סימן פט
(לאה"ע סי' קכ"א)*
- גט חרש -
ב"ה, כ"ח תמוז תרצ"ז
בין המצרים יזרח אור לישרים,
ויזכה לראות בבנין בית ה' בראש ההרים.
מע"כ ידידי הרב הגאון סיני ועוקר הרים,
כמוהר"ר יוסף שפירא יצ"ו, הרב מוויניציא.
ידידי הרה"ג!
נדרשתי לאשר בקשני להודיעו הסכמת רבני וגאוני ירושלים עיקו"ת תו"ב בנוסח גט חרש, ולמלאות רצונו החביב עלי עד מאד, הנני נענה לו להשיב כהלכה לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי, ואען ואומר:
ראשון המדברים בנוסח גט חרש, הוא רבינו ירוחם ז"ל בשם הגאונים שכתב נוסח גט חרש זה: בכו"כ בשבת וכו' אנחנא בי דינא דחתמין לתתא, במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא פ' ב' פ', ורמזנא ליה ורמז להוציא פ' ב"פ דאינסיבא ליה ברמיזה ומדרמז לנא כתבנא לה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה, ותהא רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין ואינש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם. ודן די יהוי לה וכו' כתקנתא דרבנן והרי את מותרת לכל אדם.
גט זה רמזו מרן הב"י וכתב: טופס גט חרש כתב רבינו ירוחם בסוף נתכ"ב (באה"ע סי' קכ"א) ונוסח זה ממש העתיקו חד מגדולי הפוסקים בספרו תקון סופרים בטופס גט חרש.
אולם הרב צמח צדק ז"ל וכן מהר"ר לפמן (בעמ"ח תוספת יום טוב) כתבו שרבינו ירוחם לא כתב נוסח זה, אלא נוסף על הגט שנותן לה החרש באותו נוסח של גט הפקח כדי להורות שגט זה נעשה על ידי רמיזה, מוסיפים בי"ד וכותבין טופס זה לראיה בידה שנתגרשה מבעלה החרש ושגרושיה היו על ידי רמיזה. וכ"כ ב"ש: וחרש המגרש כותבים גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגרש אותה ע"י הבי"ד (ב"ש אה"ע סי' קכ"א ס"ק ח').
ובספר נחלת שבעה מהדורא בתרא (דל"ז) כתב שמצא כתוב בגליון דרבינו ירוחם ז"ל דה"פ, טופס גט חרש מצד שהוא חרש שצריך שיהיו בי"ד דנים על רמיזתו, ולכך זה הטופס הוא מלבד טופס הגט שהוא כשאר טופסי הגטין, ולשון גיטא דנא רומז על אותו הגט שנכתב ככל שאר הגטין.
וע"ז כתב בנ"ש (שם): ואין דבריו נכונים, דאדרבא לשון "גטא דנא" משמע שטופס זה הוא הגט עצמו. ומה שקצר בנוסח זה של רבינו ירוחם היינו לפי שהוא כתב רק עיקרו של גט, והניח יתר הדברים לסופר בי"ד להכניס בתוך מסגרת נוסח זה גם שאר לשון הגט.
ועל יסוד זה נסח הרב "נחלת שבעה" שתי נוסחאות לכלול בתוכם כל דברי המגרש לאשתו המתגרשת: צביתי ברעות נפשי וכו' ולבסוף מסיק שלבו אומר לו, דסגי בגט חרש בנוסח הקצר של רבינו ירוחם. ובספר גו"ר חידש דעה מפשרת, והוא לתת שני גיטין אחד בנוסח הגט של רבינו ירוחם ואחרי נתינתו יקרע הרב המסדר גט זה וירמזו ליה וירמוז שנית, ויכתבו גט שני. וכן הסכים להלכה למעשה בספר נודע בשערים (עין גט מקושר למהר"מ בולא זצוק"ל סי' י"ז סעיף ה' טופס גט חרש ופתחי תשובה סי' קכ"א ס"ק ז').
מהאמור אנו למדים כי ארבע דעות נאמרו בנוסח גט חרש: א) נוסח רבינו ירוחם והעיטור והגאונים לכתוב הגט בשם בי"ד, זאת אומרת: שבי"ד הם המתירים אותה בגט שכותבים לה הם, עפ"י רמיזת החרש. ב) דעת הנחלת שבעה שבעיקרה מסכמת עם נוסח הגאונים ורבינו ירוחם, אלא שהוא מגיה אותה ביותר הרחבה, ומדרמז לנו כתבנו לו גיטא דינא, וכך הבננו מדעתו ברמיזה כאלו אמר אנא פב"פ העומד היום כאן במתא פ' צביתי ברעות נפשי ושבקית ופטרית ותרוכית אנת אנתתי וכו' ומדרמז לנא כך כתבנו לה גיטא דנא, וכתקנתא דרבנן והוא נתנו לה, או בנוסחא שניה: וכך רמז לנא איך שהוא פב"פ העומד היום וכו' צבי ברעות נפשיה ושביק ופטר ותרך יתיכי ליכי וכו' וכדו שבק וכו' ודן די יהוי ליכי מיניה וכו' ומדרמז לנא כתבנו לה גיטא דנא כתקנתא דרבנן והוא נתנו לה כדת משה וישראל. ג) דעת הב"ש ודעמיה דכותבין לה רק גט אחד כנוסח כל גט פקח בלא שום שנוי ומוסיפין בי"ד לכתוב לה שטר ראיה שהתגרשה לפניהם ברמיזה כנוסח רבינו ירוחם. ד) דעת הגו"ר לתת לה שני גיטין; הראשון כנוסח גט חרש של רבינו ירוחם, וגט שני כשאר כל גט פקח אחרי שירמוז לו הרב שצריך לכתוב גט שני בשביל דבר שנתחדש לו.
ועתה נובין ונדון בכל אחת ד' דעות אלה לשם ברור ההלכה ולבונה.
והנה בדעה הראשונה ראיתי בספר "משיב דבר" (לגאון הדור והדרו הנצי"ב זצוק"ל ח"ד סי' מ"ז) שדחה סברא זו באמת הבנין, וכתב והוא דבר נפלא מאד שיהיו (בי"ד) מגרשין אשת חרש, ואנן תנן: כשם הוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה, והכניסה היינו שהוא מרמז מה שהפקח מדבר, כך הוא מוציא ברמיזא, שמרמז מה שהפקח מדבר היינו: הרי זה גיטך, או שהוא אומר: כתבו ותנו גט לאשתי והחרש מרמז. אבל נוסח הגט מוכרח להיות בלשון שהבעל אומר הנני מגרשך, ואם היו השליח או בי"ד כותבין שהבעל דבר להם שיגרשו את אשתו ה"ז גט בטל ובניה ממזרים, וא"כ בחרש ג"כ ההכרח להיות מדרבנן כך עכ"ל.
ודבריו ז"ל נפלאו ממני. דהנה ראיתו הראשונה מדתנן כשם שהוא כונס ברמיזה היינו שהוא מרמז מה שהפקח מדבר כך הוא מוציא, שמרמז מה שהפקח מדבר, דאטו החרש יודע ענין אסורה אכולי עלמא כהקדש? ואם גם נאמר שהוא רומז כך, אטו רמיזתו מהניא? והא אינו בר דעה ורמיזתו ואמירתו אינה כלום, ולא תהיה רמיזת חרש עדיפא מאמירת הקטן ושוטה שאין האשה מתקדשת באמירתם (עין אה"ע סי' מ"ג סעיף א' וסי' מ"ד סעיף ב') אלא שחכמים תקנו נשואין חרש וחרשת, משום דלא אתו לכלל נשואין ומשום שנשואיהם מתקיימים (יבמות שם). וכיון שרבנן תקנו להם נשואין בית דין הוא שמהוים את נשואיהם, ורמיזת החרש היא רק להודיע שרצונו בכך. תדע שהרי לענין כתובה אע"ג שאין החרש רומז בכך, כותבין לה כתובה אפילו יותר מכתובת מאתים, משום דאילו רצה שפחה לשמשו לא מזבנינן ליה? כ"ש הכא דאיכא תרתי (יבמות קי"ג), ומזה למדנו להלכה שאם בית דין השיאו את החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה (אה"ע סי' ס"ז סעיף י').
הא למדת שגם כניסת החרש אינו אלא מדרבנן, ובי"ד הוא שמשיאין אותו אחרי רמיזתו שהוא רוצה באשה זו, והוא הדין בגט חרש רבנן הוא שמהוים גרושיו אחרי רמיזתו שהוא רוצה בגירושין.
ובאמת בעיקר הדבר יש מקום עיון שאין דמיון בין קידושין לגירושין, דבקידושין נתינת הכסף או השטר היא עושה קנין הקדושין, ולכן עשו רבנן נתינתו כקנין בן דעת הואיל ונכר רצונו מתוך רמיזתו, אבל בגט אין האשה מתגרשת אלא בספר כריתות בדברים שמשמעם הברור הוא דבר הכורת בינו לבינה, וחרש שאינו יודע לכתוב ולא להבין מושג של דברים הכורתים היאך יוכל לגרש?
רש"י ז"ל עמד בזה וכתב: מה טעם קאמר? כלומר: בקידושין כך גירושין וכו' (יבמות קי"ב) וכונתו ברורה לומר: שאין דמיון בין קדושין לגירושין אלא לענין זה: שכשם שתקנו חכמים חלות לקידושין, כך תקנו חלות גירושין, אלא שבקידושין רמיזתו ונתינתו מהוים קידושין, ובגירושין רמיזתו וגט בי"ד הוא דמשוה אותה מגורשת, והכי דיקא לישנא דגמ' דאמרה כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה (גטין ע"א) כלומר כשם שתקנו חכמים כניסתה ברמיזה, כך תקנו יציאתה ברמיזה, מכאן למד הנמק"י: שאם קדש בבעילה אינו מוציא ברמיזה, דלא אתי רמיזה ומבטל מעשה (ירושלמי יבמות שם, וב"י אה"ע סי' קכ"א, ומל"מ גירושין פ"ה ה' י"ז וכנה"ג אה"ע סי' קכ"א הגהב"י אות י').
מכל הדברים למדנו שלא השוו קידושין לגיטין, אלא לענין רמיזה, אבל כל חד כדיניה דקידושין דלא בעו שטר מהניא רמיזה לחודה, ובגט דבעי כתב לא אהניא רמיזה אלא לגלות רצון דידיה. וכותבין לה גט בית דין שהם מהוים הקידושין, והם מתירים אותו, ולא דמי לפקח שהוא המגרש וצריך שלשון הגט יהיה בנוסח זה שהוא הכותב כלפי דידה. ואם כתב השליח ששלוחו אמר לו דברי הגט בטל אבל גט חרש אין בי"ד כותבים מה שהוא אמר להם, אלא מה שהבינו מרמיזותיו, ולא עוד אלא שבחרש אם יכתבו בית דין הגט בלשון עצמו של החרש, הרי זה שקר גמור, שהרי החרש אין לו דעת, ולא כיון ברמיזותיו לומר כל מה שכתוב בגט ושבקית ופטרית ותרוכית. ודן די יהוי ליכי וכו' והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם כדת משה וישראל, ומנין יודע החרש מי זה משה ומה זה ישראל? המשיב דבר הרגיש בזה וכתב ואע"ג שאינו מבין נוסח הגט כלל לא גרע ממי שהוא מושלך בבור ויוצא למדינת הים ומצוה לכתוב והוא אינו יודע כלל נוסח הגט. ע"כ. ולע"ד נראה דגרע וגרע משום דמושלך לבור או כל עושה שליח לכתוב גט, יודע שיש דין גט בתורה וכשהוא אומר כתבו גט, ממנה אותם שלוחים לכתוב גט כדינו וכהלכתו ושלוחו כמותו אבל חרש זה שאינו יודע עיקר הגט ואינו ראוי למנות שליח משום דלאו בן דעת הוא, אין השליח ולא בי"ד יכולים לכתוב בשמו, שאין החרש משוה שליח ולא נעשה שליח (עין גיטין כ"ג וחו"מ סי' קפ"ח סעיף ב').
תו מקשה המשיב דבר האיך אפשר שהגאונים ז"ל תקנו מדעתם מילתא דמשוי ממזר מדרבנן ח"ו ע"כ.
וגם זה אינו מחוור לע"ד, דהגאונים לא תקנו מדעתם גט חרש אלא הם מסרו לנו נוסח גט בי"ד המקובל בידם בהתאם להלכה מפורשת דכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. וסברו רבותינו הגאונים דהוצאה ברמיזה היינו שעפ"י רמיזתו כותבים בי"ד שהם אבוהון דחרשין גט פטורין שמשמעו שהם מפטרין את האשה מאותה הזיקה שבי"ד הטילו עליה בתקנתם לקידושי חרש.
מכלל הדברים נסתרות גם שתי הנוסחאות של הנחלת שבעה. דהיאך אפשר לומר שהבננו מרמיזות כאלו אמר, או שרמז כל דברי הגט וצביתי וכו' והא החרש אין לו דעת לומר כדברים אלה ואין רמיזותיו יכולות לרמוז דברים שאין לו בהם כל ידיעה. והוספה זו היא גורעת לע"ד משום דמחזי כשיקרא ובאמת גם הנחלת שבעה פקפק בהוספה זו ומסיק שנוסחת הגט של רבינו ירוחם היא מדויקת ועליה אין להוסיף.
ולי נראה להביא ראיה לדעת רבינו ירוחם ודעמיה ממ"ש בירושלמי עלה דמתניתין: כיצד הוא עושה רומז והוא נותן לה גיטה (ירושלמי יבמות פ"ד ה"א).
וכוונת הירושלמי ברורה מאד: דהוקשה להם. בגט הצריכה תורה שתי פעולות: כתיבה ונתינה, דכתיב וכתב לה ונתן בידה וחרש לאו בר כתיבה הוא ואינו בן דעת לשווי שליח לכתיבה ולא לנתינה. וזו היא שאלת הירושלמי: כיצד יעשה? כלומר, בשלמא לענין כתיבה כותבין בי"ד עפ"י מה שרמז לפניהם, אבל לענין נתינה לא מספיקה הרמיזה אלא צריכה מעשה הנתינה, ורבנן כשתקנו גרושי חרש כעין דאוריתא תקון.
ולכן מתרץ הירושלמי: כיצד יעשה? רומז, ועפ"י רמיזתו כותבים בי"ד מעשה בי"ד להתירה כנוסחת רבינו ירוחם, והוא עצמו נותן לה גיטה זה.
ועוד תמה המשיב דבר וכתב: וכי הבעל שליחות בי"ד עושה, המה ימסרו הגט (שם), ואין כאן תימה דהחרש אינו שליח בית דין, אלא החכמים כשם שתקנו בחרש רמיזה, כך תקנו פעולה מעשית, שהיא רמיזה, יותר מבוררת מתוך שהיא מצורפת למעשה ובמעשה זה מקיים פעולת ונתן בידה, וכמו שכן נאמר בירושלמי.
מהאמור למדנו שנוסח הגט של רבינו ירוחם ודעמיה הוא עיקר להתיר אשת חרש, והשתא ניחזי אנן אי שפיר לכתוב שני גיטין כהוראת הגו"ר.
והנה בזה כתב מהר"י פראג"י דתקנה זו היא גוררת אחרת קלקלה ולכן צריך להמנע מכתוב שני גיטין ואסתיע מדין שטר מאונין דהקפידו שלא לנהוג בו דבר ממשפטי הגט, ואין כותבין טופס הגט לפי שאינו אלא כמעשה בי"ד (יבמות ק"ז ורמב"ם ה' גירושין פ"א ה' ושו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף ז'). והוא הדין בגט חרש אם יכתבו לה גט כנוסח גט פקח, אתי לאחלופי שיאמרו אילו לא היו קידושין גמורים לא היו כותבין גט כנוסח כל הגיטין, ואתי לידי קלקול, דאתו למימר דאשת איש גמורה היא ואין קידושין תופסין בה (גט מקושר שם), והמשיב דבר (שם) דחה דברי טעם אלה, וכתב: ואינן אלא דברי תימה והלא מיאון אין בו אפילו ריח גט לאוסרה לכהונה ולקרובים, משא"כ גט זה שמדרבנן הוא גט גמור וה"ז דומה לגט קטנה ממשי ע"כ.
וגם בזה לא זכיתי להבין תמיהתו, דהא לפי נוסח הגאונים ורבינו ירוחם גם בגט חרש אינו צריך גט אפילו מדרבנן אלא ברמיזתו מוציא את אשתו, דכשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה, וגט זה שנותנים לה אינו אלא מעשה בית דין כמו מעשה בית דין של מאונין, ולזה שפיר כתב הרב פראג"י לדמות גט חרש למיאונין, לענין זה שאם נכתוב לה גט ככל גט פקח אתי לאחלופי, ולא תשיבני ממ"ש בירושלמי רומז והוא נותן לה גיטה, הרי שחרש צריך לתת לה גט ואינה מתגרשת ברמיזה לחוד כשם שקטנה מתגרשת במיאון? אין זו תשובה, שהרי כבר כתבתי דנתינה זו אינה אלא רמיזה למעשה נתינה הצריך בגט פקח. ורבנן הצריכו בגט חרש גם מעשה נתינה, אבל עצם הגט הוא מעשה בי"ד להתירה לעלמא כמו מעשה בי"ד של מיאון. אולם מצד אחר יש לדחות סברת מהר"י פראג"י דכיון שכותבים שני גטין בגט חרש שאחד הוא מעשה בית דין, אין לחוש לאחלופי, ולא אמרו במיאונין דחיישינן לאחלופי, אלא כשכותבין גט אחד. ולכן מסתברא לנהוג כהוראת הגו"ר לצאת ידי כל הדעות. ואפשר לפרש דברי הירושלמי שרומז כדי שיכתבו לה גט בשמו ככל גט פקח, והוא נותן לה הגט, דהרי הוכחנו דאין שליחות לחרש ומאי אהניא רמיזתו.
וכן ראיתי במערכת הגיטין שבספר "גנזי חיים" לגאון מופת הדור כמהר"ח פאלאג"י במערכת גט חרש שכתב להצריך שני גיטין: הראשון בנוסח הגט בשם בי"ד כנוסח רבינו ירוחם, והשני גט המגרש עצמו כנוסח גט פקח.
ועוד הוסיף להחמיר בסדור גט חרש שנעשה מצד בי"ד והצריך הקנאת כלי כתיבה והניר לשם בי"ד ככל חומרות גט פקח.
אולם הרה"ג גאון דורנו מוהר"ר רפאל בן שמעון זצוק"ל בספרו "שער המפקד" אה"ע ח"ב חלק אגרת שבוקין בקונטריס כלי חרש על מים חיים, עמד על כל דברי הגנזי חיים ואחרי משא ומתן של הלכה בעיון רב, זו הלכה העלה שאין לתת שני גיטין בגט חרש אלא לתת לה גט אחד בנוסח של רבינו ירוחם, מוגה ומצורף היטב וזה נוסחו:
ב…. בשבת….לירח….שנת….לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא….דיתבא…. במותב תלתא כחדא הוינא נחנא בי דינא דחתמין לתתא כד אתא קדמנא החרש פב"פ, ורמז לנו להוציא את אשתו הזאת העומדת לפניו, דאיתנסיבת ליה ברמיזא, ורמזנא ליה אם ברצונו מוציאה ומדרמז לנו שכן הוא כתבנא ליה גיטא דנא דתהוא מגורשת גמורה ותהא רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר דיתצבי ואנש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי לה גט פיטורין ואגרת שבוקין וספר תירוכין כתקנתא דרבנן והרי היא מותרת לכל אדם כדת משה וישראל (שער המפקד שם ד' רכ"ה).
ובסדר נתינת גט זה כתב: שיאמרו לה בי"ד הרי זה גיטך והתקבלי גיטך זה שרמז לנו בעלך פב"פ הזה לכתבו ולחתמו ולתנו ליכי, ובו את תהיי מגורשת מבעלך פב"פ הנזכר והרי את מותרת לכל אדם (שם רכ"ד).
ולע"ד נראה שאמנם נוסח הגט שמצד בי"ד מוגה ומתוקן יפה יפה בדבריו, אבל בסדר נתינת גט זה ואמירתו נראה לי שאין מקום לשום אמירה בנתינת גט זה הואיל ואינו גט, אלא מעשה בי"ד וכדכתב מהר"י פראג"י. והנתינה היא רמיזה אלימתא ונוספת על רצונו המוחלט לגרשה בהחלט, ואדרבה צריך לדקדק שלא לנהוג שום דבר ממשפטי הגט.
מסקנת ההלכה:
אף על פי שנוסח הגט של רבינו ירוחם מוכיח שגט זה שנותנים בי"ד. הוא לבדו, מתיר את אשת החרש לעלמא שכן, כתבו: ודן די יהוי לה גט פטורין וכו'. ומדברי מרן הב"י נמי מוכח דס"ל דגט זה לבדו סגי, וכן הסכים בגט מקושר למהר"מ בולא זצ"ל ומהר"י פראג"י והנחלת שבעה וספר תיקון סופרים ושבות יעקב ודעמיהו. בכל זאת הואיל ויצא מפי הגאונים לכתוב שני גיטין ואחרי שכתבנו שאין לחוש בזה לתקלה כמו שחיישינן בגט מיאונין נלע"ד להלכה ולמעשה לכתוב שני גיטין. הראשון בנוסח מעשה בי"ד שיתננו המגרש ליד אשתו בלי כל אמירה ובלי כל משפט הגט, הואיל ואין גט זה אלא מעשה בי"ד ונתינת החרש אינה אלא רמיזה נוספת. ואחרי קריעת גט זה יכתבו גט שני בשם החרש ככל משפטי הגט, ובשעת נתינת גט ירמוז מסדר הגט להחרש רמיזות כאלה המורות על דבור הרי זה גיטך וכו'. והנלע"ד כתבתי.
ב. פקח שהתחרש ולמד לדבר בבית ספר לחרשים
מענין לענין באותו ענין העירני מעכ"ת בדין פקח שהתרחש אחרי נשואיו באופן שאינו שומע ואינו מדבר שהדין נותן שאינו מוציא בגט, דלא אתי רמיזה ומבטל קידושין דאוריתא (אה"ע סי' קכ"א), ובזה הסתפק מעכ"ת בחרש זה שנכנס לבית ספר לחרשים ולמד לדבר בלשון עלגים אם יוצא על ידי כך מכלל חרש ויכול להתיר את אשתו במנוי שליח ועדים לכתיבה וחתימה ונתינת הגט לידה ע"י שליח הולכה, ומעכ"ת נוטה להתיר ולדמות חרש זה לחרש ששומע כשמדברים עמו בקול גדול (חו"מ סי' רל"ה סעיף י"ט), והוא הדין מדבר על ידי הדחק, כגון זה שהתרגל לדבר בבי"ס לחרשים, יוצא מכלל חרש. והרי הוא כפקח גמור לכל דבריו, ומגרש אשתו שנשאה בפקחותו עכת"ד.
ולע"ד נראה דחרש זה אע"ג שלמד לדבר, בחרשותו קאי וכמו שאבאר להלן:
דהנה בעיקר דין חרש נחלקו התנאים, ור"א סבר דחרש הוא ספק פקח, ובגמ' אמרו דפשיטא ליה לר"א דחרש דעתא קלישתא אית ליה, ומאי דמספקא ליה לר"א היינו משום דיש לומר שבאיזה ענינים יש לו דעתא צילותא או דעתים חלים עתים שוטה (יבמות ק"ג.), מכאן משמע לרבנן דקי"ל כותייהו דחרש דעתו קלושה לכל הענינים ובכל הזמנים ולכן אין במעשיו כלום שהרי הם כמעשה קוף ולא מעשה אדם בן אדם.
תדע שהרי במי שנשתתק או אלם השומע ואינו מדבר, בודקין אותו אחר הרכנת הראש כדי להוכח כוונתו האמיתית בהרכנת הראש, ובחרש אין בודקין אותו לדעת מרן המחבר ז"ל (שם סי' קכ"א) והיינו משום דבחרש הואיל ואין האשה מקודשת לו אלא מתקנתא דרבנן, יכולים בי"ד להתירה אפילו שלא מדעתו, אלא שהצריכו לדעת רצונו ברמיזה ובזה סגי.
איברא שיש מרבוותא שמצריכים בדיקה גם בחרש ולא סומכין רק על רמיזתו (עין במ"מ ה' גירושין פ"ב הי"ז), אכן זהו כדי לאמת לנו כוונת רמיזתו, אבל אין הרמיזה מוכיחה על צלילות דעתו, דכל שהוא חרש קים להו לרבנן שאין לו דעת ושאינו בן דעה כמו שוטה וקטן, וכן אמרו בגמ' חרש שוטה וקטן הא בני דעה נינהו? (גיטין כ"ב), וכן כתב הרמב"ם ז"ל: ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אעפ"י שדעתו נכונה ומיושבת עליו (ה' גירושין פ"ב ה' י"ז).
וכן מתפרשים דבריו (בה' עדות פ"ט ה' י"א): החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ע"כ. כלומר שאעפ"י שמעשיו מוכיחים שהוא עושה דבר זה בדעה נכונה ומיושבת, דינו כשוטה לפי שחרש דעתו קלישתא ומעשיו הם מעשה קוף, וכרבנן דסברי דחרש דעתו קלושה בכל הפעולות ובכל הזמנים. וטעמא דמילתא הוא דכל בטול חוש השמיעה גורם דעה מטורפת, שהיא סיבת בטול השמע, ומעיד על לקות אדם זה בדעתו. אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בחרש שאינו שומע כלל אבל חרש ששומע בקול גדול הרי הוא כפקח בעל מום ודומה למי שכהו עיניו מראות או שבטל ממנו הטעם וכח המשוש מחמת זקנה או מחלה.
וכן דייקי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב: חרש שאינו שומע ולא מדבר, או מדבר ואינו שומע כלום, מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע וכו' אלם ששומע ואינו מדבר א' מי שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר (ה' מכירה פרק ה' ב' ג').
הרי שהרמב"ם השוה חרש שמדבר ואינו שומע כלום לחרש שאינו שומע ואינו מדבר (עין כ"מ שם), משום דכל שאינו שומע כלום, זאת אומרת: שבטל ממנו חוש השמע, ודאי שדעתו אינו שפויה אלא דעתו קלושה וכל מעשיו הם שלא בדעת אלא כמעשה קוף.
ולפי זה מ"ש בגמ': מדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, וזה וזה פקחין לכל דבריהם וכ"כ הרמב"ם בהלכותיו: חרש וחרשת האמורים בכל מקום הם: האילמים שאינם לא שומעים ולא מדברים; אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם, (ה' אישות פ"ב ה' כ"ו) היינו שאינו שומע כלל, אבל אם הוא שומע על ידי קול גדול או על ידי מכשיר המקרב את השמיעה, הרי הוא כפקח, והם דברי הרא"ש ז"ל שפסק מרן ז"ל (חו"מ סי' רל"ה סעיף י"ט).
שו"ר בנה"מ דכתב דחרש המדבר אפילו אינו שומע כלל דינו, כפקח ואיסתיע ממ"ש: חרש שדברו בו חכמים בכל מקום כשאינו שומע ואינו מדבר, (חגיגה ב). מכאן מוכח דמדבר, אפילו שאינו שומע כלל דינו כפקח, וחרש שאינו שומע אלא בקול רם אפילו שאינו מדבר נמי דינו כפקח, וכדכתב הרא"ש. ולכן מסיק לתרץ דעת הרמב"ם, דמאי דאמרינן חרש שדברו בו חכמים בכ"מ הוא שאינו שומע ואינו מדבר, היינו דוקא בכ"מ שהזכירו חכמים חרש שוטה וקטן, אבל כאן שלא הזכירו חכמים חרש בהדי שוטה וקטן, הוא אפילו מדבר ואינו שומע דינו כחרש שאינו שומע ואינו מדבר (נה"מ חו"מ סי' רל"ה ס"ק כ').
ואין דבריו נהירין לי, שהרי הרמב"ם ז"ל כלל וכתב חרש וחרשת שדברו חכמים בכל מקום וכו' (ה' אישות פ"ב ה' כ"ו), ודבריו ברור מללו דכ"מ שדברו חכמים בחרש הוא שאינו מדבר ואינו שומע ומזה נסתר תירוצו של הנתיבות.
אולם אעפ"י שכל מקום שדברו בחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר, אין להוציא מזה חרש שאינו שומע כלל, דבאמת מושג חרש נאמר להעדר השמיעה וכדכתיב: ואני כחרש לא אשמע, ומה שכללו חכמים במושג "חרש" גם מי שאינו מדבר הוא למי שאינו מדבר מסיבת חרשותו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל: חרש בלשוננו הוא שאינו שומע, ורז"ל קוראים גם כן לאלם חרש, לפי שסיבת האלמות היא חרשות, והחרש כעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברים לו. וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות וקרא לאלם בסבת האלמות (צ"ל החרשות והוא ט"ס דמוכחא) חרש, ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע, או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום (בפירוש המשניות למס' תרומות פ"א מ"א).
מדברי הרמב"ם אלה למדנו דמ"ש כל מקום שדברו חכמים חרש הוא באינו שומע ואינו מדבר, פרושו: דסבת האלמות הוא החרש, הלכך אלם שאינו מסבת חרשותו או חרש שנעשה אחר ששמע דאפשר לו לשמוע בקול גדול הרי הם כפקחים.
דון מינה: חרש שנעשה אחרי ששמע דומיא דחרש מעיקרו שאינו שומע כלום, אעפ"י שמדבר דינו כחרש גמור משום שדבורו הוא דבור של מחוסר דעה, ומעתה בשאלה דידן חרש שלמד לדבר בבית ספר לחרשים הואיל ואינו שומע כלום ודבורו הוא מתוך חקוי תנועת כלי דבור של פקח, הרי הוא כחרש גמור ואינו מגרש אשתו שנשאה כשהיה פקח דלא עדיף דבור חקויי זה מכתבו, וכמו שפסק הרמב"ם דאין סומכין על רמיזת חרש וכתבו והוא הדין לדבורו. ועוד שכבר כתבנו שהחרשות היא סימן לקוי אורגני בגוף האדם, שמעיד על קלישות דעתו, ולכן מה שהוא שומע ומדבר על ידי למוד אינו מוציא אותו מידי לקויו שנולד עמו ונשאר בדינו כדין כל חרש. והנלע"ד כתבתי.
שבירת הכוס בשעת החופה
אפריון נמטיה למעכ"ת שעורר שאלה זו של שבירת הכוס בשעת החופה שיסודו הוא להטיל טפת אבל בכוס שמחתנו לקיים מה שנאמר: אם אשכחך ירושלים וכו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ועתה נהפך מנהג יפה זה למין פולחן והתהדרות של גבורה, שהחתן דורס בכח על הכוס ומשברו לרסיסים וכל הקרואים ממלאים פיהם שחוק ואומרים סימן טוב. ובצדק העיר מעכ"ת שדבר זה אינו נאה והוא בהיפך מעיקר התקנה, ואף אני אענה חלקי ואביע מר שיחי על מנהג זה שלפי צורתו העכשוי הוא מנהג טפל ומוטב היה לבטלו לגמרי מלשנות דמותו בצורה מכוערת שנפש היפה סולדת הימנו, בכל מקרה שאני נמצא בחתונות ורואה מנהג זה מצטער אני מאד על שאיני מוחה משום שאני מקיים בעצמי: מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות מ"ה: וירושלמי תרומות ספ"ד) ושבח אני מנהגם של קהלות הספרדים שהיו נוהגים לשבר את הכוס אחר ז' ברכות והקהל היו עונים ואומרים: אם אשכחך ירושלים וכו', אלא שבזמן האחרון התפשט בנו צורת מנהג זה, הרבה חקוי עושה והרבה עם הארצות עושה.
ועל כגון זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שמנהג הוא אותיות גהנם, זאת אומרת: שכל מקום שמפשיטים מהמנהג צורתו כוונתו המקורית ועושים אותו לסגולה או פולחן, ומכל שכן להזיה טפלה וחסרת הטעם, נהפך המנהג לשערי גהינום.
וקרינא דאגרתא איהו ליהוי פרוקנא, והואיל ומעכ"ת עורר שאלה זו, ומכיון שמעכ"ת מכהן בתפקיד קדוש זה, ראוי ורצוי למימר בניחותא לשנות מנהג זה, ולהשיבו למקורו הראשון, עד אשר ישוב ה' לרחמנו, לכנס פזורינו בארצות קדשנו, ויקוים בנו ולעינינו יעוד נביא קדשנו, לאמר: עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' לעולם חסדו וגו' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'.
נשלם בעזרת ה' וחסדו הגדול ספר משפטי עזיאל חלק שני, בשאלות שבתורת בית ישראל אשר בשו"ע על הלכות השייכות לשו"ע חשן המשפט ומהדורא תנינא על כל חלקי השו"ע, וכן יוסיף ה' חסדו עלי להוציא לאור גם יתר כתיבותי ב"תורת המשפט", בדרוש, וביסודות האמונה, והמוסר, שחברתי בעניי שהנם אתי בכתובים. ובסיום דברי הנני אומר: ה' חסדך לעולם מעשה ידיך אל תרף, עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך, ויהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש, ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד אמן.
תל אביב, יום שלישי לסדר "כי שרית עם אלקים ועל אנשים ותוכל".
י"ב כסלו שנת "בנין ירושלים"