סימן עד
(לאו"ח סי' תרט"ז ומשפטי עזיאל חאו"ח סי' כ"ב).
קטן שהגדיל ביום או במוצאי יום הכיפורים
י"ד בתשרי תש"ו.
לכבוד הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר יהודה זרחיה הלוי סגל יצ"ו תל אביב. שלום וברכה.
רב נכבד!
הנני מאשר קבלת מכתבו ובו הערות על סה"ק משפטי עוזיאל. ואם אמנם טרידנא טובא, משום עשה דכבוד תורה. הנני להשיב על ראשון ראשון:
א) על מה שתמהתי על מרן החת"ס, או"ח סי' קע"ב (משפטי עוזיאל ח' או"ח ד' פא), השיג עלי ממ"ש רמ"א: קטן לא יתפלל ערבית בליל שבת שהרי עדיין אין לו י"ג (או"ח כג סעיף ט). ופירש המג"א: אבל אם מתפללים בלילה מותר לעבור לפני התיבה, והא דאמרינן בכל מקום י"ג שנה ויום אחד, פירושו: דבעינן י"ג שנה שלמים. וכיון שהתחיל היום שנולד בו יום אחד קרינן ביה (שם ס"ק יג).
ולפי זה נדחו ראיותי מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל דבכולם נפרש כדברי המג"א.
לזה אני משיב: דברי המג"א אינם מכריעים בהלכה זאת שהרי בדברי הרמב"ם ומרן ז"ל אמרו: י"ג שנים ויום אחד, ואין להוציא דברים אלה מפשוטם.
ודברי רמ"א אין הכרח לפרשם כדברי המג"א, שהרי כתב: אפילו הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת, והגיע לכל י"ג, אין פירושו שהשלים י"ג שנה, אלא הכי פירושו שהגיע לכלל דין בן י"ג, היינו י"ג שנה ויום אחד ביום השבת, אפילו הכי אין להתפלל ערבית של שבת בערב שבת הואיל ואין לו י"ג, כלומר י"ג ויום אחד, קושטא הוא דזהו פירוש דחוק בדברי רמ"א, אבל מוטב שנדחוק עצמנו בפירוש דברי רמ"א שכתב הגיע לכלל י"ג שנה, ממה שנוציא כפשוטן דברי הרמב"ם ומרן שכתבו י"ג שנה ויום אחד, ובאמת הלכה רוחת בישראל שאין הקטן נכנס לבר מצוה לכל דבר שבקדושה אלא בהגיעו לי"ג שנה ויום אחד.
באותו ענין כתב מר: דימה תוספת יוה"כ לתחלת השבת ביחס להמשכו, ולא מובן לי דשבת כל רגע ורגע חל החיוב מחדש, ויום הכפורים אפשר דכיון שחייב בעיקר גורר אחריו את הטפלה.
תמיהני טובא על דבריו, דמי הגיד לו שיום הכפורים חל האיסור מתחלת היום לכל היום, אלא שבת ויום הכפורים שוים בדינם לענין זה שמשעה שקדש היום חלה עליהם קדושת היום ואסוריו לכל דבר, ובכל רגע של מעשה חלולי, חייב עליו, וכן ביוה"כ כל מעשה מלאכה או ענוי בכל יום הכפורים מחייב אותו מכניסתו עד יציאתו. וכל שעה ממנו היא חובת היום. והלכך לדעת הרא"ש דבשעה שפגע בקטן בחיוב שבת מתחייב בו משום דאין סוף השבת תשלום לתחלתו, הוא הדין ליום הכפורים אין סופו תשלום לתחלתו, אלא כל שעה היא מצותו. אבל גם להרא"ש אין יום הכפורים ולא השבת מחייבים את הקטן אלא אחרי שיגיע לזמן החיוב והלאה, ולא קודם לכך. ולדידן דקי"ל למנות מיום הולדתם שלענין בגרות מונין לימים ולא לשעות (עין ש"כ חו"מ סי' ל"ה סעיף א').
הלכך כיון שאין חיוב הקטן אלא מכניסת יום הכפורים, אין לחייבו בתוספת המוקדם ליום הכפורים, שלא חייבה התורה את הקטן אלא משעה שיגיע לכלל גדלות.
ג) על ראיתי ממ"ש בגמרא האזרח לרבות הנשים בתוספת ענוי, כתב מ"כ דלולא רבויא דהאזרח הוא אמינא שאין אצלן מושג של תוספת יוה"כ, אבל האנשים שחייבים ביוה"כ חייבים גם בתוספת.
דברים אלה אין להם טעם כלל. שאם נאמר שעצם יום הכפורים מחייב גם תוספת שלפניו למפרע. מהיכא תיתי לפטור את הנשים מתוספת. מכאן מוכח שגם הנשים שחייבות ביום הכפורים היה מקום לפוטרם מתוספת. ואיצטריך קרא לרבויינהו, אם כן בקטן שאין רבוי לחיובו, הרי הוא פטור.
ד) על מה שצדדתי לחייב הקטנים שהגדילו ביום הכפורים בתוספת יוה"כ מהקש דתשיעי לעשירי. לרבי ישמעאל שלמד תוספת יוה"כ מדכתיב בתשעה לחודש בערב, כתב מ"כ לא מצאתי היקש זה ואין אנו זכאים לדרוש מעצמנו סמוכין, ועוד שאין הנושאים נמצאים בזמן אחד.
ולדידי דבריו אלה אין בהם לא טעם ולא ריח, דכללא הוא סיפא דקרא מפרש לרישיה (עין פסחים מג: תד"ה סלקא דעתך), ואין לחלק מדעתנו בין נושאין שהם חלוקים בזמן. אבל למה ליה למר להדחק בסברות משלו שאחרי שגם אנכי דחיתי היקש זה שלא נאמר כל שישנו בכל מקום שסיבת החיוב תלוי בסבת חדוש פעולה או שנוי הגוף והוכחתי זה מדברי התלמוד ופירושי הראשונים.
ה) עמ"ש בדין חיוב אשה במצות עשה דיו"ט, כתב מ"כ אני מתפלא על הדבר שהוצרך בזה לדמות מסברא, בעת שזה מפורש בתוס', ואף ר"י לא חלק ע"ז אלא מחלוקתו עם הי"מ הוא בעשה שיש עמו לאו וכו'.
ואני תמיה על פליאתו, שהרי אני הזכרתי דברי התוס' אלה, אלא שאני סובר שלדעת הי"מ אין הנשים חייבות במ"ע שהזמן גרמא אפילו אם יש בעשה זה לאו, אלא חייבות רק על הלאו שבה. ולדעת ר"י חייבות במצות עשה שאפשר לקיימה בלא לאו, וזה ברור. לכן כתבתי שביום טוב הואיל ואי אפשר לקיים העשה בלא עבירה על הלאו, לדעת ר"י חייבות בעשה דמקרא קדש יהיה לכם, ושפיר אפשר לדון לחייבן גם בתוספת מקרא דמערב עד ערב תשבתו, כל שיש בו מצות שבות יש בו גם מערב עד ערב.
ו) תוספת שאחרי יוה"כ. בזה כתב שוב מע"כ מסברא דידיה, דתוספת חשוב טפל לעיקר, וכל שפטור מעיקר פטור גם מתוספת, סברא זאת אינה נכונה כלל וכלל, דכל מצוה שבתורה אינה טפלה למצוה אחרת אלא היא תוספת להעיקר.
ולכן לסברת הרא"ש דכל שעה שפוגע החיוב מתחייב בה, הוא הדין לתוספת, וכבר כתבתי דשבת ויוה"כ דינם שוים לענין זה וביום הכפורים וכן בכל ימים טובים כל שעה היא מצותה. והוא הדין בתוספתם הן מצוה מיוחדת של תוספת קדושה ולא טפל לעיקר. קושטא הוא דשמיני עצרת נקרא טפל לעיקר חג הסוכות, וזהו לפי שהוא תשלומין דראשון (עין יומא ג), אבל תוספת מחול על הקודש אינה תשלומין אלא מצוה בפני עצמה.
והנה חזיתיה למ"כ שיצא לחדש דבר חדש במחלוקת הרא"ש והר"מ, דהרא"ש סבר שקטן פטור מן המצות והר"מ סובר שהוא דחוי.
ואין זה נכון, דלמה לנו לפרש דבריהם המפורשים מצד עצמן. ובאמת פטור ודחוי חד מילתא הוא שכל אדם שהוא פטור בשעה שנפלה החובה לפניו, הרי הוא דחוי ממנה, ומחלוקתם היא זאת, דהר"מ סובר אין דחוי אצל מצות, כלומר אין דחוי אלא לשעתה ולא לתמיד, אלא בשעה שהוא מגיע לכלל חיוב חוזר ונראה.
והרא"ש סובר שהמצוה אינה נדחית. אבל האדם נדחה. וכיון שנדחה אינו חוזר ונראה להתחייב. יוצא מכלל זה מצות שיש להן המשך זמן כגון שבת ומועדים שכל שעה היא מצותה.
מכלל הדברים אתה למד, שהרא"ש והר"מ סוברים שהקטן הוא דחוי במצות שחלו עליו כשהוא קטן ומשום שהוא דחוי הוא פטור.
ולקושית הטו"ז על פסקי מרן שנראים כסתראי, כבר כתבתי מה שנלע"ד, ותירוצו דמ"כ אינו נכון, הואיל והוא בנוי על יסוד החלוק שבין פטור והדחוי, ובנפול היסוד נפל הבנין. והנלענ"ד כתבתי.