סימן צה
(ליו"ד סימן שכ"ד)
- חלת דמאי בארץ ישראל -
ב"ה ירושלים יג אדר תש"ב
לכבוד
ידידי ואהובי הרב הגאון חו"ב משנתו קב נקי.
כמוהר"ר אליעזר יהודה וולדינברג יצ"ו
שלום וברכה
תשובה הנכבדה בנדון הפרשת חלה, קראתי בחפץ לב והתרשמתי מאד משקידתו הרבה בתורת ה' ובעומקה של הלכה ישר חיליה לאורייתא, ולעשות רצונו החביב עלי הנני לחות דעתי לפי קצר השגתי, ואען ואומר:
תנן התם: הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה (דמאי פ"ב מ"ד). ובגמרא פרשו משנתנו ואמרו: בשלמא תרומה גדולה לא, לפי ששלח בכל גבולי ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד וכו'. ומעשר שני נמי לא – המוציא מחברו עליו הראיה, אלא מעשר שני נפרשו ונסקו ונכלוה בירושלים? – אמר עולא מתוך שפרהדרין חובטין אותם כל י"ב חדש ואומרין להם: מכרו בזול מכרו בזול לא אטרחוהו רבנן. פירש"י – וסמכו לומר שרוב עמי הארץ מעשרין הם (יומא ט.).
מכאן מוכח דמתנינין דדמאי היא לכל הנחתומים בין שהם חברים או עמי הארץ בכל האופנים לא חייבום חכמים לתקן את עיסתם כדי להוציא מתחת ידם דבר מתוקן לכל קונה מהם לחם לביתו או לחנותו, ולפי שפרהדרין חובטים הקלו עליהם לפטור אותם ממעשר שני וסמכו על רוב עמי הארץ מעשרים הם, הלכך חבר שקנה מהם אעפ"י שלגבי דידיה אין טעם פרהדרין חובטין אותו, אינו חייב להפריש מעשר שני, שכיון שפטרו חכמים את הנחתום מטעם דסמכו על הרוב נמשך פטור זה להקונה מן הנחתום. ומה שפירש רש"י: בנחתום חבר עסקינן. פירושו אפילו בנחתום חבר הקלו עליו, ולפי זה מתניתין דלקמן. הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה ואומר אחד ממאה וכו' והשאר חלה ומעשר ואומר אחד ממאה וכו' והשאר חלה ומעשר שני בצפונו או בדרומו (שם פ"ה מ"א). מתפרשת בחבר או עם הארץ שלוקח מן נחתום עם הארץ שהוא חשוד על המעשרות הלכך כשלא ידוע לנו שתקן את עיסתו חלה עליו כל חובת תרומות של דמאי שבכללם גם מעשר שני כדין לוקח תבואה מהדמאי שגם הנחתומים אינם יוצאים מחשד דמאי.
וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דכתב: הנחתומים הם האופים לא יחייבו אותם להוציא מן הדמאי מעשר שני וכו' והקלו עליהם בדבר זה מפני שהשוטרים חובטים אותם וכו' (שם פ"ה ה"א).
ומדלא הזכיר בדבריו רומיא דמתניתין אלו אהדדי מוכח כמו שכתבתי דלפי סוגין דתלמודין מתניתין קמא היא הוראה לנחתומין לחייבם בתקון עיסתם ובפטורם ממעשר שני, ומתניתין בתריתא (דפ"ה) היא הוראה ללוקח מן הנחתום. שלא תאמר שנחתומים הואיל ולא מרעי אומנותיהו אינם חשודים על הדמאי, וזהו אומרו: דע שהלוקח מן הנחתום הוא דמאי וכבר בארנו בתחילת המסכת, כלומר לוקח מנחתום עם הארץ דינו כלוקח תבואת דמאי לענין מעשרות וחלה. אולם בירושלמי גרסינן: הכא את אמר הלוקח מפריש והכא את אמר הנחתום מפריש? רבי יונה אמר אתפלגון רבי לעזר ורבי יוחנן חד אמר כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה, וחרנה אמר כאן במדה דקה כאן במדה גסה וכו' מן מה דאמר רבי יוחנן מפני הטהרות הוי רבי לעזר דו אמר כאן במדה דקה כאן במדה גסה.
וקשיא על דרבי יוחנן אם בעושה בטהרה יפריש על הכל? בדין היה שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לעם הארץ, וקשיא על דרבי לעזר אם במדה דקה יפריש על הכל? (ירושלמי דמאי פ"ב ה"ד).
והנה דברי הירושלמי צריכים ברור ופירוש.
והתוספות פרשו דרבי יוחנן מתרץ מתני' דהנחתומין (פ"ב), איירי בעם הארץ העושה בטהרה ששוכר גבל חבר לעשות לו חלתו בטהרה הלכך כיון דטרח כולי האי סמכינן עליה דודאי תקנה ואין צריך הלוקח ממנו להפריש, ומתניתין דהלוקח מן הנחתום (שם פ"ה) מיירי בנחתום עם הארץ שעושה את עיסתו בטומאה הלכך עיסתו היא דמאי למעשרות וחלה, וחד אמר כאן במדה דקה וכו' כלומר מתניתין דהנחתומין לא חייבום חכמים היא בנחתום שמוכר במדה דקה הלכך כיון שהוא משתכר, עליו מוטלת חובת תרומת דמאי, ומתניתין דהלוקח מן הנחתום היא בלוקח שקונה במדה גסה (בסיטונות) וכיון שהוא מרויח עליו לעשר, וקשיא לשניהם – ויפריש על הכל פירוש גם מעשר שני, ומתרצינן לפי שאין מוסרים לעם הארץ אפילו ודאי שמא לא יעשרנו ומכל שכן דמאי, ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר, ואם כן בדין הוא דלא יפריש הנחתום לכל הפחות מעשר שני, משום דטריחא להו מילתא הואיל שפרהדרין חובטין אותם וכו'. מיהו חבר הלוקח מהם מפריש מעשר שני. אלו תכן דבריהם (יומא ח. תד"ה תנן התם)
מדבריהם למדנו דהבבלי והירושלמי הולכים בשיטה אחת ולשניהם טעמא דלא חייבו הנחתומים במעשר שני הוא: משום דטריחא להו מילתא לאפרושי הואיל והפרהדרין דוחקים אתם. ולדברי הכל חבר הקונה מהנחתומים אפילו אם הם חברים חייב הוא להפריש מהם מעשר שני. ואם כן צריכים אנו לפרש גם תלמודין כן.
והר"ש ז"ל פירש מילתיה דרבי יוחנן כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן לאכילה. אבל עושה בטומאה, כגון שלקח מעם הארץ פירות שהוכשרו ונטמאו לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו, ולוקח הוא שיפריש. ורבי אליעזר תירץ במה דקה וכו'.
ופריך קשיא על דר' יוחנן אם בעשה בטהרה יפריש על הכל כלומר גם מעשר שני וכו', ומשני מתניתין במוכר לחבר עסקינן, וטריחא מילתא, לפי שזקוק לאוכלו בירושלים, הלכך לא אטרחו רבנן בדמאי לנחתומין העשוים למכור לחבר אלא חבר הלוקח מהן יפרישהו (הר"ש דמאי פ"ב).
והפ"מ פירש שאין מוסרין מעשר שני ודאי לעם הארץ לפי שצריך לאוכלו בטהרה ואין עם הארץ נזהר בכך הלכך פטרו אותו ממעשר שני והלוקח יפרישנו.
דבר הלמד לכל הפרושים שחבר הלוקח מן הנחתום אעפ"י שהוא חבר חייב להפריש מעשר שני עליהם, שלא פטרו ממעשר שני אלא את הנחתומין, אבל לא את הלוקח.
ומפירושי הר"ש והפ"מ למדנו שפטור הנחתומים ממעשר שני אינו מטעמא דפרהדרין שנזכר בתלמודין הלכך אפשר לומר דטעמא דתלמודין הואיל ופטרו אותם משום פרהדרין נפטר מטעם זה גם החבר הקונה אותם, אולם להתוס' דסברי דגם הירושלמי סובר כטעם הבבלי מסתברא לומר דגם לטעמא דפרהדרין שבתלמודין לא נפטרו אלא הנחתומין, ולא הלוקח מהם.
אבל מדברי רש"י שכתב: דסמכו ארוב עמי הארץ מעשרים הם. נראה ודאי דנפטר מטעם זה גם הלוקח, שהואיל והותרו מדין רוב אינם חוזרים ונאסרים מסיבת שנוי רשות בעלים.
ולהלכה פסק הרמב"ם ז"ל: הלוקח ככר מן הנחתום מפריש ממנה כדי תרומת מעשר וחלה ואומר וכו' ומעשר שני בצפונו (ה' מעשר פ"ט ה' ו').
הנחתומים לא חייבום חכמים להפריש מע"ש מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה והלוקח מפריש מעשר שני, בד"א במוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל המוכר לפלטר או בחנות הסמוכה לפלטר חייב להפריש אף מעשר שני (שם ה' י"ב). והנה סתם דברי הרמב"ם משתמעי כדבריו בפירוש המשנה דמתניתין דהנחתומין היא הוראה לנחתומין עצמם חברים או עמי הארץ, ומתניתין דהלוקח מן הנחתום היא הוראה ללוקח מן נחתום עם הארץ שחייב להפריש כדין דמאי של תבואה, וכסוגיא תלמודין. ובזה מתורצת תמיהת הכ"מ דכתב: ויש לתמוה על רבנו שכתב שתי המשניות סתם ולא פירש (ה' בכורים פ"ו ה' א').
והרדב"ז כתב: ואסיקו בירושלמי בשם רב יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה פירוש כשעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן באכילה. אבל עושה בטומאה וכו' לא הטריחוהו להפריש וכו', וזהו שכתב רבינו כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה לתת טעם למה חייבו את הנחתום להפריש תרומת מעשר (רדב"ז ה' מעשר שם).
והם הם דברי הכ"מ שכתב: ומה שכתב שיפרישנה בטהרה וכו' שם בירושלמי כרבי יוחנן. מכאן שגם הכ"מ פירש דברי הרמב"ם שדין זה בחבר או עם הארץ שעושה בטהרה, ולפי זה תמוהים לי דבריו בה' בכורים בתמיהתו על הרמב"ם שלא חלק בין שתי הלכות אלה כמ"ש בירושלמי, שהרי לפי דבריו בהלכות מעשר מפורש בדברי הרמב"ם שהוא מוקים מתניתין דהנחתומים בעם הארץ שעושה עיסתו בטהרה.
ועדין נשאר מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל, דהנה בסוגין דתלמודין הוצרכו לתת טעם על זה שפטרו חכמים את הנחתומים ממעשר שני אבל מה שחייבו אותם בתרומה ומעשר וחלה הוא מובן מאליו, ואלו בדברי הרמב"ם ז"ל מצאנו להיפך דהוצרך לטעם חובת תרומ"ע וחלה כדי שיפרשנו בטהרה עם החלה. אבל פטור נחתום ממע"ש הוא משום דהלוקח מפריש מע"ש.
לכן נראה דהרמב"ם סבר דחובת תרומ"ע וחלה ומע"ש כולן חלות על הלוקח, וכדתנן: הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר וכו'. ולישנא דמתניתין מוכחא כן דתנן: הנחתומין לא חייבו חכמים. מכלל דמדין דאורייתא פטורים מכל חובת מעשרות וגם חכמים לא חייבו אותם אלא בתרומת מעשר. וזו היא באמת רומיא דמתניתין שבירושלמי. ומתרץ אליבא דרבי יוחנן: כאן בעושה בטהרה. ומפרש הרמב"ם מה שחייבו חכמים את הנחתום בתרומ"ע וחלה הוא בעושה בטהרה וכדי שתעשה תרומת מעשר בטהרה, וכאן כשעושה בטמאה, השאירו הדבר בדינו להטיל כל החובה על הלוקח.
ולפי זה קושית הגמ': אי בעושה בטהרה יפריש על הכל. לפי דברי הרמב"ם מתפרשת כן: מכיון שנחתו חכמים לחייב את הנחתום העושה בטהרה בתרומה מעשר, לחייבוהו גם במעשר שני מטעם זה עצמו, ומתרץ, בדין היה שלא יפריש אפילו תרומת מעשר, ולא תקנו חכמים אלא בתרומ"ע כדי שיפרשנה בטהרה עם החלה וימסרנה סמוך להפרשתה, מה שאין כן במעשר שני הואיל וצריך לפדותו ולהעלות דמיו או את המעשר עצמו לירושלים. וכיון שעם הארץ בחזקת טומאה אין מוסרים בידו מעשר שני. (רמב"ם ה' מעשר שני פ"ג ה"ח) הלכך לא חייבו אותם במעשר שני אלא הטילו הפרשתו על החבר הלוקח ממנו.
ולפי זה אין אנו צריכים לטעמא דפרהדרין חובטין אותם שבתלמודין שבאמת לא הקלו על הנחתומין, אלא השאירו אותם בדינם אפילו כשהם חברים משום לא פלוג.
ועדין נשאר מקום עיון בדברי הרמב"ם במ"ש: בד"א במוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל המוכר לפלטר חייב להפריש אף מעשר שני (ה' מעשר פ"ט ה' יב).
ולפי מ"ש אין מקום לחלוקה זאת. והנה במנחת בכורים נמק הלכה זאת וכתב: דמוכר בחנות, מתוך שהוא פרהסיא. שוטרים חובטין אותו. אבל מוכר לפלטר, כיון שאינו בפרהסיא אין השוטרים יודעים זאת, ואינם חובטים אותו, אי נמי לפי ששם מוכרים בדקה. (תוספתא ופירוש מנחת בכורים דמאי פ"ג ה' י"ג).
והנה נמוק זה יש לו מקום לפי סוגין דתלמודין דתלה טעם פטורם משום פרהדרין. אבל לסוגין דירושלמי לפי פירושו של הרמב"ם, דטעם פטורו הוא משום דמן הדין הוא שלא יפריש הכל משום דאין מוסרין דמאי לעם הארץ, כך הוא מוכר בחנותו או לפלטר.
ועיקרא דמילתא תירוץ זה אינו מסתבר דמנין לנו שהפלטר אינו מוכר בפרהסיא כמו הנחתום, ותירוצו בתרא נראה מסתבר יותר שכן מפורש בירושלמי: פלטר מידה דקה וחנות מדה גסה. (כן כתב בשנות אליהו דמאי פ"ב מ"ה) אבל תירוץ זה נתן להאמר לדעת רבי לעזר שמתרץ מתניתין דהנחתומין במוכר בדקה, מטעם שכיון שהוא המשתכר הוא מפריש תרומ"ע, ומתניתין דהלוקח מן הנחתום במדה גסה דכיון שהלוקח מרויח הוא המפריש.
אבל לרבי יוחנן דמחלק בין עושה בטהרה לעושה בטומאה לא שנא ליה בין מוכר במדה דקה למוכר במדה גסה. וא"כ הרמב"ם דפסק כרבי יוחנן, וכדכתב: כדי שיפרישנה בטהרה. אין מקום לחילוק זה של בין מוכר בחנותו או בפלטר. לכן נראה לומר דטעמא דפלטר היינו כמו שאמרו חברייא בשם רבי יוחנן: מפני התנוקות דלא ייכלון טבל (ירושלמי שם). וטעם זה שייך בפלטר שהוא מוכר בדקה לגדולים וקטנים, הלכך טפי חיישינן להבדיל הקטנים מאכילת אסור מחשש דאין מוסרין מעשר שני לעם הארץ ומטעם זה יש לומר שחייבו לפלטר גם במעשר שני לדברי הכל. ולכן אעפ"י שפסק הרמב"ם כרבי יוחנן דמתניתין: דהנחתומין לא חייבו חכמים, איירי בעושה בטהרה היינו לענין מוכר בחנותו, משום שאין תינוקות קונים מחנות. אבל בפלטר שהוא מקום מיוחד למכירת לחם לקטנים וגדולים חייבו חכמים את הפלטר גם במעשר שני, אפילו אם אינו עושה עיסתו בטהרה. בזה נתבארו דברי הרמב"ם כהלכה.
ועתה הבה נדון בשאלתו דמעכ"ת בלוקח ככרות מן הנחתומים ולא ידוע אם נטלה מהם חלה אם חייב להפריש מהם חלה כדין לוקח דמאי.
והנה דין זה נלמד לכאורה ממתניתין דהלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' (דמאי פ"ה מ"א). וכן מוכח מדתנן: הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת. ופירש הר"ש: אע"ג שהוא מן הרע על היפה בדיעבד הוי תרומה, דקי"ל כרבי אלעאי. (שם מ"נ) אולם הרדב"ז ז"ל כתב: וע"כ איירי כגון שאמר הנחתום שלא הפריש חלתה, אבל מן הסתם לוקח ואוכל דלא נחשדו על תרומה גדולה. ואע"ג דצריך לתקן משום דמאי, מכל מקום חלה אין צריך להפריש אי נמי כגון שהיה חשוד על זה וצריך להפריש אחר שנאפית הפת אם לא הפריש בעודה עיסה. (רמב"ם ורדב"ז ה' בכורים פ"ו מ"א). וכן מתפרשים דברי הר"ש, שהרי מצאנו לו שהוא סובר שלא נחשדו עמי הארץ שבארץ בחלה וכמ"ש: דבלוקח עיסה או לחם מן עם הארץ היכן מצינו שנחשדו עמי הארץ על החלה, והלא לא נחשדו על התרומה גדולה, ומאי שנה חלה וכו' (הר"ש חלה פ"ד מ"ו, כ"כ בתפארת ישראל ומשנה ראשונה דמאי פ"ה מ"א) ומעכ"ת הרה"ג הפוסק יצ"ו הוסיף להביא ראיה לדעה זאת ממ"ש בירושלמי: הלוקח מן הנחתום בסוריא צריך להפריש חלה דברי ר"ג וחכמים אומרים אינו צריך וכו' מאי טעמיהן דרבנן: כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כך לא נחשדו על חלה בסוריא (ירושלמי חלה פ"ד ה' ד'). והרמב"ן הוסיף וכתב: ודוקא בסוריא שאימת קדשים עליהם אבל בחו"ל לא (הלכות חלה לרמב"ן). ומזה דן הרה"ג יצ"ו דכל שכן בארץ לא נחשדו עמי הארץ על החלה מטעם זה שאימת קדשים עליהם.
מכאן שגדולי המפרשים והפוסקים כולם סוברים דלא נחשדו עמי הארץ על החלה שבארץ או אפילו בסוריא, משום דאימת קדשים עליהם, ומתניתין דהלוקח מן הנחתום מיירי בידוע שלא הפריש חלה או בחשוד, וכמ"ש הרדב"ז.
וכן מוכח מגופא דסוגין בירושלמי שמוקים מתניתין דהלוקח מן הנחתום לרבי יוחנן בעושה בטומאה ולרבי לעזר בלוקח במדה גסה, ובכגון זה לכל מר כדאית לית לא חייבו חכמים הנחתום להפריש לא תרומת מעשר ולא מעשר שני ולא חלה אלא חובת ההפרשה היא על הלוקח ממנו, וכיון שכן הרי זה ודאי שלא הפריש המוכר הואיל ולא חייבוהו חכמים בכך והלוקח מפריש תרומת מעשר וחלה מדין ודאי ולא מדין דמאי אבל בעל הבית שעושה ככרות לעצמו, שפיר יש לומר דלא נחשדו עמי הארץ בחלה, כמו שלא נחשדו על תרומה גדולה דחד דינא וחד טעמא הוא.
וכן מוכח מדתניא: הלוקח מן הנחתום ומן האשה שהיא עושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי, מבעל הבית והמתארח אצלו אינו צריך להפריש חלת דמאי.
והנה בפני משה פרש: שבנחתום חששו שלא הפריש חלה הואיל והוא עושה להשתכר וחס על עיסתו שלא תתמעט. אבל בבעל הבית לא חששו לכך, הלכך אין הלוקח מבעל הבית ולא המתארח אצלו חייב להפריש חלה (ירושלמי חלה פ"ד ה' ד').
ולע"ד נראה כדכתיבנא, שנחתום או אשה שהיא עושה למכור בשוק הואיל ואינם חייבים בהפרשת דמאי וחלה, הלוקח מהם הוא מפריש. אבל בעל הבית הואיל והוא חייב בחלה לא נחשדו עמי הארץ עליה, והלוקח ממנו אינו חייב להפריש.
וכן יש להוכיח מדגרסינן התם: חזקת בעלי בתים בסוריא אינו צריך להפריש חלת דמאי אם יודע שרוב מכנסו משלו צריך להפריש חלת דמאי, רבי בון בר חייא בעי ולית פליגיא על רבי אושעיא, א"ר מנא כאן בארץ כאן בחוץ לארץ (שם).
מכאן למדנו שדוקא לוקח מן הנחתום הוא מפריש ממה שלקח דמאי וחלה, אבל המתארח אצל בעה"ב או לוקח ממנו אין צריך להפריש משום דלא נחשדו עמי הארץ, כדין לוקח מבעלי בתים שבסוריא, ומכאן למדנו עוד דלא נחשדו עמי הארץ על החלה אלא בחוץ לארץ, אבל לא נחשדו בארץ דאימת קדשים עליהם, והוא הדין שלא נחשדו לחלה בסוריא מטעם זה, וכמ"ש בירושלמי בטעמייהו דרבנן.
והנה הרמב"ם ז"ל פסק: הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריא ואמר לו הפרשתי חלה אינו צריך להפריש חלה מספק. כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה כך לא נחשדו בסוריא על החלה.
הלוקח בחו"ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק. אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו, אינו צריך להפריש חלה מספק (ה' בכורים פ"ח ה' י"ד ט"ו).
מדבריו למדנו: דבסוריא אין חילוק בין לוקח מנחתום, לבעל הבית, הואיל ולא נחשדו ישראל על החלה הלכך בקונה מנחתום ופירש לו שהפריש חלה סומך על נאמנותו. והוא הדין בלוקח מבעל הבית בסתם אינו מפריש חלה דסתם בבעל הבית הוא כמפרש בלוקח, דכל בעל הבית סתמו כפירושו שהוא הפריש חלה מעיסתו קודם אפיתה או אחריה, או סמוך לה.
ומתניתא דהלוקח מן הנחתום דמחלקים בין נחתום לבעל הבית איירי בחו"ל, הלכך הלוקח מן הנחתום. אעפ"י שפרש ואמר לו הפרשתי חלה, מפריש חלה מן הספק שעמי הארץ חשודים על החלה בחו"ל. אבל הלוקח מבעל הבית ואין צריך לומר המתארח אצלו אינו צריך להפריש חלה מספק. דאע"ג דחשודין על החלה שלא להפרישה, בכל זאת אינם חשודין להאכיל את אחרים שלוקחים מהם או שמתארחים אצלם אפילו אסור דרבנן משום ולפני עור לא תתן מכשול. (עיין הרדב"ז שם).
את זה אני אומר לפרש דברי הרמב"ם כפשוטם. אבל באמת אני תמיה עליהם, דהואיל ובחו"ל חשודין עמי הארץ על החלה, גם כשמתארח אצלו, ומכל שכן כשלוקח ממנו, עומדת חשדה זאת כמו בדמאי, דאפילו אם מארחו בביתו חייב להפריש תרומ"ע, שלא האמינו את עמי הארץ על הדמאי, והוא הדין על החלה בחו"ל, וצל"ע.
על כל פנים, מדברי רמב"ם למדנו שלא נחשדו ישראל על החלה בסוריא, וכל שכן בארץ ישראל.
והנה הרה"ג מהראי"ו יצ"ו דחה ראיה זאת מדברי הרמב"ם וכתב: דמ"ש לא נחשדו ישראל בסוריא הוא דוקא. והיינו משום שאנו יודעים שלא נחשדו שם על החלה, וכתב שכן פירש הכפתור ופרח (פרק ל"ו). והנה ספר כפתור ופרח אינו מצוי בידי כעת, אבל ראיתי במראה הפנים שפירש כן דברי הרמב"ם, (חלה פ"ד ה"ג), אבל לע"ד נראה שאין דברי הרמב"ם הולמים פירוש זה, שהרי כתב: כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה כך לא נחשדו בסוריא על החלה. ואם כפרושו – מאי כשם, והלא בסוריא ידענו שלא נחשדו, ובלא זה אי אפשר לומר זה בפירוש דברי הרמב"ם שהוא פוסק. אלא היה לו לומר: הואיל וידענו שאינם חשודים וכו'.
ואעיקרא דמילתא, אין זה מסתבר לומר שישראל שבסוריא נזהרו בחלות יותר מישראל שבארץ ישראל גופא. ומדברי הירושלמי מוכח כן, שהרי עלה דתניא: הלוקח מן הנחתום בסוריא צריך להפריש חלת דמאי דברי ר"ג וחכמים אומרים אינו צריך ומוקי בגמ' שם. דטעמא דרבנן הוא משום כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כך לא נחשדו על החלה בסוריא, ואם נאמר בפירוש לא נחשדו על החלה בסוריא, שידענו שלא נחשדו, הקושיא עומדת לאידך גיסא: מאי טעמא דר"ג דאמר צריך להפריש. אלא ודאי מחלוקת בסברא זאת, דר"ג סבר דסוריא לגבי חלה הוא כתרומת מעשר בארץ ישראל, ורבנן סברי שהיא כתרומה גדולה בארץ ישראל, והרמב"ם ז"ל לישנא דגמרא נקט: כשם שלא נחשדו ישראל על התרומה בארץ כך לא נחשדו על החלה בסוריא (ירושלמי חלה פ"ד ה' ד'). ובאמת לאו דוקא סוריא אל כל שכן ארץ ישראל, וכמו שאמרו בסמוך: ולית הדא פליגא על רבי אושעיא, א"ר מנא כאן בארץ כאן בחו"ל (שם). מכאן אתה למד דסוריא וארץ ישראל חד דינא אית להו לענין חלה, שלא נחשדו ישראל עליה, וכן מתפרשים דברי הרמב"ם בהלכותיו.
והנה חזיתיה לרבי חביבאי יצ"ו, דרמי דברי חכמים אהדדי ממ"ש: ומפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה (ה' בכורים פ"ו ה"א). ובע"כ בחלת דמאי היא ומשום קולא בדמאי, שאם תאמר שהיא מתניא בחלת ודאי היכי מפריש מאחת על חברתה, והא הלכה פסוקה היא בתרומה ומעשר, שאין תורמין מן הרעה על היפה ולא מן היפה על הרעה, ודוקא בדיעבד תרומתו תרומה (ב"מ נו.) אבל לא לכתחילה, אלא ודאי דין זה מתניא בחלת דמאי שבארץ שנחשדו על כל מעשרות. ומה שלא נחשדו בתרומה גדולה הוא משום שחטה אחת פוטרת את הכרי.
ולכאורה זוהי רומיא תקיפא, וכבר עמד עליה הרדב"ז ז"ל וכתב: דאע"ג במעשר לא יפריש מן החמה על הצוננת היינו טעמא שמא יפריש מן החיוב על הפטור או איפכא. אבל בחלה ליכא למיחש להכי לפי שהכל הוא בחיוב (ה' בכורים פ"ו ה' א').
ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו, דבאמת מה שאין תורמין ולא מעשרין אלא מן היפה, הוא משום שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו (ה' תרומות פ"ה ה"א, והלכות מעשר פ"ב ה' י"ג). אבל מן החמה על הצוננת הרי זו מצוה מן המובחר. וגם מן הרע על היפה אינו אלא משום דמצוה להפריש מן המובחר כלומר מן היפה ולא משם שמא יפריש מן הפטור על החיוב, וצ"ל שט"ס נפלה בדברי הרדב"ז במה שכתב: מן החמה על הצוננת, אלא הרדב"ז כתב זאת אסיפה דהלכה: אפי' מדפוסין הרבה. ובזה הוא שאמרו בגמרא ליחוש דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב, ומסיק שנחתום מחד גברא זבין (ב"מ נ"ו) אלא שגם בהגה זאת לא התבררו לי דבריו דמאי שנא חלה ממעשר ואם מחד גברא זבין בשניהם אין כאן חשש הפרשה מן הפטור על החיוב ואם היא מתרי גברי גם בחלה ליחוש שמא יפריש מן הפטור על החיוב או להיפך. ולעיקר הדין, גם אם נניח שהרמב"ם סובר דלא נחשדו ישראל על החלה בארץ ישראל, ומתניתין דמעשר מן החמה על הצוננת היינו בחלת דמאי, עדיין הקושיא במקומה ותקפה עומדת להר"ש דכתב בפירוש שלא מצינו שנחשדו בארץ ישראל על החלה, ומה יענה למתניתין דהכא? אולם נראה לי דבתרומת חלה של הנחתום או הלוקח ממנו אפילו שהיא ודאי חלה מותר להפריש מן החמה על הצוננת או להיפך, ואפילו בשתי דפוסים, וכדתנן: ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, והיינו טעמא דחלה אצל הנחתום היא נטבלת. וכיון שכן, הכל הוא מין אחד וכמ"ש הרע"ב ז"ל: ומתיר בחלה, דבחלה כולי עלמא מודו וכו' שהרי אצל הנחתום היא מחייבת בחלה, שהוא גלגל את העיסה. והלכה כרבי שמעון. והם הם דברי הר"ש מהירושלמי, ולפי"ז מתבארים שפיר דברי הרמב"ם בהלכה זאת שמיירי בחלת ודאי, ובכל זאת מפריש מן החמה על הצוננת, משום דאצל הלוקח חלה חובת חלה, דהלוקח מן הנחתום הוא חייב בתקון הככרות שהוא לוקח מדמאי וחלת ודאי. ומעתה גם דברי הרדב"ז מתפרשים כן שהוא מקשה על הסיפא, דאפילו משני דפוסין דבמעשר אסור, ומתרץ דהתם יש לחוש שמא יפריש מן הפטור על החיוב. אבל הכא דהחיוב בא אצלו הרי הכל הוא חיוב ובזה מתורצת בזה ההלכה הזאת. ומכאן למדנו שבארץ ישראל לא נחשדו על החלה כשם שלא נחשדו על תרומה גדולה.
ברם עומדת לפנינו ראיה לסתור, מדתנן: נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה, להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי (חלה פ"ד מ"ו).
וסתמא דמתניתין משתמעה אפילו בארץ ישראל, אלמא שגם בארץ ישראל נמצאת חלת דמאי דנחשדו ישראל אף על החלה. והנה הר"ש ז"ל פירש: דהכי קאמר ישראל שלקח תבואת דמאי מע"ה וטחנה ואפה והפריש ממנה חלה וכו'. והשתא באותו תיקון שמפריש עליה מעשר ותרומת מעשר, כגון שהניח להיות מפריש עליה חלות שלו והולך ומפריש עד שתסרח, דהקלו חכמים לתרום מן הרע על היפה ומן הטהור על הטמא אעפ"י שלא הקלו בדמאי וכו'.
ובתוי"ט כתב לפרש כן גם דברי הר"ב: פירוש דבריו דחלת דמאי דמתניתין אין פירושה שהחלה היא דמאי, ובכגון זה שרוצה לעשות חלתו בטהרה התירו חכמים להפריש חלת תבואת דמאי מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה אעפ"י שזה הוא מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף והיינו טעמא דמוטב שיפריש חלה בטהרה אעפ"י שזה הוא מן הטהור על הטמא ושלא המוקף ממה שיפריש מן הדמאי עצמו שהוא טמא ותהיה גם החלה טמאה.
והר"ש ז"ל הסתייע בזה מהירושלמי: הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה. והנה הפ"מ פרש שתורמין מן הרע על היפה בדמאי (שם). אבל הר"ש לא ניחא ליה בפירוש זה, מדאמרינן התם: העיד רבי יהושע וכו' על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה, ומפרש ר"ת דאיירי בדמאי דאינו נוהג בחו"ל, והוכיח כן מדגרסינן התם: ר"מ נתן עיניו בצד זה ואכל מצד אחר, וזה אינו מותר אלא בדמאי (חולין ו: תד"ה והתיר).
והנה בגמ' מקשינן: ודילמא עישר עליהם ממקום אחר, ומתרץ לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף (שם ז.) והשתא לפירוש ר"ת דעובדא דר"מ היא בדמאי, מוכח דגם בדמאי אין תורמין לכתחילה שלא מן המוקף, הלכך מתניתין דחלה נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף אין לפרשה אלא בחלה של תבואת דמאי שרוצה להפריש עליה ממקום אחר כדי שתהיה החלה טהורה.
ובזה מתורצת שפיר תמיהת התפארת ישראל דכתב: ותמוה גם פירוש זה, דכיון דעיסה זו ודאי טמאה טומאת עם הארץ ששורפין עליה, ודאי חייבת גם בחלה: וכן הקשה במשנה ראשונה וכתב: אלא שראיתי שהר"ש כתב לענין שלא מן המוקף אע"ג דבדמאי גופיה אסור וכו'. ולא באר הטעם. וצ"ע (שם).
ולפי מ"ש טעמו ונמוקו מבואר היטב בדבריו שכתב: והשתא באותו שמפריש עליה עד שתסרח. פירוש דבריו: שבאותו התיקון התירו חכמים לחלת דמאי, כדי שיפריש החלה בטהרה, התירו שלא מן המוקף ומן הרע על היפה כדי שתהיה החלה בטהרתה.
והנה הרמב"ם כתב: עושה אדם עיסה טהורה וכו' במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהם ספק אם הורמה או לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה ושלא מן המוקף (בכורים פ"ז ה' י"ג). והתוי"ט הבין דברי הרמב"ם דמ"ש ספק אם הורמה, היינו על עיסת עם הארץ, שאסורה משום דמאי של תרומ"ע, וגם משום חלת דמאי, ולכן כתב: ולהרמב"ם צריך ישוב לקושית הר"ש, דלא מצינו שנחשדו, דבסוף פ"ח מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחו"ל אבל בסוריא לא, ומשמע דכ"ש בארץ ישראל דלא נחשדו (תיו"ט חלה פ"ד מ"ו).
ובאמת הרדב"ז עמד בזה וכתב: ודברים הרבה נאמרו בזה, והנכון דלאו דמאי דוקא, אלא כל דבר שיש בו ספק נקרא דמאי, והכא ספק הורמה חלה מהן או לא הורמה (הלכות בכורים שם), וכ"כ במשנה ראשונה ותוס' אנשי שם, ומהרי"ח פירש דמיירי בחבר שירש עיסה או לחם מעם הארץ ויש ספק אם הספיק להפריש ממנה חלה או לאו, דבחבר אפילו מת בו ביום אמרינן חזקה שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. אבל בעם הארץ, אם היו שואלים ואמר שהפריש ודאי שמאמינים אותו, דלא נחשדו עם הארץ שבארץ על החלה. אבל כשמת בו ביום עיסתו היא מסופקת, שמא לא הספיק להפריש ממנה חלה (בכורים שם).
ובאמת כי תרוץ מהרי"ח הוא תירוצם של הרדב"ז ודעמיה, אלא שהוא פירש מהות הספק. ועל כל פנים לדברי כולם אין מדברי הרמב"ם אלו סתירה למ"ש דלא נחשדו ישראל על סוריא וכל שכן בארץ ישראל וחלת דמאי היא עיסה מסופקת אם הורמה ממנה חלתה.
והנה רב חביבאי הרה"ג הפוסק יצ"ו, ראה דברים של כל הנ"ל ודחה אותם בביטול דבריהם ממ"ש הרמב"ם בפיה"מ דהלוקח מן הנחתום; דע שהלוקח מן הנחתום הוא דמאי וכו' (דמאי פ"ה מ"א). ודין זה הביאו בהלכותיו (ה' מעשר פ"ט ה' ו' וה' בכורים פ"ו הלכה א').
ואין זה מחוור, דבאמת כל הגאונים לא נעלמו מהם כל דברי הרמב"ם ופירשו דבריו בהתאמה למ"ש בה' בכורים ספ"ח, דלא נחשדו ישראל שבסוריא, וכל שכן ישראל שבארץ ישראל על החלה, ואין אנו רשאים לבטל דבריהם מדעתנו אפילו בראיות ברורות, ומכל שכן שבאמת אין כאן ראיות מכריעות.
שבתי וראיתי במראה הפנים דפלפל בחכמה בהלכה זאת, ומסיק בדעת הרמב"ם דכן נחשדו ישראל שבארץ על החלה (ירושלמי חלה ד, ג').
ועדין אני אומר שדברי הרמב"ם נראים יותר דלא נחשדו ישראל על חלת חו"ל, וכמו שכן פירש דבריו הרדב"ז ודעמיה.
ועל כל פנים, להלכה שפיר פסיק הרה"ג הפוסק יצ"ו, שהלכה זאת שנויה במחלוקת, ולא עוד אלא שגם בדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים, והדר דינה להצריך הפרשת חלה מדין ספקא דאוריתא או דבר שעיקרו מדאורייתא לחומרא.
כל הדברים אלו נאמרו רק לבירור הלכה זאת לעמקה ואמיתתה. אבל למעשה נראה לי שהיום אין זאת שאלת ספק אם נחשדו ישראל שבארץ, אלא ודאי נחשדו כל אותם המאפיות שאין עליהם השגחה מיוחדת על החלה, או שאין בעליהן מוחזקים שיודעים עיקר מצות חלה ושעורה והפרשתה, ומצוה וחובה על כל איש מישראל לקנות לו לחם רק ממאפיות או נחתומים המוחזקים ליודעים ומפרישים חלה או שיפריש חלה מככרות שהוא קונה כדין הלוקח מן הנחתום.
והנלע"ד כתבתי.