סימן צו
(ליו"ד סימן של"א)
- חיוב תרומות ומעשרות בפירות עכו"ם נטושים הנמצאים בידי מדינת ישראל -
ירושלים כ"ז סיון תש"ט
שאלה
זיתים שצמחו על אדמת הערבים שברחו מן הארץ ונמסקו ונכבשו לאכילה או נדרכו והוציאו מהן שמנן על ידי פועלים ערבים או ישראלים שהם פועלים שכירים ע"י ממשלת מדינת ישראל – מה דינן לענין חובת תרומות ומעשרות?
העתקת מכתב הממשלה.
האוצר
האפוטרופוס לנכסי נפקדים
כ"ט ניסן תש"ט
לכבוד
"יצהר" חרושת שמנים ארצי ישראלית בע"מ
ת.ד. 823 תל אביב
הנדון: הפרשת מעשר משמן זית מנכסי נפקדים
א.נ.
בתשובה למכתבכם מיום 10.4.49 הריני להודיעכם כי לא ידוע לי סדור עם האוצר על הפרשת מעשר משמן הזית שקבלתם.
מאידך לא נראה לנו שישנה הצדקה להפרשת מעשר במקרה זה הואיל וכרמי הזיתים הנם של בעלים ערבים, והמסיק ועצירת השמן גם יחד נעשו בידי ערבים.
בכבוד רב
(-) ש. זגורסקי
מנהל מחלקת הכפרים.
תשובה
לפי מצב השעה שאין הבעלים הערבים יכולים לשוב ארצה ישראל הם או יורשיהם כל עוד לא נחתם השלום – הדבר ברור שקרקעות אלה של הערבים בבעלות וקנינם של בעליהם הערבים, והספק הוא אם פירותיהם הם כפקדון בידי הממשלה כדין נכסים נטושים ורטושים שהממשלה היא שומרת עליהם לזכותם ע"מ לשלם להם תמורתם כפי אשר ימכרו אחרי נכוי הוצאת העבודה והטפול, ולפי"ז פירות אלה הם קניניהם של בעליהם הערבים, והממשלה עוסקת בהם לזכותם כדין נפקד (עיין חו"מ סי' רפ"ה סעיף ב') שפטורים מן התרומה והמעשר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: וכן ההפקר פטור מן התרומה ומעשר ואפילו הפקיר העכו"ם לו (הלכות תרומות פ"ב הי"א) או שהם פירות הפקר שכל הקודם בהם זכה מדין הפקר, הלכך הממשלה היא קודמת בזכיה זאת קודם שבאו לעונת המעשרות, והרי הם כדין פירות הפקר שהרי נכסים אלה אם נטושים ומופקרים שאין הבעלים יכולים לקטוף פירותיהם. ולפי"ז נדון בכל אחד משני הצדדים.
א. מרוח ישראל בתבואה של גוי
והנה לצד הראשון הלכה פסוקה היא: פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתו ביד העכו"ם ומרחן העכו"ם פטורים מכולם, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל מפריש תרומה ומעשר ראשון הוא שלו מפני שאומר ללוי באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו והתרומת מעשר מוכרה לכהן והוא שלו (יו"ד סי' של"א ס"ד).
ולכאורה נראה שאין פירות העכו"ם פטורים מתרומות ומעשרות אלא בשני תנאים. א) נגמרה מלאכתו ביד עכו"ם. ב) שמרחן הגוי. אבל אם מרחן ישראל בשביל ישראל או אפילו בשביל לא ישראל חייבים בתרו"מ שהמרוח ביד ישראל הוא הקובע.
וכן ראיתי בספר חרדים לחד מן קמיא הרה"ג הקדוש אלעזר אזכרי ז"ל (שנסמך ממהר"י בי רב) שדקדק מלשון הרמב"ם שכתב: נגמרה מלאכתן על ידי גוי ומרחן הגוי פטורין, משמע להדיא דדוקא גמרן הגוי בידו והסתמך בזה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב: ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם וכו' וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגנן ביד עכו"ם אינן חייבים בתרומה ומעשר אלא מדבריהם (שם הי"ג). ומינה תלמד דמה שחייבה תורה דיגון ישראל דכתיב דגנך וקרי בי דיגונך, היינו מעשה הדיגון שנקרא מרוח בלשון המשנה, צריך שיהיה נעשה על ידי ישראל. ועוד הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בתשובותיו: ומי שאין לו קרקע ולקח פירות תלושים מן הגוי בא"י אם מרחן הגוי ונגמרה מלאכתן ביד הגוי פטורין שנאמר ראשית דגנך ולא דגן עכו"ם, ואם מרחן ישראל ברשות הגוי הרי זה מפריש מהם תרומה גדולה (תשובה זאת נדפסת בהוצאת מקיצי נרדמים ירושלם, תשובות הרמב"ם סי' קל"ג).
אבל כשנעיין במקור דין זה בסוגין דגמרא מתברר דכל שנמרחה התבואה ברשות הגוי אעפ"י שהמרוח נעשה ע"י ישראל פטורין מתרומה ומעשר. וגרסינן התם: אמר רבי שמואל בר נתן א"ר חנינא הלוקח שבלים ממורחים מעשרן והם שלו, דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עכו"ם דגנך אמר רחמנא וכו' אל דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם פירש"י: שהיה ישראל אריס וקרקע של עכו"ם הוי. והתוס' בד"ה דמרחינהו כתבו: וקשה לפירושו אי בחלק עכו"ם היינו מריחת עכו"ם ואי בחלק ישראל אין זה לוקח שבלים? ונראה לפרש דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם אחר שלקחן ישראל והכי קאמר הלוקח שבלים מן העכו"ם והן עכשו ממורחין. ובשטה מקובצת כתב בשם תוס' חיצוניות ולא נהירא לר"י דכיון שהיה אריסו של עכו"ם ויש לעכו"ם חלק שם פשיטא דהוי כמו מרחינהו עכו"ם וכו' ועל כן נראה לר"י דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם מיירי שלקחם ישראל בשבלים. וזה לשון הרא"ש: פירש"י וכו' ולא רצה לפרש כמו שמשמע פשטא דסוגיא שמירח ישראל תבואת הגוי משום דאכתי מירוח העכו"ם מיקרי כיון שתבואה שלו אעפ"י שמירחה ישראל כי היכי דלא מקרי מירוח העכו"ם אם מירח עכו"ם תבואת ישראל וקשיא לפירושו וכו'. (בכורות י"א:)
מכאן למדנו מפורש לדעת התוס' שמרוח ישראל בפירות שהן של עכו"ם אינו מחייב בתרומות ומעשרות מדכתיב דגנך ולא דגן עכו"ם ואין פירות עכו"ם מתחייבים במעשר אלא כשנגמרה מלאכתם על ידי ישראל רוצה לומר שלקחם הישראל קודם שנגמרה מלאכתן למעשר והיינו שלקחם בשבלים הואיל ונגמרה מלאכתן ביד ישראל שפיר מיקרי דגנך. ואף לדעת רש"י מרוח ישראל בפירות עכו"ם לא מחייב אלא באריס לפי שיש לישראל חלק בו משעת צמיחתו והרי זה כמי שקנאו בשבלים אבל ישראל שמירח תבואתו של עכו"ם בתור פועל שכיר אינו מחייב את התבואה בתרומות ומעשרות.
ויותר נראה לע"ד לומר שגם באריס אינו חייב אלא על חלקו, ולקושית התוס' אי בחלק ישראל אין זה לוקח שבלים, יש לומר דכן הוא לוקח שבלים, דהאריס זוכה בחלקו למפרע בגמר מלאכתן והרי הוא כלוקח שבלים קודם שנמרחו, והוצרך רש"י לפירוש זה משום שלישנא דלוקח שבלים ממורחים משמע שלקחם אחר מירוחם וזה אינו דכיון שמרוח נעשה ברשות העכו"ם אין התבואה מתחייבת בתרומות ומעשרות לכן פירש דמרחינהו ישראל האריס ברשות עכו"ם ובאו לידו אחר מירוחם ואעפי"כ חייב במעשרות משום דבאמת זכה בהם משעת צמיחתם. וכן היא דעת הרמב"ם שכתב: ישראל שהיה אריס לעכו"ם בסוריא פירותיו פטורין מן המעשרות (שם הי"ז) דוק מינה שאם היה אריס לעכו"ם בא"י ומירחן ישראל חייב מן התורה בפירותיו ר"ל בחלקו שבאריסות, וכן כתב הרדב"ז (שם), והיינו משום דאריס יש לו חלק בתבואה משעת צמיחתה והרי הוא כקונה התבואה בשבלים דכיון שהיא קנינו ונתמרחה על ידו חייב בהן מדין תורה. עכ"פ פועל ישראל שגמר תבואתו של עכו"ם לדברי הכל אין הפירות חייבים בתרומות ומעשרות כמו שמירוח העכו"ם בפירות ישראל אינו פוטרם.
והנה דין זה פסקו הרמב"ם ז"ל: וכתב עליו הכ"מ: ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם היינו שלקחם ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וכן פירשו התוס' (ה' תרומות פ"א הי"א, ב"י יו"ד סי' של"א).
הא למדת דמרוח ישראל בתבואה של עכו"ם אפילו אם עושה זאת בשבילו או בשבילו ישראל אחר אינה מחייבת בתרומה ומעשר משום דחובת מעשר תלה הכתוב בתבואה של ישראל בשעת גמר מלאכה דהיינו שעת דיגון וכל תבואה שהיתה קנינו של גוי בשעת מירוח נפטרה מתרומ"ע ואיננה מתחייבת שוב אפילו אם עברה אח"כ לידי ישראל.
ומעתה דון מינה במכ"ש אם היא נגמרת מלאכתה על ידי גוי בשביל ישראל, וזה פשוט וברור.
ולפי"ז מ"ש הרמב"ם ומרן: אם נגמרה מלאכתן ביד עכו"ם ומרחן הגוי, פירושו הוא שמירחו הגוי על ידי שכירו או מכירו, ואפילו אם הוא ישראל, ונקט נגמרה מלאכתם לכל פירות שגמר מלאכתן הוא בקטיפתן, והנחתן בסל,ומרחן, על התבואה שגמר מלאכתה הוא המירוח, תדע ממ"ש הרמב"ם ז"ל: ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה. הא למדת שאין גמר מלאכתן על ידי ישראל מחייב אלא כשהם קנין ישראל בשעת המירוח וכמ"ש הכ"מ שהרמב"ם פסק כדעת התוס'.
ועתה נסורה נא לעיין בראיותיו של ספר החרדים.
הראשונה היא מדברי הרמב"ם שכתב: וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד עכו"ם אינן חייבים בתרומה ומעשרות אלה מדבריהם. מזה למד ספר חרדים שדיגון הוא הקובע לפטור או לחיוב, כשם שדיגון הגוי פוטר מן המעשר כך דיגון ישראל מחייב.
ולע"ד נראה דקושטא הוא שדיגון גוי פוטר פירות ישראל משום דלא דיגונך הוא, אבל אין ללמוד שדיגון ישראל מחייב אפילו כשהפירות הם מתבואת קרקע גוי או שקנה אותם לפני מירוחם ישראל דתרתי בענין לחייב, דגנך, דהיינו קנין של ישראל, ודיגונך, היינו דיגון של ישראל אבל דיגונך בקרקע או בפירות של גוי אינו מחייב הואיל ולאו דגנך הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכן כתבו התוס': אי בחלק עכו"ם היינו מריחת עכו"ם (בכורות י"א: ד"ה דמרחינהו) וכן כתבו להדיא התוס' חיצוניות: וא"כ מרחינהו ישראל ברשות עכו"ם הוי כמו מרחינהו עכו"ם עצמו (שטמ"ק שם), והיינו משום שדגנך בעינן והאי לאו דגנך הוא אעפ"י שהוא דיגונך.
ומתשובות הרמב"ם נמי אין ראיה, שדינו של הרמב"ם בתשובתו היא בישראל שקנה פירות תלושים מהגוי שהרי הם קנינו הלכך אם גמרם ישראל ברשות גוי אעפ"י שהפירות היו עדיין ברשות גוי גמר הפירות על ידי ישראל מחייב אותם בתרומה ומעשר שהרי הם דגנך ודיגונך, אבל אם מירח ישראל פירות שצמחו בקרקע של גוי אעפ"י שנגמרה מלאכתם ביד ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשר הואיל ואינם קנינו של ישראל הלכך לאו קנינך הם וכדאמרן.
וכן כתבו התוס': דריש דיגונך ולא דיגון נכרי מדכתיב דגנך ולא כתיב תבואתך, ומדריש נמי דגנך ולא דגן נכרי מדלא כתיב דיגונך בהדיא, (גיטין מ"ז. ד"ה אמר רבה).
שבתי וראיתי למהריט"א ז"ל דכתב: אבל עכו"ם שמרח דגן של ישראל בתור פועל וכן איפכא ישראל שמרח דגן של עכו"ם אינו מתחייב בתרומה ומעשר בשביל מירוח ישראל כיון דעיקר הממון הוא של עכו"ם וכו'. מפורש יוצא דמדברי התוס': מתבאר הדין הראשון דהיינו מירוח ישראל בדגן של גוי אינו מחייב, והקשה על זה מדברי התוס' ואי משום מירוח העכו"ם דפוטר יש לומר דמיירי בשמרחו ישראל (קידושין מ"א: תד"ה העכו"ם והכותי) ותירץ הדבר פשוט דלא קשה מידי דמ"ש התוס' בשם ר"י דמירוח ישראל (לא. מלה זאת היא ט"ס וצריך למוחקה) חשיב כמירוח העכו"ם היינו תבואה שגדלה בקרקע של עכו"ם וכו' אבל הכא דמיירי בתבואה שלקח עכו"ם מישראל אחר שהביאה שליש ברשותו שכבר נתחייבה בתרומה ברשות ישראל אין קנין העכו"ם מפקיע חיוב זה כי אם על ידי מירוח עכו"ם עצמו אבל אם מרחם על ידי ישראל אכתי לא פקע חיובייהו שכבר נתחייבו מקודם.
ושוב הוקשה לו ממ"ש בחידושי קידושין לא נודע למי, דמירוח ישראל בדגנו של גוי חייב בתרומה ומעשר ואסיק דמאי דנחלקו בברייתא דלר"מ ור"י מירוח ישראל בשל עכו"ם אינו פוטר מיירי דוקא באופן דמירוח ישראל לא היה צורך הגוי כי אם דעת ישראל לקנות מהעכו"ם וכו' בכה"ג אין מירוח זה פוטר (מהריט"א ספ"ד מהלכות בכורות להרמב"ן).
והנה מדברי התוס' מוכח דאפילו במקום שהישראל ממרח להנאת עצמו אינו מחייב בתרומה ומעשר שהרי על מה שפירש"י דמרחינהו ישראל דהיינו ישראל שהוא אריס הקשו התוס' אי בחלק עכו"ם היינו מריחת עכו"ם (בכורות י"א תד"ה דמרחינהו) פירוש דבריהם שכיון שהאריס אינו נוטל את חלקו אלא אחר גמר מלאכה דהיינו המרוח הרי זה מירוח ישראל בדגנו של גוי, והלא האריס ממרח את הגורן שבחלק הגוי כדי לקבל חלקו אחר המירוח, ולדינו של מהריט"א מירוח של ישראל לטובת עצמו מחייב בתרומה ומעשר, מאי מקשו התוס' הרי שפיר מחייב מירוח ישראל כיון שהוא לטובת עצמו. מכאן מוכח להדיא דהתוס' סברי שגם בכגון זה שישראל ממרח לטובת עצמו אינו מחייב הואיל ובשעת המירוח אינו קנינו ולא קרינן ביה דגנך. וכן מפורש יותר בדברי השטמ"ק: וכי מירוח הקדש אין ר"ל מירחו ההקדש עצמו אלא הוי פירושו מירחו ברשות הקדש, ובודאי אם מירחו ישראל הפודה אותו מן ההקדש אינו מתחייב במעשר הואיל והתבואה היא ברשות ההקדש.
וכן כתב מרן החיד"א ז"ל: מי שקנה פירות תלושים מהגוי וקנייתו אינה אלא לאחר מרוח אף שהוא מסייע לעכו"ם במירוח כיון דכל זמן שלא מדד יכול לחזור דיגון גוי מיקרי ולא מחייב במעשר, ודלא כהסכמת ספר חרדים (הרב הגדול מהר"ר אליעזר בן אחא בתשובת כתיבת יד סי' י"א, ברכ"י סי' של"א ס"ג).
וכן כתב המבי"ט ז"ל: נראה דאם לא קנאו מן הגוי אפילו מירחו הגוי על ידי ישראל שקנאה ממנו אחר כך אינו חייב אפילו מדרבנן כמו מטהר יינו של נכרי שאם קנאו ממנו ישראל אחר כך יהיה פטור, ולפי"ז יוכל ישראל לקנות מן הגוי היין שיוצא מן הענבים שלו אעפ"י שישראל הוא דורך הענבים ויהיה באחריות הגוי עד שיהיה היין (תשובות המבי"ט ח"ב סי' קצ"ו).
ב. ענבי גפן או שמן שקנה אותם ישראל ודרכן
דין זה שנוי במחלוקת דהמבי"ט סבר דכיון שמרחו על ידי גוי, והיינו שבצרם ונתנם בסל נפטרו מתרומה ומעשר הלכך משנמלך ועשאן יין אין מתחייבים משום דנגמרה מלאכתן על ידי ישראל, וכיון שיכול לאכול מהם כשהם ענבים חיים ואינו חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות מאין בא חיוב ליין, והרי זה כמו החיטה שאנו קונים מהגוי אחרי המרוח דאע"ג דאינה ראויה אלא לכיסוס ואנו עושים בה כמה מלאכות עד שתהיה ראויה לאכילה בצורת פת אפ"ה פטורה מתרומה ומעשר וכ"ש הענבים מיד אנו אוכלים מהן אפילו בקבע דאינן חייבות כלל דהנחתן בסל וכיסה אותם הוי מירוח שלהם, כדתנן במתניתין, פשיטא דאפילו יעשה מהם יין אח"כ לא יתחייבו בו בתרומ"ע. ואיני רואה סמך לזה שנהגו להפריש תרומ"ע מן היין העשוי מענבים של גויים, אבל לענין ברכה אני חושש להם למברכים מחטא ברכה לבטלה.
אבל מרן מהרי"ק ז"ל חלק על זה וכתב: אם הישראל עושה יין מאותם ענבים של הכרם שקנה מהגוי חייב בכל מן התורה אעפ"י שלא לקחן אלא לאחר שבאו לעונת מעשרות דהא גמר ישראל מלאכתן וכו' ואם הישראל הקונה הזה רוצה לאוכלן ענבים, אם בוצרן ע"י ישראל חייבים בכל מהתורה אפילו לקחן אחר שהתבשלו כל צרכן דהא אידגן ע"י ישראל וכיון דרוצה לאוכלן ענבים בצירתן זו היא גמר מלאכתן וכו' (אבקת רוכל סי' ז-ח).
מדבריו למדנו שהכל תלוי ברצון הישראל הקונה את הענבים, שאם קנאן לאכילה אינן חייבים אלא אם בצרם ישראל, ואם בצרן הגוי פטורים מתרו"מ מדין דגונך ולא דיגון גוי. ואם קנאם ליין אין בצירתן ע"י גוי פוטרתן, הואיל ואין גמר מלאכתן בבצירתן אלא בדריכתן.
דון מינה לזיתים אם קנאם ישראל לדורכן בגת כדי להוציא את שמנן דריכתן היא גמר מלאכתן, וכיון שהם קנינו וגם נדרכו על ידו חייבים שהרי הן דגנך ודיגונך.
וכן כתב להדיא בספר חרדים: ולכך פשט המנהג בא"י שלא לעשר חטים קטניות שמן ושאר פירות, מפני שנגמרה מלאכתן על ידי גוי ובקרקע גוי גם הענבים שקונים לעשות מהן יין כיון דנגמר מלאכת היין בידי ישראל מעשרין מדאורייתא וכן אם קנה ישראל זיתים מן הגוי והוציא שמנן חייבים מן התורה וכו' אעפ"י שהיה של גוי בשעה שישראל גמר מלאכתן וכן הורו גדולי הדור הרב רבי יוסף קארו זלה"ה והרב ר' משה מיטראני ז"ל (שם).
מפורש יוצא דזיתים לשמנן חייבים במעשר, אולם מה שספר חרדים כריך דעת מרן והמבי"ט בחדא מחתא אין זה מדויק שהרי המבי"ט סבר שאין ביין שנדרך ע"י ישראל חיוב תרומה ומעשר מדין תורה שקובעים למעשר ואין אחד מהם קובע אלא אחר שנגמרה מלאכתו וכו', וכן מה שכתב אפילו היה של גוי משעה שישראל גמר מלאכתן, זהו לשיטתו שדיגון ישראל בשל גוי מחייב בתרומ"ע אבל באמת מרן והמבי"ט לא אמרו דבריהם אלא בענבים שקנאם ישראל הלכך כיון שהם קנינו ומיקרו דגנו מתחייבים בגמר מלאכתן על ידי ישראל ואפילו אם הם ברשות הגוי אבל פירות של הגוי שנגמרו מלאכתן על ידי ישראל אינם חייבים במעשר וכדכתבו התוס' דומיא דהקדש פטור ממעשר והרי ההקדש אינו גומר מלאכתן אלא ע"י אחר מישראל וה"ה פירות עכו"ם שמירחן ישראל, וכדאמרן לעיל בסעיף א.
ג. זיתי כבש שקנאן ישראל ונכבשו על ידו
ועתה צריכים אנו לדון בזיתי כבש אם נפטרים מתרומ"ע בגמר מלאכתן ע"י גוי, דיש לומר הואיל ואין הזיתים ראוים לאכילה כמו שהם מפני מרירותם לא היו גמר מלאכתם אלא אחרי כבושם במלח או בחומץ שעושה אותם ראוים לאכילה. והנה מרן בחיד"א כתב: זיתים הנלקחים מהעכו"ם בא"י וכובשים אותם ישראל במלח או בחומץ חייבים במעשר. הרדב"ז בתשובה כת"י סי' שני אלפים קי"ז, וכן כתב מהרח"ו זצ"ל בשער המצות. ועמ"ש בספר חרדים מבואר דדעת מרן שאינן חייבות (ברכי יוסף יו"ד סי' של"א ס"ק ח').
והרי לך לשון ספר חרדים: יש מי שהיה חושש מלאכול זיתים שקונים מן הגוי וכובשים אותם במלח וכו' ואין זה אמת דגמר מלאכת הזיתים הוא כגמר מלאכת כל פירות האילן דאכולהו תנן כלכלה משיחפה והכיבוש במלח הוא אחד מששה דברים, גם בתורמוסים היה חושש דכיון דמרים הם ואין ראוי לאכילה שמא מתיקותם הוא גמר מלאכתם וגם זה הבל דבסתמא תנן. הקטניות משיכבור אותם בכברה בגורן הוי גמר מלאכתן וכו' כן הורה מוה"ר יוסף קארו ז"ל, ואמר דאין גמר מלאכתה תלוי בהכשר הפרי לאכילה שהרי כמה ירקות אין ראוים לאכילה עד שיתבשלו ואפ"ה תנן הירק מישאגד (ספר חרדים שם.) וכן ראוי להורות הלכה למעשה לדידן שקבלנו דעת מרן ז"ל.
מהאמור ומדובר תורה יוצאה מחוורת כשמלה:
זיתים שקנאם ישראל כדי להוציא מהן שמנן אפילו אם נגמרו מלאכתן על ידי גוי מתחייבים במעשר אחרי הוצאת שמנן דזיתי שמן לא נגמרו מלאכתן אלא בשעת דריכתן וירידת שמנן בעוקה.
כללם של דברים: תבואת גוי שמרחה ישראל אפילו בשביל עצמו פטורה מן המעשרות, ואם קנאה לפני המירוח אפילו אם מירחה הגוי חייבת בתרומ"ע דכיון שנמרחה ברשות ישראל הרי היא בכלל דגנך.
והנה הכ"מ הביא בשם ארחות חיים בסוף הלכות חלה בשם הראב"ד: אפילו קנה מהעכו"ם דגן ומירח ישראל חייב בתרומ"ע, ואם קנה מהעכו"ם דגן ומירח ישראל חייב בתרומ"ע, ואם קנה מעכו"ם שבלים לצורך מצות ומרחן עכו"ם בשביל ישראל מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו. ומרן הכ"מ השיג עליו וכתב: ואיני יודע מנין לו לרב ז"ל לחלק בין מוכר עצמו לעכו"ם אחר, ואפשר דה"ק אם המוכר עכו"ם מרחו קודם שמכר לישראל פטור, ומ"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם דהא אין שליחות לעכו"ם.
והמחנה אפרים כתב: דהראב"ד מיירי כשמרחן ע"י כותים דנהי דאין כותי נעשה שליח לישראל מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב דמי, והסתייע מדברי הירושלמי דמס' פאה אמתני' קצרוה גוים הרי זו פטורה דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותים ואמרו עלה אם קצרוה פועלים כותים הרי זו חייבת (מחנה אפרים הלכות שלוחים סי' י"א).
ולע"ד אין אנו צריכים לכך הואיל ולא נאמר דיגונך אלא דגנך, לומר שכל תבואה שבשעה שנגמרה מלאכתה היא דגנך חייבת בתרומה ומעשר, בין שנעשה הדיגון על ידי ישראל או ע"י גוי בשביל ישראל וכמ"ש בתוס' מנחות ס"ז, וכדכתב הרא"ש דמשמע מפשטא דסוגיא דלא מועיל שימרח ישראל תבואת הגוי משום דאכתי מירוח העכו"ם מיקרי כי היכי דלא מיקרי מירוח העכו"ם אם מירח העכו"ם תבואת ישראל וכן עיקר להלכה ומ"ש דשלוחו של אדם כמותו לאו דוקא דלא מדין שליחות אתינן עלה, וכדאמרן.
תדע שהרי הגומר פירותיו שלא חבירו של מדעת וכו' הקובע פירותיו וכו' שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר (הלכות מעשר פ"ג ה"ז).
אולם אין ללמוד מדברי הראב"ד דגוי שמרח תבואת גוי בשביל ישראל חייבת בתרומה ומעשר, דהראב"ד לא אמר דינו אלא אם קנה מעכו"ם שבלים לצורך מצות דבזה התמרחו בהיותם קנין ישראל וקרינן בהו דגנך, הלכך מרוח הגוי אינו מפקיע חובה זאת, אבל אם היו ברשות גוי וקנינו והתמרחו ברשותו אפילו על ידי ישראל ובשביל ישראל נפטרה התבואה מדין תרומה ומעשר ואם באה לידי ישראל אחר המירוח נשארת פטורה.
לאור בירורה של הלכה זאת נשוב לדון בשאלה דנדון דידן:
והנה מר ש. זגורסקי מנהל מחלקת הכפרים (האוצר, האפוטרופוס לנכסי נפקדים) בשם מדינת ישראל מיום כ"ט ניסן תש"ט. כותב שזיתים אלה הם של בעלים ערבים ומוסקים אותם פועלים ערבים. מכאן ברור שרכוש זה אינו הפקר אלא ברשות בעליו הערבים הוא עומד, ודבר זה ידוע לנו שהרי הממשלה אוסרת ומענישה את כל אדם הלוקח לעצמו מתבואה זאת, וא"כ המדינה בהיותה אחראית על רכוש האויב מסרה שמירתו והכנסת פירותיו למחלקה מיוחדת שהיא מכניסה את הכל תחת ידה ושומרת את הכנסותיה בחשבון מיוחד של רכוש האויב עד חתימת השלום ושיבתם של הפליטים הערבים לרכושם או שתתן להם המדינה פיצויים תמורתם במזומן או בנכסים אחרים של ישראל בארץ ובגולה. וכיון שכן לא נפקא לן מידי אם מסיק אותם גוי בשביל ישראל או אפילו אם מסיק אותם ישראל, שאפילו אם נניח שהמסיקה היא גמר מלאכתן אין מסיקתן ע"י ישראל מחייבת בתרומה ומעשר הואיל ובשעת המסיקה עומדת בבעלותם וקנינים של הערבים.
ובאמת זיתי שמן כלומר שקנאם ישראל להוציא שמנן גמר מלאכתן הוא משירד לעוקה (רמב"ם ה' מעשר פ"ג ה' ט"ו), לכן אם בשעה זאת עודם עומדים ברשות הגוי הרי הם פטורים מתרומה ומעשר, אבל אם קנה ישראל את הזיתים מן המדינה בהיותם מחוברים או אפילו תלושין כדי להוציא שמנן למכירה על חשבונו להפסד או לריוח הרי זה כדין נתמרחו ביד ישראל, כלומר בבעלות ישראל וחייבים במעשר אפילו אם אם דריכתם של זיתים אלה נעשה על ידי גוים, ואם נעשים דריכתם על אחריות המדינה לחשבון בעליהם הגוים הרי הם פטורים ממעשר אפילו אם הם נדרכים ע"י ישראל ובשביל ישראל למכור שמנם לישראל הואיל ובשעת דיגונם אינם של ישראל ולא קרינן בהן דגנך. והנלע"ד כתבתי.
אחרי החתום ראה ראיתי תשובתו הנהדרה של חברנו הגאון הגדול חריף ובקי משנתו קב ונקי הרב יעקב קלמס שליט"א, חבר הרבנות הראשית לא"י, שדן בשאלה זאת והעלה שפירות נכסים אלה הם הפקר, ולפיכך אפילו אם נגמרה מלאכתם על ידי ישראל פטורין מתרומה ומעשר וכמ"ש המפקיר שדהו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ועוללות ופטור מן המעשר, (נדרים מ"ד) ולפי זה בנדון דידן שממשלת ישראל זכתה מן ההפקר אפילו אם נגמרה מלאכתם על ידי ישראל פטור מתרומה ומעשר, אולם מה שנזרע אחרי הכבוש ודאי חייב מפני שזה הוי כזרעה בקרקע ישראל אלו תוכן דבריו. לפי הנחה זאת יוצא לדין שגם יבול התבואה שצמחו מאחרי הכבוש ובכלל זה הזיתים שהם יבול תש"ח והלאה חייבים בתרומה ומעשר דמשעה שזכתה הממשלה בקרקעות ואילנות הנטועים בה נעשו קנינם של ישראל וחייבים בתרומה ומעשר כדין כל פירות שצמחו בקרקע ישראל ואין הבדל אם קנה הקרקע מגוי או שזכו בו מדין הפקר שהרי בשעה שצמחו הפירות קרקע ישראל הוא, ולע"ד נראה כמו שכתבתי שאין בנדון דידן דין הפקר אלא דין נכסי רטושים (עיין חו"מ סי' רפ"ה סעי' ב) שהרי הבעלים הערבים לא הפקירו לא את הקרקעות ולא את פירותיהם אלא נטשו אותם על דעת לשוב ולהאחז בהם בשעת הכושר הראשונה שהם האמינו שזה יהיה אחרי ימים אחדים, ועודם מצפים לשוב ולהאחז בהם ולתבוע את נזקם ואת פירותיהם מממשלת ישראל, לכן נקראים כל הנכסים האלה רכוש האויב שהממשלה מטפלת בהם מדין אפוטרופוס על נכסי רטושים, וכמו שכן נקראת מחלקה זאת בשם האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ולפי זה ברור ומחוור שאין כאן הפקר לפי שלא הפקירו בעליו וממילא אין כאן זוכה מן ההפקר שהרי הממשלה שמחזיקה בהם אינה זוכה בהם ואינה יכולה לזכות בהם שאין הכבוש מפקיע בעלות היחידים.
הלכך קם דינא שכל הרכוש הזה מקרקעי ופירותיהם הם נכסי הגוי וישראל עובד בהם לזכותם ופטורין מן המעשר אם לא שקנה ישראל הפירות מהממשלה ועובד בהם להנאתו כאדם העושה בשלו וכדאמרן.