סימן פח
(ליו"ד סימן ש"ה)
- פדיון הבן על מנת להחזיר -
לכבוד רב חביבאי מע"כ הרב המובהק בקי בחדרי תורה
כמוהר"ר עזרא הדאיה יצ"ו
קונטריסו החשוב בתשובה לשאלות הלכה קבלתי במועדו, ואיידי דטרידנא בגרסאי ובעבודת צבור, התאחרה תשובתי ואתו הס"ר. ועתה אחרי עיוני בדבריו היקרים וישרים למבין, הנני לחוות דעתי בסייעתא דשמיא.
א. מתנה על מנת להחזיר בפדיון בכור
גרסינן בגמרא: אמר רבא: הילך מנה על מנת שהתחזירהו לי, בפדיון הבן אין בנו פדוי, בתרומה: יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ומסיק רב אשי: בכלהו קני לבר מאשה. לפי שאין אשה נקנית בחליפין (קדושין ו:).
מכאן מוכח למסקנא דגמרא דבפדיון הבן קנה ובנו פדוי אבל אסור לעשות כן ומשום דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות. וכדאמרינן בתרומה. וכן אמרו מפורש: אם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי, לא יתן. מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
ועוד גרסינן: תנו רבנן הכהנים הלויים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות, ובבית המטבחיים. אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עושין כן חללו. ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי, ואומר: ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (בכורות כו:)
מכאן דאסור זה הוא בפדיון בכור במתנה על מנת להחזיר, ושניהם עוברים על אסור זה הבעלים והכהן, שעל שניהם נאמר: שחתם ברית הלוי, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל: אסור לכהנים וללויים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם וכל המסייע חלל קדש ה' ועליהם נאמר שחתם ברית הלוי, ואסור לישראל להניחו שיסייעהו אלא נותן להם חלקם בכבוד (הל' תרומות פרק י"ב הל' י"ח).
אבל לפי זה קשה ממ"ש: נטלו והחזירו לו יצא. וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר וכששמעו חכמים בדבר אמרו: קיים זה אף הלכה זו. רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר, חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה, אמר ליה: לא גמרת ויהיבת מדעם.
התוספות עמדו על זה וכתבו: ומיהו קצת תימה: דכיון שהיו ר"ט ור"ח מחזירין כל שעה נמצא משחיתים ברית הלוי שיפסידו שאר כהנים, שלא יתנו אלא להם מפני שהם רגילים להחזיר. ויש לומר שאין הנותן יודע בשעה שנותן אם יחזירו לו ולא קרינא ביה שחתם ברית הלוי, דמה לנו במה שיחזיר אח"כ? וגם שמא לא היו מחזירים אלא לעניים, ולא לאותם שהיו דומים להם לעשירים (שם תוד"ה הלכך).
והנה לתירוצם הראשון קשה, דמה בכך שאין הנותן יודע אם יחזירו לו? הלא הכהן הוא מוזהר בכך, משום שעל ידי מעשיו נמשך בעל השדה ליתן לו תרומותיו על סמך הרגילות שלו, ונוח לו ליתן לכהן זה מליתן לכהן אחר שאינו רגיל בכך.
וצריך לומר דמ"ש: וגם שמא לא היו מחזירים אלא לעניים אינו אלא סיום התירוץ הראשון. ולפי זה: לא הותר להחזיר אלא בשני תנאים: א) שלא ידע הנותן שהכהן עתיד להחזיר לו, משום שלא היו רגילים להחזיר אלא ב) לעניים הידועים להם, ולא לאותם שהיו דומים בעיניהם לעשירים. וכיון שכן אין איסור לא לנותן ולא לכהן.
וכן מוכח מסוגיין דגמרא: וכן היה מנהגו של רבי טרפון וכו' וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו ותו לא? אלא קיים זה אף הלכה זו. (שם) והנה סוגיא זאת צריכה עיון: דמקשה מצוה זו ותו לא? ובאמת אדרבא: אף מצוה זו לא קיים, מדכתיב שחתם ברית הלוי, ולא תחללו את קדשי בני ישראל. וגם תירוצא דגמרא אינו מובן במאי דקאמר קיים אף מצוה זאת, ומאי רבותא היא זאת, והלא כל כהן הוא מצווה לקיים, והוא מקים מצוה זאת, אבל לדברי התוס' מיושב שפיר, דבראשונה קאמר: קיים מצוה זאת, כלומר: דמה שהחזיר הפדיון לעניים אין בזה משום שחתם ברית הלוי. ומקשה: מצוה זאת ותו לא? והרי יש בהחזרת דמי פדיון בכור גם משום מצות צדקה לעניים? ומשני: אלא קיים זה אף הלכה זו. ובזה התעלה רבי טרפון על כל הכהנים האחרים. שכולם מקיימים מצות פדיון הבן בלבד, והוא קיים נוסף לכך גם מצות צדקה. וכעין מה שאמרו: הואיל ואיתעביד בה מצוה חדא, נעביד בה מצוה אחריתי (ברכות לט:)
מכאן אני תמה על הרמב"ם ז"ל דפסק: רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר, ובאמת מסוגיא דגמרא מוכח דאינו רשאי להחזיר אלא דוקא לעניים הידועים לו וכמ"ש התוס', והכ"מ תמה על זה וכתב: בפ"ק דקידושין מסיים בה: "ואסור לעשות כן" ואיני יודע למה השמיטו רבינו וצ"ל דסבר הרמב"ם ז"ל דלא נאמר דין כהן המסייע בבית הגרנות אלא בתרומה ובשאר מתנות שעל ידי כן יתנו לו שאר תרומות (קדושין ו' רש"י ד"ה ואסור) ונמצא גוזל את הכהנים, כעין מה ששנינו לענין פאה: או שמסייע את אחד מהם הרי זה גוזל את העניים, ועל זה נאמר אל תסג גבול עולים (פאה פ"ה הל' ז').
ונוסף על כך: במתנות כהונה יש בו משום את קדשי בני ישראל לא תחללו כשנותן אותם בתורת שכר, אלא צריך שיתנם לו במתנה גמורה דרך כבוד. וצריך שגם הכהנים והלויים יקבלו אותם בדרך כבוד. ואם לא עשו כן עוברים משום שחתם ברית הלוי. ומשום חלול הקדש. מדכתיב ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. וה"ה לפדיון בכור כשמקבלים אותו בשכר טפולם בבכור, וכדתנן: אם אמר לו הכהן בתוך הזמן: תנהו לי, לא יתן לו. ואמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. אבל בהחזרת דמי הפדיון אין בזה משום גזל כהנים אחרים, דרובא דעלמא אין להם אלא בכור אחד, וגם אין בו משום חלול כבוד, הואיל והוא קבלם במתנה גמורה, ומחזירם מרצונו הטוב, ולפי"ז צ"ל דמ"ש הרמב"ם נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנמצא ככהן המסייע בבית הגרנות (שם הי"ט) לא היינו מדין שחתם בבית הלוי וחילול הקודש אלא משום הפסד כהנים אחרים ששיך אף בעניים.
שבתי וראיתי בהגהות שם שכתב: וצ"ל דרבינו סבר דטעמא דמסייע דוקא אתרומה אמרה רבה, וכיון דבגמרא מסיק דכולהו קני לא רמינן עליה אסורא דמסייע משום דשייך טובא במילי דתרומה, וכדתנן: כהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנים להם תרומות ומעשרות ודו"ק, וכו'.
והנה הלשון אינו מבורר, אבל כוונתו ברורה, דכיון דאסיק בגמרא דבכולהו קני, לא רמינן עליה אסור דמסייע בבית הגרנות אלא בתרומה דשייך במילי טובא.
וכן ראיתי בבאורי הגר"א ז"ל דכתב: ושיטת רש"י והרמב"ם ז"ל, דמ"ש בקדושין אסור לעשות כן, לא קאי אלא אתרומה בלבד (יו"ד סי' ש"ה באור הגר"א ס"ק י"ב).
והחת"ס החזיק בדעת זאת ואייתי ליה סייעתא מסוגיין דגמרא דאמרינן: אעובדא דרבי טרפון: אלא קיים ר"ט אף מצוה זו, ופירש דהיינו דקאמר קיים אף הלכה זאת דקבל והחזיר, ולא מרצונו ולא במתנה ע"מ להחזיר, ומינה מוכח דבפדיון בכור אדם לא שייך שחתם ברית הלוי (חת"ס סי' רצ"א).
ואני עני לא זכיתי לרדת לסוף דעתם של רבותינו הגאונים אלה, דהא סוגיא ערוכה שנינו: אם אמר לו הכהן תנהו לי לא יתן לו, ואמר רב ששת: מפני שנראה ככהן דמסייע בבית הגרנות, (בכורות כו:).
הרי לך מפורש: שגם בפדיון בכור שיך דין כהן המסייע בבית הגרנות. ומסוגיין דגמרא אין ראיה מכרעת לדעת הרמב"ם. ואדרבא פשטא דסוגייא מוכחה כדברי התוס' וכמ"ש לעיל.
ולכן נראה לי להגיה בדברי הגר"א ז"ל: לא קאי אלא אתרומה ומתנות כהונה ובכור בהמה, אבל לא בבכור אדם, וכדאמרן לעיל.
ובזה מתיישבת סוגיין דגמרא בעובדא דרבי טרפון ורבי חנינא, אלא שגם בבכור אדם אם נותן לו בדעתו שיחזירנו לו אין בנו פדוי, משום דאין זו אפילו כמתנה על מנת להחזיר הואיל ולא נתן לו במתנה, והרי זה דומה למעשה דבית חורון שאמרו: כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה. (נדרים מח: ועיין בר"ח שם, ובר"ן בנימוקיו על הרי"ף קידושין פ"א ו:),
אבל הטור ומרן ז"ל בשו"ע סוברים שגם בבכור אדם שייך אסור דכהן המסייע בבית הגרנות, ולכן כתב: ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך לא יתנו הכל פדיון בכוריהם אלא לו, אבל לענים רשאי להחזיר בכל פעם, וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר (יו"ד סי' ש"ה סעיף ח').
מכל האמור ומדובר למדנו: שלדעת התוספות הטור ומרן ז"ל בשו"ע אסור לכהן ולאבי הבן לפדות על מנת להחזיר, משום שחתם ברית הלוי, ולא תחללו את קדשי בני ישראל, ולא הותר לו להחזיר, אלא לענים הידועים לו לכהן. וכמ"ש התוס'. לפי זה נראה היה לומר: שגם אם עבר ופדאו במתנה ע"מ להחזיר אין בנו פדוי, שהרי אמרינן התם: ובקשו חכמים לקונסן ולהיות מפרישין עליהם תרומה משלם, ומפני מה לא קנסום? דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב (בכורות כו:).
דון מינה בבכורות שאין לחוש לכך קנסום חכמים שאין בנם פדוי.
והטור והשו"ע סברי: דהואיל ולא קנסום בתרומות ומעשרות, לא קנסום גם לענין בכורות, דהשוו חכמים מדותיהם בכל תרומות כהונה שפדיון בכור הוא בכללם.
מכללם של דברים למדנו להלכה, שגם במתנה על מנת להחזיר באופן שבנו פדוי, אין הכהן, ולא אבי הבן רשאי לעשות כן לדעת הטור ומרן ודעמייהו, אם לא שאבי הבן הוא עני, והכהן מחזיר לו פדיון בנו בתור חנינה ומצות צדקה.
שבתי וראיתי בפתחי תשובה שהביא משם תשובת יעב"ץ דכתב: דהאידנא אשתני דינא, דמה שאמרו שלא יהיה הכהן רגיל בכך הוא בכהנים מיוחסים דידהו, אבל כהני דידן שהם כהני חזקה אף על גב דלחומרא אזלינן בהו בכל מילי ופרקינן בכורות על ידם, משום דלא אפשר באחריני, מיהא להקל לא, דהיינו להוציא ממון האב מספק, וכמעט שיש לומר דמדינא הם צריכים להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן, ומשום האי טעמא נראה דשפיר אית למיעבד עובדא האידנא לפחות על מנת להחזיר לכתחלה. והנה החת"ס הביא תשובה זאת וכתב: ואין דבריו נראים לי, ובגליון מהרש"א (יו"ד שם) דחה דברי היעב"ץ וכתב: אינו מחוור, דכיון דמדעתו נותן לו כדי לקיים מצות פדיון, מאי גזל איכא הכא.
ולע"ד נראה שדברי השאילת יעב"ץ נכונים בטעמם ונימוקם, דקושטא הוא דהאב נותן זה במתנה גמורה משום דבלא זה לא מקים מצות פדיון. אבל אם יתברר בפני בית הדין שזה הפודה אינו כהן ודאי, אין בנו פדוי. וחייב הכהן להשיב דמי הפדיון שקבל. ואם לא החזיר גזל הוא בידו.
ומטעם זה שפיר כתב השאילת יעב"ץ דהכהן עצמו צריך להחזיר כדי לצאת הוא עצמו מספק גזל בידו. דהא לצד שהוא ישראל אין הבן פדוי, וממילא הכסף הוא גזול בידו. הרי לא נתנם האב אלא כדי שיהיה בנו פדוי.
ומכל מקום: אף אם נקבל סברת היעב"ץ עדין יש אסור משום גוזל הכהנים האחרים שודאי יש בהם שם כהנים אמתיים וכדאמרינן לגבי מתנות עניים, והוא הדין לגבי כהנים.
וכן דקדק מרן ז"ל וכתב: ולא יהיה הכהן רגיל להחזיר לכל שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך: לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו.
דוק ותשכח שלא כתב מרן ז"ל אסור זה לגבי הנותן ומשום שחתם ברית הלוי, וכדתניא: הכהנים והלויים והעניים והמסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרן. ואם עושין כן חללו וכו'. אלא מרן נקט בלשונו אסור זה לגבי כהן שלא יחזיר משום הפסד כהנים אחרים, ומטעם זה גם כהני חזקה הם בכלל אסור זה.
מהאמור ומדובר תורה יוצאה: שאין הכהן רשאי להחזיר את חמשת הסלעים של פדיון הבכור לאבי הבן או לבכור עצמו אם הוא פודה את עצמו, אם לא שהם ידועים לו לעניים ומחזיר להם מדין צדקה וכפסק מרן ז"ל.
ועתה אסורה נא לעיין בדברי מעכ"ת יצ"ו שהוקשה לו עמ"ש הבית יוסף בשם הרשב"א שמותר להתנות עמו ולומר לו: הילך חמשה סלעים בפדיון בני על מנת שתחזירם לי משום דהאומר על מנת כאומר מעכשו דמי. אבל באומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזיר לי וכיוצא בזה ושלא בעל מנת אין בנו פדוי. (בדק הבית מסוף סי' ש"ה).
ומעכ"ת הקשה וכתב: ולא ידעתי איך יפרנס סוגיא דקידושין שאסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בגרנות בפדיון בכור על מנת להחזיר, אולם כשנעיין בדברי הרשב"א בתשובתו נלמד שאין זה בכלל מתנה על מנת להחזיר שהרי כתב: כל שהוא נותן חמשה סלעים או שווין לכהן רשאי הכהן להחזיר מהם בין כולם בין מקצתם, שלאחר שזכה בהן מתנה הוא דקא יהיב מדידיה. (הרשב"א סי' קצ"ח)
דברים אלו ברור מללו דרשב"א סובר דבהחזרת דמי הפדיון אין אסור להנותן, ולא להכהן. ומרן ז"ל ורמ"א ז"ל אעפ"י שחולקים על הרשב"א בעיקר דינו שרשאי הכהן להחזיר, מסכימים אתו בחלוקו לענין פדיון הבן בדיעבד, שאם אמר הילך ה' סלעים והחזיר לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי.
וכן הוכיח מעובדא דרבי חנינא שאפילו לא אמר בפירוש "והחזירם לי" אלא שניכרת כוונתו זאת מתוך מעשיו שלא נתן לו במתנה, אין בנו פדוי.
ואם אמר לו על מנת להחזיר בנו פדוי, משום דכל האומר על מנת, כאומר מעכשיו דמי. וכשהכהן מחזיר לו את דמי הפדיון נמצא שבשעה שקבלם היו אצלו מתנה. (עיין ש"ך שם ס"ק ח').
מכאן יש ללמוד תוספת אזהרה שלא לפדות פדיון בכור על מנת להחזיר חמשת-הסלעים, דכולי עלמא לא יודעים משפטי הדברים ולכן נותנים על דעת שיחזיר לו הכהן את הפדיון, ובזה אין בנו פדוי.
ועל כל פנים: מצוה על האב ועל הכהן לקיים מצוה כתיקנה, ולפדות בנתינה מוחלטת של ה' סלעים, ואין הכהן רשאי להחזיר כולם או אפילו מקצתם, אם לא שיודע הכהן שהם עניים באותה שעה, ונותנם לשם צדקה.
והנלע"ד כתבתי.