סימן פב
(לאה"ע סי' קס"ג)
- עקול נכסי היבמה שהיא מסרבת להתיבם -
חזי הוית כתבא דנא דשרטט וכתב הרה"ג מר דיינא. דנחית לעומקא דדינא, מירא דכיא. סולת נקיה. כקש"ת מרדכי עזראן יצ"ו, בשאלה שנשאלה לפניו: במעשה שהיה בעיר מאראקש יע"א באיש טוב שהיה נשוי עם אשת נעוריו ראמו תמ"א ולא זכה להבנות ממנה ולימי זקנותה חשקה נפשה לעלות ולשכון כבוד בארץ ישראל והבעל הנ"ל לפי שלא היה ספוק בידו לעלות לאה"ק הוכרח להתפשר על כתובתה ומסר את כל כלי הבית להאשה הנ"ל בעד תשע מאות דורוס ונתחייב להשלים לה עוד סך שמונים דורוס פסקי פסקי ועשו שטר פשר ביניהם באופן המועיל לפי"ד ע"כ הנז"ל ונכתב שטר זה בגוף שטר הכתובה וחתומים עליו ספרי דדיינא ולא עברו ימים מועטים והבעל הנ"ל חלי"ש ונלב"ע ונפלה אלמנתו הנ"ל לפני יבמה והיבמים זאת עשו תו"מ עכבו את נכסיה ע"י ב"ד עדי יתברר הדין אם יש זכות להאלמנה הזאת בנכסים האלו או שייכים המה להם מפני שנכנסו תחת הבעל לירש את כל נכסיו והאלמנה צווחת ככרוכיא שהיא אינה יכולה להתייבם לשום אחד מאחי בעלה מפני שכולם הם נשואים ויש להם בנים ולא יוכלו למיקם בסיפוקה וגם שהיא זקנה באה בימים וקשה לה הטלטול ללכת למרחוק בדרך ים ולהוציא הוצאות כ"כ גדולות להוצאת הדרך, זאת ועוד דאינה רוצה לצאת מארץ ישראל לחו"ל כדי להתייבם, ומכיון שאי אפשר לה להתייבם מה מקום זכות ליבמיה לעקל את נכסיה? ושאלו מאת הרה"ג הנ"ל את דעתו בדי"ז אם יש זכות להיבמים לעקל את נכסיה ואם חייבת היא ללכת אחריו ליבום או לחליצה או עכ"פ לענין שתהיה חייבת לשלם ליבמה הוצאות הדרך אשר יתחייב להוציא למענה ולבוא ולחלוץ פה באה"ק, ע"כ תוכן השאלה:
וזו הלכה העלה דאין זכות להיבמים לעקל סכומי כתובתה כלל. ואותי שאל לחוות דעי בדי"ז, ולעשות רצון צדיק נעתרתי לבקשתו ואען ואומר:
א. ירושת היבם את יבמתו בעודה שומרת יבם
לענ"ד הדין בזה דאין כח ביד היבמים לעקל כספי האלמנה הנ"ל, משום דכיון דמדינא אין כאן דין יבום כיון שהם נשואים ולא מצו למיקם בספוקה, וגם שאינם בארץ ישראל, ובזה כ"ע מודים דמצות חליצה קודמת וכופין אותו לחלוץ. וכמו שהביא הרב הפוסק יצ"ו מ"ש באוזן אהרן וכ"ש הכא דיש עוד טעם ג' והוא דהיא יושבת בארץ ישראל ועפ"י הדין אפי' בנשואה עם בעלה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות יוציא ויתן כתובה, ומכ"ש שלא נחייב אותה לצאת כדי להתיבם, לכן נראה שבנד"ד הדבר פשוט וברור שאין כאן דין יבום וממילא אין כאן שייכות להיבמים בנכסיה כיון שסו"ס לא יבואו לידו, והאיך יכול לעקל על נכסיה, ואל ישיאך לבך לזכות את היבמים משום דכיון שאם מתה בעודה שומרת יבם יורשי הבעל יורשים עיקר כתובתה ותוספת וחצי נכסי צאן ברזל וכמ"ש מרן ז"ל באהע"ז סי' ק"ס ס"י, הא ליתא מכמה טעמי תריצי, חדא דדין זה דפסק מרן היינו לשיטתי' דס"ל דמצות יבום קודמת וכופין אותה להתיבם אבל לפי מה שנתבאר דבנ"ד כ"ע מודו דכופין לחלוץ, אין היבם יורשה וכדפסק רמ"א שם משם מהרי"ק, ועוד דאפי' אם נאמר דאף בכה"ג היבם יורשה מ"מ ודאי דלא יוכל לעקל עליה בחייה שלא תהנה מכספה, ומעולם לא שמענו ולא ראינו לעכב את בעל הנכסים שלא יוציא את נכסיו כדי שישארו ליורש יותר, ודוקא בנשאת הוא שמוציאים הנכסים מידה כיון שהבעל אוכל פירות, וכמ"ש מרן ז"ל בסי' קס"ח ס"ו, אבל בעודה זקוקה ליבם ודאי דאין מוציאים מידה, מכל שכן בזה בנ"ד שלא תבוא לידי יבום כלל, אפי' אם ת"ל דאם מתה יורשה מ"מ לא זכה בהם אלא לאחר מיתתה ובחייה פשוט שהיא רשאה לעשות בהם כחפצה.
ב. ירושת היבם בנכסים שנתן לה בעלה במתנה
ועוד י"ל דאין להיבם דין ירושה בנכסים אלה שהם כמתנה שנתן לה הבעל שהדין הוא שאין לבעל בהם פירות, כמ"ש בסי' פ"א ס"ז ומשמע נמי דאם מכרה ונתנה קים, וכדכתב הרמ"א והביאו הטור וב"י בסי' פ"ה ומשמע דס"ל הכי להלכה דהרי בסי' קי"ח סעיף יו"ד פסק דמתנה שנתן לה הבעל אפי' בע"ח שהלוה לה אחר שנשאת גובה ממנו והשתא אם נאמר דאם מכרה ונתנה בטל אמאי בע"ח גובה הימנו, כיון שאין הבעל חייב לשלם חובה שלה שלותה אחר נשואין, וכמו שהקשה הב"ש שם בסקי"ב ומזה מוכרח דס"ל להרמ"א שאם מכרה ונתנה קיים והילכך כל שלותה נשתעבדו הנכסים לב"ח והו"ל כמכרה שהמכירה קיימת, וא"כ יוצא מזה שבמתנה שנתן לה הבעל אם מכרה ונתנה קיים, ואפי' להרשב"א דחולק עם הרמ"א בזה מודו דהמכר קיים כל ימי חייו ואין הבעל מוציא אלא לכשתמות, ומכ"ש ביבם שאעיקרא דדינא אין היבם יורשה וכדכתב הבאה"ט משם הרש"ך וז"ל: וה"ה אם נתן לה הבעל נכסיו במתנה ומתה בעודה שומרת יבם אין היבם יורשה דהו"ל כנכסי מלוג דהם בחזקת יורשי האשה לכ"ע, באופן שלפי האמת יוצא ברור דאין להיבם שום זכות בנכסים כ"ז שלא כנסה, ופשוט הוא איפוא דאינם יכולים לעכב נכסיה, ולכשתמצא לומר נ"ד עדיף מדין מתנה כיון דמה"ד חייב לשלם לה כתובתה בחייו, וכמ"ש בסי' ע"ה ס"ד: אמרה היא לעלות בזה"ז, לענין כתובה לכ"ע חייב לתת לה כתובתה וכמ"ש בבאה"ט שם סק"ט, וא"כ כיון שמה"ד אף אם לא היה נותן לה הבעל כתובתה היינו מוציאים מידו השתא דנתן לה את שלה היכי ניקום ונוציא מידה? ול"מ לדעת העיטור דס"ל דניתנה כתובתה לגבות מחיים, וכן לדעת הגאונים דס"ל דבכתב בכתובה שזקפם עליו במלוה שניתנה כתובה לגבות מחיים ולדידהו פשוט דמה שגבתה גבתה ואין מוציאין מידה (עי' בתשו' נוב"י סי' כ"ו) אלא אפי' לדברי האומרים שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. באופן דנ"ד דחייב הוא לשלם לה כתובתה אומר אני בפשיטות שכיון שגבתה הוייא כתובתה כממונא דידה ואין אנו יכולים להוציאם מידה בעודה זקוקה ליבם, ומכ"ש בכה"ג שמדינא לא כייפינן לה ליבומי ונמצא א"כ שלא יבואו הנכסים אלה אל היבמים ובזה ליכא שום ספק שהעיקול הרי הוא כמאן דליתיה.
ג. שומרת יבם שתפסה כתובתה
ועוד טעמא רבא אית לן בדי"ז שצריכין להחזיק הנכסים ביד האלמנה, שלא יהא אלא שתפסה כתובתה ובזה פסק הרד"ך והוב"ד בס' פרח מטה אהרון ח"א סי' ט"ו דבתפסה לא מפקינן מינה ומהניא תפיסתה אפי' בעומדת להתיבם, לענין זה שיהיו הנכסים כנ"מ שאם מכרה ונתנה קיים ואם לא מכרה שמוציאין מידו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות, ואם היא עומדת לחלוץ מהניא תפיסתה אפי' לגבות כתובתה ואף לדעת התוס' בכתובות דפ"ב ע"א ד"ה התלושים דס"ל דלעולם לא מהנייא תפיסה לגבות, לבתר תקנת הגאונים דכתבינן מטלטלי אגב מקרקעי, ואמטו להכי מהניא לאלמנה אפילו אחרי מיתת בעלה, ואינה צריכה תפיסה מחיים ה"נ מהניא תפיסתה בעומדת לחלוץ בענין שאין מוציאין מידה, וכמו שכן העלה להלכה הרב פרח מטה אהרן שם בכלל העולה דהיכא שמן הדין אי אפשר להתייבם כגון שהוא נשוי ויש לו בנים ויש לה גם אמתלא אין היבם יורשה לפחות במה שתפסה לעצמה, דון מינה בנ"ד דלפי המבואר בשאלה היבמים יש להם אשה ובנים ויש לה ג"כ אמתלא גדולה דלא מצי למיקם בסיפוקה וגם שאינה יכולה לצאת מארץ ישראל, הרי מטעמים אלה אין כופין להתייבם וכיון שכן שפיר מהנייא תפיסתה ואין היבמים יכולים להוציא מידה. ולפי"ז יוצא דאפי' אם נאמר שבמה שמסרבת היא ללכת אחר היבם תהיה כמורדת להפסיד כתובתה אפי"ה אין מוציאין מידה כתובתה, זאת ועוד דלפי המבואר לעיל מתשו' הפמ"א תפיסתה מהניא עכ"פ שיחשבו הנכסים לגבי היבם כנכסי מלוג וע"כ גובה אותם אפי' שלא תפסה ואפי' לדעת רמ"א בסי' מ"ו בס"ב בתפסה לא מפקינן מינה ועי' בבאה"ט שם סקי"ב, וכ"ז הוא לרווחא דמילתא אבל באמת יפה כתב בזה הרב הפוסק דאין בזה דין מורדת כיון שהיא אינה מורדת בעיקר החליצה אלא שאינה יכולה ללכת אחריו, ומסתברא ודאי דאינה נקראת מורדת כ"ז שהיא מסכמת בחליצה כדין, אלא שהיא אנוסה ואינה יכולה ללכת, ומורדת אינה אלא כאשר היא נמנעת בלתי שום טענה ואמתלא מבוררת, והכא אונסה ניכר לנו שמפני זקנותה אינה יכולה ללכת בדרך רחוקה, וכיון שאם ירצה היבם לבוא למקום היבמה שפיר מצי לחלוץ ולא נאמר דין זה דהיבמה הולכת אחר היבם לעיכובא עד כדי כך שנדון אותה כמורדת להפסידה כתובתה אלא דאין כופין היבם לבוא אחריה למקומה ומתירינן ליה להנשא ולפטור ממזונותיה, אבל לא להפסידה כתובתה ומכ"ש להוציא מידה מה שתפסה, ויפה דקדק בזה ידידי רא"ג הרב הפוסק יצ"ו מדברי מרן ז"ל. מכל הנך טעמי נראה פשוט וברור דאין כח ביד היבמים לעקל נכסיה כמו שהעלה הרב הפוסק יצ"ו.
פש גבן לברר דאם היבם יסכים לבוא לחלוץ אם תתחייב היא בהוצאת הדרך. ובאמת שלא מצאתי מקום לספק זה דכיון שנתברר שאם היא אינה תובעת חליצה לא כייפינן לה ולא דיינינן לה דין מורדת, מה"ת איפוא לחייבה בהוצאות הדרך כל היכא דהיא ניח"ל להשאר עגונה? ומדברי הפת"ש בסי' קס"ה מבואר דמאי דכייפינן לחליצה היינו משום תקנתא דידה. ואם היא לא ניח"ל בתקנה זו ניקום אנן ונכריחנה ג"כ שתשלם הוצאות הדרך? ומכ"ש לפי מאי דסיים הפת"ש דמצות חליצה אינה אלא לסגולה ולמנוחת נפש המת כמו שמן זית וכיוצא ובודאי הגמור דאין האשה חייבת בזה כלום להוציא משלה כדי לגמול חסד עם בעלה, וכמ"ש שם בפת"ש ואין לכוף האשה אפי' לקבורתו מכ"ש לגמול חסד עמו אם הוא טורח לה או מפני הבושה או שום טעם אחר וכו' ואם תרצה להטיב עמו תעשה כן הרי דגם לכופה בקבלת החליצה נאמרו הדברים דאין כופין אותה ומכ"ש דאין לחייבה להוציא כסף בדבר הגמור שהדבר תלוי ברצונה וכל שאינה מבקשת את היבם לחלוץ אינה חייבת בהוצאות הדרך וכיוצא בהם, אלא שאעפי"כ אומר אני שיש לצדד בדבר דמכיון שאי אפשר לבוא לידי חליצה באופן אחר הואיל שהיבם הוא עני ולא יוכל לבוא למקומה והיא ג"כ לא תוכל ללכת למקום היבם ונמצא לפי"ז שאי אפשר לבוא לידי חליצה לכן ראוי הדבר לרצותה בדברים שתקח חלק בהוצאת הדרך אם רוצה לעשות חסד עם בעלה, ואם תרצה בכך מה טוב ואם לא תרצה הרשות בידה ואינה מפסדת כלום משלה, וכשירצה היבם יבוא ויחלוץ לה. מכל האמור תורה יוצאת ככל מה שהעלה ידי"ן הרה"ג הפוסק יצ"ו שהלכה כמותו ולמכתב לחזקיהו בעה"ח פעה"ק יפת"ו בש"א לח' אדר ש' ו'ת'א'ז'ר'נ'י'. שמחה לפ"ק.
תשובה זו נדפסה בספר משה האיש ח' אה"ע סי' י"ט.