סימן עה
(לאה"ע סי' קמ"א)
- גירושי קטנה -
ב"ה סיון תרע"ג, פעה"ק יפו.
מעשה בא לפנינו בעיה"ק יפו ת"ו, בקטנה שקבל אביה קידושיה בהיותם במדינת תימן ועתה עלו ארצה ישראל היא ואביה וארוסה ועמדו לפנינו בד"צ דפה להתגרש בג"פ כדמו"י. ונסתפקנו ספקי טובא בכתיבת הגט ובנתינתו. ולפי שהלכה זאת היא דבר דלא שכיחא מצאתי לנכון להעלות על הספר בירור די"ז לכל חקותיו ומשפטיו בעזר"ה החונן לאדם דעת.
א. קטנה המתגרשת אם יש לה יד לקבל גיטה היא בעצמה בלי דעת אביה
דין זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי הפוסקים הראשונים והטור אה"ע סי' קמ"א כתב: וכיון דאיכא פלוגתא ראוי לנו להחמיר שלא תקבלנו אלא על ידי אביה, ובדברי מרן הב"י יש ערבוב דברים. שכתב וז"ל: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת וכמה רבוותא ס"ל הכי נקטינן כוותיהו (מזה מוכח דס"ל למרן לפסוק כדעת המחמירים לומר דאין הקטנה מתגרשת אלא ע"י אביה) ומיהו כל היכא דאפשר ראוי לחוש לדברי החולקים עליהם עכ"ל. וסיום לשונו זה קשה להולמו דמאחר שפסק כדעת המחמירים מאי קאמר ראוי לחוש? וכבר עמדו על דבריו הרב המני"ח בקונטריס הגיטין שבספר הלקט (דף נ"ח ע"ב) וכתב וז"ל: ואין ספק שזאת היתה שגיאה גדולה וכו', ושוב יגעתי ומצאתי בספר בדק הבית שהרגיש בדבר וצוה למחוק סיום הלשון, ובגט מקושר למהר"מ בולא (סימן ד' דף ד') אייתי לן תמיהתם של הלקט והרב מכתב אליהו ז"ל ע"ד מרן הב"י, ותירץ: דמ"ש ראוי לחוש לדברי החולקים היינו היכא שקבלה גט ע"י עצמה, ונפלה לפני יבם או דקבלה קדושין מאחר, דהשתא הוי חומרא דאתי לידי קולא, שאם אתה אומר שאינה מגורשת ותתיבם, הרי פגע באיסור גרושת אחיו לסברת האומרים שכבר נתגרשה בקבלת גיטה, וכן נמי לענין קידושין הויא מקודשת לסברתם, ובכגון דא אזלינן לחומרא ואמרינן בה חולצת ולא מתיבמת וגם חיישינן להצריכה גט.
ולענ"ד אמינא שאין תירוץ זה מתקבל בעיני, דלשון "היכא דאפשר" לא משמע, הכי ואדרבא הוה ליה למימר ובמקום דאי אפשר, כלומר: כגון שכבר פשטה ידה וקבלה קדושין או נפלה ליבם חוששין. ובחדושי הגהות שעל הטור עמד בזה ותירץ דט"ס נפל בדברי מרן הב"י, כמו שמוכח מדברי הד"מ שכתב: וכתב ב"י דיש להחמיר לכתחלה מיהו במקום דאי אפשר יש לסמוך אדברי המקילין, וכן נראה גם כן מדברי השו"ע בסימן קנ"ד, אלא דלענ"ד גם זה ליתא, דלישנא דהד"מ לאו הגהה הוא אלא לגמרי נוסחא זו לא דדיקא היא, דהא לישנא דראוי לסמוך אדברי המקילים דכתב הד"מ משמע להדיא, דלאו משום חומרא הוא דחיישינן אלא בעברה וקבלה גט ע"י עצמה, ואי אפשר למהדר ולקבל גט ע"י אביה, סמכינן אדברי החולקים ומתירים אותה להנשא לכתחלה, וכן אם נפלה לפני יבם פטרינן לה מחליצה ויבום, וזה אי אפשר דכיון ששלשה עמודי הוראה פסלו לגט זה וחשבי ליה כמאן דליתא מהיכי תיתי לסמוך אדעת החולקים להתירה לעלמא ולפוטרה מזיקת יבום?
והנראה לענ"ד בזה הוא: דמרן נקט להלכה להקל ולהחמיר כדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש דס"ל אביה ולא היא ואם קבלה גיטה ע"י עצמה אינה מגורשת וס"ל נמי שאם קבלה מדעת אביה הרי היא מגורשת, דלא אמרו אביה ולא היא, אלא שלא תקבל גיטה על ידי עצמה לא מדעת אביה, אבל כשעושה זאת על דעת אביה הרי היא כאלו קבלה על ידו, וכמו שכן כתב הרשב"א ז"ל (ב"י שם) ולזה כתב: ומיהו היכא דאפשר, זאת אומרת: שתקבל ע"י אביה חוששין להחמיר, ואח"ז ראה דברי הרלב"ח שכתב שאין לסמוך על תשובת הרשב"א, ואין הקטנה מתגרשת על ידי עצמה אפילו מדעת אביה, ולפ"ז מ"ש הרי"ף והרמב"ם שאינה מתגרשת אלא ע"י אביה הוא דוקא, נתבטלו מאליו מה שכתב "ומיהו כל היכא דאפשר וכו', אלא בכל אופן צריך שתקבל גיטה דוקא ע"י אביה. מהאמור אתה למד דזו היא הלכה רוחת דקטנה המאורסה אינה מתגרשת ע"י עצמה אלא ע"י אביה.
ב. קטנה המתגרשת ע"י עצמה מדעת אביה ובמאמרו
הרשב"א ז"ל (בתשו' סי' תשפ"ט) כתב: אני רואה שאתם סוברים כי קטנה שאינה יכולה לקבל גיטה היינו שאין לה יד כלל, ואפילו קבלה גיטה מדעת עצמה שלא מדעת אביה. והיינו דאמר ר' יהודה: אין שתי ידים זוכות, אלא יד האב שמדעתו היא מקבלת. ועוד דבפרק האיש מקדש נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין אם לאו, ר' יוחנן סבר מחלוקת בגירושין אבל בקידושין אביה דוקא ולא היא, ואילו במקבלת מדעת אביה אפילו בקידושין אפילו בקטנה מקודשת, וכדאיתא בהדיא בפ"ק דקידושין (דף י"ט ע"א). ועוד ראיה דהא קא מפרש התם טעמיה דר' יוחנן דמחלק בין קידושין לגירושין, ואמר: גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא ובין אביה קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא, כלומר אינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אביה אלא מדעת אביה, ואקשינן וכו'. והנה מבואר כי על ידה ועל יד אביה היינו מדעת עצמה בלא דעת אביה ועל דעת אביה שלא מדעתה, ומעתה אין צריכים אתם לכל זה אלא נותן גיטה על ידה מדעת אביה מחשש קטנה ושפיר. ע"כ.
והרלב"ח חולק על זה וסבירא ליה דגם בקדושין אין הקטנה יכולה לקבל קדושין מדעת אביה אלא בקידושי כסף אבל לא בקידושי שטר, וה"ה בגט שלא תתגרש הקטנה ע"י קבלת הגט בעצמה, אעפ"י שיהיה לדעת האב, ואפילו במאמרו שאומר לה צאי וקבלי גיטך, וכמו שאינה מתגרשה על ידי עצמה שלא לדעת אביה אם היא קטנה וכו' לדעת הרי"ף והנמשכים אחריו כמו כן אינה מתגרשת על ידי עצמה אפילו על ידי אביה ואפילו במאמרו וכו' (ב"י וב"ה אה"ע קמ"א).
והגט מקושר למהר"מ בולה אחרי שהאריך לקיים דעת הרשב"א, ואייתי נמי דברי הראב"ד שכתב להדיא דכשנתן רשות הוי כמוחל זכותו, והרי היא ברשות עצמה מסיק וז"ל: ולפי"ז לכאורה יש לומר דכשנעשה האב שליח לתת גט לבתו הוי ס"ס, דיש ספק אעיקרא, דכמה פוסקים ס"ל דקטנה יש לה יד אפילו שלא מדעת אביה וכו', ואת"ל דהלכה כהרי"ף וסיעתו דס"ל דדוקא נערה אבל קטנה לא, שמא הלכה כהראב"ד דס"ל דאם נתן לה רשות יש לה יד לכו"ע. עכ"ל. ועיין במשל"מ (פ"ב מה' גירושין ה' י"ח), ולע"ד איכא למשדי נרגא בהאי פסקא מכמה טעמי: חדא, כיון דס"ס זה הוו תרי הספיקות ספיקא דפלוגתא והו"ל כתרי ספיקות משם אחד, דלא חשיב אלא חדא ספיקא, וכמו שנבאר להלן, ואפילו אם נאמר לסמוך אדעתיהו דכולהו רבוותא דסברי להתיר בס"ס זה, אכתי יש לפקפק טובא בס"ס זה, שהוא נגד פסק מרן דפסק כדעת הנהו רבוותאי דהם רוב מנין ורוב בנין דאין קטנה ראויה לקבל גט על ידי עצמה, לדידן דקבלנו הוראות מרן הוה ליה כאילו נפשט הספק הראשון לחומרא, ולא נשאר עליו שם ספק לאצטרופי בהדי ספק אחר למהוי ספק ספקא להתיר, וכן הורה הגאון מרן זקני ז"ל בס' חקרי לב (אה"ע מהדורא בתרא סימן ו') דאין לעשות ס"ס נגד פסק מרן במקום שקבלו הוראותיו, ואע"ג דגם זה במחלוקת הוא שנוי וכמש"כ באורך מרן הג' שד"ח ז"ל (בכלליו, מערכת הסמך כלל י"ח) ומכש"כ בדין זה דמרן עצמו ספוקי מספקא ליה ולכן הביא ב' הסברות ולא הכריע, אלא כתב וראוי להחמיר, מכל מקום הרי יש עוד ריעותא בספק זה, דרוב מנין ורוב בנין של גדולי הפוסקים נקטו הכי להלכה, והם: רבינו הרי"ף הרמב"ם הרא"ש הראב"ד והרמב"ן ומרן הב"י ובזה י"ל דלא חשיב ספק, ועי"ש בשד"ח ד"ה ושם.
ועוד מצדד אני לומר דבכעין נד"ד שאין שני הספיקות נופלים בבת אחת, כגון הכא, דמשנתארסה הרי ידענו דאין לקטנה היתר גרושין על ידי עצמה, ועתה כשבא האב לפנינו ומסלק רשותו הוא דנולד הספק אי מהני סילוק זכות האב למשוי לה יד לקטנה שתתגרש ע"י עצמה, ונמצא א"כ דאין לפנינו כי אם ספק אחד (עי' ברמ"א ביו"ד סוס"י ק"י ואכמ"ל). נוסף על זה איכא עוד ריעותא אחריתי בס"ס זה דהא ארוסה זאת בחזקת אשת איש עומדת לפנינו, ויש לומר שאינה ניתרת בס"ס; ועולה על כולם הדבר תמוה להתיר אשת איש בס"ס לכתחילה היכא דאפשר להתירה אליבא דכו"ע, כגון בנד"ד דאפשר לתת הגט ע"י אביה.
אולם אעפ"י שאני מהסס טובא בספק ספיקא זה, הואיל ונפק מפומא דגברא רבא דפקיע ומומחה בהוראה אפשר לסמוך עליו בשעה"ד כגון שמת הארוס ונפלה לפני יבם, דהשתא א"א לחזור, ולקבל גט על ידי אביה, או בנתקדשה לאחר שאנו באים לאוסרה על השני ולהצריכה גט ממנו, אבל לתת לכתחלה גט ע"י עצמה במאמר אביה ולהתירה מס"ס אין זה מסתבר לע"ד, ועי' בשד"ח בחלק אסיפת דינים מערכת הגט סימן ל'.
ולענין הלכה: מרן ז"ל (באה"ע סימן קמ"א סעיף ד') פסק: המקדש קטנה ע"י אביה וגרשה כשהיא קטנה (בעודה ארוסה ואביה חי) אביה מקבל גיטה ולא היא שלא מדעתו, משמע מזה דפוסק כהרשב"א דמדעת אביה יכולה לקבל גט, והכי דאיק בלישניה וכתב: שלא מדעתו, משמע מזה להדיא דבמדעת האב מסכים לדברי הרשב"א שיכולה הקטנה לקבל, ואעפ"י שזה סותר למ"ש בבד"ה שהביא ס' מהרלנ"ח לדחות סברת הרשב"א, אפשר לומר שהגהותיו בבד"ה נעשו אחרי חבור השו"ע (עיין למרן השד"ח בקונטרס כללי הפוסקים סימן י"ג סעיף ל'), או אפשר דבאמת הכי ס"ל למרן לפסוק להלכה כדעת הרשב"א, ומה שהביא בבד"ה סברת מהרלנ"ח לאו משום דהכי ס"ל, אלא להורות דהאי מילתא דחידש לן הרשב"א לאו הלכה פסוקה היא ואיכא מאן דחולק על זה, אבל ממה שכתב בשו"ע (סימן קנ"ד סעיף צ"ד): וראוי להחמיר שלא תקבלנו אלא ע"י אביה מוכח להדיא דס"ל דלא כהרשב"א (אם לא להלכה, עכ"פ למעשה משום חומרא דאיסור ערוה), ולאמר דע"י אביה דקאמר בסימן קנ"ד היינו מדעת אביה, זה ודאי אינו, וכמש"כ הלקט בקונטרס גיטין דף נ"ט ע"א סוד"ה הא קמן עי"ש.
כלל העולה הוא: אם קבלה הקטנה גיטה ע"י עצמה ומדעת אביה הרי היא מגורשת, ולמעשה לכתחלה אין הקטנה מתגרשת ע"י עצמה אפילו מדעת אביה שאין הקטנה מתגרשת אלא ע"י אביה.
ג. ספק נערה או קטנה אם יכולה לקבל הגט על ידי עצמה
בקונטרס הגיטין להלקט דף כ"ט ע"ב ד"ה ואומר, כתב וז"ל: ולענין הספק אם היא נערה או קטנה, אם אביה יקבל גיטה שפיר דמי ותתגרש בו, ואם לא ירצה אביה לקבלו בשבילה, בזה צריך שנדע אם ימצא תיקון שתוכל הבת עצמה לקבלו, ואומר: כי לכאורה היה אפשר להעלות על הלב שהיא תקבלנו ותתגרש בו מטעם: שאם היא נערה היא ואביה שוים להתגרש בקבלתו, ואם היא קטנה אפשר שתקבלנו ותתגרש בו מטעם ספק ספיקא, ספק אם היא קטנה או נערה ואת"ל שהיא קטנה ולא נערה ספק שמא הלכה כדעת המקילין דס"ל דיכולה הקטנה עצמה לקבל גיטה בחיי אביה, והוי ס"ס המתהפך וכו', ומ"מ צריך להתיישב בדבר וכו' ואפשר שהמגרש יתן שני גיטין אחד לה ואחד לאביה כדי להסתלק מן הספק הנ"ל. עכ"ל.
והנה בדרך הראשון שכתב להתיר גירושיה על ידי עצמה מס"ס, קשה לענ"ד. דהא הוה ליה ספק אחד בגופו וספק שני בפלוגתא ובכה"ג לא חשיב ס"ס להתיר. ועיין למ"ש מרן ביו"ד (סימן ק"י סעיף ט'): ספק טריפה שנתערבה באחרות כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור וכו', שכיון שהספק הראשון היה בגופו אין להתירו בספק ספיקא. ומסתברא דכי היכי דלא אמרינן ס"ס בספק אחד בגופו וספק שני על ידי תערובות, הכי נמי לא אמרינן ס"ס בספק אחד בגופו וספק שני בפלוגתא, דזיל בתרא טעמא הוא, ומרן הב"י שם אסברא לן מילתא בטעמא, וז"ל: לא אמרו ס"ס להקל אלא בשני ספיקות הבאים מכח שתי תערובות, כגון זה שאמרנו שנפלה טבעת של עכו"ם לרבוא ומרבוא לרבוא, שבכל חדא וחדא שבתערובות איכא תרי ספיקי וכו' אבל בעלמא שאינו בא מכח שתי תערובות לא וכו', דהאיך אתה אומר שמא לא זה הוא ואת"ל זה הוא שמא אותו ספק מותר היה, והלא אסרתו מספק שנפל בגופו, ואחר שאסרתו האיך אתה חוזר ומתירו עכ"ל. והב"ח כתב שם דלטעמא דמרן הב"י נפקא דדוקא בנודע האיסור הראשון קודם הוא דלא אמרינן ס"ס משום דכיון דאסרתו מספק שנפל בגופו האיך אתה חוזר ומתירו? אבל בלא נודע שבאו שני הספיקות יחד אפילו בכהאי גונא אמרינן ספק ספיקא, ואחרי שדחה טעם זה יהיב הוא טעמא דידיה. וז"ל: אלא הטעם שהספק הראשון שהיה בגופו היה אסור מספק דאורייתא כאילו היה אסור ודאי וכשנתערב אח"כ אין כאן אלא ספק אחד וכו' עי"ש. והשתא בנד"ד לטעמא דמרן הב"י ודאי דלא אמרינן בה ס"ס, דהא קטנה זו העומדת לפנינו אע"ג דמספקא לן שמא נערה היא דנינן לה כקטנה לחומרא לכל מילי גם טרם בואה להתגרש, ואחרי שכבר קדמה הוראה כזאת עתה לענין גרושין שאנו באים לדון עלה אם יכולה לקבל גט או לאו אינו אלא חדא ספיקא, ולא שני לן בין שנתחיל הספק ספיקא מספק דבגופה או אם נתחיל מספיקא דדינא, לומר: ספק שמא נערה היא, דכיון דנודע לנו ספק זה שבגופה טרם שנפל לנו הספק בגירושיה והחמרנו בה לדונה כקטנה שוב לא ישאר לפנינו כי אם הספק האחר שהוא ספיקא דדינא, ואפילו לטעמא דהב"ח נמי דלא מחלק בין נודע ללא נודע עכ"פ כיון שהספק היה בגופה הרי הוחזקה לאיסור מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא לדונה כקטנה, ושוב לא מהני בה ספק שני להתירה דחשיב ספק אחד והוא ספיקא דפלוגתא.
בכלל כל שהספק ספיקא הוא בשני גופים או בשני ענינים לדברי מרן לא חשיב ספק ספיקא, ועיין בט"ז שם ס"ק י"א ובש"ך ס"ק ס"ג די"ח, ומינה לנד"ד דלא אמרינן ס"ס בכה"ג דהוי ספק אחד בגופה וספק אחר בתערובות, ומכ"ש דהכא בנד"ד כיון דאיכא חזקה דקטנות דמוקמינן לה אחזקתא עד שיתברר לנו שהיא גדולה. עיין למרן השדי חמד (מערכת החי"ת כלל כ"ג) דאייתי סברת כולהו רבוותא דסבירי להו דאזלי בתר חזקת קטנות ואיכא נמי חזקת אשת איש. ומדברי רמ"א באה"ע (סי' קנ"ה סעיף ד') מוכח דספק אם הגיעה לשנים חשיב ספק שקול, ובזה לא מבעיא למאן דאמר דספק ספיקא הוי מטעם חזקה ודאי דלא מהני הספק נגד תרי חזקות. אלא דאפילו למאן דאמר דהיתר ספק ספקא הוא מטעם רוב, כל דאיכא תרי חזקות נגדה שמא לא מהני ספק ספיקא, וכדמשמע ממ"ש הריב"ש (סי' שמ"ט הוב"ד בשד"ח מערכת החי"ת כלל כ"ב בד"ה עומד) כלל אחר דס"ל דנגד תרי חזקות לא אמרינן רובא עדיף, ועי"ש שכמה פוסקים סברו וקבלו סברת הריב"ש זו להלכה, ואפילו אם באנו לצרף הך פלוגתא דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות אי חשיב ס"ס או לאו הוו להו א"כ תלתא ספיקות וכמ"ש בס' עדות ביעקב גבי ספיקא דפלוגתא (עיין לעיל סימן נ"ה דף קצ"ה) אפילו הכי עדיין חוכך אני להחמיר משום דאיכא תרי ספיקי לחומרא: ספק שמא הלכה כמ"ד דבתרי טעמי לא אמרינן ספק ספיקא, ואפילו אי תימא דהלכה כמ"ד דגם בכה"ג חשיב ס"ס, שמא נגד תרי חזקי מודה דלא אמרינן ספק ספיקא.
כלל העולה מכל מה שכתבנו: דאין ספק ספיקא זה מספיק להתיר לכתחלה לספק נערה או קטנה שהיא תקבל גיטה מטעמי דאמרן.
ועל הדרך השני קשה דאם אביה רוצה לקבל הגט למה יצטרך לתת שני גיטין, בגט האב סגי דהיא ואביה מקבלים גיטה, וכדכתב ברישא: אם אביה מקבל שפיר דמי. ואם אין אביה רוצה לקבלו דבזה הוא דקא עסיק מר, כדכתב: ואם לא ירצה אביה לקבלו, מה הועלנו בשני גיטין?
נקטינן מכל האמור: דקטנה או אפילו ספק נערה הבאה להתגרש אינה מתגרשת אלא על ידי אביה דוקא ולא על ידי עצמה.
ד. נוסח גט קטנה המתגרשת על ידי אביה
לכאורה היה נראה מסברא דגם בקטנה המתגרשת ע"י אביה, נכון וראוי לכתוב הגט כנוסח כל שאר הגיטין דנהגו לכתוב לנוכח האשה המתגרשת, דהא האשה היא שהיתה קנויה לבעל ומיוחדת לו לאישות, ובגירושין שהבעל מסלק ידו וזכותו ממנה ומתירה לכולי עלמא, צריך שיאמר לה "ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי וכו'. אנת פלונית דהוית וכו' והרי את מותרת לכל אדם".
וכן מוכח להדיא מתשו' הרשב"א ז"ל (הביאה מרן הב"י בסימן קמ"א) וז"ל: מעשה באחד ששידך בתו קטנה וקבל קידושין כשהיא קטנה, ולא נשאת, ועכשיו רוצה היא להתגרש מן האירוסין, ונסתפקו מי יקבל גיטה, לפי שאין יודעים אם היא עדיין קטנה וצריך אביה לקבל גיטה ולא היא, או אם היא נערה ואז בין היא ובין אביה מקבלים גיטה, דהלכה כרבנן, או גדולה היא ויצאה מרשות אביה ורק היא יכולה לקבל גיטה ולא אביה. והעולה בידינו שתעשה היא שליח לקבלה את אביה ויקבל גיטה על אופן זה: אם היא גדולה תהיה מגורשת מתורת שליחות וכו' ואם היא קטנה או נערה שאינן יכולות לעשות שליח, תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותו וכו'. ועל זה השיב הרשב"א ז"ל וכתב: תשובה. כל מה שאמרת יפה אמרת שאפשר לאביה לקבל גיטה בשליחותה וממנ"פ מתגרשת, ע"כ.
והשתא אם איתא דבמתגרשת ע"י אביה צריך לשנות נוסח הגט ולכתוב כלפי האב, איך אפשר שתתגרש בממנ"פ? דהא לצד דקטנה היא, צריך לכתוב הגט כלפי אביה, והלכך צריך היה לכתוב שני גיטין ולמוסרם ביד האב בשליחות כדי שתתגרש בממנ"פ, אלא ודאי מוכח דלהרשב"א לא שני ליה בנוסח הגט ואפילו במתגרשת ע"י אביה כותבין הגט כלפי דידה.
ומלישנא דג"מ גופא משמע הכי: מדאמרינן יד יתירה זכי לה רחמנא, דאף לפרש"י דפירש, מאי דאמרינן יד יתירה דהיינו יד עצמה, עכ"פ אין הדבר יוצא מידי פשוטו דיד אביה הוה כידה וקבלת אביה חשובה כקבלתה בידה עצמה, ולפי"ז ודאי דכתבינן הגט כלפי דידה ככל גיטין דעלמא וכפשטא דקרא: וכתב לה ספר כריתות, אלא דבמסירת הגט ליד האב ודאי אומר הרי זה גט בעד בתך והתקבל גט זה ותהא בתך מגורשת וכו'.
אבל הר"ן ז"ל בקידושין כתב, דבמתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב בגט "בתך פלונית" ויליף לה מקידושין כי היכי דבקדושין כותב לו לאב: בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, והיינו טעמא דכיון דהשטר הוא הקונה, צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקידושין, הכי נמי בגרושין דקטנה, שאינה מתגרשת אלא ע"י אביה (עי' בהגהות הב"ח שם) צריך לכתוב בתך, ולענ"ד נראה שאין ללמוד מקידושין לגט, דקידושין שאני, דכיון דזכה רחמנא את הבת הקטנה לאב כל ימי נעוריה, ובידו לקדשה לכל מי שיחפוץ אפילו שלא מרצונה כדילפינן מדכתיב: את בתי נתתי והילכך צריך לכתוב "בתך מקודשת לי" נוכח האב בעל הזכות, כמו שכן כותבין בכל שטרי קנין "שדך מכורה לי" משא"כ בגירושין דמשנשאת אין לאביה רשות בה והקטנה או הנערה היא עצמה היתה משועבדת ומיוחדת לבעלה זה, וכשבא הבעל לגרשה הוא מסלק זכותו ממנה ומתירה לכולי עלמא, צריך לכתוב ושבקית וכו' יתיכי ליכי אנת פלונית דהוית וכו' והרי את מותרת לכל אדם, ומה לו לאב בזה לכתוב לו בתך מגורשת כו'? ואף על גב דבהפקעת רשות הבעל על ידי הגט, נתרוקנה רשות לבעל והדרה לאב, בכל זאת אין שייכות לאב בגירושין משום דאין בלשון הגירושין שהבעל מזכה אותה לאב, אלא דכיון שנתרוקנה רשות הבעל ממילא הדרה לרשות קמייתא ונכנסת תחת רשות אביה, וכיון שפיטוריה והתרתה לעלמא שייכים רק לה, נראה לענ"ד שצריך לכתוב הגט כלפי דידה ככל שאר גיטין דעלמא.
שוב ראיתי בגט מקושר (בולה) סימן ד' ד' ט' דאייתי לן תשובת מהר"ר איסרלן דלמד מדאמרינן יד יתירה זכי לה רחמנא כדאמרן וסיים וכתב: ואם נאמר דדעת המערער דהואיל ואשכחן גבי שטר קידושין "בתך מקודשת לי" הכי נמי גבי גט דאיתקש יציאה להויה, לאו מילתא היא, דתלמוד מפורש הוא בפ' האיש מקדש, דסובר ר' יוחנן מחלוקת לענין גירושין, אבל לענין קדושין אביה ולא היא, ומפרש התם טעמא דר' יוחנן בתרי גווני, ובאשר"י פ' התקבל מפורש נמי טעמא לר"י ומהנהו טעמי דר' יוחנן נראה לחלק שפיר ג"כ בנד"ד בין קידושין לגרושין. מכל הלין נראה דשפיר עבדו מהר"ם וחבריו שכתבו גט בלשון נוכח כלפי הבת המתגרשת וכשר הדבר ותעשה כן לכתחלה וכו'.
תו אייתי לן בגט מקושר (הנ"ל) שם, דברי מהרלנ"ח שפירש האי חילוקא דקדושין לגירושין ודברי מהרי"ט לסתור האי חילוק, ואיהו דידיה כתב לקיים דברי מהר"ר איסרלן הנ"ל. ולענ"ד כמ"ש דשאני קידושין דהאב הוא המקנה, משא"כ בגירושין דאין לאב כלום אלא הבעל פוטר ומתיר והאשה יוצאת מרשות הבעל וניתרת לכל אדם ואין לו לאב שום שייכות בגוה. ואולם אעפ"י שהסברא נותנת לומר כן ודברי מהר"ר איסרלן נראים נכונים בטעמם, הואיל ויצאו הדברים מפי גברא רבה רבינו נסים, ראוי לחוש לדבריו.
ה. ברור תקנת כתיבת שני גיטין לצאת ידי כל הדיעות
כתב מרן הב"י ז"ל בבד"ה שם: ושמעתי כי בפני הרא"ם ז"ל נתגרשה קטנה על ידי אביה וציוה לכתוב ב' גיטין, אחד בנוסח הפשוט ואחד שהנוסח שלו כמדבר עם האב וכו'. וכן פסק מרן (סימן קנ"ד סעיף צ"ו): קטנה המתגרשת ע"י אביה יש להחמיר לכתוב שני גיטין וליתנם לה, האחד בנוסח שאר גיטין והשני יכתוב בו: בתך פלונית דהות אנתתי וכו', והמבי"ט (ח"א סימן רנ"ג) נמי כתב וז"ל: וכיון שכת"ר רוצה לצאת ידי חובת כל הדיעות, צריך שיכתוב הגט בנוסח זה: ותרוכית ית ברתך וכו', ומפני שהר"ן כתב שהוא חוכך בזה להחמיר ולא כתב בודאי נראה לי דאפשר שיהיה חוכך ומסתפק גם כן, דשמא יש איזה חשש לכתוב הגט שידבר עם אחרים, כמו שכתב למעלה גבי שליח, אף על גב דהכא הוי אב הזכאי בבתו ולא מדין שליחות, ולהכי נ"ל א"כ לדעתו, שיכתבו גט אחד לנוכח ולא תקבלנו אלא ע"י אביה, והיינו שתקבלנו מדעתו בפניו כשיש לה דעת לקבל גט, והגט שנותן בידו יאמר בשעת נתינה: הרי זה גט בתך פלונית והרי היא מגורשת ממני בו ומותרת לכל אדם, והגט שיתן לה מדעת אביה יאמר לה: הרי זה גיטך וכו' עכ"ל.
מוכח מדברי המבי"ט אלה, דס"ל דיש לחוש בגט שנכתב כלפי האב, שמא הוא בטל לגמרי, וכמאן דליתיה דמי, ולהכי הוא מצריך שהגט שינתן לידה יהיה בפני אביה ומדעתו, דבזה הועלנו, דאפילו אם נאמר שגט שניתן לאב שנכתב לנוכח האב, לאו כלום הוא, שפיר מתגרשת בגט שניתן לידה בפני אביה ומדעתו, כסברת הרשב"א דכיון דאי אפשר הוה ליה כדיעבד, ושפיר סמכינן אדעתו, דאלת"ה למה לו למימר שתקבלנו בפני אביה ומדעתו, אפילו שלא בפני אביה נמי שפיר מצי לקבלו ולהתגרש בממנ"פ על ידי עצמה, בגט הניתן לידה, לדעת האומרים שמתגרשת על ידי עצמה, ולדעת האומרים דבעינן יד אביה הא כתבנו גט שני, ומוסר לאב, אלא ע"כ לומר בדעת המבי"ט כדאמרן, דחייש דגט הנכתב כלפי האב אין בו מועיל, אלא אכתי קשה, דטפי הוה עדיף לתת שניהם ליד האב, דהא בקבלת האב כולי עלמא מודו דהויא מגורשת בו ותתגרש בממנ"פ בשני הגיטין? ואולי ס"ל דגט הנכתב כלפי דידה טפי עדיף ליתנו לידה, דאל"כ מיחזי כשיקרא. ועיין לקמן סעיף ח' לפנינו.
ואולם מהריב"ל ז"ל, אף על פי שלהלכה סובר לחוש לדעת הר"ן ולהצריך שני גיטין, אף על פי כן כל אחד מהם הוא כשר בפ"ע. שכן כתב בתשו' הובאו דבריו בהלק"ט ז"ל (שם דף נ"ט ע"ג ד"ה והנה) וז"ל: מכל אילין נראה. דשפיר עבדו מהר"ם וחבריו שכ' גט בלשון נוכח כלפי הבת המתגרשת וכו', יש להסתפק אי עבדינן כסברת הר"ר ישראל, או דילמא לא שבקינן סברת הר"ן ועבדינן כסברת ר' ישראל וכו', וטוב ונכון לתת שני גיטין לכתחלה, ובדיעבד שניהם כאחד טובים. וכדאי גם ה"ר ישעיה ות"ה לסמוך עליהם עכ"ל, ועיין בגט מקושר (בולה) שם דאסיק וכתב: ולענין הלכה: הרלנ"ח העיד על הרא"ם, שהיה כותב ב' גיטין וכו'. וכן כתב המבי"ט סימן רנ"ג. ועי"ש שכן הוא דעת הרדב"ז, וכן כתב מרן וכו', וכבר נתפשט המנהג, ועי' בכנה"ג שם שכתב כן ג"כ, ומהרי"ט, ובסימן קנ"ד בסדר הגט חלק ו' אות כ"ג כתב שלכתחלה יש להחמיר לכתוב שני גיטין, וכתב שם שבמקום שנהגו בשני גיטין ינהגו כן. ובמקום שנהגו בגט אחד ינהגו כמנהגם, ועיין בסימן קמ"א בהגהות ב' אות י"ט דבמקום שנהגו בשני גיטין אין להחמיר במקום עיגון.
וחזי הוית להלקט ז"ל בתשו' ח"א סימן ק"ע דכתב וז"ל: תשובה. אי לדידי הוו צייתי היו כותבין: הרי בתך מגורשת ממני ושבקית ותרוכית וכו' די להוי לה מנאי וכו' וחוזר ואומר: וכך אמ"ל פב"פ לאנתתיה הרי את מותרת לכל אדם ודין די יהוי ליכי, ובזה אין צריך לשני גיטין, דיש לחוש לשני גיטין כמו שבא בפסקים וכתבים עכ"ל.
הנה הלקט ז"ל כדי לצאת ידי כל הדיעות ס"ל לכתוב שני הלשונות בגט אחד ולמסור ביד האב, אלא דאני חוכך בזה, דלפי מה שהוכחנו מדברי המבי"ט דגט הנכתב שלא לנוכח האשה לא מהני, שמא גם כשחוזר וכותב כלפי דידה לא מהני, אלא דראית הגט פשוט ז"ל בסימן קכ"ו ס"ק ל"ו דאייתי לן דברי הרלב"ח שכתב וז"ל: מי לא ידע בכל אלה שבין שיהיה כל נוסח הגט בלשון נסתר בין שיהיה בלשון נמצא וכו' שהגט כשר וכו' עכ"ל, ועי' בתשו' מהר"י בי רב שנדפסו מחדש סימן מ"ז ומ"ח שהאריך בזה והעלה דגט שכתוב כולו שלא לנוכח כשר, להלכה ולא למעשה. וכשקצתו לנוכח וקצתו שלא לנוכח אף למעשה הוא כשר, ודחה שם דברי מאן דאמר שהוא פסול יעו"ש באריכות, ולפי זה שפיר כתב הלקט לכתוב הגט מקצתו לנוכח האב ומקצתו לנוכח המתגרשת, דכשר אפילו למעשה.
אולם אכתי אני חוכך להחמיר בגט זה שחידש לן הלקט, כיון דמה שחוזר וכותב לנוכח המתגרשת, אינו כאותו הנוסח הנהוג אצלנו, דהבעל אומר להאשה ושבקית ופטרית אלא בלשון העדאת עדים: וכך אמר לה פלוני בן פלוני לאנתתיה. ויש לחוש שגט זה פסול, וכמו שכתב הרדב"ז (סימן מ"ב) דנשאל: במי שמגרש את אשתו בגט שכתוב בלשון עדים: בפנינו פלוני פטר ותרך וכך אמר לה: אנא פלוני וכו' כלשון הגט, וחתימי סהדי ויהבי ניהלה אי מתגרשת בהאי גיטא או לא. או כגון שכתב: אני פ' פטרית ית פ' וכו' וכל הגט כתוב שלא לנוכח אלא בלשון הודאה לפני עדים שעשה כך וכך, וחתימי סהדי ויהביניה לה אי הוי גט או לא, והשיב: לכאורה היה נראה דמתגרשת באחד מכל אלה וכו', אבל כד מעיינת תמצא דלא הכי, דספר הכורת צריך שינתן בידה, ולא ספר הודאה, ולא ספר העדאת עדים, דהני לראיה בעלמא נינהו, ולא גרשה בספר, אלא בדברים שאמ"ל, ואנן ספר כריתות בעינן ושיוכח מתוך הספר דבו מתגרשת, דתנן התם: גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ודין די יהוי ליכי מנאי וכו', דבעינן ידים מוכיחות דבהאי גיטא מגרש לה. אבל לא כתב ודין אמרינן דבדבור גרידא גרשה ושטר הגט הוא ראיה בעלמא וכו' עי"ש, ואע"ג דהג"פ דחה דבריו וכתב דבמחלוקת מתני כיעו"ש, והביא ראיה גם מדברי מהרי"ט דכתב: ובעיקר גט, מאן לימא לן שאם כתב בגט שלא לנוכח שהוא פסול וכו' עי"ש, לע"ד נראים לי דברי הרדב"ז, דהא וכתב לה קאמר, וע"כ האי כתיבה בעינן שיהא דבריו עצמו של בעל שכותב לה אותם הדברים שבהם מגרשה, וכל שהיא הודאה או העדאת עדים לאו איהו קא כתיב להו אלא עדים הוא דקא מסהדי, ואם באנו לעשות כתקנתו של הלקט ז"ל, טפי הוה עדיף לכתוב כן: וכך אני אומר לך אנת אנתתי פ' ב"פ הרי את מותרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי וכו', אלא דגם בזה לא נחה דעתי דהא כל עיקר דבר זה הוא כדי לצאת כל הדיעות, וכיון דגם בזה איכא פלוגתא ויש מ"ד לפסול גט שנכתב מקצתו שלא לנוכח, למה לנו להכניס עצמנו בפלוגתא? ולכן המחוור הוא לכתוב שני גיטין, וכבר העד העיד לן מרן הג"פ בשם מהרי"ט ז"ל דבכל גלילות תורגמא נתפשט הדבר ע"פ הגדולים. הרא"ם ומהריק"א והמבי"ט, שכותבין ב' גיטין אחד כלפי האב ואחד כלפי הבת, והכי נקטינן ומינה לא תזוע.
ולמודעי אני צריך דמ"ש הלקט וכך אמ"ל פב"פ לאנתתיה הוא טעות סופר דהא כשנשאת אין אביה יכול לקבל גיטה, כמ"ש מרן ז"ל (סימן קמ"א סעיף ה' סעיף ו') ובארוסה פסק מרן ז"ל (סימן קכ"ו סעיף מ"ו) וז"ל: בגט ארוסה כותבין דהוית ארוסתי ואם כתב דהוית אנתתי כשר הרי דלכתחילה צריך לכתוב ארוסתי והכי נמי היה צריך לכתוב לארוסתיה, וכן צריך להגיה בדברי מרן ז"ל בסימן קנ"ד סעיף צ"ו דכתב דהוות אנתתי ובבד"ה כתב דהוות ארוסתי, וזה פשוט.
ו. נוסח הגט כלפי האב
[ברתך, ברתא דידך, ברת דידך, בתך פב"פ ברתא דידך]
בנוסח הגט שהביא מרן הב"י ז"ל בבד"ה סימן קמ"א כתוב: ותרוכית ית ברתך פ', וכן כתב הלק"ט בקונטרסו: ית ברתך (וט"ס נפל בדבריו במ"ש ברתיך ב"יוד") ואולם בנוסחאות שהביא שם בדף ס' ע"א בד"ה בשלישי ובד"ה ידוע כתבו "ברתא דידך". ושם בדף ס"א אות א' ביאר טעמא דמילתא וז"ל: ונראה לי דלא שייך למימר ברתך לבד רק היכא שכבר הוזכר בסיפור שם האב, והוא כענין הסיפור מהזוג של יעקב עם רחל בת לבן, שנאמר שם ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, אמנם בנוסח גט זה, הנה עוד לא הוזכר בלשון הגט שם אב הקטנה, אלא אח"כ הוזכר שמו, על כן אינו מתיישב הלשון בלתי אם יקושר כתיבת דידך, אנת פ' דהוי כאילו אומר בת שלך אנת פ' ודידך הוי תרגום שלך וכו' ומרן החבי"ב (כנה"ג סימן קמ"א הגהות הב"י ס"ק כ"א) הביא הנוסח שבספר מגן אברהם, שכתוב בו: ברתא דידך, שזהו נוסח יותר נכון וכו' שלכאורה נראה שאין מתיישב כל כך לומר ברתיך אנת פ' כמו שמתיישב לומר ברתא דידך. ועיין בגט מקושר (בולה, סימן ה' סעיף ו') ובספר פרי הארץ ח"ג הנד"מ כתב דיותר נכון הוא לכתוב ברת דידך ויהיב טעמא למילתיה וז"ל: ונראה לי לתת טוב טעם משום דבת תרגומו ברתא, ואם כן לא תיפול עליו מילת דידך, משום דהוא מוכרת, וברתא הוא שם העצם, אבל כל שאנו רוצים לומר בת פ' להודיע בת מי, והוא סמוך מתרגמינן ברת פ', כמו ושם בת אשר דתרגם בירושלמי ברת אשר, דמאחר שהוא סמוך להודיע בת מי היא, מתרגמינן ברת אשר, הכי נמי בנ"ד שכוונת ברתא דידך הוא להודיע שהיא בת פ', על כן לא יפול בה ברתא דידך, אלא ברת דידך וכו'. וכן נראה לי שהיא נוסחא יותר טובה לכתוב ברת דידך ולא ברתא דידך. ואע"פ שכל הנוסחאות כתוב בהם ברתא דידך מ"מ הואיל דמצינו ערעור גם בנוסחא זו עדיף טפי לכתוב ברת דידך לצאת ידי חובת הכל, עכ"ל.
ובהלק"ט שם כתב וז"ל: וביד סופרי מתא מצאתי לשון זה: ותרוכית ית ברתך פב"פ וכו', ולענ"ד היה נראה דהטוב שבכולם הוא לכתוב כנוסחת מרן בשו"ע בתך פ', ובזה היינו יוצאים מכל הספיקות, ואעפ"י שבתך הוא בלשון הק' אין קפידא, דהא נהגינן לכתוב בן פלוני ולא בר פלוני. וכן בת ולא ברת, ואולם אם באנו לכתוב בארמית שפיר מצינן לכתוב ברתך, שהוא כמו בת שלך או בת דידך ושפיר היה הלשון מתיישב. ומה שכתב בלק"ט דכל שלא נזכר שם האב אין הלשון ברתך מתיישב לא מסתבר לי כלל. ולכן הטוב שבנוסחאות לע"ד היא ותרוכית ית ברתך פ' ולא להזכיר שם האב כלל, דהא מדינא אם לא כתב שם אבי האשה כשר, וכמש"כ מרן ז"ל (בסימן קכ"ט סעיף ט').
והמבי"ט וגם הרא"ם שהוא מרא דשמעתא זאת, כתבו: ברתך, ולא היה שום צורך לשנות את הנוסח. ואולם בתר דחזינא לכולהו רבוותאי דסברי דטפי עדיף לכתוב ברתא דידך דאיקנא במילתא ואשכחנא דנוסחא זו היא עיקר. דהנה לפי לשון הארמי "ברתא" באלף לבסוף יש לה שני מובנים: א) שם העצם, כמו דמתרגמינן ואחר ילדה בת (בראשית ל' כ"א) ובתר כן ילידת ברתא; ואם בת היא וחיה (שמות א' ט"ז) ואם ברתא היא; ואם אין לו בת (במדבר כ"ז ט') ואי לית ליה ברתא, וכן הוא משקלם של רוב שמות העצם, כמו: יד ידא, ראש רישא, בר ברא, אב אבא, אם אמא. ב) במקום ה"א בתחילת התיבה. כמו וכל "הבת תחיון" (שמות א' כ"ב) מתרגמינן וכל ברתא; וכן ויקח את בת לוי (שם ב' א') שמשמעו הוא הבת אשר ללוי, מתרגמינן ברתא דלוי, וא"כ בנוסח הגט "וגרשתי את הבת שלך" צריך לתרגם "ברתא דידך, ואיך אפשר לומר ברתך שמשמעו בתך סתם, דהא הוא מפרש ואומר בתר הכי דהוות אנתתי, זאת אומרת בתך הידועה שהיתה אשתי, וא"כ צריך לכתוב הבת שלך פלונית שהיתה אשתי ובתרגום צריך לכתוב ברתא דידך. ומ"ש הפרי הארץ דבסמיכות לא יפול ברתא, אלא ברתא דידך, איננו נכון לע"ד, דדוקא בלשון הקודש משתנה הסומך מפני שאין שום אות אחרת לסימן הסמיכות, אבל בשפה הארמית סימן הסמיכות הוא הד' שבראש המלה, כמו ברתא דלוי נשאר הסומך בצורתו, ובאמת שמצינו גם ברתא בסמיכות בתרגום ירושלמי, דתרגם: בת מטרד בת מי זהב (בראשית ל"ו ל"ט) בת מטרד, ברתא דמצרף דהבא, אבל בתרגום אונקלוס תרגם פה בת מטרד בת מצרף, וכן בת הרן בת לאה ולא מצאנו בשום מקום ברת, וגם בשרח בת אשר מצאתי שתרגם בת אשר; בכלל לפי דקדוק שפה הארמית כך אפשר לתרגם ברת דידך או ברתא דידך שהוא הבת שלך אלא דהכי עדיף טפי, כדכתיבנא. אלא דאכתי אני אומר דטפי היה עדיף לכתוב פ' ברתא דידך כדי שיהא מקושר היטב אנת פ' והכי הוא סגנון הלשון תמיד להקדים שם העצם, וכמאה"כ ברחל בתך הקטנה.
ולענין הלכה: אחרי שהלקט [שם] העד העיד לנו שמצא ביד סופר מתא דעיה"ק ירושלים ת"ו דכתוב בו ברתא דידך, ואף הרב פרי הארץ צדד שם לכתוב ברת דידך בנוסח שהעתיק שם בסוף התשובה להלכה למעשה העתיק ברתא דידך וקיימא לן מעשה רב, ומה שתמצא בלקט ביד סופרי מתא לאו דאיקה הוא אי דעיינו רבנן במילתא, ושינו את הנוסחא בתר בתראי אזלינן.
"אנת פלונית" מסתמיות דברי הרא"ם שהוב"ד בבד"ה ומפסק מרן שבסימן קנ"ד נראה דאין צריך להזכיר אנת פלונית, ולא להזכיר שם האב כלל, ואולם בנוסח הגט שהובא בהלק"ט שם וכן בהמבי"ט סימן רנ"ג ובגט מקושר (בולה) וכן בספר פרי הארץ כתוב "אנת פלונית" אבל לכולי עלמא אין צורך להזכיר שם אבי האב ולכתוב אנת פלונית בת פלוני… דממתא פלוני העומד היום במתא…
"העומדת היום". לדעת הסוברים דלא מזכירינן שם האב פשיטא דכותבין בגט "העומדת היום" כבכל שאר הגיטין, ואולם לדעת הסוברים להזכיר שם האב נחלקו בכתיבת מקום העמידה, המבי"ט בתשו' סימן רנ"ג ס"ל להזכיר מקום עמידת האב, ולכתוב דממתא פלוני. ובנוסח הגט של הלק"ט שם "העומדת היום". אולם שם בד"ה ידוע העתיק "העומד היום" והסופר מו"ה חיים, אשר נוסחא זאת משום דלנוסחא קמייתא אין הלשון מתיישב שפיר, העומדת היום בדידה בתר שם האב שלמעלה הימנו, ויפה השיב בזה הלק"ט דודאי לא בשופטני עסקינן שלא ידע לפרש ולהבין, דהעומדת לארוסתי דלמעלה הימנו קאי, ומ"ש הלק"ט להכריע דטפי עדיף לכתוב העומד, משום דכיון שהגט ניתן ליד האב, טפי מעלה להרבות בסימנים, כי היכי דלא ליתי לאחלופי בשני יוסף בן שמעון, לא נהירא לע"ד, שדוקא במתגרשת קפדינן להכיר שזו היא המתגרשת. וכיון שכותבים מקום עמידתה תו לא אתי לאחלופי, ומה לנו לדעת מקום עמידתו של האב. ואולם אף על פי שלהלכה אני אומר כן, למעשה אין לנו לזוז ממנהגם של רבותינו הראשונים ז"ל, דבתרייהו גרירנן ושליחותיהו עבדינן, וכבר העיד לנו בס' גט מקושר ב' שם דהכי מצא ביד הסופר דמתא דכתוב ביה העומד היום, וכן העתיק בס' פרי הארץ שם וכותיה עבדינן הלכה למעשה.
וכל שום אחרן וחניכא דאית לה ולך
בתשו' המבי"ט (ח"א סימן רנ"ג) כתב: וכל שום אחרן דאית לה ולך, ולפי זה ברור דלא כתבינן ולאהבתיכי כיון שכותב לך שהוא על האב, וכ"כ מרן החביב בסימן קמ"א ס"ק כ"א, אלא שבנוסח הגט שהביא שם משם הרב מג"א כתוב "דאית לה ולאבהתהא", והרב ז"ל גמגם בדבר וכתב דיותר טוב היה לכתוב "לה ולך אביה" ובנוסחאות הגט של הלק"ט דאית לה ולאבהתהא", ובס' פרי הארץ אייתי לן דברי המבי"ט בח"ב סימן קמ"א דכתב "וכל שום וכו' דאית לה", והשמיט "ולך" ושם הביא ג"כ נוסח הגט המודפס בתשו' מהריק"ש חלק אה"ע סימן קנ"ד שכתוב בו "דאית לברתך ולאבהתך" הנה כל רבותינו הראשונים ז"ל כל אחד ואחד בחר לו הדרך היותר נאותה, והלשון היותר ברור לכתוב בגט, ואנן יתמי דיתמי, בתר דחזינן כל דבריהם ז"ל עומדים אנו כנבוכים לדעת איזו נוסחא היא יותר ברורה ומדויקת לסמוך עליה ולכתבה בגט. ולענ"ד נראה דהנוסחא היותר נכונה היא נוסחת מהריק"ש: "דאית לברתך" או "לברתא דידך" שזהו ממש אותו הלשון הנזכר למעלה הימנו "ותרוכית ית ברתא דידך" והכי עדיף טפי מלכתוב לה שהוא לשון סתום יותר, וכן אין צורך לע"ד להזכיר ולך, אלא לכתוב ולאבהתהא דבזה כולל גם שם האב עצמו וגם כנוי המשפחה וכמו שיתבאר להלן בסמוך. ובכן לע"ד נראה יותר טוב לכתוב "דאית לברתא דידך ולאבהתה" אלא שלמעשה א"א לחלוק על רבותינו הקדמונים מריהו דארעא דישראל, וכיון דחזינן בס' גט מקושר (בולה) דהעיד לן דראה בנוסח סופר דמתא דעיקו"ת ירושת"ו שכתבו "דאית לה לאבהתא" וכן הוא נמי בנוסחאות הלק"ט וכן עשה מעשה בספר פרי הארץ שם כותייהו נקטינן.
אבוה ולאבהתך. ממ"ש לעיל בסמוך מתבאר חלוקי הדיעות שנפלו בהזכרת וכל שום וכו' ולפי מה שנהגינן לכתוב בכל הגיטין ולאבהתיכי, שהוא לשון רבים ומטעמא דכתב הגט מקושר (בולה, שם דף י' ע"א) לרמוז על החניכא שיש לה ולאביה מצד המשפחה, עי"ש, אין ספק דלפי זה גם בנוסח גט זה צריך לכתוב ולאבהתהא, ופשוט הדבר להוסיף האלף האחרונה לבסוף כמשפט לשון בארמית וכמ"ש בהלק"ט שם ד' ס"א ע"ב דאבהתא לבד הוא להוראת הרבים וכדי להורות על הכנוי שלה דהיינו לאביה צריך לכתוב ולאבהתהא, ועיין בגט מקושר (בולה) שם ובפרי הארץ שם.
ולאתרה ולאתרך. בנוסחאות הגט שבהלק"ט לא הוזכרה כלל מלת ולאתרך ויפה כתב הפרי הארץ שם בטעמא דמילתא דכיון שלא נזכר שם מקום המתגרשת, ומה שמזכירים מקום עמידת האב היינו משום חשש שני יוסף בן שמעון ולכך לא חשו לכתוב ולאתרך, ולדידן דתפסינן לכתוב העומד היום, כתבינן נמי ולאתרך ואין צורך לכתוב ולאתרה אחרי שלא הזכרנו מקום עמידתה כלל, אלא דאכתי נשאר מקום פקפוק דהו"ל לכתוב ולאתריך בלשון רבים כמו שכן כותבין לאשה המתגרשת ולאתריכי.
דהות כן כתוב בבד"ה וכן הוא בנוסחאות הלק"ט והגט מקושר בולה ופרי הארץ שם.
וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתה לה
כן כתוב בכל הנוסחאות, והוא פשוט.
דתהוי, די תהויא, די יתהוא די תצבא
בנוסחא שלפנינו בבד"ה כתוב "דתהוי", ואינו מובן. דהא פירוש דתהוי מובן כמדבר לנוכח שתהיי את, ובנוסחא שמדבר בלשון נסתר לאביה, ודאי שאין לשון זה נכון, ואולם בכנה"ג שם חזינא שהיתה לו גירסא אחרת בדברי מרן הב"י, דכתב, וז"ל: ובנוסח הגט שהביא בספר בד"ה כתוב די תיהויא, וגירסא זו נראית עיקר, ואולם בכל הנוסחאות הגט האחרונים שלפנינו כתוב דיתהוא באלף לבסוף, ומרן החביב כתב שם מ"ש גם המג"א ז"ל וז"ל: אע"ג דבדניאל כתוב תהוה בה"א לבסוף כאן צריך לכתוב באלף, ולא נתבאר דבריו מה הוא הצורך לשנות בגט ממה שמצינו בכתוב, ובפרי הארץ שם אשכח ומצא הלשון הכתוב הוא באלף לבסוף, כמ"ש בדניאל ולמאן דייצבא ודי הוה צבא עי"ש. ודומיא דהכי הוה בדיתהוא, עיין להלק"ט דף ס"א ע"ב. דאייתי לן מקרא שכתוב בדניאל ב' די להוא ידיע להו. ולהלכה הכי נקטינן לכתוב די תהוא ודא תצבא.
בנפשה בידה. הכי עיקר, ולא בנפשהא וידהא דמשמע לשון רבים.
והרי היא מותרת לכל אדם ודן די יהוי
לפי מ"ש בדיתהוא היה צריך לכתוב הכא נמי די יהוא אלא שבכל נוסחאות הגיטין ראיתי שכתוב ביו"ד לבסוף ולא ידעתי למה, ולמעשה אין לזוז מדברי רבותינו מריהו דארעא דישראל ז"ל.
ז. הצווי להסופר
בצווי הגט דכלפי האב יאמר לסופר: כתוב גט זה לגרש בו את ארוסתי פ' לשמי ולשמה לשם גירושין גמורין שתהא מגורשת בו ממני, על ידי אביה ומותרת לכל אדם. ובנוסח הגט דכלפי דידה יצוה להסופר והעדים כנוסח כל שאר הגיטין. כן כתב הפרי הארץ שם. ונכון הוא.
ח. נתינת שני הגיטין
לפי מה שנתבאר בדברינו לעיל בסעיף א' וב' שאין הקטנה מתגרשת על ידי קבלת גיטה בעצמה, ושגם במאמר אביה ובידיעתו לא מהני דחיישינן לחומרא לדעת האומרים דאין לה יד לקטנה כלל, ולפי זה ודאי נתינת שני הגיטין צריך להיות ביד האב, שאם ניתן גט הנכתב כלפי דידה בידה אכתי לא הועלנו כלום, דלצד שגט הנכתב לנוכח האב לא מהני, וכמ"ש לעיל סעיף ה'.
ואולם מרן ז"ל בסימן קנ"ד סעיף צ"ו כתב "ויתנם לה", ולכאורה דבריו תמוהים, דמאי אהניא נתינה זאת למאן דאמר דאין הקטנה מתגרשת על ידי עצמה, ולחומר הנושא היה נראה לפרש דעת מרן דיתנם לה, דקאמר היינו מדעת אביה ובמאמרו, וכסברת הרשב"א דמוכח שכן ס"ל נמי להלכה, וכדדאיק בלישניה בסימן קמ"א סעיף ד', דכתב: אביה מקבל גיטה ולא היא שלא מדעתו, אבל מה נעשה שמרן גופיה בסימן קנ"ד סעיף צ"ד כתב: וראוי להחמיר שלא תקבלנו אלא ע"י אביה, ולפי זה על כרחך דהשני גיטין צריכין להנתן דוקא לידי אביה, וצ"ל דט"ס נפל בדברי מרן ז"ל, וכן כתב הלקט והגט מקושר ב' שם דף ח' ע"ב ד"ה קטנה. עי"ש. ובאמת שבסדר גט קטנה בהלקט שם דף ס' כתב: ונותנים הגט גם ליד אביה, ושם בדף ס"א ע"ב ד"ה הגם, נסתפק אם טפי עדיף לתת ב' הגיטין יחד לומר: הרי גיטין אלו לבתך פ' ארוסתי ובכל אחד מב' גיטין אלו בתך פ' מגורשת ממני ומותרת לכל אדם, או ליתנם בזה אחר זה, ומסיק דיותר טוב ליתנם בזה אחר זה, מטעמא דכתב הב"י בסימן קכ"ט, דאם יתן לה שניהם בבת אחת דילמא דעתיה אההוא דלא גיטא הוא וכו', עי"ש.
והמבי"ט ז"ל (הובאו דבריו לעיל בסעיף ה') כתב: לתת הגט הנכתב כלפי דידה ביד הקטנה, המתגרשת בפני האב ומדעתו, והיינו כסברת הרשב"א וכבר כתבנו לעיל בדעתו דסבירא ליה דגט הנכתב כלפי דידה לא צריך ליתנו ליד אביה, דמחזי כחוכא לכתוב כלפי דידה ולמוסרו ליד אביה, ואעפ"י שכתבנו כן להסביר דעתו של המבי"ט, למעשה ודאי דטפי עדיף לתת שניהם ביד האב דבזה מתגרשת אליבא דכו"ע ויוצאים אנו ידי כל הדיעות, והרב מכתב אליהו תמה על דברי המבי"ט כדכתיבנא בעניותן ולכן מדינא הטוב והישר לכל הדיעות הוא לתת שני הגיטין ביד אביה בזה אחר זה וכדאמרן.
ברם בספר גט מקושר (בולה) דף י"א ע"א חזינא תקנה חדשה, והיא לתת הגט דכלפי דידה בידה אלא שאביה יתפוס את ידה בשעה קבלת הגט, ויליף לה ממ"ש התה"ד דאייתי פלוגתא לענין קידושין אי מהניא אמירת האב לבת שתקבל קידושיה, דאיכא מאן דאמר דהא דאמרינן אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך לאו הלכה היא, והעלה שם הרב ז"ל דלא אמרי אלא היכא דנותן לה האב רשות לבד, אבל כשעומד על גבה ותופס בידה לקבל קדושין הוי כאלו קבל הוא בעצמו אליבא דכו"ע, יעו"ש. ומשם ראה מורי הר"ם ועשה לענין גט ותמה עליו, אני מוסיף לומר דלגבי גט לא מהניא כלום האי תקנה, דממ"נ אם נאמר דבתפיסת יד ע"י אביה נתבטלה ידה, אכתי איכא למיחש דרשות האב לא מהני, ואם נאמר שתפיסת האב אינו מבטל את ידה כלל וחשוב כאילו תפסה היא בעצמה, מה תוסיף לנו תפיסתו, דודאי תפיסת ידה לא תחשב כקבלת אביה עצמו, ולא דמי לקידושין דאינו אלא זכות שזכתה התורה לאב בבתו לקדשה אבל בגט דבעינן ידה או יד אביה בקטנה דהיא לית לה יד, מה שתופס אביה בידה לא מחשב כאילו תפס הוא בידו.
והרב מכתב אליהו ז"ל נתן טעם למנהג זה: דחששו שמא תהיה המתגרשת במצב כזה, שיש לחוש לקטנה או נערה או בוגרת וכו' ומפני כך הנהיגו לעשות כן בכל הקטנות כדי שלא לחלוק בדבר, שאם תאמר שיקבל האב הא יבואו לעשות כן גם כשיש להסתפק בה בבוגרת ולא יתנו דעתם, ולטעם זה הסכים הגט מקושר (שם דף י"ב ע"א) ומסיק וכתב: כלל העולה דהנכון ליתן הגט דכלפי דידה בידה על ידי שתופס האב בידה, וכמנהג קושטא, וגם פעה"ק אמרו לי הסופרים שכך עשה מהר"ר בנימין מעלי בנימין הכהן זללה"ה.
ועוד אייתי לן מה שכתב בספר דברי אמת וז"ל: ושמעתי שהאב יושב על הספסל והילדה בין ברכיו וידיה פתוחות בתוך ידי האב ומתגרשת בקבלתה בין אם היא קטנה או גדולה, ואולם למעשה הרב פרי הארץ לא הזכיר אלא תפיסת אביה בידיה לקבל גט. אולם בספר שער המפקד למהר"א בן שמעון ז"ל דף רצ"ב כתב מעשה רב בגט קטנה שנתן בירושלים בשנת תר"ד שהושיבו את הקטנה בין ברכי אביה ותפס אביה בידה בשעת קבלת גיטה, וכן ראוי לעשות.
ט. סדר נתינת שני הגיטין
לפי המבואר בהלק"ט מקדימים נתינת הגט הכתוב לנוכח המתגרשת ואחר כך נותנין הגט הב' ביד אביה, והכי מסתבר, משום דהגט הנכתב כלפי דידיה, הוא היותר כשר, דאף הר"ן עצמו לא החליט לפוסלו, אלא דחכך להחמיר, ולעומת זה גט הנכתב שלא לנוכח דידה יש סבורים דהוה בטל, וכמ"ש לעיל. ולכן הכי עדיף להקדים את הגט הנכתב כלפי דידה בסדר כתיבתו ונתינתו. אולם בספר פרי הארץ שינה סדר זה בצווי הסופר והעדים. ובנתינת הגט הקדים גט הנכתב לנוכח המתגרשת להגט הנכתב כלפי האב, ולא ידעתי טעמו. ואולם למעשה לא נפקא מינא, ובכל אופן כשר.
י. נוסח אמירת המגרש
במסירת הגט לאב אומר המגרש: הרי זה גט בתך פב"פ והתקבל גט זה ותהא בתך פלונית מגורשת בו ממני מעכשיו ומותרת לכל אדם. ובמסירת הגט דידה יאמר ככל נוסח שאר הגיטין דעלמא.
והנלע"ד כתבתי.