סימן עג

(לאה"ע סי' קמ"א)

- מינוי סופר ועדים ושליח שלא בפניהם -

 

נשאלתי בראובן ובאשתו לאה שנפרדו זה מזה מכמה שנים ובראותם שאין זווגם עולה יפה הסכימו להפרד לגמרי בג"פ כדמו"י, אולם היות ובמקום מגורם אין בית דין שידע לסדר להם גט ולא אפילו לסדר מסירת הגט ליד המתגרשת ואין באפשרותם ללכת למקום שיש שם בי"ד מומחה לסדר ג"פ ביניהם, לכן שאלוני להורות להם הדרך לסדר גט ביניהם על ידי שליחו של המגרש לכתיבה ומסירת הגט ושלוחה של המתגרשת לקבלת גטה בפני בית דין.

תשובה:

הלכה זו כבר נפתחה בגדולים בספריהם ואף אני אענה חלקי כפי אשר יורוני מן השמים, ואומר הלכה זו מסתעפת לכמה סעיפים:

א. שליחות המגרש לכתיבת הגט

בתוס' ישנים [עירובין י"ג] הוכיחו דלא בעינן שליחות לכתיבה, מזה דסתמא דקרא [וכתב לה ספר כריתות] איירי שכל אדם יכול לגרש את אשתו ואפילו מי שידיו קטועות ע"כ. כונתם בזה להוכיח שאם נאמר דבעינן שליחות לכתיבה לא יוכל לגרש מי שידיו קטועות על ידי שלוחו, דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. ואין לומר שגדם אינו יכול לגרש שהרי התורה אמרה: וכתב לה ספר כריתות לכל אדם, מכאן מוכח דלא בענין שליחות לכתיבה.

ולע"ד אין ראיה זו מכרעת; שא"כ נאמר שמי שאין לו ידים שאינו יכול לקיים בעצמו ונתן, לא יוכל למנות שליח לנתינה? אבל כלל זה דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא נאמר, אלא בדבר שהוא אינו יכול לעשות משום איסור שעליו או שאינו רשאי לכך מצד הדין, אבל בדבר שאינו יכול לעשות מחמת תשות כח או חסרון ידיעה, יכול לעשות שליח. וכל עיקר דין שליחות אינו אלא כדי לתת האפשרות לאדם שקצרה יכלתו מעשות הדבר בעצמו, מפני חוסר ידיעתו או רחוק מקום, ועיין בשד"ח חלק הכללים מערכת כ' כלל פ"ו ואכמ"ל. [עיין במה שכתבתי בכלל זה לקמן סי' ע"ד בתשובתי בדין גירושין בע"כ ע"י שליח].

ואולם אעפ"י שאין ראייתם זו מכרעת קושטא הוא דהתוס' סוברים דאין צריך שליחות לכתיבה וכמ"ש התוס' (גיטין כ"ב ד"ה והא לאו בני דעה] דלא בעינן שליחות לכתיבה. ומה ששנינו עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, לאו משום שליחות, אלא משום דכשלא צוה הבעל, לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול, דאשה לאו לגרושין קיימא, וכן כתב הר"ן (שם).

וראיתי להב"ש (סי' קכ"ג סק"א) שהקשה על זה: דא"כ למה תנא בברייתא זו הגט בטל, הא לא הוי אלא חשש בעלמא, ומדרבנן? ואין זו השגה לע"ד. דס"ל לתוספות דבגט כיון דאשה לאו לגירושין קיימא, סתמא הוי כאילו כתבו שלא לשמה ומדאורייתא הוא בטל. וכמו שכן הוא באמת דעת הרמב"ן באומר אמרו (כמו שנבאר לקמן בסעיף ד').

אבל הרמב"ם והרא"ש והטור והשו"ע פסקו דמדאורייתא בעינן שליחות לכתיבה, ולכן אפילו במקום שהסופר כותב במצות המגרש, אם הוא אינו בן שליחות או שהשליחות לא נעשתה כדינה הגט בטל, שמה שאמרה תורה: וכתב לה ספר כריתות הוא לומר שאינה מתגרשת אלא בכתיבה הוא מדין שלוחו של אדם כמותו, וכמ"ש המ"מ (ה' גירושין פ"ב ה"א) ועיין אה"ע (סי' ק"כ סעיף א'). וכן הוכיח במחנה אפרים (ה' גירושין) בראיות ברורות דבעינן שליחות לכתיבה והכי נקטינן. הלכך בכל כתיבת גט שעל ידי שליח צריך שימנה המגרש שלוחו את מי שראוי להיות שליח מן הדין.

ב. מנוי שליח לכתיבת הגט שלא בפניו

דין זה שנוי במחלוקת הפוסקים הראשונים: דהרא"ה וכו' סובר דלא אמר רבי יוסי לפסול באומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו, מטעם מילי לא ממסרן לשליח, אלא באומר להם אמרו מדעתכם, אבל באומר להם אמרו לפ' ויכתוב ופ' ופ' ויחתמו שאני ממנה אותם שלוחים, מהניא אמירתו על ידי אחר לשווינהו שלוחיו, ואין זה בגדר מילי לא ממסרן לשליח.

אבל הרמב"ן סובר דמה שאמרו בגט אין זה מטעם שליחות שלא בפני השליח, שהרי שליחות שלא בפניו בכל התורה הוי שליחות, אלא בגט הוא דלא מהני אמרו כיון שצריך שתהיה כתיבתו לשמה, וע"י הבעל, אפילו אם ממנה הסופר העדים ואומר לשלוחיו אמרו לסופר פ' ויכתוב ופ"פ ויחתמו שאני מניתים, והגט בטל, דבגט צריך שישמעו הסופר והעדים מפי המגרש עצמו, (עיין בר"ן גיטין ס"פ התקבל ובדרישה סי' ק"כ). וכיון שצריך שתהיה כתיבתו שלמה אפילו אם אומר: אמרו לסופר פ' ולעדים פ' ופ' שאני מניתי אותם. אין כותבין הגט עד שישמעו מפיו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו.

ולענין הלכה: הרמב"ם ז"ל פסק: אמר לשנים או לשלשה אמרו וכו' ה"ז גט פסול, ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל (ה' גירושין פ"ב ה"ז עין בכ"מ). ומרן ז"ל (אה"ע סי' קנ"ד סעיף י"ח) כתב: לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל שצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולא מפי שליח, ע"כ. משמע מדבריו שאפילו אם אומר לשליח שאני מניתים, ואומר להם כן השליח לא יכתבו עד שישמעו מפי הבעל. דכל שלא שמעו מפיו הוי כנכתב שלא לשמה, והגט בטל. וכמ"ש בב"י שכן הסכימו הרשב"א והרא"ש. אבל רמ"א כתב (סי' ק"כ סעיף ד' עבר וגרשה ע"י אמרו לסופר ויכתוב הוי ספק מגורשת. (עיין בח"מ וטו"ז שם) וכן מסיק הפר"ח (שם ד"ה כללא דמילתא) דאפילו באומר אמרו לפלוני שאני ממנה אותו לכתוב הויא ספק מגורשת.

מהאמור למדנו: שדעת רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים היא לבטל או לפסול כל גט שנכתב על ידי אומר אמרו לסופר ויכתוב וכו' אפילו אם ממנה אותם בפירוש וגם המתירים לא אמרו זאת אלא להלכה ולא למעשה כמ"ש הב"י בדעת הר"ן, וכ"מ בח"מ (שם ס"ק י"ב), ולפי זה יוצא שאין שום תקנה למנות שליח לכתיבה ועדים לחתימה שלא בפניהם ואין הסופר כותב ולא עדים חותמים בגט עד שישמעו מפי המגרש ולא מפי שלוחו.

ג. שלוחו של המגרש שממנה שלוחים במקומו לכתיבה וחתימה ונתינה

נסתפקתי בממנה שלוחים לנתינת גט לאשתו, ואומר להם: כתבו וחתמו גט לאשתי, ונותן אני לכם רשות למנות שלוחים במקומכם ושליח שלוחכם שליח עד שיהיה גט כשר בכתיבה וחתימה ויגיע ליד אשתי ותתגרש בו, אם יכולים הם למנות שליח אחר במקומם לכתיבה וחתימת הגט.

והנה לענין נתינת הגט הלכה פסוקה היא: שאם פרש ואמר לו שיוכל למנות שליח או אפילו אם לא פרש אלא שאמר לו: הולך אתה גט לאשתי, וחלה או נאנס יכול למנות שליח במקומו (אה"ע סי' קמ"א סעיף ל"ח) מה דאיבעיא לי הוא לענין כתיבה וחתימה ונתינה באומר להם כתבו ותנו שהואיל ולא מסר המגרש הגט לידם שמא הוי כדין מילי לא ממסרן לשליח להרא"ה, והלכך אינם יכולים למנות שליח אפילו לנתינה ולהרמב"ן משום חומרא דגט דבעינן שיכתבנו הבעל לשמה צריך שישמעו קולו, ולא על ידי שליח, אבל לנתינה להרמב"ן ודאי מצי למנות שליח דלא גרע ממנה שליח שלא בפניו, ומסתברא לכאורה דבכגון זה מהניא מנוי שליחות לכל הדעות, דלא אמרו מילי לא ממסרן לשליח אלא כשהשליחות כולה היא מילי כגון אמרו לפלוני שאני מניתיו אבל כשמינה אותו שליח לכתיבה ונתינה ופרש שיכול למנות שליח במקומו הויא שליחות מעליא והשליח עושה שליח כדקי"ל בכל התורה כולה שליח עושה שליח, ומטעם זה נראה דהויא שליחות מעליא אפילו בכתיבה וחתימת הגט, שהרי במעשה הכתיבה והחתימה נעשו שלוחיו כהמגרש עצמו, ומנוים שליח במקומם הוי כאלו נתמנו מפיו של המגרש עצמו, דגם שליח שני הוא כאילו נתמנה מן המגרש עצמו והוא כמותו (המגרש עצמו).

תדע שהרי אם מת שליח שני יכול השליח ראשון ליטלו מיורשיו של שני, ויוליכום או ישלחנו ביד אחר (סי' קמ"א סעיף מ"ב) דהשליח עומד במקום המגרש עצמו עד שיגיע הגט ליד המתגרשת, ומטעם זה גם מנויו שליח שני במקומו לכתיבה הוה כקולו של המגרש עצמו. ומה שכתב מרן (שם סי' קנ"ד): עד שישמעו מפי הבעל ולא מפי השליח לא בא למעט אלא מפי שליח לאמירה אבל שליח לכתיבה הרי הוא כמגרש עצמו מדין שלוחו של אדם כמותו, והשמיעה מפיו היא כשמיעתם מפי משלחו המגרש.

שו"ר שדבר זה במחלוקת הוא שנוי: דהנה הרמ"ה סובר: דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח אחר אפילו אם נתנה לו המתגרשת רשות לעשות שליח אחר, משום דלא מסרה לו אלא מילי ומילי לא ממסרן לשליח, והטור ז"ל פוסק: דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשמוסר לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר לחתום, אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחתום יכול לעשותו. (טור סי' קמ"א ועיין בבדק הבית שם בפירוש דברי הטור) הא למדת, שלדעת הטור כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחתום, זאת אומרת שנותן לו רשות לומר לאחר לחתום, אין זה בגדר מילי, הואיל והשליח אינו מוסר דבריו של המשלח, אלא הוא עצמו ממנה אותו בכוח שליחותו ואפשר שגם הרמב"ן מודה בזה ומטעמא דאמרן שלוחו חשוב כאלו התמנה על ידי המגרש עצמו מפיו מדין שלוחו של אדם כמותו, ומכל שכן כשאמר הבעל לשליח הראשון: ופיך כפי ודבורך כדבורי, שליח השני הוי כאלו התמנה מפיו ובדבורו וקולו של המגרש, ומ"ש הרמב"ן דאין שליח קבלה עושה שליח דהוה להו מילי, ומילי לא ממסרן לשליח (הר"ן ס"פ התקבל) הוא בממנה שליח סתם ולא נתנה לו רשות מפורשת למנות שליח במקומו.

אולם להלכה פסק מרן ז"ל דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח אפילו אם נתנה לו רשות למנות שליח קבלה משום דהוה ליה מילי, ומילי לא ממסרן לשליח (שם בסעיף מ"ג) וזהו בנין אב לכל דיני שליחות שכל שאין המשלח מוסר דבר ממשי ביד השליח, אין שלוחו יכול למנות שליח אחר במקומו אפילו אם הרשה אותו בפירוש לכך, ומזה מוכח דמ"ש מרן (סי' קנ"ד סעיף י"ח): ולא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל וכו' ולא מפי השליח. ע"כ, היינו אפילו אם נתן רשות לשליח למנות שליח, ואמר לו: ופיך כפי, וכן מוכח להדיא ממ"ש רמ"א בהג"ה יש אומרים בכל ענין אפילו אם מסר המקדש הטבעת בידי שלוחו, אין שליח ראשון עושה שליח שני (אה"ע סי' ל"ה סעיף ו') ומרן ז"ל כתב בשם יש מי שאומר דשליח קידושין אינו יכול למנות שליח דמילי נינהו (שם), וסתם דבריו משמע שפוסק כרמ"א.

שו"ר בגט פשוט למהר"ם בן חביב (סי' ק"ך) שכתב: שלכל הפוסקים הגט בטל מן התורה, אעפ"י שלא התבארה הלכה זו בדברי הפוסקים, ומהר"י נבון בספרו גט מקושר כתב: שמדין שליח קבלה נלמד שאפילו אם נאנסו אינם יכולים למנות שליח לכתיבה, ובגט פשוט שם נסתפק באומר לשנים כתבו ותנו אם יכולים למנות שליח לנתינה או שמא כיון דבשעה שמינה אותם שליח עדיין לא היה הגט במציאות, הוה ליה גם לענין נתינה שליחות מילי הואיל ולא מסר לו דבר ממשי, והלכך אינו יכול למנות שליח, והוכיח מדברי התוס' [גיטין כ"ט ד"ה, משום בזיון] דלנתינה יכולים לעשות שליח.

אבל בגט מקושר [שם] כתב שאין ראיותיו מכריעות, ולכן בדיעבד יש לסמוך אדברי גט פשוט להתיר לשנים שאמרו להם כתבו ותנו לעשות שליח לנתינה, ובאומר לשלשה כתבו ותנו רשאים לעשות שליח לנתינה הואיל ועשאם בית דין.

מסקנא דדינא: א] שלוחים שהתמנו מפי המגרש צריכים הם עצמם לכתוב ולחתום ולמסור הגט לאשת המגרש ואם מינו שלוחים במקומם לכתיבה וחתימה הגט בטל מדין מילי לא ממסרן לשליח, ולכתחלה צריך שאחד מהם ימסור הגט לידי המתגרשת ובדיעבד אם עשו שליח ומסרו לה הגט, מתגרשת בו. ב] שלשה שהתמנו מפי המגרש לכתיבה חתימה ונתינת הגט, צריכים לכתוב ולחתום הם עצמם שאחד כותב ושנים חותמים, והסופר הוא נעשה שליח נתינה ואינם רשאים לומר לאחרים לכתוב ולחתום, ואם כתבו וחתמו על ידי שלוחם הגט בטל, אבל יכולים הם למנות שליח לנתינה הואיל ועשאם בית דין.

מכאן למדנו להלכה שגם שלוחי המגרש לכתיבה ונתינה אינם יכולים למנות שליח במקומם לא לכתיבה ולא לנתינה הואיל ובשעה שמינם לא היה הגט בעולם, ולפי זה אין כאן אלא שליחות בדברים והוא בגדר "מילי לא ממסרן לשליח".

ומסתברא לי לומר: דשליח שאינו ראוי לשליחות מסיבת העדר ידיעה או חוסר הכשרה אינו יכול למנות שליח אחר משום שלא חלה עליו השליחות מעיקרא, ואינו דומה לענין זה להמגרש עצמו דאמרינן לעיל דבמילתא דלא מצי עביד מסבת חוסר יכלת מצי משוה שליח, דשאני בעל שיש לו זכות הגירושין עצמם יכול הוא למנות שליח להוציא לפועל ולהגשים זכותו במעשה אבל שליח לכתיבה מוגבלת שליחותו במעשה הכתיבה וכל שאינו ראוי לכך בטלה שליחותו מעיקרא וממילא אינו יכול למנות שליח.

מזה נלמד בשאלה דנידון דידן: שזוג זה נמצאים במקום שאין מי שיודע לכתוב להם גט לא מהניא שליחותם לכתיבה, דכל מילתא דלא מצי עביד לא מצי להיות שליח. ועל כל פנים ודאי דבשליח נאמר כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח דשלוחו של אדם כמותו אמרינן ולא עדיף ממשלחו.

ד. מנוי שליח לכתיבה ועדים לחתימה על ידי כתבו של המגרש

גרסינן בגיטין (ע"א): אמר רב כהנא אמר רב: חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו, אמר רב מאי קמ"ל? תנינא, נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו הרי אלו יכתבו ויתנו, אמ"ל ר"ז אלם קאמרת? שאני אלם, ע"כ. ומזה נלמד דהרכנת הראש וכתיבה חד דינא אית להו, דאי לא תימא הכי לימא הרכנה שאני, ומכאן למדו הרמב"ם ובעל העיטור להכשיר בכתיבת ידו של אלם (ה"ג פ"ב הט"ו). ומרן הב"י (סי' ק"נ) והמל"מ (שם) למדו מדבריו דהוא הדין לפקח שכתב בכתב ידו: כתבו ותנו גט לאשתי, הרי אלו כותבין ונותנין, וכן מוכח להדיא מסוגין (שם) דאמרו אם לא יגיד פרט לאלם, ואמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב? אמ"ל אביי: עדות קאמרת, שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ. הא למדת דכתב ידו הוי כהגדת פיו בכל מקום, ובעדות שאני דרחמנא אמר מפיהם, וכן אמרו ביבמות (לא:) ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. הרי שלדברי הכל לא אתמעט עדות בכתבם ממשמעות לא יגיד, אלא ממעוט דעל פי שנים עדים שממנו למדנו מפיהם ולא מפי כתבם.דון מינה לכל דיני שליחות דמהניא אפילו מפי כתבו של המשלח. אבל הרא"ש והרשב"א והר"ן ודעימיהו למדו מהתוספתא והירושלמי שלא להכשיר כתיבת הגט על ידי צוויו של המגרש בכתב, דבגט בעינן קולו ממש, ומאי דמהני הרכנת הראש היינו משום דהרכנת הראש היא מעשה בגופו חשובה כקולו ממש ועדיפא מכתיבה (הרא"ש גיטין שם וב"י שם). ולע"ד אין זה מחוור: חדא, שהרי הוכחנו מסוגין דהרכנה וכתיבה שוים הם, וגם הסברא נותנת שגם הכתיבה היא נעשית בתנועת ידו של המגרש ואין כל טעם לחלק בין הרכנת הראש להרכנת היד. ואדרבה כתיבה עדיפא שבה מתגלה רצונו הברור של הכותב יותר מהרכנת הראש דמשתמעא לכמה אנפי.

והרא"ש כתב עוד: אי נמי נשתקק דאי אפשר בענין אחר אקילו ביה משום תקנת עגונות, וגם חילוק זה קשה לי להולמו דמנין לנו לומר מדעתנו דאקילו רבנן בדבר שפסולו מדאורייתא, ועכ"פ מדברי הרא"ש למדנו שגם לתירוץ בתרא לא הכשירו באלם אלא בהרכנת הראש, ומשום שאי אפשר בענין אחר. אבל כתב יד לא הוכשר אפילו באלם ואין צריך לומר בפקח, וכן הבין בדעתו הטור ז"ל, ואין צורך לדוחקו של מרן הב"י (שם) שכתב דהטור תפס לעיקר תירוצו קמא דהרא"ש.

ולע"ד כבר הוכחנו דסוגין דגמרא מוכחא כדעת הרמב"ם. ונראה להביא ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי (גיטין פ"ז ה"א) אמר רבי אבא מרי בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש, רבי יוסי ב"ר בון אמר בבריא אנן קיימין, למה אינו גט. אני אומר מתעסק בשטרותיו ע"כ. ושיעור דברי הירושלמי כך הם לע"ד: דרבי אבא מוקי מתניתא דהרי שכתב בכתב ידו וכו' אינו גט בחרש ומטעם שאין שליחות לחרש ולכן גם כתיבתו אינה כלום, אבל ר' יוסי ברבי בון מוקי לה בבריא, וטעמא דאינו גט משום שאני אומר מתעסק בשטרות הוא, ואין כאן צווי המגרש לכתיבה ונתינת הגט, עיין בפירושי קרבן העדה ופני משה שם ולע"ד בפרוש הירושלמי נראה כדכתיבנא.

ולפי זה יוצא שלמ"ד קמא דמוקי מתניתא בחרש ומשום שאין שליחות לחרש. בבריא מהניא כתיבתו לעשות שליח לכתיבה ונתינת הגט, כאלו דבר בפיו, ולרבי בון דמוקי למתניתא בבריא, טעם פסלות כתב ידו הוא משום שאני אומר מתעסק הוא בשטרות. דון מינה אם מתברר מתוך מעשיו שאינו מתעסק בשטרות, כגון ששאלוהו: נכתוב גט לאשתך? וכתב להם: כתבו ותנו! מהניא כתיבתו למנות שליח לכתיבה ונתינה, וכדעת הרמב"ם. אבל להלכה פסקו הטור ומרן ז"ל לפסול כתיבת פקח בשליחות הגט לענין כתיבה, ולא עוד אלא שמרן חזר בו, כנראה ממ"ש בפי' בדעת הרמב"ם ופוסק להלכה שבפקח לכל הדעות אין כתיבתו מהניא לשווי שליח, שהרי כתב: ויש מכשירין במי שנשתתק לכתוב ולחתום עפ"י כתב ידו וכו' (שם סעיף ה') משמע מזה דבפקח אין מאן דאמר להכשיר כתב ידו לכתיבת הגט.

ברם קשה לי שדבריהם הוו סתראי ממה שפסקו (סי' קמ"א סעיף ל"ה) דיכול המגרש למנות שליח להולכה בכתב ולא ידעתי לחלק בין כתיבה להולכה, שהרי פסול שליח שהתמנה בכתב המשלח לכתיבה אינו מטעם דבעינן כתיבה לשמה; אלא משום דלאו הגדה היא. תדע שהרי מרן עצמו למד מדברי הרמב"ם שבהלכות מכירה לדין גיטין, וגם המל"מ למד כן לומר בדעת הרמב"ם להכשיר בגט כתיבת פקח כשם שהיא מועילה במכירתו. ובאמת רמ"א שם בהג"ה כתב: ויש חולקים וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה על ידי כתב, ולמרן דמכשיר בהלכה הוא הדין דיש להכשיר גם בכתיבה על ידי שליחות בכתב. תדע עוד שהרי הרמב"ן עצמו שפוסל אמרו אפילו במברר סופר ועדים משום חומרא דגט, דבעינן ביה שישמעו קולו, בכל זאת מכשיר על ידי כתבו, וכמ"ש בחדושיו (גיטין ע"ב ד"ה קולו) משם התוספות: אבל בריא ששלח כתבו ממדינת הים: כתבו ותנו גט לאשתי, כותבים ונותנים ולא בעינן שמועה מפי ממש, ומ"ש קולו לא דוקא דהא איכא הרכנת הרא"ש ע"כ. הרי לך מפורש שכתבו של המגרש הוא כקולו, לדעת הרמב"ן אף לענין כתיבת הגט. ולכן נלע"ד דהטור ומרן סברי כתירוצו בתרא דהרא"ש דמה שהתירו בנשתתק על ידי הרכנה הוא משום דכיון דאי אפשר בענין אחר הקלו רבנן משום תקנת עגונות, הלכך כל דאפשר בהרכנה לא התירו בכתיבה, וכל שאפשר בדבור כגון בפקח לא התירו אפילו בהרכנת הראש, ואין צריך לומר בכתיבה.

דון מינה במקום שאין בית דין וסופר מצוי שם, ואי אפשר להמגרש לבוא למקום שנמצאם בית דין סופרים ועדים שיודעים וראוים לכתוב גט, משום תקנת עגונות הקילו רבנן. וכן מצאתי תנא דמסייע לן הרד"ך ז"ל שכתב: אפילו להפוסלים כתב ידו בפקח, ומכשירים בנשתתק, הוא הדין במשומד שהוא בארץ מרחקים, והדבר קרוב לנמנע לבא לתת גט, כותבין בכתב ידו (כנה"ג אה"ע סי' ק"ך בהגהב"י ס"ק ל"ב).

וכן כתב המבי"ט ז"ל (ח"ב סי' קנ"ה): ואפשר לומר בדעת ר"ת והרא"ש דסברי דוקא בחרש יועיל כתב ידו ולא בפקח, דהיינו נמי משום דחרש הכותב לסופר ולעדים בפניהם הוה ליה כאלו מדבר עמהם, אבל פקח שממנה בכתב סופר ועדים שלא בפניהם איכא למיחש דילמא קודם שיכתבו נשתנית דעתו, וחזר בו, ובכי האי גונא הוא דמפלגי בין כתב ידו דנשתתק לפקח ע"כ.

ודבריו צל"ע: דהנה דא"כ יוצא שפקח שכתב בפניהם של העדים: כתבו גט לאשתי, כשר לדעת הרא"ש, וכן להיפך נשתתק שכתב שלא בפניהם אין כותבים על פי כתיבתו משום דחיישינן שנשתנית דעתו בין כתיבתו למעשה הכתיבה, ודבר זה אין הדעת סובלתו שא"כ יוצא שאין חלוק בין נשתתק או פקח אלא בין כתב בפני העדים וכתבו תיכף לכתב שלא בפניהם. ובעיקר סברתו יש מקום עיון, שאם נאמר שכתיבה כדיבור דמיא כל שלא ידענו בטול כתיבתו נכתוב הגט כמו שכותבין על פי דבורו ואפילו לאחר זמן ואין חוששים שמא חזר בו.

וכן ראיתי להפר"ח (סי' ק"כ סעיף ה') שכתב ע"ד המבי"ט אלה: גם מ"ש דבפקח לא מהני כתב ידו משום דאיכא למיחש שמא נשתנה דעתו, אין זו חששא של כלום, ולע"ד נראה לקיים סברת המבי"ט דבכתב ידו גם אם נאמר שהיא כדבור יש לחוש שמא שינה דעתו משום שכל שלא מסר כתיבתו לעדים אינו חשובה ולא כלום, ויש לומר בה שמא מתעסק בשטרות הוא, וכמ"ש בירושלמי שאני אומר מתעסק בשטרות הוא, ומשנה ערוכה שנינו: מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם (ב"מ ח"י) הלכך הואיל ומעשה הכתיבה אינו הוכחה ברורה על כונתו המוחלטת למנותם שלוחים לא מהניא שום מסירת הכתב לידם, דמסירת הכתב אינה כדבורו, וחיישינן שמא נשתנית דעתו בין מסירת כתבו לכתיבת הגט על ידי הסופר, וזהו דוקא, בפקח שכתב שהואיל והיה יכול לדבר אין כתיבתו מוכחת על רצונו המחלט אבל חרש או אלם שכתיבתו היא האמצעי היחידי להבעת רצונו נעשית כתיבתו כדבורו ולא חיישינן שמא בטל כתבו, כמו שאין אנו חוששין שמא בטל דבורו, ועל כל פנים מתשו' המבי"ט זו למדנו: שגם הוא סובר שתירוצא בתרא של הרא"ש עיקר, דבנשתתק הכשירו בהרכנה משום שא"א בענין אחר, ומינה דן להכשיר כתב ידו בנדון דידיה שנמצא המגרש במקום רחוק, באספהאן, שאינו יכול לדבר ולומר לשום יהודי שיכתבו ויתנו יודו ר"ת והרא"ש. וכן כתב בגט פשוט דכשהמגרש כתב בכתב ידו לסופר ולעדים אפילו שכתב שלא בפניהם, כיון שהם מכירים כתב ידו הוי כאלו שמעו מפיו ממש. שו"ר ראיתי בבאה"ט שם ס"ק י' ופ"ת ס"ק י"ח שהביאו דעותיהם של גדולי הפוסקים רוא"ח שפסקו להתיר שליחות של כתיבת יד במקום עגון, והפ"ת שם הביא גם תקנות המחודשות של הגאון מהרי"מ מבריסק: שטרם שיכתוב הבעל בכתב ידו, יאמר בע"פ: שממנה את הסופר והעדים פ' ופ' לכתוב ולחתום, ובזה יש לנו סעד לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן דיכול למנות שליח שלא בפניו וכו' עי"ש.

ובהשקפה ראשונה נראה שאין טעם לתקנה זו; משום שדבורו בפני העדים קודם כתיבתו בכדי הוא כאלו אינו, מדין מילי לא ממסרן לשליח; ועוד שהרי סוף סוף הסופר והעדים אינם מקבלים אלא כתבו של המגרש, ועדות העדים שאמר בדברים אלה בפניהם אינה כלום, משום מפיהם ולא מפי כתבם. ואדרבה יש מקום לחוש שתקנה זו תביא לידי קלקלה שיסברו הסופר והעדים שהתמנותם בשליחות זו היא על פי דברי המגרש בעל פה בפני עדים ולא על פי כתבו. אולם אחר העיון מצאתי שתקנה זו היא חשובה ומועילה משום שעל ידה אנו נמלטים מחשש שמא מתעסק בשטרות הוא, כלומר שאין כתיבתו מביעה החלטתו הגמורה וכיון שהקדים דיבורו בפני עדים לכתיבתו דבורו מוכיח על כתיבתו שאינו מתעסק בשטרות אלא שגמר בכל רצונו למנות סופר ועדים לכתוב ולחתום גט לגרש את אשתו.

ואפשר לומר עוד דבזה מודים גם הרא"ה והרמב"ן שאין זה בגדר: "אמרו". הואיל והוא אינו אומר להעדים שיאמרו לסופר ולעדים לכתוב ולחתום אלא מעידים לפניהם שכך אמר המשלח ונעשה כאלו שמעו הסופר והעדים את קולו.

וכן ראיתי בתשובת מהר"י קצבי סימן י. שכתב להתיר בנדונו שהמגרש כתב בכתב ידו בפני בית דין, ולבד זה חתמו עדים עדותם שבפניהם מנה את פ' ופ' לסופר ועדים, ובהצמד שני הכתבים יחד, איכא למימר דכולי עלמא מודו דכותבין ונותנין אפילו שלא במקום עיגון, ומכל שכן במקום עיגון.

ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת גט סי' ט"ז סעיף ל"ו) כתב בשם השואל ומשיב ושו"ת בית אפרים דהכשירו בכתב ידו של פקח כשהסופר והעדים מכירים באמת שהוא כתב ידו ע"ש.

מכל האמור יוצא: שיש לסמוך על דעת המתירים להכשיר מנוי סופר ועדים לכתיבת הגט וחתימתו על ידי כתבו של המגרש, אחרי שיאמר בפיו לפני העדים ככל הכתוב בכתב ההרשאה. ברם אין צורך לדעתי לעשות כתב העדים לחוד וכתב ידו של המגרש לחוד, אלא שבאותו הכתב עצמו של עדות העדים יצרף המגרש עצמו את חתימתו באומרו את כל הדברים הנ"ל: "אמרתי בפני העדים מטוב רצוני והשלמת דעתי, וכדי שהסופר והעדים יקראו את דברי מתוך כתבי עצמו, הנני כותב ואומר בכתבי לסופר ולעדים: אתה פ' הסופר ואתם העדים פו"פ כתבו וחתמו לשמי ולשמה גט כריתות כשר מאחד ועד מאה, עד שיוכשר בעיני הדיינים מסדרי הגט ובעיני כל מי שיראוהו ועד שיגיע ליד אשתי או ליד שלוחה ותתגרש בו כדמו"י".

ואולם עדיין יש מקום לחוש שמא נמלך בין כתיבתו ועד זמן כתיבת הגט על ידי הסופר והעדים, ונמצא שבשעת הכתיבה לא מוכח שנכתב לשמה, שמטעם זה נהגו להחמיר שאין מניחים את המגרש לילך מחוץ לחדר בית דין שבו נכתב הגט עד שיתן הגט (סי' קל"ד סעיף כ"ג).

ולכן כדי להסיר חשש זה ראוי לעשות כמ"ש המבי"ט שם: שישבע בכל תוקף, שלא לבטל שליחות זו ולא הגט שיכתב על ידם, ויכתבו דבר זה העדים וגם המגרש עצמו. לא נכחד ממני שגם אחרי כל זאת ישנם מגדולי הפוסקים שמפקפקים בדבר ופוסלים כל שליחות לכתיבה שנעשית בכתבו של המגרש שלא בפני הסופר והעדים, אבל היות והרמב"ם והרמב"ן והתוס' ורבים אתם מגדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים מסכימים להתיר בהחלט בכתיבת יד פקח, ובצרוף תקנתם של מהר"י קצבי ומהר"מ מבריסק שיאמר המגרש דברים אלה בפיו בפני עדים ובית דין, ובהיות כי לפי מצבנו כיום שפזורנו גדל מאד במרחקים גדולים ושבקהלות רבות לא נמצאים דיינים או אפילו רב היודע ובקי בהלכות גיטין וכתיבת הגט, וזה גורם לעגונא דאתתא ודגברא, ובמקום שאי אפשר בזה כדאי לסמוך על המתירים להכשיר שליחות כתיבה וחתימה בכתבו של המגרש להסופר העדים ושליח הנתינה שבמקום מסדרי הגט הידועים להם לכשרים וראויים לכך.

אולם עדיין נשארו עוד פקפוקים בדבר סדור גט על ידי שליח שלא בפניו, שהואיל שאין המגרש עומד לפני בית דין מסדרי הגט. אי אפשר יהיה להם לעמוד על שמו ושם אביו של המגרש בשמותיהם שמעריסה או שם דקרו ליה רובא דעלמא, ושם שרגיל לחתום בו בכל שטרותיו, ודבר זה תופש מקום מכריע בכתיבת הגט והכשרו.

ועוד זאת רצוי לדעת סבת הגרושין אם היא מוציאה משום שם רע, שבודאי אם היה המגרש לפני בית דין היה המבאר לפניהם סבת גרושיו, ועל ידי כך היו מודיעים לו שאם הוא מגרשה מסבה זו אסור יהיה לשוב ולהשיאה לו לאשה [עיין אה"ע סי' י' סעיף ג' וסעיף ו' ופ"ת שם ס"ק ג'].

לצאת מידי פקפוקים אלה, חושבני לתקן שאלון אחד מבית דין מסדרי הגט להמגרש שבו יבואו שאלות אלה: א. שמו. ב. שם שקראו לו מעריסה. ג. שם שהוא נקרא בו בפי כל או רוב מכיריו. ד. שם שבו חותם כל מכתביו ושטרותיו. ה. שם שעולה בו לתורה. ו. שמו בהדרכיה שלו. ז. שם אביו שעלה בו לתורה ושקראו לו רוב מכיריו וקרוביו. ח. שם שבו חתם אביו כל שטרותיו, ט. כנויו ואם הוא כהן או לא. י. שם משפחתו. יא. מה הוא סבת הגרושין יב. הידעת שאשתך הסכימה מרצונה לקבל גטה.

על שאלות אלה וביחוד בכתיבת השמות ישיב בכתב ברור ובית דין של שלשה שבהם יהיה אחד דגמיר וסביר כגון השו"ב או שליח צבור או הרב דמתא או שני עדים שאינם קרובים לו, יאשרו בעדותם את כל תשובות המגרש רצוי שעדי כתב השליחות יהיו גם עד אישור כתב זה, ובזה תתאשר כתב העדים שבהרשאה מכתב שני זה.

ה. מנוי שלוחים לכתיבה חתימה ונתינה

אחרי שבררנו עיקרי הלכה זו נדון מעתה לברר נוסחת ההרשאה. הדבר ברור שכתיבת שליחות זו צריכה להיות כתב ידו של המגרש באותה השפה שהוא כותב וקורא בה, שאל"כ תהיה כל כתיבתו מעשה קוף שאינו מוכיח על כונתו הגמורה, ואין צריך לומר שאינו משמיע את קולו שבעל פה שהוא אומר לפני העדים, ולכן צריכים אנו לקצר בכתיבת ההרשאה משום דאי מפשת ליה אתי למגזייה ולדלג העיקר ולעמת זה צריך שהרשאה זו תהיה מבוררת ומובנת היטב בקצורה המדויק.

מספר השלוחים: מן הדין היה מספיק במנוי שני שלוחים ושיאמר להם תנו גט לאשתי, שבמאמר תנו כולל גם כתיבה וחתימה, דאי אפשר לנתינה בלא כתיבה וחתימה, וכמ"ש המל"מ ז"ל (ה' גירושין פ"ב ה"ב); אלא שבזה לא ימלט משיהיה אחד מהם סופר ועד בזה אנו נתקלים במחלוקת הפוסקים בדין חתם סופר ועד, ולדעת הרא"ש בתשובותיו גם הרמב"ם לא הכשיר זאת אלא בדיעבד (מל"מ שם ט' כ"ז), ומרן ז"ל פסק: יש ליזהר שלא לחתום הסופר לעד מפני שיש פוסלים, (שם סי' ק"ל סעיף י"ח). לזאת כדי להנצל מכל מחלוקת ראוי שיאמר ויכתוב בכל לשון שהוא שומע וכותב לשלשה אנשים שבמקום כתיבת הגט ומסירתו, שמבינים וקוראים אותה בכתבה, תנו גט לאשתי פב"פ בכל מקום שתמצאנה וכל אחד מכם יכתוב הגט, וכל שנים מכם יחתמו בו, וכל אחד מכם יהיה שליח להולכה (עיין אה"ע סי' ק"כ סעיף י"א) והם יבחרו מקרבם הסופר שיהיה גם שליח נתינה (עיין ב"ש שם) ושנים האחרים יחתמו בו, ומחשש שמא אדאזיל ואתי יעדר אחד משלשה השלוחים, טוב יהיה לכתוב כנוסחתו של המבי"ט (ח"ב סי' קנ"ה) שכתב: ואם באולי יארע שום תקלה וכו' אני ממנה לכל מי שיראה ויודע לכתוב ולקראו מקהלינו וכו', והרי זה דומה למה ששנינו כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי.

ו. אישור כתב ידו

כתב הרשאה זה ראוי לעשותו בפני שלשה שאחד מהם יהיה הרב או הש"ץ או השו"ב כדי שיהיה להם ערך בית דין, והשלשה יאשרו בכתבם שהכירו את המשלח הנ"ל בשמו ובכנויו, ושהוא בעלה של פב"פ העומדת במתא… וששמעו מפיו של המשלח וגם כתב וחתם לפניהם את כל הנז"ל, ובזה אנו נמלטים מחשש מפיהם ולא מפי כתבם. וכדי לאשר חתימתם יכתבו לבי"ד מכתב בחתימת שלשתם שבו מודיעים על כתבו של המשלח בנוכחותם, וגם יחתמו על המעטפה או בשלשה גליונות כדי לאשר חתימתם.

אולם אם אי אפשר למצוא בית דין במקום, יעשה זאת בפני עדים ונסמוך עליהם מדין עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בבית דין, אבל כדי להמלט מחשש זיוף צריך שיאשרו חתימתם וזהותם על ידי הנוטריון העירוני, דקי"ל ערכאות לא מרעי נפשייהו בכל שטרות שנכתבים לראיה (עיין גיטין י') ואחרי שחתמו עדים והוכשר השטר, אשור הערכאות לא מגרע להו; נוסף על זה יחתמו בשלשה מקומות כנ"ל כדי שתתאשר חתימתם לפני בי"ד מסדרי הגט.

ז. שליח הולכה

הרשאה זו בכתב תוכל להועיל רק במקרה שהאשה המתגרשת נמצאת במקום הכתיבה והנתינה, אבל אם צריך לשולחו למקום אחר אין זה מועיל, לפי שאז עוד פעם אנו נתקלים בספק אם שליח נתינה כזה יכול למנות שליח הולכה, וכמו שכתבנו לעיל בסעיף ג' – נצטרך שוב איפוא להסתמך רק על היתר כתב ידו. ולכן במקרה כזה רצוי שתתגרש האשה על ידי שליח קבלה, שתמנה ממקומה אותו האיש המודע לה עפ"י בית דין מסדרי הגט ושהוא נמצא במקום הכתיבה כדי ששליח הנתינה ימסור הגט לידו ותתגרש האשה בקבלתו כמו שנבאר להלן בע"ה.

זו היא הדרך הטובה ביותר, אולם אם לא מנתה האשה שליח קבלה, אפשר לסמוך אדעתם של הרשב"א והג"פ, ושליח הנתינה ליד האשה ימנה שליח אחר להולכה, ויתן לו הגט בפני בית דין ולפני עדי המסירה שהם גם עדי החתימה כנהוג, ויאמר לה: אני פב"פ שנמניתי מצד פב"פ בדבורו, עפ"י כתבו לשליח נתינה, הנני מוסר לבי"ד גט זה שנכתב ע"י פב"פ בשליחותו של המגרש ושחתמו בו פב"פ ופב"פ בשליחותו של המגרש בדבורו וכתבו, וממנה אותך בתוקף שליחות המגרש הנ"ל לשליח הולכה ואומר לך פב"פ בפני עדי מסירה הנ"ל הולך גט זה לפב"פ בכל מקום שתמצאנה, ותנהו לה בידך או על ידי שלוחך, ובהגיע גט זה מידך או מיד שלוחך ושליח שלוחך עד מאה שלוחים ואפילו בלי אונס ואפילו ע"י הדואר ליד פב"פ או ליד שלוחה ושליח שלוחה תהיה מגורשת בו מפב"פ שהיה בעלה ותהיה מותרת לכל אדם.

ושליח הולכה ראשון יעשה שליח שני בפני בית דין ככל הרשאת שליח שני הנהוגה במקרה של שליחות הגט מעיר לעיר.

על פי כל האמור נראה לע"ד לנסח כתב השליחות לכתיבה חתימה ונתינה בכתב יד המגרש בנוסחא דלקמן:

ב… בשבת… יום לירח… למנין שאנו מנין פה מתא… אני פב"פ העומד במתא… וכל שום אחר וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי חפצתי מרצוני הגמור והמחלט בלי כל אונס ושבועה או קנין או נדר, לגרש את אשתי פב"פ בכל מקום שהיא עומדת בגט כריתות מוחלט בלי כל שיור ותנאי שתהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם.

ואני ממנה בפי ודבורי ואומר בפניכם אתם פב"פ ופב"פ ופב"פ העומדים במתא… או כל שלשה מאלה העומדים במתא זו, שיראו כתבי זה ויקראו אותו וידעו לכתוב ולחתום וליתן גט במתא… תנו גט לאשתי פב"פ וכל אחד מכם יכתוב גט כשר לשמי ולשמה ולשם כריתות וכל שנים מכם יחתמו בגט זה לשמי ולשמה מאחד עד מאה גיטין עד שיצא מתחת ידכם גט אחד כשר בכתיבתו וחתימתו כדת משה וישראל, לדעת בית דין מסדרי גט זה ולכל מי שיראוהו ויגיע ליד אשתי פב"פ הנזכרת ותתגרש בו ממני כדת משה וישראל, וכל אחד מכם ימסור גט זה לאשתי מידו או מיד שלוחו ושליח שלוחו עד מאה שלוחים ואפילו בלי כל אונס, ומשיגיע גט זה ליד אשתי פב"פ כנ"ל תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם.

ועוד אני מצהיר בפניכם שלא נשבעתי ולא נדרתי בשום לשון שבועה או נדר או אסור, שלא לגרש את אשתי, ולא מסרתי כל מודעה ולא דברתי שום דבר שיש בו משום בטול שליחות זו בכתיבתו חתימתו ונתינתו, ואני מקבל עלי בכל תוקף אסור שבועה שלא למסור שום מודעא ולא לדבר כל דבר הגורם פיסול וביטול שליחות זו וגט זה שיכתוב ויחתם וינתן על ידי שלוחי הנ"ל ואני פוסל עלי ומבטל מעתה כל עד או עדים שיעידו עלי שדברתי בפניהם כל דבר הגורם פסול שליחות זו, וגט זה שינתן על ידם יהיה כשר ומוחלט ותתגרש בו אשתי ממני ותהיה מותרת לכל אדם כדמו"י. כל הדברים אלה שדברתי בפניכם הנני כותב בכתב ידי וחתימתי ומוסר אותו לכם למען תשלחוהו ע"י בית דין שבמתא… לשלוחי הנ"ל או כל שלשה שיראו ויקראו כתבי ויהיו ראויים לשליחות זו, ולראיה באתי על החתום.

ח. נוסח אשור בי"ד של שלשה או העדים

במושב שלשתנו החתומים מטה אנו פב"פ, (או בפנינו עדים הח"מ) עמד פב"פ שידענוהו בשמו ובכנויו וגם ידוע לנו שהאיש הזה הוא בעלה של פב"פ הנשואה לו כדת משה וישראל, והגיד לפנינו בפיו מדעתו השפויה והצלולה וגם כתב וחתם בידו את כל הנז"ל מלה במלה ומסר לנו כתבו זה כדי למסרו לשלוחיו הנ"ל ומה שראינו ונעשה בפנינו כתבנו פה מתא… ביום… לירח שנת… ליצירה ולראיה בעה"ח.

ט. כתיבת הגט הקנאת הסופר דיו ונייר וכלי כתיבה

בסדר הגט שבספר שער המפקד, גט י"ב (לגאון בדורנו כמוהר"א בן שמעון זצ"ל) כתב: הדיין יזכה את כלי הכתיבה הדיו ונייר להמגרש, והזוכה ימסרם להסופר ויאמר לו הנה לך הנייר וכו' שהם של פב"פ וכתוב גט כאשר צוה לך וכו' ותכתוב אותו לשמי ולשמה וכו'.

וכל זה הוא מיותר וחסר טעם לדעתי, שהרי מעיקר הדין לא הצריכו הקנאת הסופר להמגרש אלא כשהמגרש מצוי לפנינו, וכן כתב מרן ז"ל: לכך נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר הקלף וכו' קודם כתיבה, והבעל נותן שכרו (סי' ק"ך סעיף א') דוק מינה שכשאין הבעל מצוי לא קפדינן בזה לזכות לו על ידי אחר, אלא מה שהסופר נעשה שלוחו לכתיבה בזה עצמו מקנה לו להמגרש את הנייר והדיו וכו', ובנדון דידן שהסופר הוא גם שליח לנתינה אין לך הקנאה גדולה מזו. (וכ"כ הפר"ח שם) ואף הב"ח דמחמיר אינו אלא לכתחילה אבל כשאין הבעל מצוי וכשהסופר הוא גם שליח נתינה, לכל הדעות אין צורך שיקנה הסופר לבעל אלא בשכר הכתיבה שהוא מקבל ובמה שנעשה שלוחו מקנה להמגרש הדיו והנייר וכל כלי הכתיבה, אין צורך זכוי והקנאה לסופר.

י. כתיבת הגט חתימתו ונתינתו

שלשה השלוחים יעמדו לפני בית דין. ואחרי קריאתם כתב השליחות והודעתם בפני בית דין שהתברר להם שזו הוא כתיבתו וחתימתו של משלחם, יבררו מתוכם סופר ושליח נתינה ועדים, ויאמר כל אחד מהם בפני בית דין: אני פב"פ שנמניתי יחד עם שני חברי פו"פ מפיו ומכתבו של המגרש פב"פ הנני מקבל בהסכמת חברי ומרצוני הטוב בלי שום אונס ובלי כל אסור שבועה או נדר ובבטול מודעות ופיסול עדיהם, להיות שלוחו של המגרש פב"פ ולכתוב גט כשר לשמו של משלחי פב"פ ושמה של אשתו המתגרשת ממנו פב"פ, מאחד עד מאה גיטין עד שיהיה גט אחד כשר לדעת בית דין מסדרי גט זה, ולדעת כל מי שיראהו, ויגיע ליד אשתו פב"פ ותתגרש בו ממנו כדת משה וישראל. וכן אני מקבל על עצמי להיות שלוחו של המגרש פב"פ ולמסור גט זה על ידי או על ידי שלוחי לאשתו פב"פ בכל מקום שתמצא או ליד שלוחה כדי שתתגרש בו ממנו ותהיה מותרת לכל אדם.

וכן יאמרו שני השלוחים האחרים כל אחד בפ"ע: אני פב"פ קבלתי עלי מרצוני הטוב והגמור, בלי כל זכר אונס כפיה ובלי אסור שבועה מוקדם, ובבטול מודעות ופסול עדיהם לחתום בגט זה יחד עם חברי פב"פ בתוקף כתב השליחות שכתב ודבר בפיו המגרש פב"פ, ואחתום בו לשמו ולשמה מאחד ועד מאה גיטין עד שיהיה גט אחד כשר לדעת בית דין מסדרי הגט ולכל מי שיראוהו ויגיע ליד האשה פב"פ ותתגרש בו כדת משה וישראל.

שאלות הדיינים להשלוחים:

טרם שיגשו לכתוב ולחתום ישאלו בית דין מסדרי הגט, את שלשתם:

– הכרתם היטב שזה הוא כתב ידו של המגרש? הן.

– אולי הגיעה לכם הודעה בעל פה או בכתב על ביטול שליחתכם זו? ויאמר כל אחד מהם: – לא.

– השמעתם ממי שהוא בעל פה או בכתב שפב"פ שהנכם שלוחיו אינו כעת בחיים? – לא.

– שמא קבע לכם המגרש זמן לשליחות זו, ושמא עבר הזמן שקבע לכם ונתבטלה איפוא שליחתכם? – לא.

אזהרות להסופר והעדים ושליח הנתינה:

אתה הסופר… שהתמנתית על פי כתבו של המגרש… דע לך שהנך צריך לכתוב גט כשר לשמו של המגרש… ולשמה של אשתו המתגרשת… בפני העדים פו"פ.

אתם העדים עמדו ע"י הסופר פב"פ בשעה שישרטט ויכתוב גט זה ושמעו מפיו שיאמר הריני כותב גט זה במאמר וצווי המגרש פב"פ עפ"י כתבו, והנני כותב אותו לשמו ולשמה ולשם גירושין, ותיכף יכתוב בפניהם.

אחרי הכתיבה והחתימת כנהוג ישאלו בית דין את הסופר והעדים אם זהו הגט שכתב במאמר ובצווי המגרש עפ"י כתבו לשמו ולשמה וכו' כרגיל וכן להעדים. יקראו הגט יחד. ישאלו שוב את האשה כרגיל ויזהירו את השליח לנתינה לכוין בנתינתו לשם גרושין וכן המתגרשת תכוין בקבלתה לשם זה.

מסירת הגט:

אחד משלשה השלוחים שהתמנו בכתב יד שהיה סופר הגט הוא יהיה גם השליח למסירת הגט, ויאמר לה: הרי זה גיטך שנכתב ונחתם על פי צווי בעלך פב"פ בכתבו ושאני התמנתי לשליחו לנתינתו לידך עפ"י כתבו כנז' התקבלי גיטך זה ותהי מגורשת בו מבעלך פב"פ מעכשיו ומותרת לכל אדם. ואם נותנו ליד שליח הולכה יאמר אני פב"פ שהתמניתי וכו' הנני ממנה אותך בתוקף שליחותי שליח הולכה ואומר לך הולך גט זה וכו'.

תעודת גירושין:

ב… בשבת… לח'…. שנת… למנין שאנו מונין פה… במותב תלתא כחדא הוינא כד אתו קדמנא פופו"פ וקראו לפנינו כתב של פב"פ מיום… המאשר בחתימת העדים פב"פ מיום… שבו אמר בפיו ומנה בכתבו את שלשה האנשים הנזכרים אומר להם כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי פב"פ ואחרי שהכירו שלשתם את כתב יד המגרש וחתימתו שהוא הוא והתברר לנו בחתימת העדים הנ"ל שהוא הוא בעלה של המתגרשת הנז' ואחרי שנכתב הגט ע"י הסופר… וחתמו בו שני העדים… נמסר הגט כדת וכהלכה מיד הסופר שהוא גם שליח לנתינה ליד… המתגרשת פב"פ ובו נתגרשה ממי שהיה בעלה… והר' היא מותרת לכל אדם ולראיה כתבנו וחתמנו תעודה זו בשלש העתקות.

יא. שליח קבלה לקבל גיטה מיד שליח בעלה

ועתה נהדר אנפין לדון אם אפשר לעשות שליח לקבלה מצד האשה המתגרשת לקבל גיטה מידי שליח בעלה על פי כתבו, ואם יכולה למנות שליח לקבלה בכתב.

[א. עיקר דין שליח קבלה:]

כתב הטור (אה"ע סי' קמ"א משם ר"פ): נכון שלא תעשה האשה שליח לקבלה, כי ברוב הפעמים אין מצוי שיהיו שלשה בני אדם ידועים שחתימתן ניכרת במקום כתיבת הגט, וצריך שג' הדיינים שהם בשעת נתינה שיכירו את החתימות שחתמו בשטר שעשתה אותו שליח קבלה, ולא סגי בחתימות שיקימוהו מעיר לעיר, דשמא לא יכירו את חתימות כולם; וצריך לקים כל שלשה בגט. לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח קבלה, ע"כ. וכן כתב רמ"א (שם סעיף כ"ט): יש אומרים שנכון להחמיר שלא לגרש על ידי שליח קבלה כלל וכן נוהגים ע"כ.

משמע מדבריהם שאפילו במקום שמכירים חתימת הדיינים והעדים לא נכון לעשות שליח לקבלה משום דברוב פעמים אפשר לבוא לידי תקלה שלא יכירו הדיינים שבמקום נתינה חתימת העדים והדיינים, והטו"ז (שם) כתב דחומרא זו אינה תקנה של סייג וגדר אלא עצה טובה שלא לעשות כן, אבל בשעת הדחק עושים שליח קבלה אפילו לכתחילה.

ובשדי חמד (מערכת גט סימן י"ט סעיף ו' אות ט"ז) הביא דעת התפארת לישראל ושם אריה שכתב שטוב לעשות ש"ק מלשלוח גט ע"י הדואר, וכ"כ בתעלומות לב (ח"ב הלכות גיטין סי' ז') וכן מסתבר לע"ד: דהנה חשש זה של ר"פ ישנו גם בשליח הולכה שממקום למקום דרוב הפעמים אין הדיינים שבמקום הנתינה מכירים חתימות העדים או הדיינים שבמקום כתיבה ובכל זאת מעשים בכל יום הוא ששולחים גט ממקום למקום, ומתקיימת חתימתם על ידי חתימתם האחרת ששולחים לבית דין יחד עם הגט, ולמה לא נכשיר זאת גם בשליח לקבלה? וכן הסכימו גדולי הפוסקים האחרונים ועשו מעשה למסור הגט על ידי שליח קבלה ממונה מצד האשה, וכן עשה מעשה מרן זקני גאון הראש"ל ז"ל (ראה בספרו נדיב לב ח"ב אה"ע סי' כ"א) וסמך בזה על דעת מהרש"ך ז"ל שכתב דחומרת ר"פ אינה אלא לכתחילה, וכן הסכימו הרב בית דוד והרב תורת חסד דאין מקום לחומרת הר"פ ז"ל. וכן סמך על הוראתם של הרב בי"ד. והרב תורת חסד, לאשר חתימת הדיינים על פי עדים המכירים חתימת שנים מהם.

ומזה נלמוד לנדון דידן, שהואיל ואי אפשר לסדר בית דין במקום שהיא עומדת שידעו לסדר נתינת הגט מיד השליח השני לידה של המתגרשת, מוטב שנתיר לעשות שליח קבלה בפני שני עדים באשור בית דין של מקום הכתיבה והנתינה, ותתקיים חתימתם על ידי כתב נוסף, שישלחו לבית דין בחתימתם, ושיחתמו גם בגליון מיוחד, כדי שתתאשר חתימתם משני מקומות אחרים. ובזה סרה לגמרי חששת הר"פ שבאופן זה לא יקרה שבית דין של מקום הכתיבה לא יכירו חתימותיהם, ועדיפא מינה מצאנו להרב קול אליהו (ראה שד"ח אסי"ד מערכת גט סימן ז' סעיף ו') שעשה מעשה לזכות לה גט על ידי שליח קבלה, בזמן שבמקום שהאשה עומדת אין שם ת"ח הראוי לסדר גט, ואם אמנם קולא יתירה היא זו לגרש ע"י זכוי גט וכמ"ש השד"ח (שם) אבל בעשתה שליח קבלה ראוי למסור הגט לש"ק דידה במקום שאין ת"ח מצוי בעירה לסדר נתינת הגט כראוי מידי שליח הולכה. ועיין בשער המפקד (הלכות גיטין סדר השביעי) שכתב שם דברים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת בנדון היתר שליח לקבלה.

[ב. שליח קבלה לקבל הגט מידי שליח בעלה]

כתב הטור (שם סי' קמ"א סעיף א'): ובספר התרומה כתב שאינה יכולה לעשות שליח לקבלו מיד שליח בעלה, וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה (שאשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד בעלה). ומרן ב"י (שם) הכריע להלכה כסברא א' אלא היכא דאפשר ראוי לחוש לדברי הנוטים לסברת רב מפני חומר אשת איש.

והנה בגמרא נאמרו לדעת רב שני טעמים: א) משום בזיון דבעל שיאמר נקלתי בעיניה שלא רצתה לקבל גיטה מידי. ב) משום חצרה הבאה לאחר מכאן, כלומר, לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים, ואיכא בינייהו דקדמה איהי ושויא שליח דידיה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו ע"כ (גיטין ס"ג ופרש"י).

ולפי זה יוצא: דהיכא שהבעל מגרשה על ידי שלוחו כותב בהרשאתו לשליח שיתננו לידה או ליד שלוחה שהאשה מנתה שליח קבלה דידה קודם שימסור המגרש את הגט ליד שלוחו, יכולה האשה המתגרשת למנות שליח לקבלת גיטה מידי שליח בעלה דהשתא ליכא משום בזיון, שהרי הבעל עצמו לא קפיד בכך שכן כתב לשלוחו שיתנהו לה ביד שלוחה, ומשום חצרה הבאה לאחר מיכן. נמי ליתא, שהרי היא מינתה שלוחה לקבלה קודם הגעת הגט ליד השליח. וכן כתב הריב"ש (בסי' נ"ה): אם בשטר השליחות מזכיר שיתן הגט לידה או ליד שלוחה וכו' למאן דאית ליה טעם האסור משום בזיון דבעל, הכא איהו לא קפיד ע"כ. ומטעם זה אין לפסול קבלת הגט מיד שליח בעלה משום בזיון דידה, דהואיל וכתבה לשלוחה לקבל גיטה מיד בעלה או שלוחו, גלתה דעתה שאינה מקפדת בכך (עיין ב"ש שם ס"ק פ').

ולכן נראה לע"ד להורות שבזמן שמצב הדברים מכריח את האשה לעשות שליח לקבלה מפני שאין ת"ח במקום שהיא נמצאת, שידע לסדר נתינת הגט מיד שליח בעלה אין כאן בזיון דבעל שהדברים מוכיחים מצד עצמם דלא משום שנקל בעלה בעיניה נמנעת מלקבל גיטה מיד שלוחו אלא משום דאי אפשר לה לקבלו, ובכה"ג ליכא משום בזיון הבעל, ולכל הדעות באופן זה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה או שלוחו.

יב. מנוי שליח קבלה שלא בפניו על ידי כתבה של המתגרשת

פסק הרמב"ם ז"ל: כל העושה שליח, אינו צריך שיהא השליח עמו בבית דין, אלא אומר להם: הרי פלוני שלוחי ואפילו שלא בפניו. (ה' גירושין פ"ז ה' כ"ב) והכ"מ שם הביא דברי הר"ן שכתב: ודאי שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו, ואף בשליח קבלה כתב בה"ג: עגונה דאתיא לבית דין ואמרה: הוו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבולי לי גיטא מיד בעלי, אם דנפיל גיטא לידא דשליח נשרף או נקרע מגרשא הדא עגונא, ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל.

וכן פסק מרן ז"ל: בין שליח קבלה ובין שליח הולכה, אין צריך שישמעו מפיהם שממנים אותו שליח; לפיכך בין האיש ובין האשה יכולים לעשות בפני עדים, שליח העומד במקום אחר, והעדים כותבים וחותמים שמינה לפלוני שליח (סי' קמ"א סעיף י"ד) אולם רמ"א ז"ל יראה לכאורה שחולק ע"ז שהרי הגיה (עיין לקמן סעיף ל"ה), וכתב: יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה על ידי כתב, גם לא ראיתי נוהגין כן ע"כ. משמעותם הברורה של דברי רמ"א אלה הם לפסול שליח שלא בפניו בין להולכה ובין לקבלה, אולם מדברי רמ"א ז"ל בד"מ (סי' ק"ך ס"ק ו') מוכח שדברי רמ"א הם דוקא בשליח הולכה שהרי כתב בשם המרדכי, וכתבו התוס' דאשה יכולה למנות שליח במקום אחר על ידי כתיבה ע"כ. הרי דשליח קבלה לא נחלק אדם מעולם לפוסלו שלא בפניו.

וכן כתב מהרשד"ם ז"ל (אה"ע סי' פ"ג) משם מהרי"ו: כתבו התוס' כי יכולה האשה להרשות ולמנות שליח קבלה וכו' ואעפ"י שאין השליח שומע את קולה וכו' כי דוקא באיש בעינן שישמע קולו ולא באשה; אבל הרא"ש כתב כי נראה לו כי גם האיש יכול למנות שליח אעפ"י שלא ישמע שליח קולו ע"כ. והנה דברי רמ"א אלה נובעים ממ"ש המרדכי (גיטין סי' תי"ז), וכאשר נעיין בדברי המרדכי נלמד שלא כיונו למעט שליח הולכה, אלא אדרבה ממ"ש התוס' להכשיר מנוי שליח קבלה שלא בפניו מזה די ללמוד להכשיר שליחות בכתב אפילו לכתיבה עי"ש, ומדברי הר"ן שהביא הר"מ לעיל משמע להיפך, דשליח הולכה באיש קל יותר, שהרי כתב משם בה"ג: ואף בשליח קבלה וכו'. ועל כל פנים מהאמור למדנו ששליחות לקבלה מתמנה בכתבה של האשה עצמה או העדים ששמעו מפיה לכל הדעות.

[נוסח כתב שליחות לקבלה:]

ב… בשבת ב…יום לירח… שנת… למנין שאנו מונים פה במתא… (א) בפנינו עדים החתומים מטה פב"פ ופב"פ (ב) עמדה פב"פ אשתו של פב"פ העומדת במתא… הנזכרת וידועה לנו בשמה שהיא גדולה בשנים ושהיא אשתו החוקית עפ"י דין תורה לפב"פ הנ"ל (ג) ואמרה לנו הנני ממנה בפניכם מעתה ומעכשיו את פב"פ הנ"ל (ג) ואמרה לנו הנני ממנה בפניכם מעתה ומעכשיו את פב"פ, (בכנוי משפחתו,) העומד במתא… להיותו שליח קבלה לקבל גיטי מיד בעלי פב"פ בכל מקום שימצאנו או מיד שליחו ושליח שליחו עד מאה שלוחים. וכך אני אומרת בפניכם: אתה פב"פ הנזכר שמניתיך שליח לקבלת גיטי התקבל לי גיטי מיד בעלי פב"פ הנזכר בכל מקום שתמצאנו מידו או מיד שלוחו ושליח שלוחו עד מאה שלוחים, וזכה בו בעדי וקבלהו במקומי ותהא ידך כידי וכחך ככחי ודבורך כדבורי וקבלתך הגט מיד בעלי פב"פ בכל מקום שתמצאנו או מיד שליחו ושליח שליחו עד מאה שלוחים כקבלתי ותיכף ומיד בהגיע הגט לידך מיד בעלי הנז' או מיד שלוחו ושליח שלוחו עד מאה שלוחים אהיה מגורשת בו ממנו ומותרת לכל אדם, ואני מצהירה ומבטלת בפניכם כל מודעות שמסרתי על שליחות זו ונשבעת בפניכם על דעת המקום ברוך הוא שלא אבטל שליחות זו ואני פוסלת ומבטלת כל עד או עדים שיעידו עלי שדברתי בפניהם כל דבר הגורם פסול ובטול שליחות זו.

ואתם עדים קנו מידי במנא דכשר למקניא ביה כתחז"ל וכתבו שטר הרשאה שליחות לקבלה לשם שלוחי פב"פ וחתמו בו ושלחוהו ליד בית דין שבמתא… כדי למסרו ליד שלוחי פב"פ להיות בידי לשטר זכות, וראיה שמניתיו בפניכם שליח לקבלת גטי מידי בעלי או שלוחו ושליח שלוחו כנז'.

ואנו עדים החתומים מטה קנינו מידי הגברת הנ"ל על כל הנז' ומה שנעשה בפנינו וראינו ושמענו כתבנו וחתמנו פה מתא… יום… לחדש… שנת… (ד)

אשור: אנחנו הח"מ פופו"פ בישיבתנו יחד הובא שטר זה לפנינו לאשורו והעידו העדים הנז' על חתימתם בו ואשרנוהו וקימנוהו כראוי. פ' פ' פ'.

ועדין צריכים אנו לחוש לכתיבת שמה ושם אביה בגט זה וכדי להסיר כל חשש וספק ראוי לדעתי לצרף אל כתב השליחות גם שאלון מיוחד שבו תברר המתגרשת בכתב ברור ובהיר שמה ושם אביה כדלקמן; ויאשרו העדים בחתימתם שדבריה נכונים ושהם מכירים אותה ואת אביה בשמותיהם אלו:

א) שם המתגרשת מעריסתה. ב) שם שהיא חותמת בו ושנכתב בדרכיה שלה. ג) שמה בפי כל מכיריה וקרוביה. ד. שם אביה שהיה נקרא בפי כל.

[תביעותיה בדמי כתובתה ומזונותיה עד יום גירושיה]

כדי לסלק מעתה כל תביעות כספיות בקשר עם נשואיה מבעלה זה שהיא מתגרשת ממנו ראוי שהיא תצרף הצהרתה לפני עדי שליחות הקבלה שהיא קבלה או ויתרה לבעלה כל תביעות של כתובה ומזונות בדיני ישראל ובערכאות בנוסחא דלקמן:

בפנינו עדים חתומים מטה פב"פ ופב"פ עמדה הגברת פב"פ אשתו של פב"פ ואמרה לנו הוו עלי עדים שאני מניתי את פב"פ שממתא פ' להיות שלוחי לקבלת גטי מידי בעלי פב"פ או מיד שלוחו והנני מיפה את כחו להצהיר בפני בית דין שבמתא הנז' בשעת קבלת גטי מידי בעלי פב"פ הנז' או מיד שלוחו שאני פוטרת את בעלי פב"פ הנז' מכל תביעת כתובה ומזונות, וכל מין תביעה אחרת בקשר עם נשואי אתו עד יום קבלת גטי מידו והצהרת שלוחי הנז' כהצהרתי ודבורו כדבורי ופיו כפי ותהיה בעלת תקף חקי ומשפטי בדיני ישראל ובערכאותיהם.

ואנו עדים חתומי מטה קנינו מיד הגברת הנז' על כל הנז"ל. ולראיה בעה"ח פה… יום…

ליותר תקף ראוי לאשר כתב פטורין זה לפני הנוטריון העירוני, כדי שיהיה לו תוקף חקי גם בערכאותיהם.

מסירת הגט ע"י שליח קבלה:

בית דין שבמקום כתיבת הגט ונתינתו יזמינו לפניהם השליח לקבלה שהתמנה עפ"י הצעתם לשליח קבלה וימסרו לו כתב השליחות לקבלת הגט ולהצהרתו לפני בית דין (או שיקרא לפניו את הכתבים בשפה שהיא מובנת לו) וישאלוהו:

– רצונך להיות שליח קבלה לקבל הגט מיד המגרש פב"פ או שלוחו ושלוח שליחו בעד אשתו פב"פ בתוקף שטר שליחות קבלה זה? – כן.

– הידעת שבהיותך שליח לקבלה תהיה אסור לישא לך את הגברת פב"פ שולחתך וע"מ כן אתה מקבל להיות שלוחה לקבלת גיטה? – הן. ועל מנת כן אני נעשה לה שליח לקבלת גטה מרצוני הגמור והמחלט ובלי כל תנאי.

שאלות לשליח הנתינה והקבלה:

שמא נשבעת או נדרת בלשון נדר, חרם, קונם ושבועה להיות שליח נתינת גט זה והנך אנוס במעשך זה או שלא להיות שליח נתינת גט זה ונמצאת עברין?

השליח: לא נשבעתי ולא נדרתי בשום לשון נדר או שבועה ואם נשבעתי ואיני זוכר את שבועתי או נדרי הנני מתחרט מבקש מכם פתח חרטה והתרה.

הדיינים: אם ידעת ששבועתך לחיוב או לשלילה פוסלת אותך מהיות שליח היית נשבע או נודר? השליח: – לא. ובכן אתה מתחרט? השליח: כן, אנו מתחרט ואומר נחמתי. הדיינים: מותרים לך וכו'.

הדיינים יודיעו לשליח ענין המודעה וישאלוהו אם מסר איזו מודעה ואם ברצונו לבטל המודעות ולפסול עדיהם שיגיע לפניהם הדברים דלקמן:

אני פב"פ (בכנוי משפחתי) שהתמניתי בדבורו וכתבו של המגרש פב"פ (בכמ"ש) להיות שלוחו לתת הגט לאשתו פב"פ בתקף כתב ההרשאה העשוי כדת וכהלכה הנני מבטל בפניכם מרצוני הטוב ודעתי הצלולה כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעות וכל דבר או דברים שדברתי בפני עד או עדים שכאשר יתקיימו גורמים בטול והורעת כח שליחותי זאת. ואני פוסל עלי כל עד או עדים שיעידו עלי שדברתי בפניהם כל דבר הגורם פסול ובטול והורעת כח שליחותי, אבל רצוני הגמור הוא ששליחותי זאת תהיה שרירא וקימת כדת משה וישראל.

הדיינים:

הידעת או שמעת מפי המגרש פב"פ מתוך כתבו או מפי שלוחו שבטל את שליחותך זו באיזה לשון של בטול? השליח: לא ידעתי ולא שמעתי כל דבור ולא ראיתי כל כתב שמתוכו אפשר לחשוב שהמגרש פב"פ בטל שליחותי זאת.

– הידעת או שמעת בעל פה או בכתב מאיש או אשה או מי שהוא שהמגרש פב"פ מת ואינו בחיים בשעה זו? השליח: לא ידעתי ולא שמעתי מפי כל נברא שמשלחי פב"פ מת ואינו בחיים בשעה זו.

כל השאלות אלה ישאלו הדיינים את השליח לקבלה בשנוי לשון הראוי בכל מקום שנזכר המגרש את המשלחת להמתגרשת ומשלחת.

אחרי כל שאלות אלה ימסור הסופר הגט להדיינים ויגיד בפניהם: אני הסופר פב"פ כתבתי גט זה במאמר וצווי המגרש פב"פ שנמסרה לי על ידי בית דין, זכיתי לי הדיו והנייר וכלי הכתיבה הדרושים לכתיבת גט זה ושרטטתי וכתבתי גט זה לגרש בו את אשתו פב"פ לשמו ולשמה ולשם כריתות שתהא מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם. וכן יאמרו העדים כל אחד בפני עצמו: אני פב"פ חתמתי בגט זה במאמר וצווי המגרש פב"פ על פי דבורו וכתבו בהרשאתו המקוימת כדת וכהלכה שנמסרה לו על ידי בית דין ואחרי שעמדתי על יד הסופר פב"פ ושמעתי מפיו שאמר בשעת השרטוט והכתיבה שהוא כותב גט זה לשמו ולשמה ולשם כריתות וידעתי שזהו הגט שכתבו כולו לשמו ולשמה חתמתי בו אני ואמרתי בשעה שחתמתי הרי אני חותם בו לשמו ולשמה ולשם גירושין וכן אמרתי לחברי העד: פב"פ, ראה איך אני חותם ותיכף חתמתי לפניו וגם חברי אמר ככל הדברים האלה וחתם בפני וזו היא חתימתי וזו היא חתימת חברי.

הדיינים והעדים יקראו שוב את ההרשאות ואת הגט ויכריזו כנהוג על חרם ר"ת שלא להוציא לעז על הגט וימסרו את הגט ליד שליח לנתינה.

אזהרות הדיינים לשליחי נתינה וקבלה

אתה פב"פ שהתמנית מפי המגרש פב"פ בדבורו וכתבו לתת גט לאשתו פב"פ דע לך שבמסירת הגט מידך ליד פב"פ שהתמנה שליח לקבלה עפ"י כתבה של פב"פ המתגרשת תהא מגורשת מבעלה פב"פ ותהא מותרת לכל אדם ולזה תכוין במסירתך הגט לידו. (השליח: כן אעשה) אתה פב"פ שהתמנית מפי המתגרשת פב"פ בדבורה וכתבה להיותך שליח לקבלת גיטה מידי בעלה פב"פ או שלוחו דע לך שבהגיע הגט לידך מידי פב"פ שהתמנה לשליח מצד פב"פ בעלה תהא אשה זו מגורשת מבעלה פב"פ ותהיה מותרת לכל אדם ועל דעת זו תקבל הגט. – השליח: כן אעשה, והנני מצהיר שבקבלת הגט לידי אני מוותר בשם שליחותי על כל תביעות כתובה ומזונות וכל תביעה שהיא בקשר עם נשואיה של שולחתי מבעלה.

מסירת הגט מידי שליח לנתינה לשליח קבלה:

אתה פב"פ התקבל זה מידי אני שלוחו של פב"פ לאשתו פב"פ שעשתה אותך שליח לקבלת גיטה מידי בעלה פב"פ או שלוחו וזכה לה בו ובקבלתך גט זה מידי תהיה פב"פ מגורשת בו מבעלה פו"פ ועכשיו מותרת לכל אדם.

מעשה בית דין

ב… בשבת… יום לירח… שנת… למנין שאנו מונין כאן במתא… במותב תלתא כחדא הוינא אנחנו בית דין החתומים למטה כאשר עמד לפנינו פב"פ (בכנוי משפחתו) העומד היום במתא… הנזכרת שהוא שלוחו של פב"פ עפ"י כתב הרשאה עשוי כדין וכהלכה ובידו גט כריתות כשר לשם פב"פ מבעלה פב"פ הנ"ל ואחרי בטול המודעות ופסול עדיהם מסר גט זה לפב"פ שהוא שלוחה לקבלה של פב"פ עפ"י כתב הרשאה כדת וכהלכה ואחרי בטול המודעות ופסול עדיהם ובשעת נתינת הגט לידו אמר לו אתה פב"פ שהתמנית שליח לקבלה מצד האשה פב"פ התקבל גט זה מידי אני פב"פ שליח לקבלה מצד האשה פב"פ התקבל גט זה מידי אני פב"פ שליח נתינה של פב"פ לאשתו פב"פ וזכה לה והרי היא מגורשת בו ממנו מעכשיו ומותרת לכל אדם ותיכף ומיד מסר הגט ליד שליח לקבלה הנ"ל וקבלו פב"פ בתור שלוחה של פב"פ הנ"ל וקודם קבלת הגט לידו הצהיר בפנינו בשם שולחתו הנ"ל שהוא מבטל ופוטר את פב"פ המגרש הנ"ל מכל טו"ת ודו"ד בקשר עם נשואיה אתו ומה שראינו ושמענו ונעשה בפנינו כתבנו וחתמנו בשתי העתקות שאחת תנתן להמגרש פב"פ והשנית למגורשת פב"פ ולראיה בעה"ח פה… יום… לחדש… שנת…