סימן עט
- מבוא למצות התלויות בארץ -
א. מצות שהן חובת קרקע
כלל גדול שנו חכמינו במשנתם: כל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, חוץ מן הערלה וכלאים, ור"א אומר אף החדש. ובגמ' מפרש הגדרת מושג "תלויה בארץ ושאינה תלויה בארץ". מצוות התלויות בארץ הן מצוות שהן חובת קרקע, ומצוה שאינה תלויה בארץ היא מצוה שהיא חובת הגוף (קידושין ל"ז). אולם כלל זה אינו מוחלט ויש מצוה שהיא חובת קרקע ונוהגת גם בחו"ל כגון ערלה, כלאים וחדש שנוהגת גם בחו"ל מן התורה, מהלכה למשה מסיני ומדברי סופרים. וכן מצות לקט שכחה ופאה ועוללות – נוהגות מדרבנן אף בחו"ל. ולעומת זאת יש מצוות שהן חובות הגוף ואינן נוהגות אלא בארץ וכמו שנבאר להלן:
מצוות התלויות בארץ שהן חובת קרקע נחלקות לשלשה סוגים שהם נבדלים בתכונתם, ולכן נבדלים גם בהלכותיהם.
הסוג הראשון הוא. מצוות שהן חובת קרקע – זאת אומרת: שהקרקע משועבד להם עד כדי כך שאין תבואתו ניתרת לאכילה אלא אחרי פרעון חלק הקדושה שבהם לאלה שהם עובדי עבודת הקודש ומורי העם, חלף עבודתם אשר הם עובדים וחלף חלקם באדמת ארץ נחלת אבות, והן: א) תרומות ומעשרות; ב) מעשר שני, שאעפ"י שהוא נאכל בעליו. בקדושת מעשר בירושלים נקרא: חובת קרקע, לפי שהוא פרעון חוב קדוש של כל איש מהאומה לעיר הקדש ירושלים, מרכז רוחני ומדיני של האומה, שמקשרת את כולם אל מרכז התורה וההוראה, המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיך לשום את שמו שם לשכנו תדרשו (דברים י"ב ה'), וממנו יוצאת הוראה לכל ישראל כדכתיב: ושמרת לעשות ככל אשר יורוך (דברים י"ז י'). וממנה שואבים בני ישראל כולם את קדושתם ומתקדשים בקדושת התורה והמקדש. לכן כל אדמת ארץ ישראל משועבדת לפרעון חוב קדוש זה, ואין התבואה ניתרת לבעליה אלא בהפרשתו מתוך התבואה ג) מעשר עני שגם הוא פרעון חוב קדוש ולאומי נעלה מאד (ראה מו"נ ח"ג פ' ל"ט) שתקון החברה, במדת ואכלו בשעריך ושבעו, ותקון המדות של נדיבות וחנינה, הם סולם גדול למעלת הקדושה, כי אין הקדושה שורה בישראל בכללו ובכל איש ממנו אלא בשלמות החברה בדרך משפט וצדקה ובשלמות אישית במדות טובות של עין טובה ונפש נדיבה. ואין התבואה ניתרת לבעליה אלא בפרעון חוב קדוש לעניי האומה; וכל האוכל טבל, זאת אומרת: תבואה שלא הורמו מתנותיה חייב מיתה משום גוזל קדשי שמים וקדשי האומה – ובכללם הוא גם מעשר עני לדעת התוס' (יבמות פ"ו א' ד"ה אי מהתם), ולהרמב"ם כל תרומות ומעשרות נכללות בכלל לאו: דלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה', כלומר לא ינהגו בהם מנהג חולין ועדין קדשים, שעתידין להתרם לא הורמו, אלא דחלוקים בעונשים, דהאוכל כזית מדבר קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, אבל האוכל מדבר שניטל ממנו תרומתו ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה.
דברי הרמב"ם צריכים ביאור שדבריו סותרים לכאורה מרישיה לסיפיה, שכתב: כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות קודם שיפריש ממנו נקרא טבל, והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: ולא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' והשיאו אותם עון אשמה: אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר (הלכות מאכלות אסורות פ' יט ה' יט-כ), והנה מדכלל בתחלת דבריו תרומות ומעשרות בכלל קדשי בני ישראל, הדין נותן להשוותם בעונש מיתה וכדאמרינן בגמ': אי מהתם הוה אמינא ללאו אבל במיתה לא קמ"ל, ומהיקש זה למדנו לחייב מיתה אפילו בטבל שלא הורם ממנו מעשר עני, וכדכתבו התוס' (שם ד"ה ואי מהתם), ואל תתמה ותאמר דאיך אפשר שהאוכל מעשר עני עצמו אינו חייב אלא מלקות, והאוכל טבל שלא הורם ממנו מעשר עני חייב מיתה? שהרי מעשר ראשון נמי דינו הכי הוא, שהאוכל מעשר עצמו אע"ג דבדידיה ליכא מיתה; חייבין מיתה על טבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו (רש"י שם ד"ה אך מעשר ראשון); ויש פנים מסבירות לכך דחמור עונשו של מי שאינו מודה בעצם חובת קרקע זאת ואינו מפריש ממנו מעשרותיו ממי שהוא מכיר בעיקר חובת קרקע אלא שפושע בו לאוכלן לתאבונו, ולפי"ז מסקנת הרמב"ם שהאוכל טבל מעשר עני לוקה ואין בו מיתה סותר לכאורה לתחלת דבריו שכלל כל המעשרות בלאו אחד, דלא יחללו קדשי בני ישראל.
והנה מקור הלכה זו נובע ממה שאמרו בגמרא: אמר שמואל מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה שנאמר: ולא יחללו את קדשי בני ישראל בעתידים לתרום הכתוב מדבר (זבחים י"א ב'); ואוכל את הטבל משמע לכל דבר שלא הורם ממנו ואפילו מעשר עני שהכל נקרא טבל, ומנין למד הרמב"ם לחלק בעונשיהם של טבל תרומות לטבל מעשרות?
ונראה שהרמב"ם ז"ל למד את דינו זה מדברי רב שאמר: אכל טבל של מעשר עני לוקה כמאן? כי האי תנא דתניא: אמר רבי יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, הורם ממנו תרומה גדולה, ולא הורם ממנו מעשר ראשון, ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין? תלמוד לומר לא תוכל וכו' (מכות ט"ז:).
מכאן למד הרמב"ם דאוכל מעשר עני ואוכל טבלו עונשם שוה, ובשניהם אין אלא חובת מלקות ולא מיתה, וסובר הרמב"ם שרב אינו חולק בעיקר דינו של שמואל שאוכל הטבל חייב, מדכתיב: ולא יחללו את קדשי בני ישראל, שהוא כולל לכל תרומות ומעשרות, אלא שחלוקים בענשם כשם שחלוקים בעונש אכילתם, דטבל של תרומות הוא במיתה כדין אכילת תרומה, וטבל של מעשרות, הוא בלאו כדין אכילת מעשרות, ולהסביר הלכה זו סיים וכתב: שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר. ורצונו לומר שכל דבר שאין עון מיתה באכילת התרומה עצמה אין עון מיתה גם בטבלו, דכך הוא מחלל את הקדש בהעדר מעשה ההפרשה כמחללו באכילתו את עצם המעשר אחרי הפרשתו.
סברא זו שחדש הרמב"ם ז"ל קלסה הראב"ד וכתב: סברה היא זו והיא יפה בעיני משום דכתיב בהנך קראי: קדש, והמגדל עוז תמה על דברי הראב"ד וכתב: תמה אני במה שהכל מסודר לפניו כשלחן ערוך איך יתלה תלמוד המסודר בגמ' מן דרך הסברא, וגם זה מסודר במסכת מכות וכו', ומרן הכ"מ נדחק לתרץ וכתב: שממ"ש כאן בגמרא לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל שהורם ממנו תרומה ותרומת מעשר, אבל חיוב זה אם יהיה מיתה או לא, לא שמענו, ואעפ"י שאמר רב דטבל הטבול למעשר עני לוקה, אפשר היה לומר: דאה"נ דחייב מיתה אם לא לקה, ואיצטריך לאשמעינן דאינו חייב מיתה משום דקראי דכתיב בהו מיתה קדש כתב בהו (כ"מ שם).
דברי מרן הכ"מ אינם מובנים לי, שהרי מדברי רבי יוסי שלמד מלא תוכל לאכול בשעריך לאסור אכילת מעשרות מוכח דס"ל דאין באכילת טבל מעשרות אלא איסור לאו ולא חיוב מיתה, ודברי רב שאמר: אכל מעשר עני לוקה, אינם יכולים להתפרש במובן דחייב מיתה אם לא לקה, ולפי"ז תמיהת המגדל עז על הראב"ד עומדת בתוקפה.
אבל לע"ד נראה ששני גאונים אלה לא עמדו על כונתו של הראב"ד, שהוא לא קלס פסק דינו של הרמב"ם שבאמת הוא דינה דגמרא ערוכה, אבל הוא קלס הסברתו של הרמב"ם שהואיל והוא למד לכל המעשרות מקרא דלא יחללו את קדשי בני ישראל הרי שכולם נקראו קדש ולפי"ז היה הדין לומר שכולם חייבין מיתה בטבלם כמילתיה דשמואל דפליג על רב ורבי יוסי דלמדו מלא תוכל לאכול בשעריך ומנין לנו לחלק בעונשם? ולזה אמר סברה זו זאת אומרת: סברת הרמב"ם שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר, היא יפה בעיני, וצריכים אנו לסברא זו משום דכתיב בהנך קראי, קדש, כלומר שכולם נכללו בלאו דלא יחללו קדשי בני ישראל, וסברא זו שחדש הרמב"ם לא נזכרה בפירוש בתלמודין, וזה ברור לדעתי בכונת הראב"ד, ובזה מתורצת קושיתו של הכ"מ דכתב: ומיהו תו קשיא, דמעשר שני הא איקרי קדש? וצ"ע (שם), ולפי מה שכתבתי אין כאן קושיא דקושטא דמילתא דמעשר שני וגם מעשר עני נקראים קדש ומשום זה הוצרך הרמב"ם להסברתו שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה תרומת מעשר, והדברים ברורים ומאירים לע"ד.
מהאמור למדנו שגם המעשרות נקראים קודש ולפיכך נקראים גם חובת קרקע לפי שהחובה מוטלת על תבואת הקרקע שהיא משועבדת לתשלום חוב זה ולא על האדם, וכן כתב רש"י ז"ל לחלק בין בכורים למעשר: דבכורים הואיל ולא טבלו לאסור הפירות באכילה, הויא מצוה דרמיא עליה, והוא מחויב ליקח ולהביא, אבל מעשר אפילו למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר, מכל מקום לא מחייב לעשר על חלקו של עכו"ם אלא דמעשר טביל ואסר ליה באכילה לאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משרשי ליה (גיטין מ"ז: רש"י ד"ה מדאורייתא) – הרי מפורש דתרומות ומעשרות נקראים חובות קרקע משום דטבלי, ואע"ג שאם בא לאכלן או למוכרן נעשה חובת גברא, אין זה אלא כגוזל או מאבד קדשי שמים שבחובת קרקע, אבל עיקר החובה היא על תבואת הקרקע שהיא כולה נאסרת עד שיפריש ממנה חובתה שהן תרומות ומעשרות, וכן כתבו התוס' בשם רשב"א דתרומות ומעשרות וחלה נקראים מצוות התלויות בארץ הואיל וגוף הפירות מחויבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה, אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, דאין נאסרין באכילה אעפ"י שלא הפריש, ועוד דמדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי, מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדין חיובן, אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם ואפילו בעודן באילן מתחיב (תוס' ב"ב פ"א א' ד"ה ההוא).
חובת קרקע זו הרחיבו אותה הנביאים גם על ארץ שנער לפי שהיתה קשורה בקשר של שיירות מצויות עם ארץ ישראל, וחכמים הקדמונים הוסיפו להרחיב את גבולותיה גם למדינות הקרובות לארץ ישראל כגון ארץ מצרים ועמון ומואב, ומדינת סוריא מפני שהיא כבוש יחיד (הרמב"ם ה' תרומות פ"א ה"א כ"ו ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף א' ב'); אולם אין זאת אומרת שגם מדינות אלו הושפעו מקדושת הארץ אלא שתקנות אלה מכוונות לחזק את הישוב החקלאי בארץ ולמנוע כל התישבות חקלאית מחוץ לגבולותיה הקרובים של ארץ ישראל כדי להפטר מחובת קרקע זו ולהתחרות בתבואת הארץ.
חובת קרקע זו שהיא נובעת מקדושת הארץ וזכות נחלתה, מוגבלת רק בגבולי ארץ ישראל ובזמן שכל ישראל יושבים עליה בזכות הכבוש, כדוגמת כניסתם בימי יהושע. ומדרבנן חייבו גם בזה"ז כל ישראל היושב בארץ ישראל ועובד אדמתו (הרמב"ם שם ושו"ע יור"ד סי' של"א ותשובות מהרי"ט ח"א סי' כ"ה), אבל לא חייבו חכמים במתנות אלה את חו"ל אפילו בזמן שישראל יושבים בארץ, לפי שמצות קדושת הארץ ונחלתה אינן יכולים להיות להם אחיזה בחו"ל. יוצא מכלל זה מצות חלה שהטילו רבנן חובתה גם על חו"ל כדי שלא תשכח תורת חלה.
הסוג השני של חובת קרקע הוא: מתנות עניים שאינן חובת קרקע במובן מתנות כהונה שהן אוסרות את כל התבואה לפני נתינם, וגם אינם מחייבים את בעל הקרקע להוליך מתנות אלה לעניים במקום שהם ולא אפילו להניחם במקום שאין עניים מצויים (חולין קל"ד ותשובת חת"ס יו"ד סי' רמ"ב) ונקראים חובת קרקע לפי שחובתם חלה בשעת קצירה ובצירה, זאת אומרת: בעבודת הקרקע להוצאת יבולה, ודבר זה למדתי מדברי הרמב"ם שכתב "כל מתנות עניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם, כי תקצור קצירך" (ה' מתנות עניים פ"א הי"א), אולם אעפ"י שמתנת עניים הם בגדר חובת קרקע תקנו חכמים שתהיינה נוהגות גם בחו"ל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: כבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בחו"ל ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות והן מתנות עניים (פ"א ה' י"ד), הרי שרבנן החמירו במתנות עניים לענין חו"ל יותר ממתנות כהונה. וזה משום שמתנות עניים הם מדין צדקה שאם אמנם החובה גדולה בהם יותר בשבת ישראל על אדמתו מדין הלכות מדינה, אבל גם בחו"ל ראויות להיות נוהגות מדין צדקה שהוא יסוד תורת החברה בישראל.1
הסוג השלישי למצוות התלויות בארץ. הוא מצות ערלה כלאי הכרם וחדש לר"א שנפסקה הלכה כמותו, ואלה אינן מצוות חובות קרקע במובן המצומצם של מושג זה, שהרי חובות אלה לא נתנו לפרעון למי שהוא אלא אוסרים התבואה לגמרי או עד זמן ידוע כגון חדש, ובכל זאת נקראו חובות קרקע לפי שהן מגבילות את כל איש מישראל בשמוש בקרקעו והנאת פרותיו. מצוות אלה שהן חובת קרקע יוצאות מכלל זה שהן חייבות גם בחו"ל: חדש אסור מדאורייתא מדכתיב בכל מושבותיכם כל מקום שאתם יושבים, וערלה מהלכה למשה מסיני, וכלאי הכרם מדברי סופרים. ולמה יצאו מצוות אלה מכלל מצוות התלויות בארץ? מפני טעמי עיקר מצוותיהן, והם: א) אסור החדש לפני הקרבת העמר הוא מדין הודאה בשני מובניה: הודאה באלקי שמים ותודה לו על שמשפיע מברכתו ומטובו על הארץ ויושביה להמציא לכל איש ואיש ולכלם יחד את לחם חקם ומזונותיהם התמידיים, לקיום גופם שהוא משכן לנשמת ה' אשר בקרבו, ומבחינה זו חייבה התורה את כל איש מישראל בברכת הנהנין לפניהם ולאחריהם2. וכשם שחייבה התורה את כל איש בברכת הודאה יום יום בכל סעודותיו כך חייבה התורה את כל העם בברכה זו לא רק בדבור אלא גם במעשים שנותנים בטוי מלא להודאה זו בשני מובניה. וזהו טעם אסור החדש שמצד אחד נאסרת הנאת אכילה של התבואה החדשה בכל צורותיה: ולחם קלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם"; ומצד שני "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' ועשיתם ביום הניפכם את העמר" (ויקרא כ"ג, י' י"ד); וראה בספר החנוך (מצוה ש"ב) כי מצוה צבורית זו עיקרה בארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, אבל היא נוהגת לדורותיכם בכל מושבותיכם בהיותה אחת ממצות היסודיות של תורת ישראל והשקפת עולמה של היהדות שלה' הארץ ומלואה ובחסדו והשגחתו התמידית אנו נזונים.
הערלה נאסרה עפ"י התורה כדי להרחיק את עם ישראל מכל אמונה טפלה ומעשה כישוף מגונים שהם הם מכלל ע"ז (ראה מו"נ ח"ג פ' ל"ז).3
וראיה גדולה לדברי הרמב"ם ממה שמיעט הכתוב מאיסור ערלה כל עץ שלא נטעוהו לשם אכילת פירותיו דכתיב: ונטעתם כל עץ מאכל ומזה למדו לפטור מערלה הנוטע לסיג או לקורות (ערלה פ"א מ"א), ועוד הוסיפו ואמרו: נטעו לסיג וחישב עליו למאכל בא במחשבה ופטור מן הערלה (ירושלמי שם), והרי הלכה זו לכאורה היא כהלכתא בלא טעמא, דמה בכך שנטעו לסיג או לקורות סוף סוף הרי הוא נהנה ואוכל פירותיו בשנות הערלה, ולמה חלקו בין מחשבה למאכל שהיא אוסרת אע"ג שנטעו מתחילה לסיג ואלו נטעו למאכל אין מחשבתו לסיג פוטרת אותו מערלה? ולפי טעמו של הרמב"ם מתבאר טעמא של הלכה זו, דהואיל וחק ע"ז היה שראשית פרי כל אילן שפריו נאכל "יקריבו קצתו ויאכלו קצתו בבית ע"ז, ופירסמו ג"כ שאיזה אילן שלא יעשה כן בראשית פריו ייבש האילן ההוא וישל פריו או תמעט תבואתו או תארע לו מכה"; וכן היו עושים עובדי עבודה זרה הקדמונים שהם היו מעפשים דברים שזכרום וישמרו בהם בוא השמש במעלה ידועה ומעשה כשוף רבים וכשיטע אדם אילן עושה פרי יזרה סביבו או במקומו מן הדבר ההוא המעופש וימהר להצמיח האילן ולתת פריו מהרה יותר מן הנהוג (מו"נ שם), לכן אסרה התורה פירות שלשת שני ערלה באסור אכילה והנאה כע"ז וחייבה בהקרבת פריו קדש הלולים לה' להרחיק אותנו לגמרי מפולחן אלילות ודעות כשופיות ולקרב אותנו אל עבודת אלוקי אמת ודעות אמתיות, וידעה ואמרה: להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם. (ויקרא י"ט, כ"ה), זאת אומרת רק בדרכים אלו יתברכו עצי המאכל בפרותיהם ולא בדרכי כשוף ופולחן אלילי, והואיל ומנהג ע"ז וכשוף אלה היו נוהגים בעץ הנטוע לאכילה לשם מהירות ורבוי הפראתו, לכן לא אסרה תורה אלא בנוטע למאכל או אפילו אם חשב עליו למאכל. אבל נוטע לסיג ולקורות וכונתו ניכרת מתוך מעשיו אין עליו אסור ערלה. והואיל וכל עיקרו של אסור זה הוא מטעם הרחקה מע"ז ומעשה כשוף. מצוה זו נוהגת בארץ מן התורה, לפי שבארץ מצווים אנו להרחיק כל שמץ ע"ז ממנה (ראה רמב"ם ה' ע"ז פ"ז ה"א), ונוהגת בחו"ל בהלכה למשה מסיני שהיא אור הגנוז של התורה. ומטעם זה נאסרו גם כלאי זרעים בכרם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל "בעבור שנתרחק מסברת ע"ז ותועבות משגליהן היוצאים מדרך הטבע" שהיו נוהגים לעשות בהרכבת האילן, ומפני הרכבת האילן נאסרה גם הרכבת זרעים בכרם, והרכבת כל מיני זרעים בארץ ישראל (ראה מו"נ שם)4 ומטעם זה נאסרו כלאי הכרם בצורת הרכבת האילן בכל מקום וכלאי זרעים בכרם גם בחו"ל מדרבנן, וכלאי זרעים שהם מיוחדים לקדושת הארץ נשארו באיסורם רק בארץ ישראל (רמב"ם ה' כלאים).
בכלל סוג זה היא מצות שביעית קרקע, שהיא דומה במינה לחובת קרקע של ערלה וכלאים, אבל היא חלוקה בהלכותיה לא רק ביחסה לערלה וכלאים וחדש אלא גם ביחסה לכל מצוות מתנות עניים התלויות בארץ שכולן נוהגות בחו"ל, אלה מדאורייתא ואלה מדרבנן, אבל שביעית אינה נוהגת מדאורייתא אלא בארץ ובזמן שכל יושביה עליה ואינה נוהגת בחו"ל לעולם, וכן פסק הרמב"ם: "ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלה חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם" (ה' שמיטה פ"י ה' ט') ומשמעות דבריו היא ששביעית בארץ בזמן הזה היא מדבריהם".5 וטעמו של דבר הוא לפי ששביתת קרקע אינה חובת קרקע במובנם של כל המצוות, אבל היא תנאי לישיבתם המלכותית של ישראל בארצם שבבטול מצוה זו יגלו ישראל מהארץ כדכתיב: "והארץ תעזב מכם ותרץ את שבתותיה" (ויקרא כ"ג מ"ג), ותנאי מלכות ישראל בארצו, קשורים בישיבת כל ישראל עליה, ומדרבנן הטילו מצות שביעית קרקע גם במקצת יושביה עליה, מתוך השקפה זו שמלכות ישראל בארץ ישראל לא נפסקה ולא תפסק לעולם אלא שהיא שובתת עד עת קץ, ולכן ראוי להנהיג בה גם מצוה קונסטיטוציונית ותנאית זו בקרקעות ישראל שהם קניני ישראל. לפי שהקנינים החדשים אינם אלא פדיון ושחרור הארץ מידי כובשיה שלא במשפט והם יסוד לגאולת ארץ ישראל כולה לעם ישראל כולו.
א. מצוות חובת הגוף שאינן נוהגות אלא בארץ
כלל אמרו רז"ל: מצוות שאינן תלויות בארץ, זאת אומרת שהן חובת הגוף, נוהגות בין בארץ ובין בחו"ל, וגם כלל זה אינו מוחלט שלא נאמר אלא במצוות אישיות אבל במצוות צבוריות שיש להם אופי מלכותי וסמל חרות העם והארץ אעפ"י שהן מצוות הגוף אינן נוהגות אלא בארץ. דוגמא לזה היא מצות שחרור עבדים שנוהגת בחו"ל בזמן שנוהג היובל בארץ. אבל מזמן שפסק היובל להיות בארץ חדל להיות כל דין שחרור עבדים אפילו בחו"ל (קידושין ל"ח א' ורמב"ם ה' שמיטה פ"ט ה' ד' ופרק י' ה"ט); הלכה זו בנין אב לכל התורה כולה שכל מצוה שהיא מסורה לבית דין של האומה שהוא שופטה ומנהיגה העליון אינה נוהגת אלא בזמן שישראל יושבים על אדמתם ותחת שלטונם העצמאי, והואיל וקריאת דרור בשנת היובל קשורה בספירת שבע שבתות שנים (רמב"ם), והואיל ומצות "וקראתם דרור" גם היא מסורה לבי"ד ואין בית דין האומה קיים אלא בזמן שכל יושביה עליה, לכן אינה נוהגת גם המצוה המסובבת ממנה והיא שחרור עבדים. לסוג מצוות אלו שייכה גם מצות קדוש חדשים ועבור שנים שגם היא מסורה לבית דין הגדול של האומה וב"כ הנמנים ונבחרים על ידה. ולכן אינה אלא בארץ ישראל, ולא עוד אלא שאסור לקדש חדשים ולעבר שנים בחו"ל, והעושה זאת וכן הצבור הנשמעים לו, נתקלים בחטא כבד מאד, והם כאלו אומרים אין לנו חלק בארץ ישראל, וכל כך למה משום דכתיב "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ברכות ס"ג). מצוה זו שהיא נוהגת רק בארץ אינה דומה למצות חובת קרקע של תרומות ומעשרות שבזמן שאין יושביה עליה בטלה מדין תורה. לפי שבה קשורות קביעות המועדים שהן יסודי תורת ישראל ולאומיותו, ואי אפשר שזה יעשה רק על ידי חשבון אסטרונומי שהרי התורה צותה ואמרה: החדש הזה לכם, אבל היא נוהגת בארץ או אפילו בחו"ל כשחלילה לא ימצאו בית דין הראוי לקדש חדשים ולעבר שנים בארץ ישראל, ולא שבמקרה זה עוברת מצוה זו לחו"ל אלא מפני שהיושבים בארץ קובעים החדש ומעברים שנה עפ"י הוראותיו של בי"ד מוסמך מארץ ישראל שנמצא בחו"ל, וכן אומר הרמב"ם ז"ל: אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית דין הגדול לבד ובארץ ישראל וכו' ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא; ובזה קושי גדול וחזק והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלםובקבוצם גם כן, ובכאן שורש גדול משרשי האמונה ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה וזה: שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים: שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים, אבל מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעו זה היום יום טוב או ר"ח. ועל קביעותם נסמוך לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. ואני אוסיף לך ביאור אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל כל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהי' בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ הנה חשבוננו זה לא יועילו אז כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשוב ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו כי מציון תצא תורה" (סה"מ מצות עשה קנ"ג), והם הם הדברים שכתבם בקצור בהלכותיו (ה' קדוש החדש פ"א ה' ח').6
הא למדת שכל מצוה המסורה לבי"ד הגדול ושיש בה מאותות נצחיות האומה ומרוחה העליון אינה נוהגת אלא בארץ לפי שישראל נשבע לארצו שלא יפר בריתו אתה לעולמים ושבכל מקום שהוא יגלה ובכל התנאים שהוא ימצא ישא עיניו ולבו אל מרכזו היחיד והמיוחד בעולם שהוא אוצר נשמת חייו וגנזי תקותו הנצחית, זו ציון וירושלים שמשם ורק משם תצא תורה ואורה. הוראה והדרכה לכל תפוצות גלותו.
ג. מצות מנוי שופטים ושוטרים
בכלל מצוות אלה היא מצות מנוי שופטים בישראל שהיא יסוד עיקרי לשמירת התורה והמסורת, הנהגת האומה והדרכתה על יסוד התורה שהיא יסוד קיומו הנצחי בצביונו המיוחד לו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ וכמו שנבאר להלן בע"ה.
מקור מצוה זו היא מאמר הכתוב: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך (דברים ט"ז, י"ח); אולם בפירוש מצוה זו בארו רבותינו התנאים ז"ל ואמרו: מנין שממנים בית דין לכל ישראל תלמוד לומר שופטים תתן לך. רבי יהודה אומר: מנין שממנים אחד על גבי כולם תלמוד לומר תתן לך, ואומר והנה אמריהו הכהן הראש עליכם וכו' ומנין שממנים לכל עיר ועיר תלמוד לומר שופטים בכל שעריך (ספרי שם).
הלכה זו אינה מבוארת כל צרכה שלכאורה אין מחלוקת בין ת"ק ורבי יהודה, שהרי לדברי שניהם ממנין בית דין לכל ישראל ומובן מאליו שבית דין כללי זה עומד למעלה מכל בתי הדין הפרטים, אולם הדברים מבוארים יותר בתלמוד דידן: מנין שמעמידים שופטים לישראל? ת"ל שופטים תתן, שופטים לכל שבט ושבט מנין? ת"ל שופטים לשבטיך, שופטים לכל עיר ועיר מנין? תלמוד לומר שופטים לשעריך, רבי יהודה אומר אחד ממונה על כולן (סנהדרין ט"ז ב'). ולגרסא זו יוצא שמחלוקת התנאים היא זו: דת"ק סובר, כי מצות שופטים תתן לך היא מצוה כללית למנות בית דין בישראל ואח"כ פרט הכתוב ואמר לשבטיך ושעריך כלומר: שמצוה זו מחייבת את כל שבט וכל עיר למנות להם בית דין, ורבי יהודה סובר: מצות שופטים תתן לך היא לכלל ישראל שהם מצווים למנות בית דין עליון כדוגמת בית דינו של משה שבעים מזקני העם ומשה על גביהם, ושופטים תתן לך לשבטיך ולשעריך היא מצוה על בית דין העליון שהוא ימנה בית דין לשבטים ולערים;7 ומצוה זו נשנית במשנה תורה במאמר "שופטים ושוטרים" ללמד על מצות בית דין הממונה על כולם ועל מצותם למנות בכל עיר ועיר. דבר זה יש לו סמך גדול וברור ממה דתניא: מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית וכו' ששם יושבין מתמידו של שחר עד תמידו של בין הערבים ובשבתות וימים טובים יושבין בחיל, נשאלת שאלה לפניהם אם שמעו אמרו ואם לאו עומדין למנין, רבו המטמאין טמאו, רבו המטהרין טהרו וכו' משם כותבין ושולחים בכל מקומות. כל מי שהוא חכם ושפל ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית משם לעזרה משם ללשכת הגזית (סנהדרין פ"ח ב'). מכאן אתה למד שבית הדין הגדול שהתמנה פעם אחת הוא ממנה כל דייני העיר בבית דין של שלשה, וסנהדרי קטנה לשבטים ולפלכים, בית הדין הגדול זה שלא פסקו ישיבותיו גם בשבתות וימים טובים, היה הפוסק האחרון של האומה בכל שאלותיה, ואחרי הוראותיו בטלו כל חלוקי דעות בהלכה והנהגת האומה בכל שאלות חייה. ומכאן נובעת ההלכה המקובלת שאין סמיכה בחו"ל (סנהדרין י"ד א') וכן פסק הרמב"ם ז"ל: אין סומכין זקנים בחו"ל אעפ"י שאלו נסמכו בארץ ישראל (ה' סנהדרין פ"ד ה"ו), ולפי שמצוה זו יסודה היא קביעות הוראה ושמירת המסורת היהודית והנהגת משפט האומה כולה וע"כ אינה יכולה להיות אלא בארץ ישראל שנאמר בה כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ומכאן ראיה לדעת הרמב"ן: שבזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות. ואנן הדיוטות אנן, ואין דנין בחו"ל אלא מתקנה דשליחותיהו עבדינהו אין אנו חייבים במצות מנוי השופטים מן התורה כלל (הרמב"ן עה"ת דברים י"ז י"ח). וכן כתב הרא"ה: "מצות למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה וכו' ויקימו הגדרים על העובר עד שלא תהיה מצות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש וכו' ונעמיד בירושלים בית דין גדול משבעים דיינים ונעמיד אחד על השבעים והוא הנקרא ראש ישיבה ונוהגת מצוה זו, כלומר: לסמוך סנהדרי גדולה וקטנה ובי"ד של שלשה, בארץ ישראל אבל לא בחו"ל, שאין סומכין זקנים בחו"ל וכו' ויש לנו ללמוד שאעפ"י שאין לנו היום סמוכים שיש לכל קהל שבכל מקום ומקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה בהם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם, בממון או אפילו בגוף, על עשית מצות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה, והדומה לו" (החנוך מצוה תכ"א) הרי שגם החנוך סובר שמצות מנוי סנהדרי גדולה וקטנה ובי"ד של שלשה שנוהגת בין בארץ ובין בחו"ל היא בזמן שיהיה סנהדרין קבועים בירושלים, אלא שמזה נלמוד שראוי לכל קהל למנות דיינים גם בחו"ל.
ואמנם דברי הרמב"ן והחנוך מוצדקים מנקודת מבט ההלכה, אבל אין הדעת מסכימה לזה שמתנת אלוקים זו המשפט שנתנה לישראל תפסק מישראל, ואין הדעת מסכמת לומר שהמשפט שהוא אחד משלשה עמודי עולמה של היהדות ושהוא נבחר לה' מזבח לפי שהקרבנות לא היו נוהגות אלא בפני הבית אבל הצדקה והדיינים נוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית ושהוא גם תנאי יסודי לקיום נפש האומה וכמאמרם ז"ל: אמר הקב"ה לישראל: הנפש והדין נתונים בידי שמרו את הדין ואני אשמור נפשותיכם (דברים רבה סדר שופטים פרשה ה'), ואיך אפשר להסכים שמצוה יסודית זו תחדל מהיות מצוה דתית לישראל באיזה זמן שהוא? וברור שהמשפט והשופטים הם דבר אחד ומאוחד שאין הפרדה נופלת בו, ומכיון שנצטוינו על המשפט טבע הדבר מחייב שנצטווינו גם על מנוים וסמיכתם של השופטים; וכן אמרו רז"ל: ושפטו את העם משפט צדק זה מינוי הדיינים (ספרי דברים שופטים ב'). וכשנדקדק בלשון הגמ' נבין שמנוי דיינים בכל פלך ופלך נוהגת לעולם שהרי עלה דמתניתין דסנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל אמרו: מנא הני מילי? דת"ר: והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם (מכות ז' א'), והנה מקרא זה נאמר בדיני נפשות בפרשת ערי מקלט ודין רוצח (במדבר ל"ה, כ"ט) ודיני נפשות אינם נוהגים אלא בפני הבית ובזמן שבית דין הגדול ישב בלשכת הגזית (סנהדרין נ"ב ב' רמב"ם ה' סנהדרין פי"ד ה' י"א), והיאך למדו מזה שסנהדרין נוהגת בחו"ל? אם לא שרז"ל הבינו בצדק שמקרא זה לא נאמר רק לדיני נפשות שהוא מענינו. אלא לכל המשפט נאמר, זאת אומרת שתורת המשפט ובכללה גם מנוי שופטים היא חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ומזה למדו שסנהדרין נוהגת בחו"ל, וכדי לתרץ את הסתירה שבין מקרא זה וכתוב אחר האומר: שופטים ושוטרים תתן לך בשעריך" שמשמעו הוא דוקא בארץ ישראל, תרצו ואמרו: בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר (שם), ומכאן שמנוי דיינים בחו"ל בכל פלך ופלך היא מצוה לדורות עולם בכל מושבותיכם, זאת אומרת בכל מקום שאתם יושבים (ראה קידושין ל"ז), וכן פסק הרמב"ם: "אין אנו חייבים להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחו"ל אינן חייבים להעמיד בית דין אלא (כצ"ל עיין לח"מ) בכל פלך ופלך שנאמר "תתן לך בכל שעריך" (ה' סנהדרין פ"א ה"ב), ומשמעות דבריו היא לדעתי שהלכה זו נאמרה גם לזמנו שכבר בטלה הסמיכה.
ועדיין נשארה לנו לברר: מה טעם מעטה התורה מצות מנוי דיינים בחו"ל בכל עיר ועיר? ואדרבה הסברא נותנת לומר שבחו"ל שאין הנסיעה ממקום למקום לישראל חפשית לגמרי, צריך שיהיו דיינים גם בכל עירות שיש בהם ישוב יהודי? אבל הפתרון לשאלה זו נמצא בהבדל שבין ארץ ישראל וחו"ל באיכות מנוי הדיינים. שבארץ ישראל ובזמן שסנהדרי גדולה ישבו בה כסאות למשפט נתמנו הדיינים כולם גם אלה שבכל עיר ועיר על ידי הסנהדרין עצמם שבידם מרוכז המשפט וסדורו לכלל האומה וכל אחד מהדיינים הנסמכים מקבל יפוי כחו מהסנהדרין אבל בחו"ל ובזמן שבטלה מרכזיות המשפט, אם תנתן בחירת ומנוי הדיינים לכל עיר ועיר, יהיה המשפט כולו כעיר פרוצה אין חומה ותפוג תורת המשפט כולה על ידי מנוי דיינים שלא הגיעו להוראה, וכדי להמנע מזה מסרה התורה מנוי דיינים רק בידי הפלכים היהודים שבהם יש יותר בטחון שימנו דיינים הראוים לשמם ותפקידם ואם ירצו ימנו דייני הפלכים בתי דין גם בעיירות, אבל בארץ ישראל הסדר מהופך שבראשונה ממנים דיינים ובתי דין בעירות ומשם מעלין לסנהדרין (סנהדרין פ"ח ב').
כללן של דברים: שתי מצות נאמרו לישראל בתורת המשפטים א) מנוי בית דין עליון על גבי כל בתי הדין שבארץ שעל ידו יתמנו כל יתר השופטים בהדרגה ממטה למעלה, מבתי דין שבעירות עד לשכת הגזית. ב) קיום חקת המשפט שבכללה גם מנוי דיינים לדורות עולם בארץ ובחו"ל גם אחרי בטול הסמיכה, בדרך רכוז המשפט בכל פלך ופלך. מצוה זו של מנוי דיינים קימו ישראל בשלמותה, גם בארץ וגם בפזורי גלותם, בקרבנות עצומים מאד, אבל מצות מנוי שופטי האומה במרכז הקדושה בארץ ישראל ובירושלים ומקדשה אעפ"י שבטלה מישראל עם בטול הסמיכה בתגרת ידם הקשה והעריצה על מחריבי ארצנו ומקדשנו, בכל זאת שאיפתה חיה וקימת בתוכנו, ואבות האומה אכנה"ג קבעוה בתפלתם היום יומית של עם ישראל לאמר: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחלה, כי השבת המשפט ושופטיו לישראל היא יסוד לגאולת הארץ והעם יחד.
ועתה צלצלה השעה להוציא דבר חשוב ויסודי זה מכלל שאיפה ולהגשימה למעשים, ודבר זה מסור בידינו "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"ב). היש בידינו רשות דתית להגשים דבר זה? שאלה זו נצנצה במחשבתו הגאונית של רבנו ומאורנו הרמב"ם ז"ל ובחכמתו הרבה והתמסרותו הנאמנה לישראל וגאולתו פתח שערי אורה (ראה רמב"ם ה' סנהדרין פ"ד ה' י"א והדברים עתיקים ואין כאן המקום. עיין מ"ש בזה בספרי משפטי עזיאל חחו"מ סימן ב') ואם נרצה ואם נזכה לכך נשיב לעמנו וארצנו כבודה הראשון ונראה לעינינו ובימינו התחלת התגשמות יעודי נביאי קדשנו לאמר: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, וכי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.