סימן פ
(לאו"ח סימן תרפ"ח).
בדין כל ספיקא לקמיה שדינן
(י' ניסן תרצ"ו).
לכבוד האדון החכם הנכבד כש"ת מר יצחק הלוי יצ"ו.
נתכבדתי במכתבו היקר מיום י' אדר דנא, לרגל טרדותי המרובות התאחרה תשובתי עד היום ואהס"ר.
והנה בראשית דבריו הניח מע"כ שמ"ש: כל ספיקא לקמיה שדינן (ר"ה כ') היינו משום דלא משכחת לה, דלעולם החדשים שלפני הרגלים הם חסרים. ומתוך הנחה זו דחה דברי רש"י שכתב דלא חיישינן שמא החסירו החדש לכ"ח יום דבציר מכ"ט יום ליכא חדש. והביא ראיה לדבריו ממ"ש בגמ': ולעבר נמי ארביסר, אלמא לאו כללא ולא גזרת חכמים הוא זה דכל ספקא לקמיה שדינן, ולפי"ז מסיק כבודו ואומר שכלל זה נאמר במועדי ניסן ותשרי דחדשי אדר ואלול תמיד חסרים, אבל שפיר יש לחוש שמא עברוהו גם לטבת ואז יום ט"ו אינו אלא י"ד. לולא הכתוב לא יעבור עכת"ד.
ולע"ד אני אומר שלא דק בכונת הסוגיא, שלפי דבריו מאי קמ"ל ר"ז דכל ספיקא לקמיה שדינן, ומפרש למימרא דחמיסר ושיתסר עבדינן ארביסר לא עבדינן ומהיכא תיתי, לעביד ארביסר כיון דחדש שלפניו היה חסר. ואין לטעות בדברי רש"י ולומר בדבריו דלא חיישינן שמא החסירו החדש לכ"ח. שהרי רש"י כתב: אין אנו צריכים להקדים פסח או סוכות בי"ד ליום שלשים של אדר ושל אלול מחמת ספק שמא קדשו בי"ד את החודש ביום כ"ט וכ"ו. וכונתו ברורה לאמר: דלא חיישינן שמא ראו בי"ד את החדש ביום כ"ט וקדשו את יום מחרתו דהיינו יום שלשים. והדברים מגיעים למ"ש הרמב"ם ז"ל: ראוהו בי"ד עצמן בסוף יום תשעה ועשרים וכו' בית דין אומרים מקודש שעדיין יום הוא (ה' קדוש החדש פ"ב ה"ט).
ושיעור כונת הסוגיא כך הוא לדעתי, דהנה כלל זה דאדר ואלול לעולם חסרים אינו אלא אחרי שחדלו לקדש עפ"י הראיה ואז קבעו כלל זה דכל החדשים מונין אחד מלא ואחד חסר (שם פ"ח ה"ה). אבל בזמן שקדשו עפ"י הראיה היו סומכין ומעברין חדש אחר חדש או עושין חדש חסר אחרי חדש חסר ולעולם אין פוחתין מארבע חדשים המעוברים בשנה ולא מוסיפין על שמנה החדשים המעוברין (שם פי"ח ח' ט'). ומעתה נובין ונדון בזמן שקדשו עפ"י הראיה איך מנו חדשיהם ישראל שבגולה שלא ידעו מתי יקדשו בי"ד החדש, אם נאמר שמן הסתם מנו כל חדש לכ"ט יום, או שמנו מן הסתם כל חדש שלשים יום, ומסתברא לומר כצד האחרון, שהרי חדשה של לבנה הוא כ"ט יום וי"ב שעות תשצ"ג חלקים (שם פ"ו ה"ד). וזה הוא מה שהשמיענו רבי זירא אמר ר"נ, דכל ספיקא לקמיה שדינן, כלומר, אעפ"י שמצד הסברא היה מקום לומר דלאחוריה שדינן משום שקודם שידעו מתי קדשו החדש מנו שלשים יום, ולפי"ז אם עברו את החדש הרי מנינם הוא נכון, והספק הוא שמא החסירו את החדש לכ"ט יום ונמצא שט"ו שלנו הוא יום י"ד, ואשמועינן ר"ז אמר ר"נ דכל ספקא לקמיה שדינן, לפי שמן הסתם עשו את החדש שלפני החגים כ"ט יום על יסוד של חדש מלא וחדש חסר, וכשעברו בי"ד את החדש נמצא שט"ו שלנו הוא ט"ז.
וע"ז הקשה בגמ', דלעבד נמי ארביסר, כלומר, דלעבד שלשה ימים י"ד ט"ו וט"ז מספק שמא עברו אלול ואדר והחסירו אב ושבט (והיינו דקאמר וליעבד נמי) ומתרץ: תרתי ירחי חסרי קלא אית להו. ותירוץ זה שייך גם לענין פורים דלא חיישינן שמא החסירו שבט דכיוון דטבת הרי הוא חסר תמיד ונמצאו תרי ירחי חסירי וקלא אית להו.
הלכה זו היא יסודית לדין יו"ט שני של גלויות שעושים השתא משום שמנהג אבותינו בידינו. וזה ברור שאין מנהג זה קיים אלא במקום שהיה נוהג בזמן שקדשו עפ"י הראיה וכיון דבאותו זמן לא חששו להקדים אלא לאחר משום דכל ספיקא לקמיה שדינן אף אנו איננו חייבים לנהוג ספק ביום י"ד בפסח וסוכות וביום י"ג אדר לפורים וכמו שכתבתי בתשובתי (משפטי עזיאל ח"א ד' רל"ג).
בסו"ד אייתי לן מ"ש רבינו בחיי בהפרש שבין קמץ לפתח. והמחליף פתח בקמץ לא ימלט מאחת משתים או יהרוס הכפירה או שיבוא לידי כפירה. ולא חדש לנו כלום שדבר זה יש לאומרו גם בשאר הברות כמו בין קמץ גדול לקמץ חטוף, ואנכי בתשובתי לא באתי להכריע בין המבטאים לומר דין הנין לי ודין לא הנין לי, אלא להיפך כי אין ביכלתנו להכריע ולצרף השפה מכל שנויים אלה שבהברת האותיות והתנועות. ואין ביכלתנו לומר שהקורא במבטא זה או אחר לא יצא ידי חובתו (הנח להם לישראל) והכרעת הדבר תלויה בכנסיה של חכמים כמו שעשו אבותינו הקדמונים עזרא וסיעתו בעלותם מבבל. וה' יזכנו לכנס כנסיה גדולה של רבני וגאוני דורנו בירושלם עיקו"ת לחדושה של מרכז התורה וההוראה בארץ ישראל ובירשלם עיר הקדש כיעודה מפי נביא קדשו: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.