סימן פא
(לאו"ח סימן תר"צ).
קריאת המגילה ללועזית בלעז
(כ"ז אדר א' תרנ"ן).
לכבוד ידידי ועמיתי הרה"ג כמוהר"ר יוסף שפירא יצ"ו תל אביב.
בשולי הגליון העיר מעכ"ת על מ"ש במתניתין: קראה ע"פ קראה תרגום בכל לשון לא יצא, אבל קורין אותה ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא (מגילה יז ב) ודקדק מעכ"ת מאי שנא דתני לועזות ליתני לועזים דמשמע אחד אנשים ונשים כל שהוא מדבר לעז, ותירץ דלהכי תני לועזות לומר שדין זה נוהג דוקא בנשים שאינן יכולות לשמוע מהקורא אשורית שבבית הכנסת הוא דקורין להן בלעז, אבל האנשים אפילו אם אינם יודעים אשורית, יכולים לבוא לביהכ"נ ולשמוע הקריאה באשורית מפי ש"ץ, הלכך אין קורין להם בלעז.
ולדעתי אין תירוץ זה מחוור, דהרי שנינו משנה בסמוך: הלועז ששמע אשורית יצא. מכאן אתה למד, שגם להלועז קורין בלעז, אלא שאם קראה אשורית יצא, הרי דלועזות ולועזים שוים בדינם ולשניהם קורין להם בלעז, ואם קראו אשורית יצא.
אולם לעיקר דקדוקו על לישנא דמתניתין דתני לועזות, נראה לי לומר דאורחא דמילתא נקט, דבנשים משכחת לה שאינן יודעות עברית כלל לא בקריאה ולא בדבור, הילכך קורין להן בלעז, והוא הדין לאנשים עמי הארץ שאינם יודעים עברית לא בדיבור ולא בקריאה.
דבר זה למדתי מסוגין דגמרא דגרסינן: הלועז ששמע אשורית יצא, והא לא ידע מאי קאמר? מידי דהוה אנשים ועמי הארץ (שם י"ח), הרי דלועז דמתניתין הוא דומיא דנשים ועמי הארץ דלא ידעי מאי קאמרי, זאת אומרת שאינם מביני עברית כלל,
ואולם עדיין יש מקום עיון בלישנא דמתניתין דפתח בה הקורא את המגילה, ומשיך ותני, קראה תרגום וכו', ובסיפא שנה לשונו ותני קורין ללועזות והלועז ששמע, והוה ליה למיתני: אבל לועזות שקראו בלעז ולועז שקרא אשורית יצא.
והנה הגרעק"א ז"ל הביא דקדוק זה משם הטורי אבן, ואיהו תירץ לה דבאמת בשאר דברים כגון ברכת המזון וכדומה אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן מבין לשון הקודש, אבל אם מברך בעצמו יוצא אעפ"י שאינו מבין וכן פסקינן בשו"ע (או"ח סי' קצ"ו), וא"כ אשמועינן הכא רבותא דלא מיבעיא כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא, אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא. מכל מקום הכא יצא דמכל מקום איכא פרסומי ניסא (תוספות רעק"א מגילה פ"ב מ"א).
ולע"ד אין זה מדויק, שתירוץ זה מספיק לסיפא דמתניתין לועז ששמע אשורית, אבל ברישא דקורין ללועזות עדיין הקושיא במקומה עומדת דליתני לועזות שקראו בלעז יצאו.
ולע"ד נראה לומר דלהכי שינה התנא לשונו ללמדנו שאין קורין ללועזות וללועזים בלעז אלא דוקא היכא שהם עצמם אינן יכולים לקרוא. הילכך כיון שהם עצמם אינם יכולים לקרוא ולא לשמוע את המגילה ככתבה וכלשונה, קורין אותה לפניהם בלעז לכתחילה, ודוקא אם שמעו אותה מפי אחרים יוצאים ידי חובתם, משום שיש בזה פרסומי ניסא: דאעפ"י שאין מבינים מה ששומעין שואלין את השומעים ואומרים מה היא הקרייה הזו ואיך היה הנס (פרש"י שם ד"ה ופרסומי ניסא).
דוק בדברי רש"י ותשכח דלא נאמר זה אלא כששומעין גם אחרים אתם, דכיון דיש שומעים רבים איכא פרסומי ניסא, אבל אם אין שומעים אחרים שיודעים גם עברית ואנו באים לקרותה לפניהם, אין קורין אותה אלא בלעז שהוא לשון הידועה ומובנת להם, ומתוך קריאתה יודעים מהותה והנס שבה ואין סומכין על הקורא לפניהם שישאלו אותו ויאמר להם מהות הנס.
ולפי זה מתבאר דקדוק לשון המשנה דתני: אבל קורין אותה ללועזות כלומר אלה שאינן יודעים לקרוא ולא לדבר, לכתחילה קורין אותה בלעז.
והלועז ששמע אשורית ממי שקראה לאחרים יצא. אבל אם באנו לקרות אותה לפניו דוקא, קורין אותה בלעז, שמובנת לו ולא באשורית.
אין הדברים הללו אמורים אלא במי שאינו יודע לקוראה בעברית, אבל אם יודע לקרות אותה בעברית, אין קוראים לפניו בלעז. הואיל ויכול לקרותה ולצאת ידי חובתו בקריאת עצמו בעברית אעפ"י שאינה מובנת לו.
את זאת כתבתי לפי גירסת תלמודין, אבל בירושלמי גריס: אבל קורין אותה ללועזות בלעז (מגילה פ"ב ה"א) וכן תנינא: קראה בלעז הלעוזות יוצאין ידי חובתן (תוספתא מגילה פ"ב ה"ג). מכאן אתה למד דלעוזות הוא שם תואר לכל אלה שהם מסוג זה שאינם יודעים עברית לגמרי וכמו שנאמר: רבי שמואל אמר היתה כתובה כהלכתה הלעוז יוצא בה בלעז (שם). מכאן שלעוז הוא שם תואר שמשתנה ברבים ללעוזות כמו אב אבות וכדומה.
ולפי זה צריך לגרוס במתניתין "הלעוז" ששמע אשורית יצא, וכן מצאתי ראיתי בשנויי נוסחאות דכתב במשבי"ר ללעוזות והלעוז, וכ"ה בקי"כ וכ"ה ללעוזות בד"נ (פירוש בדבור נפרד) ובסמוך והלועז והוא על משקל לקוחות.
מגירסת המשבי"ר למדנו שלעוזות הוא שם תואר רבים אנשים ונשים והוא נגזר משם לעוז ליחיד כמו לוקח ליחד איש ואשה שמשתנה לרבים, בשם לקוחות וכן לעוז או לועז שהוא תאר יחיד לאיש ואשה משתנה לרבים משני המינים בשם לעוזות. ואין אנו צריכים לפי"ז לומר לועז הוא שם נסמך, ובאמת לועז ששמע שנאמר במתניתין אינו סמוך אלא שם תואר. וכמו שמצאנו בשם לוקח ולקוחות כך כך הוא לועז ולעוזית ולפי"ז מתקימת גירסת הירושלמי שלפנינו קורין לעוזות בלעז והלועז ששמע.
אולם לע"ד גירסת המשביר ברורה יותר, דהרי מצאנו לעוז בלשון יחיד שאינו נסמך. הלעוז יוצא בה בלעז (ירושלמי שם), ועל כל פנים גם לפי גירסא זאת צ"ל דלעוזות הם סוג בפני עצמו שאינם יודעים אלא בלעז. ודוקא להן הדין הוא שקורין אותה בלעז. אבל אם יודעים לקרוא בעברית אעפ"י שאינן מבינין עברית לא קוראים להם בלעז, אלא יקראו אותה הם עצמם מתוך המגילה ויצאו בה. וכן מוכח מתשובת רב מתתיה גאון ז"ל דכתב: ולענין מגילה כך שנינו: קראה על פה קראה תרגום ובכל לשון לא יצא לאלו בני אדם, אבל ללועזות קורין להם בלעז שמשונין הם מבני אדם, מיהו לועז ששמע אשורית יצא (אוצר הגאונים לד"ר לוין מגילה חלק התשובות סי' ס"ד).
והנה דבריו סתומים וחתומים דלא פירש במה משונין הם מבני אדם. אולם אחרי ראות דברי הירושלמי מתברר דלעוזות הם בני אדם שהם עמי הארץ שאינם יודעים עברית לא בקריאה ולא בדבור ובזה הם משונים מכל בני אדם, ורק לאלה הוא שקורים אותה להם בלעז. ומיהו אם שמעו אשורית יצא. ועכ"פ מדבריו למדנו דלועזות דקתני במתניתין לאו דוקא נשים לועזות. אלא כל בני אדם כאלה שהם עמי הארץ נקראים לעוזות או לועזות, משום דסתמא דנשים הוא שאינן יודעות עברית לא בקריאה ולא בדבור, וכדאמרן, ובזה נתפרשו דברי מתניתין כהוגן.