סימן צח
(ליו"ד סימן של"א)
- פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ ופירות הארץ שיצאו לחו"ל לענין חלה ותרומות ומעשרות -
עיקר הלכה זו נשנית בדין חלה וכן שנינו במתניתין: פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה, יצאו מכאן לשם רבי אליעזר מחייב ור"ע פוטר (חלה פ"ב מ"א). מכאן אנו למדים דפירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה לדברי הכל מדכתיב: "אשר אני מביא אתכם" שמה כלומר בארץ חייבים בחלה אפילו בתבואת חוצה לארץ ולא נחלקו אלא בתבואת הארץ שיצאה לחו"ל דרבי אליעזר מחייב דדריש "והיה באכלכם מלחם הארץ לרבות לחם הארץ הנאכל בחוצה לארץ ור"ע סובר דבאכלכם מלחם הארץ בארץ הוא דחייב אבל לחם הארץ בחו"ל פטור אבל בספרי תנינא: אשר אני מביא אתכם שמה. מכאן אתה אומר: פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה, יצאו מכאן לשם רבי אליעזר מחייב ורבי עקיבא פוטר. רבי יהודה אומר פירות חו"ל שנכנסו לארץ רבי אליעזר פוטר שנאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ ור"ע מחייב שנאמר "שמה" (ספרי במדבר שלח כ"ב) ובירושלמי גרסינן: כתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים ואין אתם חייבין בחו"ל זו דברי ר"מ: אבל דברי רבי יהודה פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר"א פוטר ור"ע מחייב, מה טעמו דר"א לחם הארץ ולא לחם חו"ל, אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה חייבים בין בפירות הארץ בין פירות חו"ל (חלה שם). ואי אפשר לומר שלדברי ר"מ לא נחלקו ר"א ור"ע כלל בדין זה אלא דהכי קאמר: ר"מ תני פירות חוצה לארץ אפילו שנכנסו לארץ פטורים לדברי הכל, ומחלוקת ר"א ור"ע היא בפירות הארץ שיצאו לחו"ל ורבי יהודה גורס דפירות הארץ שיצאו לחו"ל פטורים לדברי הכל ומחלוקת ר"א ור"ע היא בפירות חו"ל שנכנסו לארץ.
ובירושלמי שם מוכח דגירסת רבי יהודה היא עיקר: דגרסינן התם: מאי טעמו דר"א לחם הארץ לא לחם חו"ל מה טעמא דר"ע, אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ ובין בפירות חוצה לארץ.
וטעמים אלה שייכים לדברי רבי יהודה דמחלוקת ר"א ור"ע היא בפירות חו"ל שנכנסו לארץ דר"א דריש מלחם הארץ למעט לחם חו"ל הנאכל בארץ, ור"ע דריש מרבויא דשמה לרבות גם לחם חו"ל הנאכל בארץ משום דבאכילה תלה הכתוב והרי הוא נאכל שמה בארץ.
אבל לדברי ר"מ דבתבואת חוצה לארץ שנכנסה לארץ פטורה לדברי הכל דרשינן שמה למעט שמה אתם חייבים בחו"ל ומחלוקתם היא בפירות הארץ שיצאו לחו"ל ונחלקו במשמעות מלחם הארץ דר"א דריש מלחם הארץ ובארץ ור"ע דריש כמשמעו מלחם הארץ ואפילו אם הוא בחו"ל.
ולפי זה מתברר דרבי סתם המשנה כסתמא דהספרי: אשר אני מביא אתכם שמה מכאן אתה אומר פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם רבי אליעזר מחייב ור"ע פוטר.
והיינו טעמא דדרשינן "אשר אני מביא אתכם שמה לרבות שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ ובין בפירות חוצה לארץ (וכדכתב הירושלמי בדעתו של ר"ע לגירסת רבי יהודה) ודרשה זו היא מוסכמת לכל הדעות, ובפירות שיצאו משם לכאן רבי אליעזר מחייב דמשעה שגדלו בארץ מלחם הארץ הם אפילו אם אוכלם בחו"ל ור"ע פוטר דסבר הואיל ורבה הכתוב מדכתיב: שמה לרבות גם פירות חו"ל שנאכלים בארץ, מזה למדנו דבתר אכילה אזלינן הלכך פירות הארץ שנאכלים בחו"ל נמי פטורים מקרא דשמה, ומלחם הארץ היינו לחם הארץ, הנאכל בארץ.
ובפירוש הרע"ב כתב: פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ ובין בפירות חוצה לארץ, ור"ע פוטר דשמה משמע ליה מעוטא שמה אתם חייבים ואין אתם חייבים בחו"ל אעפ"י שאתם אוכלים מלחם הארץ (חלה שם).
ודבריו לא נהירין לי דהא רישא דמתניתין דברי הכל היא ודרשינן שמה לרבות פירות חוצה לארץ הנאכלים בארץ, ואיך אפשר לומר לר"ע דשמה מעוטא לפטור פירות הארץ בחו"ל ואי אפשר לדרוש תיבה אחת לרבוי ומעוט בבת אחת.
ולדעתי נראה נכון כמ"ש דמרבויא דשמה לחייב פירות חו"ל בארץ למדנו דשעת אכילה היא מחייבת ולכן פירות הארץ שבחו"ל הואיל ונאכלים בחו"ל פטורים לר"ע מדרשא זו עצמה.
אולם עדין לא התישב טעמו של ר"ע דאימא קרא דמלחם הארץ לרבות לחם הארץ הנאכל בחו"ל וקרא דשמה לרבות לחם חו"ל הנאכל בארץ דשתי סבות גורמות לחייב בחלה: גדולי הארץ ואכילתו בארץ וכל אחת משתי הסבות מחייבות.
וראיתי אחרי רואי בספר משנה ראשונה שכתב: דר"ע למד לפטור פירות הארץ בחו"ל, מדיוקא דקרא דהוה מצי למכתב והיה באכלכם לחם הארץ ומדכתיב מלחם הארץ ממעטינן מלחם ולא כל לחם הא כיצד אכלו בארץ חייב בחו"ל פטור. אבל הרמב"ם ז"ל כתב: פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה: ופירות הארץ שיצאו לחו"ל פטורים שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים בין על פירות הארץ בין על פירות חוצה לארץ (ה' בכורים פ"ה ה"ו).
ומדנקט הרמב"ם דרשה דאשר אני מביא אתכם שמה בסוף דבריו מוכח שדרשה זו היא טעמם של שתי ההלכות דהא בהא תליא דכיון דחייבים על פירות חוצה לארץ בארץ משום דשעת אכילה היא המחייבת ממילא יוצא שפטורין פירות הארץ בחוצה לארץ, וכדאמרן.
ב. פירות הארץ שיצאו לחו"ל לענין תרומ"ע
מהאמור לעיל אנו למדין דלא נחלקו ר"א ור"ע בשתי הלכות אלה אלא בחלה דכתיב בה שמה ובאכלכם מלחם הארץ דלא חייבה התורה בחלה אלא את העיסה שהיא עשויה ללחם, אבל לענין תרומות ומעשרות שתלאם הכתוב בדגנך תירושך ויצהרך לומר שדיגונם וגמר מלאכתם הוא אוסר את התבואה כולה עד שיפריש ממנה מעשרותיה מסתברא לומר פירות חו"ל שנכנסו לארץ פטורים דלא גדולי אדמת ארץ ישראל הם ולא חל עליהם חיוב דגנך, אבל פירות הארץ שנגמרה מלאכתם בארץ חייבים מן התורה אפילו כשיצאו לחו"ל דהא דגנך הם וכיון שהתחייבו בתרומות ומעשרות אין לך דבר שיכול לפוטרם.
אולם הרמב"ם ז"ל פסק: פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבים, בחו"ל פטורין, ואם יצאו לסוריה חייבין מדבריהם, וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה שנאמר שמה. שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים במעשרות מדבריהם (ה' תרומות פ"א ה' כ"ב).
ודבריו צריכים עיונא ודקדוקא דהנה הוא סובר דשמה דכתיב גבי חלה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על כל מצוות התלויות בארץ שאינן נהוגות אלא בפירות הארץ שנאכלים בארץ ואילו לגבי פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ מחלק בין חלה לתרומות ומעשרות דגבי חלה חייבים מן התורה אפילו אם נגמרה מלאכתם בחו"ל משום דשמה כתיב לחייב אפילו פירות חו"ל ואילו לענין מעשרות כתב: אם נקבעו למעשר אחר שנכנסו לארץ חייבים במעשרות מדבריהם.
וחילוק זה לא ידעתי מנין לו, ואעיקרא דמילתא חיוב זה שמדבריהם לא מצאנו כל מקור ואדרבה אם נאמר ששמה דכתיב גבי חלה הוא הדין גם למעשרות. כך הוא דין פירות שיצאו לחוצה לארץ, לפירות שנכנסו לארץ ובשניהם דינם שוה בין לחיוב דאורייתא או דרבנן.
והכ"מ עמד ע"ז ותירץ דמאי דכתב הרמב"ם חייבין במעשרות מדבריהם לאו דוקא אלא הוא הדין בחלה. ואפשר לומר בענין אחר דאה"נ דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מדאורייתא. והוא הדין לתרומות ומעשרות מיהו הני מילי בנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי שנכנסו לארץ קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשרות בחו"ל ואח"כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בחו"ל, פרח מהם חיוב תרומה ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבים מדבריהם. ולפי"ז שיעור לשון רבינו כך הוא: ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בחו"ל חיבים במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ עכ"ל.
ולע"ד שני התירוצים אינם הולמים דברי הרמב"ם, דלתירוץ הראשון קשה שהרי הרמב"ם בראשית דבריו כלל חלה ומעשרות בחדא מחתא ובסיפא חלק וכתב פירות חו"ל חייבים בחלה וכו' ואם נקבעו למעשר וכו' חייבים במעשרות מדבריהם, הרי לך שדבריו ברור מללו דפירות חו"ל בארץ ישראל אעפ"י שנגמרו מלאכתם בחו"ל חייבים בחלה מן התורה דכתיב שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות חו"ל ובמעשרות דוקא הוא שחייבים רק מדרבנן וכשנגמרה מלאכתם בארץ, ותירוצו השני אינו מחוור משום דלתירוץ זה צריך לסרס דברי הרמב"ם ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בחו"ל חייבים במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ, ולא עוד אלא שגם אחרי סירוס הדברים אינו מתישב לשון הרמב"ם דמ"ש אחר שנכנסו לארץ מיותר לגמרי.
על כל פנים מדברי מרן הכ"מ מוכח דלענין פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל מסכים הוא לדברי הרמב"ם שפטורין אפילו מדרבנן ואפילו כשנגמרה מלאכתם בארץ, והכי דייקי דברי הרמב"ם שכתב חילוק זה דאם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ שחייבים מדבריהם דווקא לדין פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ אבל בפירות ארץ שיצאו לחו"ל פטור לגמרי אפילו מדרבנן אפילו אם נגמרה מלאכתם בארץ.
אבל הרדב"ז ז"ל כתב: וע"כ איירי במתניתין כגון שמירחן בחו"ל אבל אם מירחן בארץ ונתחייבו בתרומות ומעשרות לא נפטרו מפני שיצאו לחו"ל וכן לענין חלה אם גלגל את העיסה בארץ ישראל והוציאה לא נפטרה וזה ברור. וכן כתב המל"מ (שם) וכן כתב במראה הפנים דהרמב"ם בכל דבריו בהלכה זו הוא ביצאו מן הארץ קודם שנקבעו למעשרות דאי בשנקבעו בארץ ישראל ודאי לית דין ולית דיין דנימא שיפטרו בשיצאו אחר שנקבעו קודם ההפרשה דהא כבר חל עליהם חיוב מעשרות ומי פטרן (ירושלמי חלה פ"ב ה"א).
ג. פטור לקוח בתרומ"ע
והנה שלשה גאוני עולם אלה נמקו דבריהם מן הסברא דכיון שחלה עליהם חובת תרומות ומעשרות וחלה אין יציאתם לחו"ל פוטר אותם. אולם סברא זאת אינה מכרעת. שהרי מצאנו דומה לזה בדין לוקח: עשר תעשר ואכלת. ולא מוכר, תבואות זרעך, ולא לוקח, ופר"ת דהיינו כשלקח אחר שנתמרחו ביד המוכר (ב"מ פ"ה תד"ה תבואת זרעך) וכן פסק הרמב"ם ז"ל: הלוקח פטור מן התורה בד"א בשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר, אבל אם נגמרו מלאכתן ביד לוקח חייב לעשר מן התורה (ה' מעשר פ"ב ה"ב).
הרי לך מפורש שאע"ג שנתחייבו הפירות במעשר, כשמכרם פקעה מהם חובת המעשרות, והוא הדין פירות שיצאו לחו"ל אע"ג שנגמרה מלאכתן בארץ ישראל, ביציאתן לחו"ל נפטרים מחובת מעשרות, ובמנחת חנוך עמד בזה ותירץ דשאני לוקח הואיל ואם חזר בעל הבית וקנאו חייב במעשר (כדכתבו התוס' כ"מ שם) הרי לא נפקע מהם חובת מעשר דבעה"ב חייב דהוה ליה תבואת זרעך ואחרים לא הגיעה החיוב מעולם (מנחת חנוך מצוה שצ"ה).
ואין תירוץ זה מספיק לע"ד משום דהתבואה גופה משנגמרה מלאכתה נעשית טבל והשתעבדה כולה לתרומ"ע שבה. ולכן יש לומר שאינו רשאי למוכרה ואם מכרה לא אהנו מעשיו לפטור אותה מחובת תרומ"ע שבה. כמו שאינו רשאי להקדיש משנגמרה מלאכתם מטעם זה אע"ג דיכול הוא לפדותם מן ההקדש ולהפריש תרומתם, מכל מקום כיון שהוא מוציאם לרשות שהיא פטורה מתרומ"ע לא אהנו מעשיו, והוא הדין למוכר, והנה המנחת חנוך לשיטתי' אזיל דסובר שהפקר פוטר את הלוקח שקנה פירות ממורחים, אבל לע"ד נראה דכיון שאין בעל השדה רשאי להפקיר לא אהנו מעשיו לגבי תרומ"ע שבו וחייב הלוקח להפריש מהם תרומ"ע. וכמו שנבאר לקמן, ועוד שגם בפירות הארץ שיצאו חו"ל הדין כן, שאם חזרו ונכנסו לארץ חזרו לחיובם שלא נפטרו אלא בהיותם בחו"ל ומשחזרו ונכנסו לארץ חזרו לחיובם. ולא דמי להפקר שגם אם חזר וזכה בו בעל הבית פטור, משום דכיון שזכה מן ההפקר הרי הוא ככל אדם ופטור מתרומ"ע, אבל פירות שיצאו לחוצה לארץ שפטורם הוא מדכתיב: שמה אתם חייבים, ובחו"ל אין אתם חייבים, כששבו לארץ שבו לחיובם, ולפ"ז לוקח ופירות הארץ שיצאו לחו"ל שוים בדינם ושפיר נלמוד מדין לוקח לדעת הרמב"ם ור"ת לדין פירות הארץ שיצאו לחו"ל דפטורים מתרומ"ע גם כשנגמרה מלאכתם בארץ.
והנה המנחת חנוך (שם) סתר דעת המל"מ ממאי דקי"ל בדין הפקר דאפילו הפקירו לאחר מרוח פוטר את הזוכה מן ההפקר ואפילו אם הוא המפקיר עצמו מחובת תרומ"ע, הרי שמהני הפקר להפקיע חובת תרומ"ע, והוא הדין למוציא פירותיו לחו"ל, ולע"ד נראה שאין זה מוכרח ובאמת הפקיר אחר שנמרח אינו פוטר מתרומ"ע וכדכתב הרע"ב (פאה פ"א מ"ו ושעה"מ הלכות לולב) ואף ר"ת ודעמיה דסוברים דלוקח פטור אפילו לקחם ממרוחים, היינו משום דכתיב: ואכלת, ולא מוכר, אבל בהפקר והקדש אינם חלים אחר גמר מלאכתם, ולפי"ז אדרבה מדין הקדש והפקר הויא סיעתא לדעת המל"מ.
ואולם ראיה גדולה לדעת הרדב"ז ודעמיה. מדתנן: ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבלה וכו' ופירש הרמב"ם שאלו הדברים הנזכרים מחייבים בדמאי בכל מקום שיהיו, בארץ ישראל או בחוצה לארץ ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כלו אלא חלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד ועל כן יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא (דמאי פ"ב מ"א).
ומתניתין זו לא מתוקמא אלא גם בפירות שנגמרו מלאכתן בארץ, ומינה נלמוד שפירות הארץ שנגמרו מלאכתן בארץ חייבים בתרומ"ע אפילו כשאוכלן בחו"ל. כדעת הרדב"ז ודעמיה, וכן יש להוכיח מדגרסינן בירושלמי: הלוקח מן החמרת בצור ומן המגורת בצידון חייב (דמאי פ"א ה"ג והרמב"ם ה' מעשר פ"ג ה' ה-ז).
וכבר עמד בזה התוי"ט וכתב: בכל מקום, פירש הרב אפילו מכזיב ולהלן וכ"כ הר"ש וגם הרמב"ם פירש שבין בארץ בין בחוצה לארץ א"כ פירות שיצאו לחוץ לארץ חייבים בתרומות ומעשרות, ובפ"א מהלכות תרומות פסק דפטורים אפילו מדבריהם מהאי דרשה דשמה וכו'. ולשונו פי"ג מהלכות מעשר מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל (תוי"ט דמאי שם). ולפי זה אדרבה ממ"ש בהלכותיו: מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל משמע מתעשרין אפילו כשנגמרה מלאכתם בארץ.
וכן כתב הכ"מ: ומ"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל וסוריא כלומר דהיינו פירוש בכל מקום דקתני מתניתין אבל בחו"ל לא כמ"ש בפ"א מה' תרומות שפירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ פטורים (כ"מ הלכות מעשר פ"ג ה' ד'), מזה יוצא ברור שגם דין הלוקח מן החמרת ומן המגורת בצור או בצידון חייב בדמאי מדבריהם שצור וצידון הן קרובות לארץ ישראל ודינם כסוריא לחייב פירות הארץ שיצאו אליהן. אבל פירות ארץ ישראל אפילו אם נתמרחו בארץ כשיצאו לחו"ל פטורים מן המעשרות אפילו מדבריהם.
וכן דאיקי דברי הרמב"ם ומר"ן שכתבו: פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורים מתרומות ומעשרות ואם יצאו לסוריא חייבים ופירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים אם נקבעו למעשר אחר שנכנסו לארץ (יו"ד ה' תרומות סי' של"א סעיף י"ב) ומדלא חילק בפירות הארץ שיצאו לחו"ל בין נגמרו מלאכתן או לאו כמו שחלקו בפירות חו"ל שנכנסו לארץ מוכח דסוברים דפירות הארץ שיצאו לחוץ לארץ פטורים מתרומ"ע אפילו אם נגמרה מלאכתן בארץ וכן כתב הב"ח (שם), אולם אעפ"י שדברי הרמב"ם והטור ומר"ן מוכיחים כן. מכל מקום דבריהם צריכים תלמוד משום שסברת הרדב"ז ודעמיה היא סברא אלימתא דמאחר שנתחייבו במעשרות בארץ ישראל למה יפטור ביציאתם לחו"ל, והראיה שהבאנו מדין לוקח אינה ראיה מכרעת דעליה צריכים אנו לדון דמאי שנא בהקדיש והפקיר אחר שנתמרחו שחייבים במעשר מטעם זה דאין הקדש והפקר מפקיע חיובם והוא הדין בלוקח וכן הקשה ריב"ם לסברת ר"ת (ב"מ תד"ה תבואות).
וכן קשה לסברת ר"ת והרמב"ם מדתניא: ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה (גטין מ"ז) ודין זה פסקו הרמב"ם ז"ל בהלכותיו וכתב: ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם קודם שיבאו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אעפ"י שגמרן העכו"ם חייב בכל מדבריהם (ה' תרומות פ"א הי"ג ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ו').
הא למדת שכל דבר שנתחייב במעשרות אין חיובם נפקע ממנו לעולם, דון מינה לפירות הארץ שמרחן שיצאו אחר גמר מלאכתן לחו"ל הואיל והתחייבו מדאורייתא אינן נפטרים במכירתם או ביציאתם חוצה לארץ ולא פטרה התורה את הלוקח או פירות הנאכלים בחוצה לארץ אלא כשנמכרו או הוצאו מן הארץ קודם גמר מלאכתן.
ולכאורה היה נראה לתרץ זאת, דמה שפטור הלוקח ממעשר הוא דוקא כשהמוכר מירח את פירותיו ע"מ למכרן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם שנאמר "עשר תעשר, ואכלת" ואינו חייב אלא הגומר תבואתו לאכלה (ה' מעשרות פ"ב ה"א).
ובגומר תבואתו למכרה לא חלה עליה חובת תרומות ומעשרות מעיקרא ולכן פטור הלוקח, ומינה נדון לומר שגם פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ אינם פטורים אלא כשגמר מלאכתם לשם הוצאתם לחוץ לארץ.
ולאחר העיון אני אומר קושטא דהרמב"ן והר"ן סברי הכי וכמ"ש באס"ז (ב"מ פ"ח), אבל ריהטא דסוגיא משמע דלא כוותיהו מדאיצטריך קרא מיוחד לפטור את הלוקח מדכתיב "זרעך ולא לוקח" ואם איתא שפטור זה הוא דוקא כשהמוכר גמר פירותיו למוכרן ולא חלה עליהם חובת מעשר למה לך קרא דזרעך לפטור את הלוקח כיון שקנה דבר שנפטר ממעשר מהיכא תיתי שמפני שקנאם ישובו הפירות לחיוב מעשר שנפטר מהם, ומשנה ערוכה שנינו: ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. ופירש הרע"ב: המפקיר תבואתו ובא אחר וזכה בה אין הזוכה בה חייב במעשרות דכתיב: ובא הלוי, אבל הפקיר תבואתו לאחר המרוח אין ההפקר ההוא פטור מן המעשר (פאה פ"א מ"ו), וכן שנינו: מהקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורים שבשעת חובתן היו פטורים (פאה פ"ד מ"ח). הרי לך מפורש דכל שבשעת חובתן היו פטורים אינן חוזרים ומתחייבים, והוא הדין בלוקח כיון שהמוכר נפטר מחובת מעשרות אין הלוקח חוזר ומתחייב בהם.
ולכן נראה דאיצטריך קרא למוכר ללמד שאינו מתחייב להפריש תרומות ומעשרות הואיל ואינו גומרם לאכילה אלא למכירה הילכך רשאי הוא למוכרם בטבלם אעפ"י שאינו רשאי להקדישם ולהפקיר עד שיפריש ממנו המעשרות, וכן כתב הרמב"ם: וכן יש להפקיר מן הזרע מה שירצה קודם ברירתו אבל אחרי הברירה לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות (פה"מ פאה פ"א מ"ו ותי"ט שם) והיינו טעמא דמשום דבהפקר לא פטר הכתוב את המוכר אלא את הדבר המופקר, לכן אין המוכר רשאי להפקיר ולהפטר מחובת הפרשה המוטלת עליו, אבל במוכר מיעט הכתוב: ואכלת, ללמד שרשאי למכור בטרם הפרשתו, ולא שהוא פטור לגמרי אלא הם תלוים שאם חזר וחשב לאכלם חייב בהפרשתם, ואיצטריך קרא דזרעך ולא לוקח, ללמד שהוא פטור כשלקחם כדי שלא נאמר דחובת הפרשה שהיתה תלויה ועומדת חלה על הלוקח כשקנאם, ומדברי התוס' מוכח דלר"ת פטור הלוקח אפילו אם מרחן המוכר לעצמו, דהנה הקשה ריב"ם על פיר"ת: דהא לוקח תבואה ממורחת מעם הארץ הוי דמאי משום דספק הוא אבל אם ודאי לא עשר חייב לעשר מן התורה אעפ"י שהומרח כבר (ב"מ פ"ח תד"ה תבואת). ומאי קושיא הלא סתם תבואה ממורחת מעם הארץ לא נתמרחה למכירה וחייבת בתרומות ומעשרות מה"ת מכאן דר"ת סובר דלוקח פירות גמורים פטור מן המעשר אפילו אם מירחן בעל הבית לצורך עצמו ולאכילתו.
ודברי הרמב"ם מוכיחים כן שהרי סיים וכתב: וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם בד"א בשלקחן אחר שנגמרו מלאכתם ביד מוכר אבל אם נגמרו בידי לוקח חייב לעשר מן התורה (ה' מעשר פ"ב ה"ג). ודבריו ברור מללו דכשנגמרו מלאכתם ביד מוכר אעפ"י שלא חשב לגומרם למכירה פטור הלוקח.
ואולם גם אם נניח שאין הלוקח פטור אלא בפירות שנגמרו מלאכתם לשם מכירה על ידי המוכר אין זה מוכרח לומר דפירות הארץ שיצאו לחו"ל דפטורם הוא כשנגמרו מלאכתם לשם כך דא"כ היה צריך לפרש זה כמו שפירש בדין מוכר, ולא לסתום.
ולפי זה קושיתנו במקומה עומדת דמאי שנא לוקח וכן פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ אחר שנגמרו מלאכתן, מהקדש והפקר שנעשו אחר גמר מלאכתן שאינו פוטר ממעשר משום שכבר נתחייבו, ואין ההקדש פוטרם והוא הדין בלוקח ופירות הארץ שיצאו חוצה לארץ אחר שנגמרו מלאכתן בארץ.
אולם אחר העיון נלע"ד לומר דשאני הקדש והפקר שיש כאן שתי רשויות: המקדיש או המפקיר, וגזבר או זוכה מהפקר או פודה ההקדש, ופטור המעשרות הוא לרשות השניה של ההקדש וההפקר שפטורים מן המעשר כ"ז שהם ברשות ההקדש וההפקר בשעת גמר מלאכתם, ואפילו הזוכה מן ההפקר או הפודה הקדש הרי כאן עוד פעם רשות שניה שהיא באה מכח ההקדש שהוא פטור.
ואין רשות שניה זאת פוטרת מחובתה את המקדיש שחלה עליו חובת הפרשה משעה שנתמרחו, וכיון שהקדיש או הפקיר לא מתקיימת שוב חובתו זאת, הלכך אינו רשאי להקדיש ולהפקיר, ואם הקדיש או הפקיר לא אהנו מעשיו לפטור את עצמו מחובת הפרשה ונתינת התרומות ומעשרות. שכיון שחלה עליהם חובת תרומ"ע יצא מרשותו ואין אדם מקדיש או מפקיר דבר שאינו שלו. ומן הדין היה ראוי לחייב גם המוכר פירותיו לישראל או לגוי שיתחייב בהפרשתם קודם מכירתן, הואיל והלוקח פטור, אלא הואיל ומעט הכתוב ואכלת ולא מוכר, חזר הדבר לגוף אחד שהמוכר עצמו פטור מהפרשה כשמכר פירותיו. והלוקח נפטר משום שקנה דבר הנפטר ממעשר כמו פודה מההקדש או זוכה מהפקר אחר המרוח, משא"כ פירות שיצאו לחו"ל אין כאן אלא רשות אחת והוא המוציאם לחו"ל שהוא פוטר את פירותיו במעשה הוצאתם משום שלא התחייבו פירותיו אלא כל זמן שהם נאכלים בארץ, אבל אם נאכלים בחו"ל פטורים אפילו למוכר עצמו משום שפירות אלה אין להם חובת מעשר אלא במקומם ולא בחוצה לארץ, הלכך רשאי כל אדם להוציאם לחוצה לארץ אחר שחלה חובתם בארץ.
כללם של דברים, כל פטור הבא מסיבת שינוי רשות אין רשות הפטורה פוטרת אותה רשות החייבת ואין אדם רשאי ויכול להעביר לרשות אחרת רכוש שהוא משועבד להפרשת תרומות ומעשרות שבו: אבל פטור הבא משום שנוי מקום הואיל והמקום הוא הגורם, בשנוי מקום מישתני הדין מעיקרו, ורשאי אדם להעביר תבואתו ממקום למקום והפטור בא מאליו עם שנוי מקום, אע"ג שהוא פטור הבא מסיבת שנוי רשות רשאי למכור, והלוקח פוטר אפילו שנגמרה מלאכתם ביד המוכר מדכתיב "ואכלת ולא מוכר". זרעך ולא לוקח.
וראיה לזה מדגרסינן: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית (ברכות ל"א) דעביד לה כרבי אושעיא דאמר מערים אדם וכו' אי נמי דעייל לה דרך גגות ודרך קרפיפות. ופרש"י: דאין טבל מוקבע למעשר עד שיכניסנו דרך השער וכו' (מנחות פ"ז). ומשמע דהערמה זאת היא גם אחרי מרוח. וכן פסק הרמב"ם. וקשה דאיך הותר לו להערים אחר שחלה עליו חובת מעשרות, ובאמת שמטעם זה סובר הראב"ד שלא נאמרה הלכה זו אלא בדבר שאין לו גורן (הלכות מעשר פ"ח ה"א). משום דבדבר שיש לו גורן גרנן קובע אותם למעשרות ושוב אינם נפטרים על ידי כניסתם דרך גגות וקרפיפות. ולפי מה שכתבנו ניחא משום דשנוי מקום פוטר לגמרי והוא הדין לפירות שיצאו מהארץ לחוצה לארץ.
אחרי שבררנו סברת ר"ת והרמב"ם נשוב לעיין בסברת ריב"ם האומרת שאין הלוקח פטור מתרומ"ע אלא כשקנה פירות שלא נגמרו מלאכתן משום שלא נתחייבו טרם לקיחתו ברשות המוכר אבל אם נגמרו כיון שנתחייבו במעשרות תו לא פקע שם טבל מיניה (ב"מ פ"ח: תד"ה תבואות) ולסברא זו קשה טובא דלמה לן קרא דואכלת, ולא מוכר. הלא גם בהפקר דלא כתיב ביה ואכלת שנינו במתניתין: ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח (פאה פ"א מ"ו). ולתרץ זה צריכים אנו לדחוקי נפשין ולומר דמקרא דואכלת ולא מוכר, למדנו גם להקדש והפקר, אלא דא"כ קשה למה לן קרא, דובא הלוי שאין לו חלק ונחלה עמך. לפטור את ההפקר והלא הוא נפטר מקרא: דתבואת זרעך, ולא הלוקח, והוא הדין לזוכה מן ההפקר קודם מרוח וכבר עמד בזה הר"ש ותירץ: דלסברא זו אצטריך קרא מיוחד לפטור את ההפקר אפילו אם חזר וזכה בו בעל הבית פטור ממעשרות וכדתניא: המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ושכחה ובפאה ופטור מן המעשר. (פירוש הר"ש פאה מ"ו ותוספת רעק"א שם).
ואין תירוץ זה מספיק לע"ד, משם שגם זה נלמד מדין לוקח, שאם חזר המוכר וקנאו מן הלוקח פטור משום דהשתא לאו תבואת זרעך הוא אלא קנינו הוא, ואין לחלק בין קנאו מוכר עצמו לקנאו איניש דעלמא, והוא הדין לזוכה מן ההפקר כיון שכל אדם היה יכול לזכות בו והוא זכה מדין הפקר הרי הוא כקונה, קושטא הוא דלר"ת אם חזר המוכר וקנאו חייב במעשרות משום דכיון שנתמרחו ברשותו והתחייב בתרומ"ע כשחזרו לרשותו קרינן ביה תבואת זרעך.
אבל לריב"ם דסבר דלוקח פטור דוקא כשקנאם קודם מירוח כיון שמרחם, נעשה תבואת זרעך של הלוקח וכי הדר מוכר וקונה אותם הרי הוא כקונה תבואת זרע של אחרים ואינו חייב בתרומ"ע, וכן כתב הר"ש ז"ל: נ"ל דלפירוש ריב"ם הוה לקוח דומה להקדש דאם חזר מוכר וקנה מהלוקח אחר שמרח פטור (הרש"ש ב"מ פ"ח תד"ה תבואות). לכן נראה דמחוורתא כדעת ר"ת והרמב"ם דפטור דלוקח הוא כשקנאם אחר מרוח ואצטריך קרא דואכלת ולא מוכר להתיר מכירתם קודם הפרשת תרומ"ע. ותבואת זרעך ולא לוקח לפטור את הלוקח מהפרש' פירו' שבאו לידו אחרי שהתחייבו בתרומ"ע, ואצטריך קרא דובא הלוי לפטור הלוי שנגמרה מלאכתו על ידי מי שזכה בו דאע"ג שאפשר לקרות בו תבואת זרעך בכל זאת פטור מקרא דובא הלוי.
ועל כל פנים גם לסברת ריב"ם אם המוכר גמר לשם מכירה נפטרו פירות אלה לגמרי מתרומ"ע מן התורה ואין הלוקח חייב להפריש מהם, וכסברת הרמב"ן והר"ן ז"ל, והוא הדין והוא הטעם בגמר פירותיו לשם הוצאתם לחו"ל נפטרו בכך מחובת תרומ"ע ולא מצאנו חולק בזה, וכלל הוא בידינו: אפושי פלוגתא ולא מפשינן.
מעתה הדרן לדינא בפירות הדר היוצאים מהארץ לחו"ל שנטיעתם וקטיפתם שהוא גמר מלאכתן היא לשם כך ברור הדבר לדעתי שהם פטורין לגמרי מכל דין תרומ"ע וכדאמרן.
אולם גם בפירות שנקטפו שלא לשם הוצאתם לחו"ל כשיצאו לחו"ל נפטרו וכפסק הרמב"ם ומר"ן ז"ל. ואפילו אם נרצה לחוש בזה לסברת הרדב"ז ומל"מ ודעמיהו דסוברין שאם נגמרו מלאכתם בארץ חייבים גם בחו"ל, מכל מקום יש צד אחד להתירם מדין ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. וכיון שפירות אלה נטעו ונגמר מלאכתם למכירה נפטרו מחובת תרומ"ע מדאורייתא לדעת ר"ת והרמב"ן ור"ן, ואפשר לומר שגם ריב"ם מודה בכך וכדאמרן, והואיל ועיקר דין תרומה ומעשר בזמן הזה אינו אלא מדרבנן (הרמב"ם ה' תרומות פ"א הכ"ו ושו"ע סי' של"א סעיף ב'), והואיל ולוקח אחר שנגמרה מלאכתם לדעת ר"ת ודעמיה אינו חייב בתרומ"ע אלא מדרבנן, הרי שיש כאן ספק דפלוגתא בתרי דרבנן וקי"ל: ספקא דרבנן לקולא. ולדידן שקבלנו הוראות הרמב"ם ומר"ן ז"ל והם פסקו שפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל פטורים מתרומ"ע, וכבר הוכחנו שגם בנגמרו מלאכתם בארץ נוהג דין זה, כוותיהו נקטינן להלכה ולמעשה.
והנלע"ד כתבתי.