאסור להוליכו בבית הקברות משום דהוי כלועג לרש שהמתים פטורים מן המצוות, או שלועג לרש מבחינה אחרת שכאלו אומרים להם שלא קיימתם כל המצות.
וכן משמע ממ"ש בגמרא: וכבוד גדול עשו לו במותו: שהניח ס"ת על מטתו, ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי. אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ופירש רש"י: האידנא מפקינן ס"ת מקמי גברא רבא. (ב"ק יז.) דוק מינה: שלא מקמי גברא רבה לא מפקינן. והיינו טעמא כדכתבינן: דכל שא"א לומר עליו קיים זה מה שכתוב בזה הוצאת ס"ת ע"י ארונו אינו כבוד אלא כ"לועג לרש" שהרי לא קיים כל מה שכתוב בזה. ועכ"פ מכאן למדנו דאסור הולכת ס"ת לבית הקברות הוא אפי' אם אינו קורא בו.
וכן מפורש בדברי הרמב"ם שכתב: לא יאחז אדם ס"ת בזרועו ויכנס בו לביה"ק אעפ"י שהוא כרוך במטפחת ונתון בתוך התיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות (הלכות ס"ת פ"י הל' ו'). והם הם הדברים שכתב בהלכות אבל: אבל לא ילך אדם בתוך ד' אמות של קבר ותפילין בידו וס"ת בזרועו ולא יתפלל שם. (הלכות אבל פרק י"ד ה' י"ג). והנה הכ"מ נמק דין הרמב"ם וכתב: ואע"ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרו לילך לביה"ק וס"ת בזרועו אלא בקורא בו, נראה שרבינו מפרש דתרתי קתני: לא יהלך בביה"ק וס"ת בזרועו, או קורא, ובכל חדא מהני איכא משום לועג לרש דאחיזת ס"ת בזרועו אעפ"י שאינו קורא בו מצוה היא ואית בה משם לועג לרש (הלכות ס"ת שם) וכן מוכח ממה שאמר הרמב"ם ז"ל: לא ילך אדם בתוך ד' אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו (הלכות אבל שם).
הרי שגם כשאינו לובש התפילין בראשו כלישנא דגמרא סובר הרמב"ם לאסור. והיינו משום דאחיזת התפילין בידו היא מצוה, ויש בה משום לועג לרש.
אבל אין זה מסתבר לעניות דעתי, דבאמת אחיזת ס"ת או תפילין בידו אין בה שום מצוה לפיכך צריך לומר "דתפילין בידו" דנקט הרמב"ם: היינו שכרוכין בידו.
ובל"ז נמי דברי הכסף משנה צריכים לי עיון, דכתב: ובנוסחי דידן גבי ס"ת לא יהלך אדם בביה"ק וס"ת בזרועו ויקרא בו והכי מסתבר דבלא קריאה מאי לועג לרש איכא? (הלכות אבל שם). משמע מדבריו דהרמב"ם לא גריס בגמרא "ויקרא בו" וזה סותר למה שאמר בהלכות ספר תורה דהרמב"ם מפרש דתרתי קתני: לא יאחז וכו' או לא יקרא. ואפשר לומר דהכ"מ דייק מלשון הרמב"ם (בה' אבל שם) דלא הזכיר ולא יקרא בו, ואין זה מוכרח דכיון דתני ולא יתפלל בו הוא הדין דלא יקרא.
ולהלכה פסק מרן ז"ל: אסור ליכנס בתוך ביה"ק או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו משום "לועג לרש" ואם הם מכוסים מותר. (או"ח סי' מ"ה סעי' א'). מכאן אתה למד שאם הם בידו אעפ"י שהם מגולים מותר משום דאחיזתם ביד לאו מצוה היא.
ולענין ס"ת פסק: לא יאחז אדם ס"ת ויכנס וכו' או לביה"ק אעפ"י שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, ולא יקרא בו (יו"ד סי' רפ"ב) וכן כתב: לא יהלך בביה"ק או לתוך ד' אמות של קבר וס"ת בזרועו ויקרא בו או יתפלל (שם סי' שסז) וצ"ל דמ"ש "ויקרא בו" הכי פירושו: "לא יקרא וה"לא" הראשון חוזר גם על ההמשך" "ויקרא בו". שאל"כ הוו דבריו סתראי, וא"כ קשה דבתפילין נמי יהיה אסור אפי' אוחזן בידו? וצ"ל כמו שכתבנו דס"ת שאני שכתובין בו כל תרי"ג מצות ואיכא משום לועג לרש וכדאמרן.
מהאמור ומדובר למדנו: שלדעת הרמב"ם ומרן ז"ל אסור ליכנס לביה"ק וס"ת בזרועו אפילו אם אינו קורא בו וכן אסור לקרא בו אפילו אם אינו אוחז ס"ת בזרועו.
ב. הולכת ספר תורה לבית הקברות לצורך תפלה
אולם בזוה"ק מצאנו שמוליכין ס"ת לבית הקברות כשהעולם שרוי בצער, דאיתמר התם: אמר ליה מיתא אנא והא איתערנא לגבי ספר תורה, דזימנא חדא הוה יתיב עלמא בצערא ואתא חייא הכא לאיתער לן בספר תורה, ואנא וחבראי אקדימנא לגבי דמיכי חברון וכד אתחברו בג"ע ברוחיהון דצדיקיא אישתכח קמייהו דההוא ספר תורה דאייתו לקמיה חייא הוה פסול ומשקר בשמא דמלכא על דאישתכח ואו יתיר בההוא קרא ד"ושסעת שסע שתי פרסות", ואמרו הואיל ושקרו בשמא דמלכא דלא יתובון לגביהון ודחו לי ולחבראי בההיא שעתא מבי מתיבתא, עד דחד סבא דהוה בינייהו אזל ואייתי ספרא דרב המנונא סבא, וכדין: איתער רבי אלעזר ברבי שמעון ובעא בג"ע עלייהו ואתסי עלמא כדין שרו לן. והשתא אתיתון לגבן וס"ת גביכון, אמינא דהא עלמא בצערא אישתכח ועל דא אזדעזענא דאמינא מאן יקדים לאודעא לאינון זכאי קשוט דמיכי חברון (זוה"ק אחרי מות ד' עא).
מכאן למדנו שאין איסור בהולכת ס"ת לבית הקברות בשעה שהעולם בצער, אלא אדרבא כך ראוי והגון להביא כדי לעורר ישני עפר ונוחי עדן דעלמא אישתכח בצערא. ואין זה חולק על תלמודין, דשאני כשהעולם שרוי בצער שמביאין ס"ת לצורך התעוררות של רחמים.
אולם למעשה יפה העיר הגנוב"י ז"ל שמדברי הזוה"ק אלה למדנו שבמקרה שיש פסול בס"ת אפילו בחסר ויתר: גורמת הבאתו לבית הקברות רעה גדולה וחורבן גדול, ולכן מסיק להלכה להמנע מלעשות כן: ותוכלו להרבות בתפלות ובקשות בבכי ושברון לב ורחמנא לבא בעי ויציל נפשותינו מכל צרות ויחיש ישועתנו בקרוב, ודבריו נכונים וברורים ואין לנו לזוז מהם ימין ושמאל.
ג. התפלה בבית הקברות
מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל מוכח בפירוש: שכשם שאסור ליכנס עם ספר תורה בזרועו בבית הקברות כן אסור להתפלל בו אפילו בלא ס"ת בזרועו. ומסתברא דחד טעמא הוא לשניהם משום לועג לרש, הואיל ותפלה בעת צרה היא מצוה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור שנאמר: על הצר הצורר אתכם והריעותם בחצוצרות, כלומר: כל דבר שיצר לכם כגון: בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. (הלכות תעניות פ"א ה"א). ועיין עוד בספר המצוות מ"ע ה' ובדברי הרמב"ם וכ"מ הל' תפלה פ"א ה"א.
אולם לעומת זאת מצאנו ראינו בתלמודין: למה יוצאין לבית הקברות? רבי חמא ורבי חנינא: חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים. וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו רחמים.
וכתבו התוס': מכאן נוהגין בכ"מ לילך לביה"ק בט' באב שהרי ט' באב הוי תענית צבור כמו שהיו עושים מפני הגשמים (תענית טז).
וכן גרסינן התם: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אשר בחברון (סוטה לד:) וכן כתב רמ"א ז"ל: ויש מקומות שנהגו לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים צדקה לעניים. (או"ח סי' תקפ"א), ובזוה"ק נאמר: וכד ישראל אתאן למיתי הנך אתאן בכמה תשובה לקמיה דקב"ה בתבירו דלבא בתעניתא לקבליה. וכלא בגין דנשמתיהון קדישין יבעון רחמי לקמיה קב"ה עלייהו, וקב"ה חייס על עלמא בגיניהון (זוה"ק אחרי עא:) הנה לך מפורש שתפלה בעת צרה על קברות המתים לא נסתפק בה אדם אם יש בה משום לועג לרש אעפ"י שהתפלה היא מצוה. וצ"ל שהואיל שתפלה זו במקום זה אינה רק לשם מלוי חובה של מצוה אלא לבקשת רחמים ותחנונים אין בזה משום לועג לרש. ומכש"כ אם נצרף טעם ד"הרי אנו חשובים לפניך כמתים" ודאי שאין מקום לפקפק משום לועג לרש. ואדרבה מצוה עלינו להחזיק מנהג אבותינו בידינו להכניע את לבנו בתשובה והכנעה ולשפוך שיח במקום קברי אבותינו הקדושים כדי שיפתחו שערי שמים לתפלתנו ונזכה ונפקד לטובה ולברכה לישועה ולגאולה בזכותם של אבותינו הקדושים נוחי עדן.
תפלה זאת כפולה בחשיבותה ומעלתה גדולה בא"י שכל הקבור באדמתה כאלו קבור תחת המזבח ועאכ"ו בירושת"ו עיקו"ת ותפלותינו על קברות הצדיקים מעוררות אותנו בתשובה לשוב אל ה' אלקינו ותורתו בכל לב כדי שנזכה לראות בישועת ה' לעמו וארצו. ויגאל כל ישראל בכל ארצות פזוריהם מידי עריצים ומכף אויב ומתנקם ויזכנו לראות בשיבת ציון ובשיבת בנים לגבולם בבנין ביהמ"ק אשר בירושלים והחזרת שכינתו לציון בב"א.
והנלע"ד כתבתי.