סימן פו
(ליו"ד סימן ש"ח)
- פדיון הבן בשוה כסף של חמש סלעים -
לכבוד הרב…
שאלה
פדיון הבן בכלי או בגד שהוא שוה חמש סלעים ועל מנת להחזיר או במטבעות כסף שבממשלת ארץ ישראל.
תשובה
א. פדיון הבן בשוה כסף
גרסינן התם: עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי, ומפרש בגמ' דמיירי באינו שוה חמש סלעים וכגון דקביל כהן עילויה וכהא דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי חזי לי חמש סלעים, אמר רב אשי: לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ובעי סודרא אבל כולי עלמא לא (קידושין ח').
ופירש הר"ן ז"ל: דהוא הדין למי שדרכו להתיקר באיזה חפץ ונותן בו לפעמים דמים הללו, מכאן למדנו: פדיון בכלי או בגד ששוה כסף אע"ג דלא שמוהו קודם הנתינה הואיל ושוה הוא חמשה סלעים בנו פדוי, ואם אינו שוה חמשה סלעים אעפ"י שקבלו הכהן בחמשה סלעים אין בנו פדוי שאין הכהן רשאי להוריד פדיון הבן למטה מחמשה סלעים.
אלא שאם הכהן הוא גברא רבא ומבעי, ליה ארישיה סודרא או כל בגד או כלי אחר שצריך לו להתיקר בו לפי כבודו ומעמדו ושמו לעצמו וקבלו בחמשה סלעים בנו פדוי לפי שאין זה הורדה מפדיון הקצוב בתורה הואיל ולדידיה שוה חמשה סלעים והיה קונה חפץ זה בחמשה סלעים.
אבל הרמב"ם ז"ל פסק: נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בחמשה סלעים בנו פדוי (ה' בכורים פי"א ה' ז') ולא הזכיר תנאי זה דגברא רבה. וכן תמה על דבריו הר"ן ז"ל.
והרדב"ז תירץ דברי הרמב"ם בפשיטות יתירה ואמר: וליתא דברייתא סתמה שנויה מכל אדם, ובכל דבר, הלכך הגירסא היא: לדידי שוה לי חמשה סלעים, וכן משמע מפירוש רש"י דכתב לדידי שוה לי ואני מקבלו (רדב"ז שם).
ולע"ד אין תירוצו מישב את הדעת דאע"ג דברייתא סתמא היא שנויה, הא פרשוה בגמרא דקביל כהן עלויה וכדרב כהנא וכך הוא בין אם נגרוס לדידי חזי לי או שוה לי העיקר הוא שיהיה אדם גדול כרב כהנא וכדקדוק לשון הגמרא: וכגון דקביל כהן עלויה וכדרב כהנא וכן אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא רבא. ומדברי רש"י אין ללמוד דאפילו כל אדם כהן שיקבלו עליו בנו פדוי, דאטו אם קבל הכהן בפדיון הבן ארבעה סלעים משום כן יהיה הבן פדוי? לכן פירש רש"י דלדידי חזי לי דקאמר היינו ששמאו וקבלו כלומר ששם כמה היה נותן בסודר זה או בכלי זה בשעה זאת ומתוך כך קבלו. אבל אם קבלו בלא שומא זאת אין הבן פדוי אפילו אם הוא גברא רבא דלא כל כמיניהו דאבי בן ולא הכהן לשנות מדין התורה בכמות של חמשה סלעים.
והכ"מ תירץ דהרמב"ם מפרש דברי רב אשי לא אמרן אלא כגון סודרא דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים חמשה סלעים, אבל כולי עלמא: כלומר: מילתא דלכו"ע לא שוה חמשה סלעים – כיון דלשום אדם בעולם לא שוה חמשה סלעים לאו כל כמיניה (כ"מ שם).
על יסוד תירוץ זה כתב בחבורו: נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים וקבלו הכהן בחמשה סלעים הרי בנו פדוי והוא שישוה חמשה סלעים לשום אדם (שו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף ה').
וגם תירוץ זה לא נהירא לע"ד וכמ"ש הש"ך ועוד דאיך יתרץ מרן לישנא דגמרא: כגון רב כהנא דגברא רבא הוא וכו' וכי הא דרב אשי זבן סודרא מאימיה דרבה וכו' וזה מוכיח בפירוש ד"גברא-רבא" הוא תנאי עיקרי בדין זה וכדפרש"י: דגברא רבא הוא ולא אזיל בגלוי הראש, או כדפירש הר"ן שדרכו להתייקר בו, ובלא זה אעפ"י ששוה לשום אדם לאו כלום הוא, ואין בנו פדוי, ובזה נדחה גם תירוצו של הטו"ז דבאמת לא באומר שוה לי חמשה סלעים ולא גם בקבלו עליו הכהן בחמשה סלעים סגי אלא צריך שלשה תנאים א) גברא רבא ב) ואמר שוה לי. ג) וקבלו בחמשה סלעים, ובהעדר אחד משלשת תנאים אלה אין בנו פדוי וכדאמרן.
והש"ך גם הוא כתב: שדברי הבית יוסף הם דחוקים ולכן תירץ דדעת המחבר כדעת הלכות גדולות דגריס: אמר רבא לעולם דלא שוה ורישא דאמר אבי הבן וסיפא דקבליה כהן כי הא דרב פריק בסודרא אמר לדידי שוה לי ולא אמרן אלא גברא רבא דידע לאחולי אבל כולי עלמא לא שמע מינה כל היכא דקבליה כהן בנו פדוי וכן הלכה עכ"ל והשתא אתי שפיר הא דקתני בבריתא סתמא עגל זה בה' סלעים לפדיון בני דאלו לדעת הבית יוסף הוה ליה לפרושי דמיירי במה שדרכו להתיקר וזה ברור (ש"ך שם ס"ק ה').
ולא זכיתי להבין דבריו דבאמת אין הבדל רב בין גירסת בה"ג לגירסתנו, ואדרבה מגירסת בה"ג במילתיה דרב אשי, מוכח דגברא רבה הוא ת"ח דידע לאחולי ובודאי שמה שסיים בה"ג שמע מינה כל היכא דקבליה כהן בנו פדוי וכן הלכה היינו דקבליה כהן ת"ח דידע לאחולי וכדרב אשי, דאין שום טעם לדחות דברי רב אשי מהלכה משום סתמא דבריתא. ובדברי בה"ג קשיא לי דבפדיון בכור אין שייכות של מחילה דלאו כל כמיניה דכהן למחול על כל חמשה סלעים או מקצתם, אלא שאם שוים לו חמשה סלעים וקבלם עליו הבן פדוי שהרי קבל חמשה סלעים אבל מדין מחילה אין ברשות למחול ואין מחילתו מחילה, וכן תנינא: עשרים גרה השקל למדנו לשקל שהוא עשרים ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת"ל יהיה יכול יפחות תלמוד לומר הוא (בכורות נ.) וזהו היסוד לפירכת הגמרא: כל כמיניה, והיינו גם לאבי הבן וגם לכהן הפודה, ותירץ. דאמר חזי לי וקבלו. אבל מחילה לא מהניא, וצ"ל דכוונת בה"ג דהכי קאמר: ת"ח שיודע הדין שאין לפחות מחמשה סלעים ומקבלו עליו בחמשה סלעים, ולפי זה יוצא לדין דאין הבכור נפדה בפחות משויו אלא בכהן תלמיד חכם דאמר לדידי חזי לי וקבלו עליו בחמשה סלעים.
ועל כל פנים מגירסת בה"ג אין ללמוד דקבלו כהן לבד סגי, ואם נפרש דברי בה"ג כפשוטם דכל דקבלו כהן סגי ושהרמב"ם פסק כמותו עדין הקושיא במקומה גם על בעל הלכות גדולות דסוגין דגמרא לא מוכחא כן וכתמיהת הר"ן ז"ל.
והנה הרמב"ן בהלכותיו הביא סוגית הגמרא כצורתה וסיים עלה: וכן הלכתא, ובהלכות י"ט הביא מ"ש בכנה"ג בשם הרוקח ופירש דבריו: דעגל זה דקתני בנו פדוי הוא דוקא דומיא טלית דקים לן בגויה דאדם חשוב הוא ולדידיה שוה, דבעגל נמי לפעמים שיש לעשות סעודה ואינו מוצא במקום אחר ושוה לדידיה אותו עגל חמשה סלעים באופן דדעת הרוקח: שכל דבר שאנו רואים דהכהן צריך לאותו דבר באותה שעה, כיון דקבל עליו אמרינן דמסתמא לדידיה שוה חמשה סלעים לפי צורך השעה, אבל בדבר שאינו צורך השעה אפילו קבלו עליו אין בנו פדוי (הלכות בכורות להרמב"ן פרק ח' סי' פ'), ודבריו נכונים מאוד לע"ד.
לאור כל האמור נראה לי לפרש דעת מרן ז"ל שהוא מפרש סוגין דגמרא: דקבלו עליה וכדרב כהנא. דהכי קאמר: קבלו עליה לחודיה לא סגי אלא בדשוה ליה כרב כהנא וכו' דאמר לדידי שוה, לי ורב אשי הוסיף ואמר דאף באמר שוה לי לא סגי אלא אם נודעה לנו סבה מכרעת דמשום הכי שוה ליה. וכגון רב כהנא דמתוך שהוא גברא וצריכה לו סודרא, אי משום דלא ליזיל בגלוי הראש וכפירוש רש"י, או להתיקר בו כפירוש הר"ן, וצריך שיהיה שוה בכגון זה לאדם אחר שאינו כהן או אפילו אם כהן ובענין שאינו לפדיון הבן ואם לא כן יש לומר דבפדיון הבן הואיל ואינו מפסיד משלו כלום הוא דאמר שוה לי, והיינו דמסיים בגמרא: כי הא דמר בר רב אשי זבן מאימא דרבה שוה עשרה בתליסר, וזה שכתב: והוא ששוה לשום אדם אחר כלומר, בענין שאינו לפדיון הבן, חמשה סלעים, הלכך יכול הכהן לומר לדידי שוה לי משום צורך השעה או סיבה אחרת דומה לה.
אבל אם לא ידועה וגלויה סיבת הדבר דשוה לו לכהן אע"ג דאומר לדידי שוה לי וקבלו עליו אין בדבריו כלום ואין הבן פדוי, וכן דאיקי דברי הרמב"ם שכתב: נתן לו שאינו שוה בשוק. כלומר בשוק הוא דאינו שוה חמשה סלעים עובר לסוחר, אבל יש שהוא קונה אותו בסכום זה מפני סיבה מוכרחה, וכן מתפרש לשון הטור דכתב: נתן לו חפץ בחמשה סלעים והכהן קבלו בכך, בנו פדוי אפילו אינו שוה כל כך, מכלל שהוא שוה סכום קרוב לזה שיש מי שקונה אותו וכמ"ש מרן הבית יוסף ז"ל, והנה הב"ח דחה דברי מרן בית יוסף אלו, ולע"ד נראה שדברי מרן הבית יוסף הם נכונים וברורים וסוגית הגמרא משתמעת כוותיה וכדכתיבנא.
ולהלכה אין לנו לזוז מדברי מרן ז"ל, ואפילו בדיעבד אין בנו פדוי אלא אם נודע באופן גלוי וברור ששוה כלי זה חמש סלעים לשום אדם וקבלו עליו כהן זה בחמשה סלעים משום דשוה לו, אבל לכתחילה ודאי שאין לפדות בכלי או בגד אלא כששוה בשוק חמשה סלעים אע"פ שלא שמו אותו בתחלה.
אין הדברים הללו אמורים אלא להלכה, ולמעשה נראה לי שלא לשנות ממנהג אבותינו בידינו לפדות את הבכור דוקא בחמשה סלעים כסף או גרוטאות כסף שיש בהם עשרים גרה כסף.
ב. סכום הפדיון במטבעות המדינה בארץ ישראל
בשנים קדמוניות היה נהוג לפדות בחמש מג'ידיות כסף שכן היה מקובל שבדקו ומצאו שהיה בהם עשרים גרה שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק, וכשנתבטל מטבע זה מהיות מטבע מדינה, ובאו תמורתם השילינגים של מטבע ארץ ישראל חקרנו בדבר וזכורני שהחלטנו לפדות את הבן בעשרים שילינגים, ועתה נדפס ספר דעת כהן למרן הגאון מהראי"ק ז"ל שבו כתב: והמנהג אצלנו שאם עושין במטבע החדשה אני מצריך ליתן לכהן קרוב לעשרים וארבעה שילינגים, מפני שהוגד לי שנבחן הכסף על ידי צורף ונמצא שבקרוב לכ"ד שילינג נמצא המשקל של הכסף טהור (דעת כהן יו"ד סי' קפ"ד). וכן ראוי להורות ולעשות כדי לצאת מספק פדיון הבן וברכה לבטלה הכרוכה בה. אולם טוב הוא לפדות במטבע של חמשה מג'ידיות או עשרים שלינגים מצריות שהם מוחזקים לבני עשרים גרה, היינו שלשים דרהמים וכן אני מורה לעשות.
והנלע"ד כתבתי.