סימן פט- הרבעה על ידי הכנסת בכורות למקום שבו עזים או איפכא

סימן פט

(ליו"ד סימן ש"ח)

- הרבעה על ידי הכנסת בכורות למקום שבו עזים או איפכא

לכבוד

הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא

כמוהר"ר יעקב לויצקי יצ"ו

נמצאתי לאשר בקשני לחות דעתי בשאלה שעמדה לפניו בכהן שיש לו שני תיישים שהם בכורות ודאי והם תמימים שאין בהם מום, ובעלי בתים שבשכונה מביאים את העזים אל העדר כדי שתהיינה נרבעות מהם, ויש שמחזיקים את העז בידיהם כדי שיעלה עליה הזכר, אם יש בזה משום לא תעבוד בבכור שורך, או שנאמר מכיון שהם עצמם אינם עושים שום מעשה בגוף הבכור אין זה בכלל לא תעבוד. ובעינא דשפיר חזי ראה מ"ש בגמרא: ושאר כל הבהמות מכניסין אותם לבקרות מקום שיש שם בהמות והיא רובעת מעצמה, (מו"ק י"ב). ומ"ש החת"ס דמותר להכניס הזכר לעדר אעפ"י שודאי סופו לרבע, ונסתפק אם מותר להורות היתר לגרום הרבעה על ידי הכנסת הבכורות למקום שבו עזים או איפכא.

ולעשות רצונו הנני בא להשיב לפי קצר השגתי בעזרת צורי וגואלי, ואומר:

גרסינן התם: אין מרביעין, בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין. פירש"י ז"ל: אין מרביעין – אין אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר (מו"ק י"ב.) והנה לכאורה משמע מפירושו דלא נאמר אסור זה בחול המועד או בבכור ופסולי המוקדשים אלא בעושה שתי הפעולות בבת אחת, דהיינו אחיזה הנקבה והבאת הזכר עליה, ואע"ג דמלאכה נעשית על ידי שנים, הואיל ואין שניהם יכולים לעשותה לבדם הרי זה כדין זה אינו יכול וזה אינו יכול ושניהם חייבים (שבת צ"ב: ורמב"ם ה' שבת פ"א ה' ט"ז). אבל אם היתה הנקבה כפותה והעלה עליה זכר, או שאחז הבהמה ועלה עליה זכר מעצמו אין זו בכלל עבודה אסורה בחול המועד או בבכור ופסולי המוקדשין, אולם מסוגיא דגמרא מוכח שהבאת הזכר עליה לבד אסור משום עבודה, דתניא אידך: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד רבי יהודה אומר חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן ושאר כל בהמות מכניסין אותן לבקרות (שם).

מכאן מוכח שגם כשאין אוחזין את הנקבה לפני הזכר אסור להרביעה בחול המועד אם לא משום שהוא דבר האבד שלא תצטנן לדעת רבי יהודה וכדפירש הר"ן ז"ל, שאם לא ירביע עליה כשהיא מתאוה לזכר תצטנן ותעקר ולא תלד עוד והוי דבר האבד. דון מינה לדין בכור ופסולי המוקדשין שאף בכגון זה שהבהמה תבעה אסור להביא עליה זכר, שלא הותרה מלאכה בדבר האבד אלא בחול המועד דהכתוב מסרו לחכמים להתיר דבר האבד (חגיגה יח.) ולא שאר איסורין.

ולכן נראה לי דרש"י לצדדים קאמר. אין אוחזין בבהמה אפילו אם הזכר עולה עליה מעצמו, ואין מביאין עליה זכר אפילו אם תבעה או שהיא כפותה, דכל אחת מפעולות אלה נקראת עבודה שאסורה משום לא תעבוד.

ולא הותר אלא להכניס זכרים ונקבות לדיר משום דמה שעושים להנאת עצמן אין זה בגדר עבודה, תדע מדהוצרך הכתוב לומר בפרה אדומה אשר לא עובד בה לרבות עלה עליה זכר מעצמו וניחא להו לבעליה (עיין פרח פ"ב מ"ד ופסחים כו:). אבל בבכור דכתיב לא תעבוד אינו עובד אלא אם עשה מעשה בידים, וגם אחיזת הנקבה חשוב עבודה בגוף הבכור.

ולפי זה צריכים אנו לפרש דברי הרמב"ם ז"ל: אסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין (ה' מעילה פ"א ה' ט'). דהיינו בין אחיזת הנקבה לפני הזכר, או העלאת הזכר עליה, דכל אחת מפעולות אלה נקראות הרבעה. וכן מפורש בגמרא, דגרסינן התם: אלו נאמר בהמתך לא תרביע הייתי אומר לא יאחז אדם הבהמה בשעה שזכר עולה עליה ת"ל כלאים (ב"מ צב.). מכאן, שדוקא הרבעת כלאים הוא הכנסה כמכחול בשפופרת אסורה לפי שזאת היא דרך יצירת הכלאים, אבל הרבעה סתם משמעותה גם אחיזת הבהמה בשעה שעולה עליה הזכר ואין צריך לומר העלאת הזכר על הנקבה שכל אחת מפעולות אלה הן בכלל לא תעבוד לענין בכור ופסולי המוקדשין.

והנה המשנה למלך כתב דאסור הרבעה אינו אלא מדרבנן דלא הקפידה תורה אלא שלא יהיה הוא עובד כדכתיב: לא תעבוד אבל המרביע הוא אינו עובד בה אלא עושה פעולה שהבהמה הרובעת תעבוד בקדשים וזה לא הזהיר הכתוב, אלא שחכמים אסרו דבר זה שלא יהיה הוא סיבה שתיעשה עבודה בקדשים, וכן נראה מלישנא דברייתא דקתני כיוצא בו אין מרביעין בבכור, משמע דדומיא דאין מרביעין בחולו של מועד מתנייא, והתם פשיטא דאין אסורו כי אם מדרבנן וכמבואר. ושאני פרה דמפסלה בעלה עליה זכר וכו', אבל בקדשים לא הקפיד הכתוב שלא תיעשה בה עבודה אלא שאנו מוזהרין שלא לעבוד בה, והמרביע אינו עובד בה אלא הרובע הוא העובדה, וזה פשוט. ולפי מ"ש האיסור הוא דוקא כשהבהמת פסולי המוקדשין היא נרבעת. אבל אם רובעת פשיטא דשרי, שהרי אין כאן עבודה (ה' מעילה פ"א ה' ט').

ודבריו תמוהים מאד במ"ש בפשיטות שאסור זה אינו אלא מדרבנן דומיא דחול המועד, ודבר זה אינו הלכה פשוטה ופסוקה שהרי לדעת הסוברים שמלאכה בחול המועד אסורה מדאורייתא (מגיד משנה ה' יום טוב פ"ז ה' א' ובית יוסף וב"ח או"ח סי' תק"ל). ודאי שגם הרבעה בחול המועד אסורה מדאורייתא, וממילא גם הרבעה בבכור ופסולי המקודשין אסורה מדין תורה.

ולא עוד אלא שגם להרמב"ם, דמלאכה בחוה"מ אסורה מדרבנן, אין זה מוכרח לומר דגם הרבעה בבכור אסורה מדרבנן, אלא מדאסרו חכמים הרבעה בחול המועד למדנו שהיא נקראת מלאכת עבודה. שאם לא כן ודאי לא אסרוה חכמים דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, הלכך אנו למדים לאסור בבכור משום דהרבעה היא בגדר לא תעבוד בבכור שורך.

והנה המל"מ נמק דבריו על יסוד זה שאין אדם המרביע הוא העובד אלא הרובע הוא שעובד והאדם הוא הסבה לכך.

אבל באמת יסוד זה הוא מופרך מעיקרו, דבאמת אפילו אחיזת הפרה לפני רובע הויא עבודה, וכמ"ש התוס': דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה (פסחים כו: תד"ה עלה), ואין צריך לומר, העלה תעלה הזכר עליה שהיא בודאי עבודה גמורה.

ועוד יש לתמוה בדבריו טובא במה שסיים דאסור הרבעה הוא רק כשהבהמה נרבעה אבל אם רובעת פשיטא דשרי משום דאין כאן עבודה, וזה תמוה מאד, שהרי איסור הרבעה בבכור שהוא זכר הויא תיובתיה.

והנה החת"ס תירץ דהמל"מ לשיטתו אזיל דמפרש מ"ש אין מרביעין בפסולי המוקדשין הוא כשהזכר והנקבה הם מין אחד ושניהם הם פסולי המוקדשין הלכך אין בהרבעתם אלא משום אסור עבודה בקדשים ולפי זה יפה כתב כאן דאין אסור עבודה אלא בהורבעת ומכל מקום בעי שגם הזכר הוא פסולי המוקדשין דאם לא כן חייב משום כלאים (חת"ס יו"ד סי' ש"ה). ואני עני בדעת לא זכיתי להבין תירוצו זה. דתיובתא קא חזינא ופרוקא לא חזינא. דבאמת איסור עבודה בכל הקדשים ילפינן מבכור וכדכתב הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"א ה"ז), ומזה נלמוד שגם העלאת הזכר היא בכלל עבודה בכל הקדשים. ועדין דברי המל"מ צריכים עיון, וכדכתב החת"ס עצמו בתשובתו (שם סי' שד).

והנה החת"ס אעפ"י שתירץ דברי המל"מ דחה סברתו משום שנ"ל דוחק לומר דהזכר אינו עובד רק הנרבעת. דאיפכא שמעינן, דאלמלא דכתיב בפרשת עריות ונכרתו הנפשות העושות לשון רבים הוה ס"ד דהנקבה אינה בכרת דלאו עושה מעשה היא רק הזכר, ואם כן איך נאמר בקדשים בהיפך.

ולכן כתב: ונראה לי דס"ל להרמב"ם דהרבעה בין בזכר בין בנקבה לאו עבודה דאורייתא היא וכו'. ואפשר עוד לומר בזכר חולין על פסולי המוקדשין אפילו איסורא ליכא דעיקר עבודה בזכר העושה מעשה, עיין היטב השגות הראב"ד (פרה פ"א ה' ד). וכן משמע לשון הברייתא המרביע בבכור ובפסולי המוקדשין על נקבה חולין. ומכל מקום אינו עבודה דאורייתא שילקה (שם ס' שה).

וכל דבריו לא נהירין לע"ד.

דהנה מ"ש ללמוד מדין עריות אין הנדון דומה לראיה. דקושטא הוא דבאיסור עריות העיקר הוא האיש הפועל שהוא עושה מעשה, ובאמת כל אסורי עריות נאמרו כלפי האיש, לא תגלה, או לא תקח לגלות ערוה, ואשה היא קרקע עולם. ולכן אצטריך לרבות גם את האשה מדכתיב: הנפשות העושות, אולם אין זה אלא באדם שהוא הפועל, ואדרבה מטעם זה יש לומר שפיר בקדשים שאין האיש עושה מעשה הרביעה ולא נאסר אלא משום עבודה בקדשים הלכך אוחז את הבהמה לפני הזכר שפיר נקרא עובד. שהרי הזכר עובד בה, וכמ"ש התוס' (פסחים כו: ד"ה עלה). אבל אם מעלה את הזכר אין זה עובד בזכר, אלא הזכר עובד בעצמו ולכן אפשר לומר שאין זה בכלל לא תעבוד בבכור שורך אלא בפסולי המוקדשין כשהם נרבעים ולא כשהן רובעים וכמ"ש המל"מ.

אבל באמת מדין בכור למדנו שגם בהעלאת זכר על הנקבה אסור משום לא תעבוד, וכל שכן אוחז הנקבה, וכמ"ש רש"י ז"ל: אין מרביעין – אין אוחזין הבהמה ומביאים עליה זכר (מ"ק יב.) וכבר כתבתי דלצדדין קאמר, או אוחזין הבהמה או מביאין עליה זכר. ודקדוקיו של החת"ס מלישנא דבריתא לא משמע לן, דא"כ מ"ש אין מרביעין בבכור אין לו פירוש אלא שנאמר שמרביעין עליו זכר, וזה ודאי לא ניתן להאמר, אבל באמת כבר כתבתי דלשון מרביעין נאמר על מעשה ההרבעה העלאת הזכר או אחיזת הנקבה לפניו, דכל אחת מפעולות אלה היא גורמת הרביעה ולכן נקראת הרבעה או המרביע, ושתיהן אסורות מדאורייתא מדין עבודה בקדשים או עבודה ביום טוב, וכדתניא אין מרביעין בהמה, וסמיך ליה אין מרביעין בבכור ובפסולי המוקדשין, לומר שאיסור זה איתיה גם בהם הואיל ופעולה זאת היא בגדר עבודה, אולם לפי זה עומדת בתקפה קושית מרן הכ"מ, ואיני יודע למה לא כתב רבנו שלוקה (ה' מעילה פ"א ה"ט).

ובאמת קושיא זאת תקיפה יותר על התניא עצמה דתני אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המקודשין דמשמע דאיסור פסולי המוקדשין הוא מדין עבודה בקדשים. ובאמת אסור משום כלאים ויש בה מלקות.

אבל אחרי העיון נראה דאין מקום לקושיות אלה, דהנה בדין כלאים לא נאסר מן התורה אלא כדרך המנאפים, היינו שיכניס כמכחול בשפופרת (רמב"ם ה' כלאים פ"ט ה'). ובודאי שגם הרבעת פסולי המוקדשין אינה אסורה מדין תורה אלא בהכנסתו כמכחול בשפופרת. הלכך אע"ג דפעולת הרביעה נעשית על ידי הרובע, מכל מקום הכנסת כמכחול בשפופרת בכלאים הוי לאו שיש בו מעשה ולפיכך לוקין עליו.

אבל העלאת הזכר או אחיזת הבהמה לפני הזכר אין זה מעשה בגופה של עבירה אלא גורם לה. הלכך אינו לוקה עליו אלא הוא אסור ואין בו מלקות. וזה דתניא אין מרביעין בבכור או בפסולי המוקדשין אין זה בהכנסת כמכחול בשפופרת דזה אסור בפסולי המקדשין משום כלאים אלא כלומר אפילו באחיזת הנקבה או בהבאת הזכר עליה וכפירש"י, ולזה מכוונים דברי הרמב"ם: ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין (ה' מעילה פ"א ה"ט), והיינו שלא בדרך הכנסה. ומכאן למד הרמב"ם ז"ל: אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררם בקול מכין אותו מכת מרדות, ואין אנו צריכים לדחקו של הרדב"ז למקור דין זה (ה' כלאים פ"ט ה' א').

מכל האמור ומדובר למדנו להלכה, אסור להעלות בכור זכר על גבי נקבה או לאחוז הבהמה לפניו וכן או לעוררם בקול מדכתיב לא תעבוד בבכור שורך. והוא הדין לכל בהמות הקדשים בין שהם זכרים או נקבות, ואפילו הם פסולי המוקדשין ואין צריך לומר קדשים שהם כשרים.

הכנסת הבכור לדיר שיש בו עזים

גרסינן התם: תניא אידך אין מרביעין בהמה בחולו של מועד רבי יהודה אומר חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן, ושאר כל בהמות מכניסין אותם לבקרות. פירש"י: מקום שיש שם בהמות והיא רובעת מעצמה (מו"ק יב.)

והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל לא הביאו תניא זאת בהלכותיהם, משמע דס"ל שת"ק סובר לאסור אפילו בהמה שתבעה, וכן אפילו להכניס לבקרות.

אבל בהג"א הביא דברי רבי יהודה וכתב מרן הבית יוסף דס"ל דהלכה כרבי יהודה שאין הת"ק חולק עליו.

והב"ח כתב שת"ק חולק ארבי יהודה ואוסר אפילו בהמה שתבעה, אבל דין ושאר כל בהמות מכניסין אותה לבקרות הוא כדברי הכל (טור או"ח סי' תקלו). והכי מסתברא שהרי גם ת"ק אמר אין מרביעין בהמה, והיינו כשעושה מעשה הרבעה, והכנסת הבהמה לדיר אין בה שום מעשה הרבעה. והחת"ס הביא ראיה לדבר א'. ממ"ש הרמב"ם ז"ל הכניסה לרבקה ודשה מאליה כשרה (פרה פ"א ה"ז), ב'. ממ"ש רמ"א ז"ל: מותר ליתן בכור לנכרי לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר. והש"ך כתב: דאע"ג שיודע מתוך מעשיו שכוין העכו"ם לסרסו כדי להתירו במומו מותר (יו"ד שי"ג סעיף ג' וש"ך ס"ק ו'). מכאן הורה החת"ס להתיר הכנסת הבכור לדיר שיש בו בהמות נקבות (חת"ס יו"ד סי' ש"ד).

והנה בראיתו מדין פרה אדומה יש מקום עיון. שהרי אם הכניס כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשה לרצונו (רמב"ם שם). ולפי זה אסור להכניס הבכור לדיר בכוונה שירביע בהמות אחרות.

וגם ראיתו השניה מדין מסרו לשומר מוכח כן שלא הותר אלא כשמסרו רק כדי לגדלו ולהאכילו ולא כדי להרביעו.

אולם מגופא דתניא אידך משמע דמותר להכניסו לבקרות אפילו במתכוין להרביע. ואין ללמוד מפרה אדומה דכתיב אשר לא עלה עליה על, וילפינן מעגלה ערופה דכל שנעבדה לרצונו נפסלת הפרה. אבל בבכור דכתיב לא תעבוד אינו אסור אלא עבודה ממש בגוף הבכור ולא הכנסתו לדיר שאינה עבודה כלל, והרביעה שאחריה היא נעשית על ידי הבכור עצמו להנאת תאותו הטבעית. הלכך אסור לסייע במעשה ההרבעה או אפילו למוסרו לנכרי לשם הרבעה, דשכירו הרי הוא כגופו (עיין מחנה אפרים ה' שלוחין סי' יא).

אבל הכנסתו לדיר שיש בו בהמות אפילו אם מתכוין לכך מותר הואיל ואין זה בגדר לא תעבוד בכור שורך, וכסתמא דתניא דברייתא: ושאר כל הבהמות מכניסין אותה לבקרות, והיינו מכניסין אותה לכתחלה לשם כך, והוא הדין והוא הטעם לבכור שמותר להכניסו לדיר אעפ"י שודאי ירבע בהמות הנמצאות בו, הואיל והוא עושה זאת מעצמו אין זה בגדר עבודה בבכור.

והנלע"ד כתבתי.