סימן פז
(ליו"ד סימן ש"ה)
- פדיון הבן בדבר חשוב -
כ"ד אדר א' תרנ"ן
שלום וברכה מאת אלקי המערכה
לכבוד רב כהנא הרב הגאון כמוהר"ר
נפתלי צבי הכהן שווארץ יצ"ו
בעי"ת סאטו-מארי, רומניה.
אחרי שים שלום טובה וברכה הנני נעתר לבקשתו לחוות דעתי בספקא דדינא בנדון פדיון בכורות. אם יש לאבי הבן דבר חשוב שנפל בירושה מאת רב גאון וקדוש ורוצה ליתנו לכהן בפדיון בנו, אם בנו פדוי בכך או לאו.
וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי, גרסינן התם: עגל זה לפדיון בני טלית זאת לפדיון בני לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני, טלית זאת בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי, האי פדיון היכי דמי, אילימא דלא שויה כל כמיניה וכו'. לעולם דלא שוי וכגון דקביל כהן עלויה, כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי חמש סלעים. אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה, אבל כולי עלמא לא (קידושין ח.). בסוגיא זו למדנו שאין הבכור נפדה בדבר שאינו שוה חמש סלעים אלא בשני תנאים א) שאבי הבן מעריך חפץ זה לגבי עצמו בחמשה סלעים. טלית זאת בחמש סלעים לפדיון בני, ב) שהכהן מקבלו על עצמו. אבל אם אבי הבן אומר טלית זו או עגל זה לפדיון בני הואיל ולא העריך אותו לעצמו בחמשה סלעים, אעפ"י שקבלו הכהן בחמשה סלעים. אין בנו פדוי, משום דבעינן נתינת אבי הבן דבר ששוה לו חמשה סלעים ושוה גם לכהן. אבל אם שוה לכהן לאו כלום הוא דהא ליכא נתינה של חמשה סלעים, וכן משמע בגמ' דאוקמינן זה סיפא דבריתא עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני וכגון דקביל כהן עלויה בחמשה סלעים, מכאן מוכח דרישא דברייתא עגל זה לפדיון בני אין בנו פדוי הוא אפילו בקבלו כהן עילויה.
והכי מסתבר שהרי התוס' הקשו אמאי דאמרינן אבל לכולי עלמא לא דוכי מגרע ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן לעיל דשמיה מתנה, ויש לומר דאין הכי נמי שמגרע גרע דהתם איכא דבר חשוב דהוי מתנה אעפ"י שנתן על מנת להחזיר, אבל הכא גבי פדיון לא היה שוה אותו סודר חמשה סלעים ומתחילה כשנתן לא יצא ידי נתינה (שם תד"ה אבל). מכאן מוכח דבעינן נתינת דבר ששוה לו לפחות חמשה סלעים, ולא שאומר טלית זה לפדיון בני אעפ"י שאינו שוה אפילו לדידיה.
זה נראה לי מסוגין דגמרא. אולם בדברי בה"ג מצאתי גירסא אחרת והיא: אמר רבא לעולם דלא שוי רישא דאמר אבי הבן וסיפא דקבליה כהן כי הא דרב כהנא פריק בסודרא אמר לדידי שוה לי חמש סלעים (ש"ך יו"ד סי' ש"ה סעיף ה' ואוצר הגאונים לד"ר מ. לוין. קידושין ח. ח' התשובות). לפי גירסא זאת יוצא לדין דאפילו אם אמר האב הפודה עגל זה או טלית זאת בפדיון בני, אם קבלו כהן בנו פדוי.
ולע"ד גירסא זאת אינה מחוורת דאם כן לפלוג וליתני בדידיה טלית זאת לפדיון בני לא אמר כלום. ואם קבלו כהן בנו פדוי, ומדפליג ותני בין אמר עגל זה לפדיון ובין אמר עגל זה בחמשה סלעים משמע דבדין הרישא אפילו אם קבלו כהן אין בנו פדוי. (עיין מ"ש בזה גם בסימן הקודם) מכאן יוצא מסקנא דדינא, א) אב הנותן לכהן חפץ ששוה פחות מחמשה סלעים ואומר לו הרי זה לפדיון בני אפילו אם קבלו הכהן בסכום זה אין בנו פדוי, הואיל ולא נתן לו דבר ששוה לדידיה חמשה סלעים. ב) אב שאומר עגל זה בחמשה סלעים לפדיון בני אין בנו פדוי אלא כשקבלו הכהן עליו בסכום זה משום שהוא זקוק לו באותה שעה והיה מוכן לשלם חמשה סלעים או יותר כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה, וכעובדא דרב אשי דזבן סודרא שוי עשרה בתליסר.
אולם בתשובות הגאונים גורס: אמר רב אשי לא אמרן אלא גברא רבא כרב כהנא דידע לאחולי אבל כולי עלמא לא (אוצר גאונים, שם) מכאן משמע דאין צורך שהכהן הפודה יעריך לעצמו את החפץ בשווי חמשה סלעים אלא דרשאי הוא למחול בערך חמשת שקלים, ולשיטתם אזלי דגרסי בגמרא: רישא דאמר האב סיפא דאמר הכהן (שם), הרי דאמירת הכהן, היינו מחילתו, הוא דמשוי בנו פדוי.
ונראה שזו היתה גירסת הרמב"ם שהרי פסק: נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, והנה הכ"מ הביא דברי הר"ן שתמה שלא חלק אם דרכו להתייקר בו אם לאו, ותירץ שסובר רבינו שכל שהוא שוה חמשה סלעים לשום אדם אעפ"י שלכהן זה אינו שוה כל כך יכול לקבלו בה' סלעים, והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון לרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים חמשה סלעים, אבל כולי עלמא כלומר דלכו"ע לא שוה ה' סלעים, כלומר בשוק אינו שוה ה' סלעים, לאו כל כמיניה, וזה שכתב: כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים, כלומר בשוק אינו שוה כ"כ אבל לקצת בני אדם שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי (כ"מ ה' בכורים ז' ובית יוסף יו"ד סי' ש"ה) וכן פסק להלכה בשולחנו הטהור: נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים וקבלו הכהן בחמשה סלעים הרי בנו פדוי והוא שישוה חמשה סלעים לשום אדם, (שם סעיף ה').
והטו"ז השיג ע"ד מרן אלה דא"כ כל שידוע לנו שהוא שוה לשאר אדם בחוץ אין צריכים אמירה כלל ולא קבלה, ואין ראיה מדרב כהנא שהוא לא בא אלא לגלות שדבר זה שוה לשאר בני אדם כמוהו, ומלבד הדוחק הגדול שלפי פירושו בגמ', אבל כו"ע לא, שהיינו, אבל אם לכו"ע אינו שוה, זה דרך דרש ודחוקה היא מדרך הפשט סלולה לכל. ולע"ד נראה לקיים דברי מרן ז"ל דסוגין דגמרא אזלא כוותיה, דה"ק לעולם דלא שוי ובכגון דקביל כהן עילויה וכהא דרב כהנא, מכאן דתרתי בעינן, כלומר דזקוק באותה שעה לחפץ זה, וכדי שלא נאמר שקבלת הכהן סגיא אפילו אם אין החפץ שוה לשום אדם חמשה סלעים הוסיפו בגמרא ואמרו כי הא דרב אשי זבן סודריה דאמיה וכו' כלומר שיש אחר דומה לרב כהנא בשוק. הילכך מהניא קבלתו, וכיון שסוגין דגמרא מוכחא כן שפיר מתפרש מאמר הגמ', אבל כו"ע לא כפירוש מרן הב"י ואין זה דוחק ולא דרך דרוש.
אולם אעפ"י שדברי מרן הב"י מוסברים להלכה. מכל מקום דברי הרמב"ם אינם הולמים פירוש זה וכדכתב הש"ך, ומחוור כמ"ש הש"ך דהרמב"ם גריס כגירסת הגמ' וכ"כ הגר"א בבאורו שם (ועיין מ"ש בכל זה בסימן הקודם).
מכל האמור ומדובר למדנו דשלש דדעת נאמרו בדין זה:
א) דעת בה"ג, הטור הב"ח הטו"ז והש"ך דסברי דקבלו הכהן בחמשה סלעים בנו פדוי מטעם מחילה אע"ג דאינו שוה בחמשה סלעים אפילו לכהן זה עצמו שהוא פודה אותו.
ב) דעת הר"ן דסבירא ליה דלא מהני קבלו הכהן בחמשה סלעים אלא דוקא כשהוא זקוק לו באותה שעה משם שהוא אדם חשוב וצריך לו חפץ זה כגון דמבעי ליה סודרא ארישיה והוא הדין לכל דבר שעשוי להתיקר בו כדי דמים אלו ובלא זה לא אהניא מחילתו.
ג) דעת מרן המחבר דבעי תרתי קבלו הכהן משום דשוה לו חמשה סלעים לצורך השעה או להתיקר בו, וגם שיש עוד איש או אנשים אחרים זולתו שעשוין לקנות חפץ זה בחמשה סלעים. ולדעתי זו היא גם דעת הרמב"ם, וכן משמע מדקדוק לשונו שכתב: נתן לו כלי שאינו שוה בשוק כלומר שאינו נמכר בשוק חריפא לכל אדם במחיר זה, אבל נמכר הוא ליחידים שזקוקים לחפץ זה לשמוש משום חשיבותם או להתיקר בהם.
ולכל הדעות צריך שיאמר האב חפץ זה בחמשה סלעים לפדיון בני כלומר שהוא שוה לו חמשה סלעים והיה נותן סכום זה כדי לפדותו, אבל אם אמר חפץ זה לפדיון בני אין בנו פדוי ורק בה"ג הוא שסובר דבקבלו הכהן אפילו אם אמר חפץ זה לפדיון בני בנו פדוי, וזו היא סברא יחידאה.
אחרי ברור הדעות שבהלכה זאת נהדר אנפין לנדון דידן במי שרוצה לתת לפדיון בנו חפץ שקבלו במתנה מאיש חשוב או גאון וקדוש או שנפל לו בירושה מאבותיו וחביב לו חפץ זה.
א) אם לא אמר לכהן הילך חפץ זה בחמשה סלעים כלומר אם אינו שוה לו חמשה סלעים שהיה נותן לקנותו, אפילו אם קבלו הכהן אין בנו פדוי דהרי לא נתן דבר ששוה לו חמשה סלעים ובפדיון הבן בעינן נתינת חמשת סלעים.
ב) אם אמר האב חפץ זה בחמשה סלעים ולא קבלו הכהן בשווי זה גם כן אין בנו פדוי, שהרי לא קבל דמי הפדיון הכתובים בתורה.
ג) אם אמר האב וקבלו הכהן, לדעת מרן שקבלנו הוראותיו צריך שיהיה שוה גם לאדם אחר בסכום זה ולדעת הטור ודעמיה בקבלו כהן סגי.
והואיל ודבר זה במחלוקת הוא שנוי חייבים אנו לקיים המצוה כתקנה לכל הדעות. הילכך אין לפדות בכור אדם בדבר שאינו שוה חמשה סלעים אם לא כשאומר האב חפץ זה שוה לי חמשה סלעים לפדיון בני ושקבלו הכהן בשווי של חמשה סלעים מפני שהוא מתיקר בו או שזקוק לו וגם שיש אחרים זולתו שעשויים לשלם תמורתו חמשה סלעים. ולמעשה אין לנו אלא מנהג אבותינו ורבותינו שהקפידו לפדות בחמשה סלעים כסף וכדכתיבנא בסי' הקודם.
והנלע"ד כתבתי.