סימן עו
(ליו"ד סימן רפ"ב רפ"ג)
- כתיבת פסוקי תנ"ך על קופסאות של צדקה -
ירושלים כ"ז אלול תש"ח
לכבוד
האי דיינא רבה,
הרבה גדול עסיק באורייתא תדירא,
כמוהר"ר משה אירירה יצ"ו,
תל אביב.
שלום וברכה ברוב חבה והוקרה,
שאול נשאל מעכ"ת: בביהכ"נ שיש בו י"ב קופות של צדקה מסודרות בשורה אחת, ואחד הרבנים רחש לבו דבר טוב לכתוב למעלה מהן פסוק מדברי קבלה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ומעכ"ת נשאל אי אריך למעבד כן. ועל זה פלפל בחכמה ואסיק להלכה: דלכולהו ראשונים ואחרונים. אסור לכתוב פסוק מן התורה, מהנביאים, או מכתובים, אל אם אכן יהיה צורך גדול כההיא דחליצה או בשביל תינוקות של בית רבם, או כמ"ש הרב בית הלל. ואותי בקש לחות דעתי, והנני נענה לו לברורה של הלכה זאת לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי. ואען ואומר:
בקראי את השאלה ותשובתו עליה עמדתי מתמיה על הוראתו זאת שהיא תמוהה בעיני מאד, שהרי מעשים בכל יום שכותבים פסוקי תורה נביאים וכתובים בבית הכנסת, וכן נהגו משנים קדמוניות ועד היום בהסכמתם של רבני הקהלות מאז ועד היום. ראשית כל בביהכ"נ המפואר שהקים דון שמואל אבולעפיה בעיר טולידו אשר בספרד בשנת ה' קי"ז, נכתב עברית מזמור פ' שבתהלים ובלוח הזכרון לשם בונהו מסיים בפסוק לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים (דברים י"ח ה'). כתובות אלה קיימות עד היום בביהכ"נ זה שזרים משלו בו לפולחנם. וברוב ככל בתי הכנסת שבישראל כתובים או חרותים בפתח בית הכנסת. זה השער וכו' או פתחו שערים, מה טובו אלהיך, ופסוק ויירא ויאמר, ואין לך בית הכנסת שלא תמצא בו פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד, דע את אלקי אביך וגו' וגם למנצח בנגינות מזמור שיר וגו' בצורת מנורה. ומסביב לה פסוקי תורה ונביאים, וכן לוחות זכרון שכתוב בהן לזכרון לפני ה' תמיד ולא עוד אלא שבכל שטרי כתובה, כתובים למעלה ומסביבותיה פסוקי תורה ונביאים עוד ישמע בערי יהודה וגו' ואל שדי יברך וגו' יתן ה' אשה הבאה וגו' וכן בשער ספרי השו"ת והדרושים ובראש דברי הקדמה כתובים פסוקים כאלה. וזכורני שבגליונות המכתבים של ועד הספרדים היה כתוב בכתב אשורי זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבכם, ובגליונות אלה חתמו הראש"ל הגאונים הגדולים המרפ"א ויש"א ברכה ואבות בתי דין ובית דינם, וכן בגליונות של הישיבות ומוסדות החסד נדפסים פסוקים הולמים להם מדברי תורה והנביאים בידיעתם של הגאונים ראשי מתיבות ומנהלי מוסדות.
הרי שהדבר מפורסם ונודע לכל להתיר דבר זה, ולכן גם אם מעינינו נעלם טעמם ונמוקם אין לנו רשות תוריית להורות אסור שמזה יוצא לעז על רבותינו הקדמונים שנעלמה מהם הלכה, או חלילה שנכשלו באיסור זה, צא ולמד ממ"ש מהרי"ט ז"ל: ומ"מ אם הדבר מנהג קבוע מאבותיהם נוחי נפש לא הייתי מוחה בידם מאחר שיש להם יתד להתלות מדברי הרי"ף ז"ל, שמא הרבנים הראשונים הורו להם כפשוט דבריו. (שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ג') ואם ככה כתב מהרי"ט ז"ל על אחת כמה וכמה אנן תלמידי תלמידיו שאין לנו רשות לבטל מנהגם של ישראל. ולמחות בידיהם של אלה שמוצאים לטוב לעטר קופות של צדקה בפסוק נהדר זה של ציון במשפט תפדה וגו' שהוא מביע זכותם של ישראל שהיא מקרבת הגאולה. את זאת אני אומר למטוניה דמעכ"ת שסובר דכולהו ראשונים ואחרונים אסרו לכתוב פסוק מן התורה, אבל לדידי נהפוך הוא דרבים מגדולי הפוסקים סברי רבנן דאין בזה איסור, וכמו שנבאר להלן.
א. מגילה לתינוק להתלמד בה
גרסינן התם: מהו לכתוב במגילה לתינוק להתלמד בה וכו' אמר ליה אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין. פירש"י: מגילה פרשה לבדה של תורה או שתים, (גיטין ס.). מדברי רש"י למדנו שדין זה לא נאמר אלא בפרשה אחת שלמה אבל בפסוק אחד מותר לדברי הכל. והכי נמי מסתברא שהרי גמרא ערוכה היא: שלח ליה מר עוקבא לרבי אלעזר וכו' שרטט וכתב לו אמרתי אשמרה דרכי וכו' שלח ליה דום לה' והתחולל לו וגו' זמרה מנא לן דאסור שרטט וכתב ליה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים (שם ז.) הא למדת שאין אסור לכתוב פסוקי נביאים אלא שצריכים שרטוט.
ועוד גרסינן: מר זוטרא משרטט וכתיב לכולה פרשה, מתקיף לה מר בר רב אידי והא לא ניתן לכתב, והלכתא כוותיה דמר זוטרא. (יבמות ק"ו:) דוק מינה מדלא אקשינן על דברי אביי האי מאן דכתב גיטא דחליצתא ליכתוב מן מאן יבמי עד אבה יבמי. מן לא חפצתי לקחתה עד חלוץ הנעל. ולא אהנהו עובדי דמר עוקבא, ואמתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין (גיטין ו:) כדאתקיף ליה על מר זוטרא, מזה מוכח להדיא שדין זה דאין כותבין מגילה לתינוק לא נאמרה אלא בפרשה שלמה אבל בפסוקים בודדים מותר לכותבם ובלבד שישרטט אותם, אולם גם בפרשה שלמה הלכתא כמר זוטרא דכותבין דלא דמי לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתא כתיב ליה דתיהוי כמגילה קטנה וקים לן תורה חתומה ניתנה אבל האי ספירת דברים הוא ולא בקדושתיה הוא הלכך הלכתא כמר זוטרא במקום מצוה שרי, וכן כתב בנמק"י: והא לא ניתנה ליכתב פרשה בפני עצמה במסכת גיטין דקתני אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה והלכתא כמר זוטרא וכו' וכדכתב רש"י. והרא"ש כתב: והלכתא כמר זוטרא לדבר מצוה שרי.
ודבריו צריכים פירוש שהרי גם מגילה לתינוק הוא דבר מצוה דתלמוד תורה, ובכל זאת אסיקנא בגמר' והלכתא אין כותבין? וצ"ל דהרא"ש סבר כרש"י והנמוק"י דעיקר החילוק הוא בין כותב אדעתא דפרשתא לכותב לספירת דברים, אלא שגם בכותב לספירת דברים לא הותר אלא במקום מצוה (עיין בדרישה סי' רפ"ג). מכלל הדברים למדנו שדין זה דאין כותבין מגילה לתינוק הוא דוקא בפרשה שלמה, וכן כתב להדיא ראב"ן ז"ל: נ"ל דוקא מגילה שהיא פרשה אבל פסוק אחד או שנים או שלושה כותבין, דהא בתלמוד כותבין פסוק או שנים או באגדה של פסח (קרבן נתנאל מגילה פ"ב אות ע'). אלא שגם פרשה שלמה מותר כשאינו כותב אדעתא דפרשתא וכדכתבו רש"י והנמק"י וכן היא דעת ראב"ן. לפי"ז יוצא שמה שהקשו בגמרא מדתנן אף היא עשתה טבלה שפרשת סוטה כתוב עליה, ותירצו בא"ב או לסירוגין היינו משום דנכתבה אדעתא דפרשתא וכן פירש"י לכתוב משם פרשיות לסוטות אחרות. לאורם של דברים אלה נבוא לעיין בפסק ההלכה.
והנה הרי"ף ז"ל פסק: כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, והר"ן השיג עליו, תימה דבגמרא מוכח בהדיא דהלכה כמ"ד אין כותבין, והרא"ש כתב לתרץ דעת הרי"ף: ואפשר דסבר הלכה כרבי יוחנן ולא חייש להא דאמר כיון דאידביק. ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלמה לבנו (הרא"ש גיטין פרק הנזקין ס' כ'). ונפקא מינה בין שני תירוציו, דלהתירוץ קמא דינא הכי הוא אפילו במקום דאפשר. וכדכתב דאם לא כן אפילו חומש לא נכתוב אלא תורה שלמה. ולתירוצא בתרא פסק הרי"ף אינו מדינא אלא משום דלא אפשר.
והנה הרא"ש ז"ל לא פירש דעתו אם הוא מסכים לדעת הרי"ף, על כל פנים לפי תירוצו בתרא נלמד להתיר במקום שאי אפשר אף אם הוא חולק, וכמ"ש הר"ן. והנה הטור כתב: והרמב"ם כתב ולא יכתוב מגילה בפני עצמו וכו' ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אלא שכתב במסקנא ואפשר שרב אלפס ראה להקל (יו"ד סי' רפ"ב) ודבריו ברור מללו דהטור סבר בדעת אביו הרא"ש דמעיקר דינא הסכים הרא"ש לדעת הרמב"ם אבל למעשה סובר כהרי"ף משום דלא אפשר.
ולזה נוטין דברי מרן הב"י דתירץ דברי הרי"ף מדאמרינן התם האי ספרא דאפטרתא אסור למקרי בשבת וכו' ולא היא דהא ר"י ור"ל מעייני בספרי דאגדתא בשבת והא לא ניתן ליכתב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך (גיטין ס.) ממילא משמע דנקטינן דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה מההוא טעמא גופיה (ב"י שם). הא למדת שהוא סובר דתירוצא בתרא דהרא"ש הוא מיוסד על סוגין דגמרא הלכך שפיר מצינן לומר דהרא"ש מסכים לדעת הרי"ף למעשה מטעם: עת לעשות לה'.
והתשב"ץ ז"ל הוסיף עוד ראיה מדאמרינן: ר"י ור"ל מעייני בספרא דאגדתא ביומא דשבתא ודרשי עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמרי מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל (תשב"ץ ה"א סי' ג' ד"ה ואחר שנתפרש) וכ"כ הב"ח (יו"ד שם) ראיה זאת מדעתו. ולפי"ז שפיר כתב התשב"ץ למה שפסק הריא"ף ז"ל שמותר לכתוב לתינוק וכו' וכן הסכים עמו הרא"ש ז"ל בפסקיו משום דלא אפשר. ועוד כתב התשב"ץ לסיועי להרי"ף ז"ל מדפסקינן הלכתא כמר זוטרא ס"ל דמקום מצוה שרי (תשב"ץ שם ד"ה ודע) וכן כתב בדרישה (שם ס"ק ב'). ולפי"ז היינו אפילו בדאפשר.
מהאמור ומדובר למדנו מחלוקת הפוסקים בדעת הרי"ף אם הוא פסק כותבין מגילה לתינוק משום דאי אפשר ומדין עת לעשות לה', או שדינא הכי הוא דלא נאסרה כתיבת פרשה מן התורה במקום מצוה. ולע"ד דברי הרי"ף דכתב: כותבין מגילה לתינוק וכן הלכה, מוכיחין שמדינא הוא דפסק כן ולא דוקא משום דאי אפשר. ומצאנו תנא דמסייע ליה לרי"ף מדברי המרדכי: כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה והוא הדין דמותר לכתוב פרשת הקרבנות וכן כל קריאת שמע שבתפלות שלנו משום עת לעשות לה' וכו' (מרדכי גיטין סי' ת"ז). מכאן מוכח כדברי התשב"ץ שדינא הכי הוא שבמקום מצוה שרי אפילו היכא דאפשר. והב"ח כתב: וכך המנהג פשוט בכל המדינות ותמהתי על מ"ש בית יוסף בשו"ע סתם כדברי הרמב"ם ולא חשש למנהג כל ישראל כהרי"ף והמרדכי, גם הרב בהגהותיו בשו"ע לא הזכיר דבר זה וזה ודאי בשגגה שיצאה מלפני השליט (יו"ד שם).
ב. שיטת הרמב"ם ושו"ע
הרמב"ם ז"ל פסק: לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. ואם דעתו להשלים עליה חומש מותר, ומרן בכ"מ כתב: ומ"ש הרי"ף ז"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכה ע"כ. היינו כשדעתו להשלים עליה דוקא וה"ק כבר אפשר לכתוב מגילה לתינוק בשדעתו להשלים עליה (הלכות ספר תורה פ"ז ה' י"ד). מכאן מוכח דמרן הכ"מ סובר דלא נחלקו רי"ף והרמב"ם בדין זה שלא התיר הרי"ף אלא בדעתו להשלים. וכן מתפרשים דברי מר"ן ז"ל בשלחנו (יו"ד סי' רפ"ג סעיף ב'), ובזה מתורצת תמיהת הב"ח על מרן והג"ה שלא הזכירו דברי הרי"ף משום שלדעתו לא התיר הרי"ף אלא בדעתו להשלים. ומכל מקום מדבריהם מוכח להדיא שלא נאמרה הלכה זאת אלא בכותב פרשה שלמה, וכן דייקי בדבריהם: מגילה עצמה שיש בה פרשיות. וכן מוכח עוד מדכתבו אסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שירטוט (שם ה' ט"ז ושו"ע סי' רפ"ד סעיף ב'). דוק מינה הא בשרטוט מותר, והיינו משום שאינו כותב פרשה שלמה וכדכתב ראב"ן.
והנה הט"ז כתב: אבל מ"מ אין היתר אלא כדי ללמד בו משום עת לעשות לה' אבל אותן שכותבין פסוקים על הכותל לאיזה סימן לאו שפיר עבדי דתורה חתומה ניתנה (ט"ז סי' רפ"ג ס"ק א') ובאמת לפי מה שכתבתי בכתיבת פסוקים ובשרטוט אין כאן איסור, ולכן דאיק הט"ז וכתב: שכותבין פסוקים לסימן טוב לאו שפיר עבדי. אבל איסור ליכא וכשאינו לסימן טוב אלא לעטר המצוה בפסוקי תורה ונ"ך שפיר עבדי. תדע מדפסיק מרן באגרת שלומים: מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות (שם רפ"ד סעיף ב') וכל שכן הוא שמותר לכתוב בביהכ"נ או במכתבים של מוסדות תורה וצדקה ובשטרי כתובות וכדומה להם.
מכל האמור ומדובר למדנו שלא נאמרה הלכה זאת דאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אלא דוקא לפרשה שלמה אבל לא בפסוקים מיוחדים שאינם מצטרפים לפרשה אחת. ודע שגם בכתיבת פרשה שלמה כתב התשב"ץ: קושטא דמילתא הוא דדוקא מגילה הוא דאסור אבל בכיוצא בזה שלא נכתב להגות בה מותר אפילו מדינא, ומה שהצריכו באותה טבלא לתרץ שהיתה כתובה סירוגין היינו משום שמשם היה רואה וכותב מגילת סוטה. וכיון שנכתבה כדי להגות בה היו צריכין לכתוב בסרוגין אבל במה שנכתב שלא להגות בה מותר בכל ענין אפילו היכא דליכא משום עת לעשות (תשב"ץ ח"א סי' ג' ו:)
והנה סברא זאת יש לה עיקר ממ"ש התוס' ז"ל: ואומר ר"ת וכן פירש ריב"א בשם רבינו אליהו, דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשא אבל כשאדם שולח אגרת לחברו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב צח בלא שירטוט (גיטין ו: תד"ה אמר רבי יצחק). והוא הדין לכותב פרשה שלמה שלא להגות בה דחד דינא וחד טעמא הוא. ויש לומר עוד דאף לירושלמי דאסור לכתוב פסוק בלא שירטוט אפילו באגרת שלומים מודה להתיר כתיבת פרשה שלא להגות בה, והכי מסתברא להתיר פסוק בשרטוט כיון שהוא משום כבוד והדר לדברי תורה, אבל פרשה שלמה הואיל ואיסורה הוא מדינא שלא להפריד פרשה של תורה מגוף ספר התורה שכל פרשיותיו חטיבה אחת הלכך לא מהני שרטוט להתירה, ומכל מקום אין איסור זה נוהג אלא בכותב כדי להגות בה אבל שלא להגות בה מותר.
בהיותי בזה ראיתי להחת"ס דכתב בטעמא דאיסור כתיבת מגילה בודדת משום דהרבה דרושים נדרש מסמיכות הפרשיות והרי זה דומה למ"ש הב"י בטעם איסור קריאת התורה בע"פ דאיכא מילי טובא דמדרשא מתוך הכתב כגון יתירות וחסרות וקרי ולא כתיב (טור או"ח סי' רנ"ט) והוא הדין לסמיכות הפרשיות (חת"ס יו"ד סי' רנ"ד). ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו שאם כן גם פסוק אחד יהיה אסור מטעם זה שהרי עיקר דרשת סמוכים הוא בפסוקים דסמיכי אהדדי (עיין יבמות ד.) ואם תאמר שהשרטוט מהני להורות חובת העיון בספר התורה ללמוד סמיכות מקרא זה לפניו ולאחריו א"כ הכי נמי יהיה מותר לכתוב מגילה בשירטוט? לכן נלע"ד דטעם איסור מגילה בודדת הוא משום שלא להפריד פרשה מפרשיות התורה שהיא כולה שירה אחת וכדכתב הרמב"ם, ולפי טעם זה שפיר כתב התשב"ץ דהאיסור הוא דוקא כשכותבין להגות בה, וכן מוכח מדברי רש"י דכתב: דלא דמי לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתא כתיבה ליה דתהוי כמגילה קטנה וקים לן תורה חתומה ניתנה, אבל האי ספירת דברים הוא ובמקום מצוה שרי (יבמות ק"ו:) והם הם דברי התשב"ץ דלהגות בה ואדעתא דפרשתא חד הוא אלא שאין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, והוא הדין לתלמידי חכמים כל אחד מדבר בסגנונו ושניהם מתכונים לדבר אחד.
דברי התשב"ץ כלולים בדברי הרמב"ם ומרן ז"ל שכתבו: לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה (שו"ע יו"ד סי' רפ"ג סעיף ב'), והנה לכאורה סיפא דאין כותבין לתינוק מיותר, הש"ך עמד בזה וכתב: כלומר מהאי שאין כותבין התורה בפני עצמה אין כותבין לתינוק אפילו להתלמד (שם ס"ק ד'). ולע"ד אין תירוצו מישב את הדעת שהרי בגמרא איבעיא לן בתינוק אפי' למ"ד תורה חתומה ניתנה שמא בתינוק מותר משום דלא אפשר, ולפי מה שכתב התשב"ץ מתפרשים שפיר דברי הרמב"ם ומרן בדרך תני והדר מפרש: אין כותבין מגילה וכו' אדעתא דפרשה או להגות בה כגון מגילה לתינוק להתלמד בה. ועל כל פנים לא מצאנו חולק על דברי התשב"ץ בסברתו זאת ומצאנו שנהגו קדמונינו לכתוב במגילות או גליונות מזמורים שלמים כגון למנצח בנגינות, ואשא עיני אל ההרים, והללו אל בקדשו, וכן פרשיות שמע, ברכת כהנים, וקדש לי כל בכור, וכדכתב ראב"ן. והיינו משום דקיי"ל כמר זוטרא, וכדכתבו רש"י והנמק"י.
מכללם של דברים למדנו שאיסור זה דאין כותבין מגילה מותנת בשני דברים: א) פרשיות שלמות. ב) שכתובים אדעתא דדרשא, אבל פסוקים שאינם פרשה אחת או פרשה שלא נכתבה להגות בה מותר לכותבה אלא שצריכה שרטוט וכמו שנבאר להלן בסמוך.
ברם עומדים לנגדנו דברי הרמב"ם ז"ל בתשובתו: אין לכתוב מן התורה פסוקים אבל יכתוב ג' תיבות ולא יותר, ואם נדחקנו להביא פסוק לראיה נשנה הכתיבה ונעשה סימנין או נניח מכל תיבה אחת או שתים ונניח שאר התיבה או נכתב בסרוגין. ועוד כתב: אסור לרקם בטלית פסוקים מן התורה מטעם הנז' ועוד שמביא פסוקי התורה לידי זלזול (תשובות הרמב"ם שכתבם רבנו ירוחם בבית יוסף סי' תרפ"ג), הא למדת שהרמב"ם סובר שכל יותר משלש תיבות היינו כפרשה, ואפילו אם לא נכתבה לשם פרשה או להגות בה אסור, ועל תשובה זאת מסתמך מהרי"ט וכתב מכל מקום למדנו מדבריו שאסור לכתוב פסוקים נפרדים, וכן ראוי להחמיר ולהורות. (מהרי"ט ח"ב סי' ג').
אולם תשובה זאת אינה מבוררת לפי שהיא נסתרת מדברי רמב"ם בהלכותיו שכתב: כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין משרטט מקום הפסוקים שאסור לכתוב ג' תיבות בלי שרטוט (ה' יבום וחליצה פ"ד ה' ל"ה). הא למדת דבשרטוט מותר לכתוב אפילו יותר משלש תיבות ואפילו אם לא הוצרכנו להביא ראיה, שהרי בנוסח גט חליצה כתוב: אקרינוה לפלונית דא: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וכו' ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, ובנוסח כתובת יבמין כתוב: וצביאת פלונית דא וכו' כדכתיב: והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת (שם ל' ל"ב). ונראה דמטעם זה לא פסקה מרן לתשובה זאת בהלכותיו, אלא כתב התשובה השנית: אסור לרקם פסוקים בטלית (סי' רפג סעיף ד'). והיינו מטעם שיכול לבוא לידי זלזול, וכן פסק באגרת שלומים: מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות (סי' רפ"ד סעיף ב'). והש"ך כתב: אסור לרקם פסוקים וכו' ואיך יבא פסוקי תורה במקום טנופת וזלזול וכתב העט"ז, ומטעם זה התירו לכתוב פסוקים על המפות של ספר תורה, ואע"ג דרבנו ירוחם שם כתב עוד טעם משום שאסור לכתוב מן התורה פסוקים כבר נתפשט המנהג להקל בזה. והתשב"ץ דחה דברי הרמב"ם אלה מהלכה וכתב: וראיתי להרמב"ם בתשובה שאסור לרקם בטלית של ציצית פסוקי של תורה והטעינו גניזה אם רקמן ואינו נראה כן מטעמא דכתבינן שלא נכתבו להגות בהם וגם חליצה יוכיח. ורבותינו ז"ל היו כותבין פסוקים באגרותיהם כדאיתא פ"ק דגיטין ולא היו אוסרין אלא היכא דכתבי בלי שרטוט (תשב"ץ שם).
מסקנא דדינא. מכל האמור ומדובר תורה יוצאה לדעת הרי"ף ודעימיה מותר לכתוב פרשה שלמה מדבר תורה לתינוק כדי להתלמד בה אי משום דדינא הכי הוא ואי משום דאי אפשר לכתוב ספר שלם ותשתכח תורה מישראל, ולדעת הרמב"ם ומרן ודעימייהו אסור לכתוב פרשה מדברי תורה אפילו אם הוא כותבה לתינוק להתלמד בה. ולדברי הכל מותר לכתוב פרשה מדברי תורה אם אינו כותבה לשם קדושת פרשה, כלומר: שלא להגות בה כקורא בתורה, אלא כגון פרשת יבום וחליצה, או עיטור כגון פרשיות שכותבין בביהכ"נ או במוסדות תורה וצדקה וחסד.
ג. שרטוט פסוקי התורה
גרסינן בגמרא: אמר רבי יצחק שתים כותבין (שתי תיבות כותבין בלא שירטוט, פרש"י) שלשה אין כותבין. במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין, וכתבו התוס': ואומר ר"ת וכן פירש ריב"א בשם רבנו אליהו, דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשא כי הכא, אבל כשאדם שולח אגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח בלא שירטוט, מיהו בירושלמי דפרק בתרא דמגילה משמע קצת דאסור דקאמר התם מהו לכתוב תרתין תלת מילין מן פסוקא, ומייתא רבי מונא שלח כתב לרבי אושעיא בר שימי ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך, משמע שלא היה כותב אלא לשם אגרת שלומים ולא לדרשא, ואעפי"כ היה מקפיד שלא לכתבו כסדר, מיהו הריב"א מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשא. (גיטין ו: תד"ה א"ר יצחק), וכן כתבו התוס' מנחות (ל"ב ד"ה הא) דהירושלמי חולק על התלמוד שלנו. וכן כתב הר"ן בשם רבותינו הצרפתים (גיטין שם). עיין הגה"מ ה' ס"ת פ"ז, אבל בדבריהם בסוטה (י"ז תד"ה כתבה) כתבו: ולא ידענא מנלן לכתוב בפירושים פסוקים בלא שרטוט כשמביא לשם פסוק, אבל כתב הרמב"ן: וסבורים לומר שלפרש הפסוקים או להלכותיו מותר, וטועים הם דהא רבי אביתר דומיא דהלכות הוא, ואמרינן נמי ביבמות ואקרינה מאי דכתב בספר אורייתא דמשה, ואמרינן מר זוטרא משרטט וכתב להו, וכן הדין נותן דלמה יהא מותר אם צריך לכתוב ישרטט ויכתוב (חידושי הרמב"ן גיטין). מדבריו למדנו דרמב"ן סובר דבכל ענין אסור לכתוב פסוק מן התורה בלא שרטוט וכדמוכח מהירושלמי סוטה פ"ט ה' ט"ו לענין אגרת שלומים, ומתלמודין לענין פרשת יבמה. וכן כתבו הגאונים בתשובותיהם: ואנן חזינן גאונים ז"ל מן יומי דרבנן סבוראי דכתבי לכל אתרוותא פשוטי ודיאסקי, וכתבי פסוקי כמו שהן ומשרטטין או מנקדין, והכין עבדינן והכין קא שמעינן דור אחר דור, ומצאתי כתוב בתשובות רבינו פלטואי גאון זצוק"ל כך ראינו דכל דבר קדושה צריך שרטוט בין מדרבי יצחק בין ממתניתא בין מדמר זוטרא בין מדמר עוקבא ורבי אלעזר, ואפילו לכתוב פסוק אחד בלא שירטוט אסור, (אוצר הגאונים ח' התשובות סי' כ"ד כ"ו).
וכן פסק הרמב"ם: ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט יותר על זה אסור (ה' ס"ת פ"ז ה' ט"ז). והיינו בלא שרטוט, וכמו שכן מפורש בדבריו: כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין משרטט מקום הפסוקים שאסור לכתוב שלוש תיבות בלא שרטוט (ה' יבמום וחליצה פ"ד ה' ל"ה). והנה בדברי הרמב"ם יש מקום עיון. שדבריו סתראי למ"ש בה' ספר תורה: ומותר לכתוב שלש תיבות, וכבר עמדו בזה המ"מ וכתב בשם הנגיד רבנו יהושע שדבריו בהלכות ס"ת עיקר הואיל ושם מקומם, והלח"מ נדחק לתרץ דברי הרמב"ם ככתבן (ה' יבום שם), ובהג"מ כתב דט"ס יש בדברי הרמב"ם שבהלכות ס"ת, ולע"ד נראה דט"ס יש בדבריו בה' יבום וצ"ל שאסור לכתוב יתר על ג' תיבות בלא שרטוט.
עכ"פ מדברי הרמב"ם למדנו שבשרטוט מותר לכתוב אפילו פסוקים שלמים, ובכל ענין הוא בין לדרשה או להביא ראיה, ובין באגרת שלומים, ביותר משלש תיבות אסור לכתוב בלא שירטוט וכן למד הכ"מ מדכתב הרמב"ם אפילו כתבן על הניר (כ"מ ה' ס"ת שם).
ומרן ז"ל פסק באגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות, והיינו משום דאין רגילות לכתוב הפסוק בתחלת האגרת ועם השורה שלמעלה הימנו הוי כמשרטט שורה ראשונה וגם אם כתב הפסוק בראש השיטה יש לסמוך על דעת ר"ת דבכותב לשם צחות מותר לכתוב בלא שרטוט (עין ב"י שם).
מכל האמור ומדובר יוצא דבשרטוט אין מאן דאמר לאסור לכתוב אפילו פסוקים שלמים בין שכותבם לדרשה או משום דברי שלום בלשון צחה שהיא לשון המקרא, ברם עומדים לנגדנו דברי הבית הלל שכתב: וקשה לי על מה שנוהגין לכתוב בבתי כנסיות י"ג מדות וזה אינו נכון דאין כותבין מגילה יותר משלוש תיבות, ונראה הטעם משום עת לעשות לה' שאין כל העולם יודעין בעל פה, ואגב שכותבין על הכל ומזמור לדוד נוהגין לכתוב גם י"ג מדות. על דברי בית הלל אלו סמך רב נהוראי הרה"ג הפוסק יצ"ו. אבל כבר הוכחתי למעלה שאסור זה לא נאמר אלא בכותב בלא שרטוט, ובאמת גם הרב בית הלל סובר כן אלא שהוא סובר שאעפ"י שמן הדין מותר בכל שאר פסוקים לא נכון לעשות זאת בפסוקי די"ג מדות. תדע מדכתב: ואגב שכותבין על הכל ומזמור לדוד, נוהגין לכתוב גם י"ג מדות, והיא גופיה קשיא ולמה כותבין מזמור לדוד, ואם מותר לכתוב מזמור לדוד יהי' מותר לכתוב גם פסוקי י"ג מדות, מכאן מוכח כמו שכתבתי שקפידת הב"ה היתה רק על י"ג מדות שאינם ככל שאר פסוקים, דוק ותשכח שכתב: ולא נכון לעשות כן. ולא כתב ואסור לעשות כן, ומשום כך התיר משום שנוהגין לכתוב כן, וכבר כתבתי מ"ש בש"ך דנתפשט המנהג להקל בזה.
למסקנא דדינא: כיון שפסק מרן דבאגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק, כל שכן הוא בנדון דידן שכתיבת פסוק "ציון במשפט תפדה" בראש הקופות, אינו לדרשה ולא להוראה. אלא התעוררות של חבה למצוה צדקה, וכבר כתבתי מ"ש התשב"ץ דכל כתיבה שאינה להגות בה מותר לכתוב מגילה שיש בה פרשה וכל שכן פסוק בלא שרטוט דחד דינא וחד טעמא הוא. זאת ועוד, דכל כתיבה כזאת שעל הכותל בציור יד או בדפוס אינה נעשית אלא בשרטוט ובכתיבה בשרטוט לא מצאנו בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים מאן דאמר לאסור, אלא לדברי הכל מותר, אלא שלא נכון לעשות כן לסימן טוב, אבל לדבר מצוה שרי ושרי, ונכון לעשות משום חבת הקדש, וכמו שכן נהגו כל קדמונינו ז"ל, ואנו תלמידיהם נלך לאורם.
והנלע"ד כתבתי.