סימן צ"ו
- קבורה עם טלית מצויצת -
לכבוד
הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא
שלמה איש אמונים יצ"ו.
שלום וברכה!
קראתי את מאמרו: עת לעשות ועת לעקור נטוע בנדון קבורת המת בטלית מצויצת, והנני נענה לכת"ר לחוות דעתי לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
ראשית דבר הנני לתרץ קושיתו על התוס' שכתבו: דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש ציצית וכו' (ברכות י"ח תד"ה למחר).
וע"ז הקשה מעכ"ת וכתב מרן דבשמיא לא אבין דבריו הקדושים הלא בתלמודא הלכתא דההיא שעתא רמינן נאמרה מיד אחר עובדא דמלאכא עם רב קטינא ובודאי לא היה הוא לבדו שלא היה רגיל בציצית דא"כ היו גם חבריו גוערין בו עכ"ל.
ולע"ד נראה דאדרבא הסוגיא מוכיחה כר"ת שבימיהם היו רגילים ללבוש טלית של ארבע כנפות ולכן הוכיחו מלאכא לרב קטינא: טצדקי למפטר מציצית? כלומר הואיל וכל הבגדים עשויים בצורת ד' כנפות ומצויצים כהלכתא למה אתה משנה ועושה טצדקי לפטור מציצית. והכי מסתברא שאם לא כן לא היה מקום לתוכחה זאת שאין אדם מחויב לשנות בגדיו מדרך מנהג מקומו כדי להתחייב בציצית, ואפשר מאד שגם חביריו גערו בו אלא שבתוכחת המלאכא יש בה גם משום התראת עונש וכמו שאמר לו ענשיתו אעשה? אמר לה בעידן ריתחא ענשינן (מנחות מ"א.) ולעיקר הלכה, מדברי התוס' בשם ר"ת למדנו: דבדורותינו שכולנו לובשים בגד של ארבע כנפות ומטילים בהם ציצית צריכים להלביש את המת בגד ארבע כנפות ולהטיל בהם ציצית. ולמ"ש ר"ת בשם אנשי לותיר אף בדורותינו שהננו לובשים ציצית אין אנו רשאים להלביש את המת טלית מצויצת משום שהטלית היא עדות שקיים כל התורה כולה וזה מחזי כשקרא.
והנה התוס' דחו זאת וכתבו: וזה לא נהירא דאם כן גם החיים עתה למה לובשים הלא לא קיימו כל התורה כולה.
ולע"ד אין בזה כדי דחיה דלא יעלה על הדעת לומר שנבטל מצות ציצית מפני שאין אנו מקיימים כל התורה, אלא מה שאמרו רבני לותיר להסיר הציצית מטלית המת הוא משום דמת פטור ממצות וכמו שאמרו: במתים חפשי,כיון שמת נפטר מן המצות (שבת ל'). הלכך כשמלבישים אותו טלית מצויצת יש בה ערך של עדות לומר: קיים זה כל התורה כולה שרמוזה במצות ציצית. אבל כל אדם שלובש ציצית לקיום המצות אין בזה משום עדות אלא מצוה הוא דקעביד, ובאמת התוס' במקום אחר הזכירו דברי ר"ת משום זקני לוטיר בלשון הזה: ועכשיו שאין חשובים כל כך הרי הוא כאילו מעיד עדות שקר, פירוש דבריהם, שאין הדור זכאי עד שנאמר שכל אדם מישראל קיים כל התורה כולה הלכך צריך להוציא הטלית מן המת משום דמחזי כעדות שקר.
וכעין מה שאמרו: אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן, ואי בעית אימא אנוחי מנחינן, קיים לא אמרינן (ב"ק י"ג), ואם כך אמרו לגברא רבה מזה נלמד לכל אדם שאין מניחים הציציות על בגדו שהוא מובל בו לקבורה ושהוא נקבר בו משום דמחזי כעדות שקר, הלכך דברי התוס' דהכא צריכים תירוץ.
ונראה לי לתרץ דבריהם דהכי קאמרי בדורנו שגם בחיינו אין אנו לובשים ציצית לפי שהבגדים עשויים בצורה שאין בהם ד' כנפות ולא נתחייבו בציצית ומכיון שלא חייבה התורה לעשות בגד שיש בו ד' כנפות כדי להתחייב בציצית, וכדאמרינן: נהי דחייביה רחמנא כי מכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא (מנחות מ"א), אלא שאנו לובשים טלית מצויצת משום שהיא נמנית במנין תרי"ג מצות והיא כעדות על קיומה של תורה, לפיכך בדורות אלה שאין אנו מקיימים כל התורה כולה מחזי כשיקרא, וזהו דקדוק לשונם דגם חיים עתה לא לובשים, זאת אומרת עתה שאין אנו לובשים בגדי ארבע כנפות ושאין אנו חשובים למה לובשים טלית מצויצת אפילו בחייו הלא לא קיימו התורה כולה.
למסקנא דדינא כתבו התוס' דאנן סומכים על מסכת שמחות, שצוה אבא שאול: הטילו תכלת מאפילוני, והרא"ש כתב: והאידנא נהגו להסיר הציצית מתכריכי המת, והיה ר"ת אומר סמך למנהגינו וכו' ועוד דבימיהם היו כולם עטופים בטלית בת ד' כנפות והיו לכולן ציציות בהם בחייהם הלכך מטילין להם גם במותם משום לועג לרש, אבל השתא שאין עושין בד' כנפות ויש הרבה בני אדם שלא היו להם ציציות בחייהם. לא רמינן במותם, מה שלא קיים בחייו. ואם היו משימים להם לאותם שהיו להם בחייהם נמצא שאותם שלא היו להם בחייהם מתביישים, ואין לומר: יתביישו וכן ראוי להם על שלא קיימו ציצית בחייהם, לפי שהתורה לא הזקיקה לעשות ציצית אלא למי שיש לו ד' כנפות ועוד סמכו אהא דאיתא במס' שמחות וכו'.
ויש מפרשים ההוא שעתא, כשמוליכין אותו לקבר רמינן ליה משום דאיכא לועג לרש שהמכתפין אותו יש להם ציצית והוא אין לו וכשמשימן אותו בקבר מסירין אותו (הרא"ש הלכות קטנות הלכות ציצית סי' ט'. וע"ע הרא"ש מו"ק פ"ג סי' פ', ומרדכי הלכות קטנות להלכות ציצית). והנה יש מפרשים אלו הם דברים הרז"ה בשם מלכי צדק (המאור סוף מו"ק).
מכל האמור ומדובר למדנו שאין מצוה להטיל ציצית בתכריכין של המת או לקוברו בטלית מצויצת אלא כשאמרו להטיל ציצית בתכריכין בההיא שעתא הוא רק משום לועג לרש. לעומת זאת מצאנו ראינו במנהגם של ראשונים שהיו מסירין הציציות משום דמחזי כשקרא או משום שהוא לועג לרש למת עצמו שלא לבש ציצית בחייו או לשאר ישני עפר שנמצאים במחיצתו, ובודאי שבכגון זה צריך לחוש לדבריהם כדי להמלט מלועג לרש של עצמו ושל אחרים. כמו שאמרו: דלייה משום לועג לרש. וכל שכן כשעושים מעשה בגופו של מת להלבישו ציצית.
ועתה נסורה לעיין לאידך גיסא בסברות המחייבים בציצית.
והנה הרמב"ן ז"ל כתב: ראשוני הדור שלפנינו הקשו קושיא שלא עמדו על עיקרה וכו' והיא ממ"ש בברייתא במסכת שמחות, ובמס' מנחות אמרו: בההיא שעתא רמינן ליה ומפני שנשתנו המנהגים מפני קושיא זו כפי השתנות הסברות בתירוצא והיה הטעאה גמורה, הוצרכו להעמיד הדבר על בוריו וכו' וכן מטעם הזה צוה אבא שאול שאין לבניו להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שיש בו משום קדושה, והלכה כדברי חכמים דקי"ל תשמישי מצוה נזרקים: מכל מקום מודה אבא שאול בזקן שעשאה לפי כבודו דבההיא שעתא רמינן ליה שאין בזה משום קדושה לפי שהטלית פטורה ואין בציצית שבה אלא משום לועג לרש, ועכ"פ הקושיא מתורצת מפני שהלכה כדברי חכמים (מלחמת ה' להרמב"ן סוף מועד קטן), והנה דברי הרמב"ן אלה מכוונים כלפי המאור שרמי ברייתא דמסכת שמחות וגמרא דמנחות אהדדי ותירץ כתירוצו של ר"י בן מלכי צדק, ועלה אמר הרמב"ן שזו הטעאה גמורה לפי שאין כאן רומיא כלל דלא אמר אבא שאול התירו הציציות אלא מטלית שנעשית לטלית של מצוה ומשום שהתקדשו הציציות שבה הלכך אין לקוברה עם המת, אבל טלית שנעשית מעיקרא רק משום לועג לרש אינה קדושה הלכך מותר לקוברה עם המת, והיינו דאמרינן במנחות בההיא שעתא רמינן לה, ועוד אעיקרא אין קושיא דקי"ל תשמישי מצוה נזרקים ולפיכך אפילו טלית שנעשית והשתמשו בה למצות מותר לקוברה, מכאן כתב הרמב"ן שאין מיחוש וספק לאסור קבורת המת בטלית מצויצת, הלכך קוברין את המת בטלית מצויצת משם לעג לרש.
דון מינה היכא שאדרבה קבורת המת בטלית מצויצת יש בה משום לועג לרש וכדברי ר"ת והרא"ש, חזר הדין לאסור מטעם זה עצמו.
אולם הטור ושו"ע פסקו להלכה כדברי הרמב"ן שאין קוברין את המת אלא בטלית. אבל רמ"א ז"ל כתב: ויש אומרים דאין צריך ציצית ונהגו לקוברו בציצית, אך שפוסלין תחלה הציצית או כורכין אחד מן הכנפות. הרי שרמ"א לא הכריע הלכה למעשה להטיל ציצית אלא הואיל והדבר שנוי במחלוקת הולכין אחר המנהג.
הספק שעומד בפנינו הוא לדידן בני קהלות הספרדים שקבלנו הוראותיו של מרן המחבר ז"ל אם אנו רשאים להמשיך מנהגנו שלא להטיל ציצית בטלית שקוברים בו את המת או לשנות המנהג ולקיים פסק מרן ז"ל שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית. ונראה לע"ד שכן אנו חייבים להמשיך מנהגנו הואיל ואין כלל זה אמור אלא במקום שאין מנהג מקובל וקבוע שכן הורה לנו מרן בית יוסף ז"ל בהקדמתו וכתב: ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אעפ"י שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו (הקדמת בית יוסף).
ובנדון דידן נמי מה שנהגו שלא לקוברו בטלית מצויצת הוא משום ספק אסור דמחזי כשקרא או לועג לרש וכדכתבו ר"ת מפי זקני לוטיר ז"ל, וכיון שכן מצוה לקיים דבריהם שהם בשב ואל תעשה. מלהכנס בספק אסור בקום ועשה. וכיון שמנהג זה הוא מקדמוני רבנן תקיפי ארעא דישראל וכמ"ש בהגה אמת ליעקב ז"ל: דזה טעם מנהג עיה"ק ירושת"ו שנוהגים להניח הטלית על המת כשמוליכים לקוברו, ויש לו טעם אחר ואין כאן מקומו להאריך והענין בקיצור הוא: דנודע דהטלית היא בחינת או"מ ונודע דאו"מ דוחה הקליפות זהו הטעם לגרש מהמת הקליפות (אמת ליעקב ענין אות ל').
ובודאי מנהג זה שבירושלם הוא קדוש, דלא יעלה על הדעת שבאיזה זמן נהגו לקבור בטלית מצויצת ובאו אחריהם ובטלום דלמה יבטלו מנהג זה, ומן הדין גם כן לא היו רשאים לבטל מנהג זה אלא ודאי שכן היה נהוג משנים קדמוניות שכמו שהיה נהוג בימי ר"ת ובקהלות לותר, וכיון שכן אין לנו רשות לשנות מנהגם לפי שבשנויו אנו נכנסים לספק אסור וכדכתבנו משום זקני לוטיר והרא"ש ז"ל, ובכגון זה ודאי טפי עדיף לשמור קבלת קדמוני גאוני עולם שבירושלם המעטירה, וישובו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה בבנין מקדש בית מקדשנו ותפארתנו ושיבת בנים לגבולם. ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מכל כל פנים ובא לציון גואל.
והנלע"ד כתבתי.