סימן עג
(לאו"ח סי' תרט"ז ומשפטי עזיאל חאו"ח סי' כ"ב).
קטן שהגדיל במוצאי יום הכפורים
(ח' שבט תרצ"ז).
לכבוד הרה"ג הנכבד חו"ב כמוהר"ר אייזיק הלר יצ"ו שוכט"ס.
נתכבדתי בקבלת מכתבו היקר ובו ראיתי הערותיו היקרות במ"ש בעניי בסה"ק משפטי עזיאל ח"א סי' כ"ב סעיף ה' בדין קטן שהגדיל במוצאי יוה"כ.
לרוב טרדותי אחרתי תשובתי עד עתה ואחס"ר, ועתה הנני להשיב על הערותיו לפי קצר השגתי בעזהשי"ת. והנה במ"ש מרן החת"ס לפטור קטן מתוס' יוה"כ מסברא דידיה דמי שלא נתחייב בעיקר איך יתחייב בתוספת? שאין תוספת בלא עיקר, כתבתי לע"ד דמשעה שהגדיל חייב בכל המצוות שהוא פוגע בהם אפילו אם הם חלק המשכי של המצוה.
וע"ז כתב מעכ"ת דהלא מצאנו בדין ספירת העומר שאם שכח לספור בלילה אחת א"צ לספור כלל משום שנאמר תמימות תהיינה (או"ח סי' תפט), וכן בסוכה לדעת ר"א מי שלא ישב ביום טוב הראשון אין עושה סוכה בחולו של מועד דאינו לשבעה והתורה אמרה בסוכות תשבו שבעת ימים עשה סוכה שתהא ראויה לשבעה עכת"ד.
לזה אשיב ואומר שאין הנדון דומה לראיה, משום דספירת העומר הואיל ואמרה תורה שבעה שבועות תמימות תהיינה. כל שאינו מונה כל שבעה שבועות אינו מקיים המצוה, ומה תועלת שיוסיף למנות? וכיון דבתוספות המנין אינו מקיים שום מצוה לכן אינו מברך, ואם יברך הרי הוא נכנס בגדר ברכה שאינה צריכה, והוא הדין לסוכה לר"א דסובר דבעינן סוכה לשבעת ימים, אם לא ישב בסוכה יום אחד בטל כל המצוה, וישיבתו בסוכה שאר הימים אין בה מצוה. ואדרבה משם ראיה, דהרי לר"א עצמו גר שנתגייר וקטן שהגדיל בינתיים עושה סוכה בחולו של מועד דרבי מרבויא דקרא דכל האזרח (סוכה שם).
ויש להבין דאטו גר וקטן עדיפי מגדול שבישראל? אלא דרבויא דקרא משמיענו דלא הקפידה תורה אלא בישראל שהיה גדול לפני הסוכות דחלה עליו חובת שבעה, אבל קטן שהגדיל וגר שנתגייר משעה שהגיעו לכלל חיוב חלה עליהם המצוה וחייבים לקיימה מאותה שעה ואילך, והוא הדין לכל מצות שנמשכות בזמן, חלות על כל אדם משעה שהגיעו לכלל חיוב, אפילו אם היו פטורים בשעת חלות המצוה מתחלתה.
מכאן אנו למדים דלרבנן שבעת ימי סוכות אינם תשלומים זה לזה, אלא כל אחד הוא מצוה בפני עצמו, ומי שלא קיים ביום אחד בטל מצות אותו יום וחייב לקיים בשאר הימים, ולר"א דבעי סוכה לשבעה ימים סובר דמי שלא ישב בסוכה באחד מהשבעה הימים בטל מצוה, שהרי בסוכות לא נאמר תמימים כמו בעומר, אלא שלדעתו צריך שתהיה סוכה לז' ימים לאפוקי מי שלא ישב ביום טוב הראשון הרי שלל מצות שבעה מעיקרא, תדע שכן הוא שהרי לא נחלקו ר"א וחכמים אלא בדין עושין סוכה בחולו של מועד, וטעמו דר"א הוא מדכתיב חג סוכות תעשה לך שבעת ימים, עשה סוכה הראויה לשבעה, וכן פרש"י ז"ל: אין עושין סוכה בחולו של מועד מי שלא ישב סוכה ביום טוב הראשון (סוכה כז). והיינו טעמא, משום דכיון שלא ישב בסוכה ביום הראשון בטל אפשרות של שבעה ימים, אבל אם ישב ביום הראשון הרי קיים מצות סוכה הראויה לשבעה ימים, ואם לא ישב אחד מימי חול המועד בטל מצות אותו יום ומקיים המצוה בכל שאר הימים, ובזה מתבארים דברי במ"ש דסוכה דומה לשבת שכל שעה ושעה שאוכל בסוכה וכל יום ויום הוא המשך המצוה, ומי שלא קיים מצוה זו באחד הימים מקיים בשאר הימים, ואינה דומה לעומר שאין המצוה מתקיימת אלא בשבעה שבועות תמימות, ולכן קטן שהגדיל פטור ממצוה זו, שהרי אינו יכול לקיים מצות שבעה שבועות תמימות, ומסולקת הערתו שרצה לדמות סוכה לספירת העומר, דהרי החלוק מבואר בעצמו, ואין אנו צריכים לומר דשאני סוכה דרבי קרא דהאזרח כמ"ש מעכ"ת, ואדרבה הדין נותן ללמוד מסוכה גם לעומר, וכן דרכה של תורה להקיש דבר לדבר וללמד סתום מן המפורש, אלא העיקר כמ"ש דשאני עומר דכתיב ביה תמימות וכל שאינן תמימות אין כאן קיום מצוה כלל.
תו חזיתיה למעכ"ת שכתב להשיג על דברי ממ"ש בגמ': מצינו טפל חמור מן העיקר, (מנחות צ"א. בכורות יד). ואם איתא דחייבים בתוספת אף שפטור מן העיקר נמצא שהתוספת חמור מן העיקר עכת"ד.
דברים אלה נאמרו שלא בדקדוק, דלא אמרו שלא יהיה טפל חמור מן העיקר אלא בדבר הלמד שלא יהיה חמור מן המלמד (זבחים מ"ג), או במקום שעיקר המצוה הוא במקום זה, וכל הנטפל אליו חשוב כעיקרו (שם), וכן דבר שהוא בא מכחו של דבר אחר (מנחות צ"א, ובכורות י"ד), אבל תוספת יוה"כ אינו דבר הלמד ולא טפל לעיקרו או בא מכוחו, אלא הוא מצוה נוספת להמשך זמן, אמנם ודאי הסברה היא דאין ההמשך חמור מגוף הזמן כולו, דכל הזמן חשוב בחד גופא, אולם בנדון דידן אין התוספת חמור מהעיקר, אלא שבזמן הראשון לא היה בר חיובא ועתה הגיע לכלל חיוב. ובעיקר סברת החת"ס דאין תוספת בלא עיקר, כתב מעכ"ת לסתור סברא זו מדין עדים זוממים שהעידו בפלוני שגרש אשתו ונתן כתובתה והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו משלמים טובת הנאה של דמי כתובתה כלומר דבר מועט (ב"ק פ"ט).
וגם זה נאמר שלא בדקדוק, שבעדים זוממים אינם משלמים אלא מה שהפסידו, וכל מה שהפסידו זהו עיקר אעפ"י שהוא דבר מועט, והוא הדין לכל מזיק או גונב משלם מה שהזיק בין שהוא עיקרו של דבר או חלק קטן ממנו.
עוד פלפל בחכמה בענין טובת הנאה, ורוצה הייתי לישא ולתת בדבריו, אלא שהלכה זו היא עמוקה ורחבה ואיני פנוי כעת לעין בה.
ב) עמ"ש הטו"ז לדמות דין הרוגי בית דין שאין מתאבלין עליהם משום שהואיל ואדחו, לדין קטן שהגדיל, כתבתי בסה"ק (שם) שאין לדמות דחוי מצוה מעיקרא לדחוי גברא. ומעכ"ת תמה מנין לי סברא זו, וטעות היתה בידו לומר שסברא זו חדשתיה מדעתי, אלא היא מפורשת בדברי הרא"ש ושהבאתי דבריו באותו התשובה או"ח ד' פ"ה (ד"ה והכא). אולם מעכ"ת הקשה על הרא"ש גופיה ממ"ש התוס' דלילה לא חשיב נדחה הואיל ולא חזי להקרבת שום קרבנות, ואין מכאן סתירה דמה שלא חשוב לילה דחוי היינו משום דמשעה שנראה לקרב נראה רק ליום שהוא זמן הקרבה ולא ללילה, וא"כ אין כאן דחיה כלל, וממ"ש רש"י דדחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דכיון דבשעתו לא היה ראוי הרי מתחלה הוקדש לזמן שיהיה ראוי, (סוכה ל"ג) אין דמיונו עולה יפה דשאני גוף שהוא דחוי מעיקרו, למצוה שלא חלה כלל, כגון הרוגי בית דין שלא נתחייבו קרוביו הראויים להתאבל בשעת חלות החיוב, ואדרבה מכאן ראיה לסברת הרא"ש דקרבן שנדחה מחמת הזמן הרי הוא ראוי לכך, אלא שהוא מחוסר זמן וכשיבוא הזמן חלה עליו ההקדשה, אבל אדם שנפטר ממצוה לא מסיבת זמן, אלא משום שהיא מצוה נדחית, כגון גר שנתגיר בין שני פסחים שהרי עברה עונת המצוה, שוב אינו מתחייב בה אפילו בתשלומיה, והוא הדין להרוגי בית דין, אבלות חלה בשעת קבורתם, ונדחית המצוה לגמרי, שוב אינה מתחדשת.