סימן צט
(ליו"ד סימן של"א)
- בדין מצות הפרשת ונתינת תרומות ומעשרות -
ז' אלול תרנ"ן
לכבוד
ידידי הרב הגאון כמוה"ר
אהרן יצחק סזלנסקי יצ"ו
כאן
רב חביבאי!
מכתבו היקר מיום י"ח תמוז הגיעה לידי במועדו ומרוב טרדותי אחרתי להשיב עד כה ואתו הסליחה רבה.
ועתה הנני מודה לכת"ר מאד על הערותיו והארותיו הנכבדות לספה"ק משפטי עזיאל ח"ג וכדי להתעלס באהבתו ובתורתו הנני משיב בקצרה מה שנלע"ד, כן הנני משיב לכבודו תודה וברכה עמוקה על ברכותיו הלבביות אלי, וברך לקחתי וברך אשיב למעכ"ת כי יזכה לשקוד על למודיו מתוך נחת והרחבה, ולהפיץ מעינותיו חוצה בהלכה ואגדה כיד ה' הטובה עליו.
א) עמ"ש דתרומות ומעשרות הן שתי מצות שהן הפרשה ונתינה (משפטי עזיאל ח"ג כללים סי' ה' ד' רמ"א) העיר מעכ"ת וכתב: אבל באמת אין הדבר כן, יש בזה מחלקת בין הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שהרמב"ם סובר שהכל הוא מצוה אחת, והיא מצות הפרשה וכמ"ש מצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן, שנא' ראשית דגנך וכו'. ואנא דאמרי לא דק מעכ"ת במילתיה כי הלא אני הבאתי לשון הגמרא: שאני תרומה דנתינה כתוב בה (חולין קל"ד) וכיון דכתיבה בה נתינה, ודאי שהנתינה מצוה ולא יחלוק על זה שום אדם, אלא מחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן הוא במנין המצות. שהרמב"ן סובר שהפרשה ונתינה הן שתי מצוות חלוקות הילכך מברכין על ההפרשה ואם היתה מצוה אחת צריך היה לברך על הנתינה שהיא גמר המצווה. והרמב"ם סובר שמצוות ההפרשה היא שנמנית במנין המצוות, אבל נתינה היא חלק מחלקי המצווה, הלכך כשם שאין מונין כל חלק מחלקי המצוה למצוה בפני עצמה כך אין מברכין על כל חלק מחלקיה, ואין בזה מחלוקת.
ב) לדעת ר"ת דאפילו סח בינתיים מברך שתיים, כתבתי שהוא סובר דתפילין הן שתי מצוות חלוקות של יד ושל ראש, הילכך מברך על כל אחת מהן. וע"ז השיג מעכ"ת וכתב: שהרי הרמב"ם מנה מצוות תפילין לשתי מצוות ובכ"ז כתב שאינו מברך אלא אחת (הלכות תפילין פ"ד ה' כ' ופ"ה ה' א'). ואמנם זוהי השגה אלימתא לכאורה, אבל עדיין אני אומר שהסברא הפשוטה היא כמו שכתבתי דר"ת שסובר שמברך שתיים אי אפשר שיסבור שהן מצוה אחת, שודאי על חלק מצוה לא קבעו ברכה מיוחדת, וכן לרש"י שמברך אחת א"א לומר שהוא סובר שהן שתי מצות חלוקות, דא"כ למה יברך רק ברכה אחת? ולהרמב"ם צ"ל בטעמא דידיה דאע"ג דהוו מצוות חלוקות הואיל והתורה צותה ששתי מצוות אלו תעשינה בזה אחר זה ובלי הפסק ביניהן ושכל זמן הנחתן יהיו שניהם יחד עשאן הכתוב כאלו הן מצוה אחת לענין ברכה לברך עליהם ברכה אחת ואם סח ביניהם חוזר הדבר לדינו לברך עליהן ברכה שניה, ובלשון "על מצות תפילין".
את זה כתבתי לתרץ דברי הרמב"ם, אבל בדברי ר"ת טפי עדיף לענ"ד לומר שהוא סובר שהואיל ושתי המצוות הן חלוקות אף על פי שנעשות בבת אחת מברך עליהן שתי ברכות.
בעברי עתה שוב על דברי מצאתי שהשמטת הדפוס נפלה בהם בסוף דברי במ"ש: אבל בהפרשה וכו' וכן צ"ל: מכאן אתה למד דסח ביניהן מברך שתים. ואפילו לרש"י דסובר שמצוה אחת הן. ולפי זה הדין נותן שגם בתרומ"ע כשהנתינה אינה סמוך להפרשה יברך שתים.
וי"ל דשאני מצוות תפילין הואיל וחייבה תורה לעשות שתי המצוות בזה אחר זה לכן השיחה הויא הפסק לחייב ברכה על כל אחת מהן, אבל בהפרשה ונתינה של תרומ"ע, הואיל ועיקר מצותם הוא לעשותם אפילו בהפסק זמן הרי זה ככל חלקי מצוה שאין מברכין עליהם.
ועתה אני מוסיף ואומר, שדברי אלה מספיקין לדעת הרמב"ם שסובר שהפרשה ונתינה שהן שתי מצות חלקיות אבל להרמב"ן שסובר שהן שתי מצוות חלוקות עדיין השאלה במקומה עומדת דיברך גם על הנתינה כמו במצוות תפילין לר"ת? ונראה לע"ד לומר בטעמו שהואיל ומצות נתינה אינה נעשית אלא בגוף אחר שהוא המקבל, אין מברכין עליה. והרי זה דומה למצות צדקה דיינין גיטין וקדושין וכיוצא שאין מברכין עליהם מטעם זה, וכמו שאמר הרשב"א. ולזה מכוונים דברי הרמב"ם ז"ל שכתב: כל מצות עשה שבין אדם למקום מברך עליהם עובר לעשייתם (הלכות ברכות פי"א). מכלל הן אתה שומע לאו דעל מצוות שבין אדם לחברו אינו מברך כלל מטעמו של הרשב"א, ובזה אני מודה למעכ"ת שע"י הערתו תקנתי את דברי.
והנה ראיתי למעכ"ת שפלפל בחכמה בעיקר ברכת המצוות ואמנם דבריו נכונים ומוסברים, ואני מה שנראה לע"ד כתבתי, ושבעים פנים לתורה.
אולם בחקירת כת"ר במצות תרומות ומעשרות אם הפרשה עיקר או נתינה עיקר? לע"ד אין עיקר וטפל במצוות, אלא התחלה וגמר. וכבר כתבתי לע"ד שלכל הדעות גם נתינה היא מצוה. אלא שהיא חלק מחלקיה של מצות תרומ"ע ובכל מצוה כזאת מברכין על התחלת המצוה ולא על חלקיה שבאים אחריה.
ואל תשיבני ממ"ש הג"א דאין מברכין על הקידושין משום דאין עשייתה גמר מצוה (כתובות פ"א) ולפי"ז גם לענין הפרשת תרומ"ע לא יברכו על ההפרשה כיון שאין עשייתה גמר מצוה? ואין זו תשובה: דקידושין הוו מצוה מכשירית לשם נשואין שיבואו אחריהם ואם לא נתקיימו הנשואין הרי לא קיים מצות קדושין לגמרי דהתורה אמרה: כי יקח איש אשה ובעלה. ולא קידושין שהם רק לאוסרה לעלמא. ולפי"ז היה מן הדין שלא לברך גם במצות שחיטה אולם הואיל ואכילת בשר חולין אין בה מצוה כלל. השחיטה שמוציאה מכלל נבלה ואינה זבוחה היא גמר המצוה, משא"כ בקדושין. והוא הדין בפרשת תרומ"ע אע"ג דלא נשלמת המצוה עד שעת נתינה אבל מכל מקום מצות הפרשה היא מצוה בפני עצמה שאוסרת התרומה לזרים ומתירה את הגורן הילכך שפיר מברכין עליה כעל מצוה התחלית.
ודברי הרא"ש הכי מתפרשין: במצות קדושין הואיל והיא מצוה מכשירית למצות פריה ורביה והואיל ואפשר לקיים המצוה התכליתית בלא המצוה המכשירית של קדושין, אין מברכין עליה, משא"כ בתרומ"ע אי אפשר לנתינה בלא הפרשה.
בזה מתורצת תמיהת מעכ"ת על הרמב"ם ז"ל דמנה מצות קדושין במנין המצוות ואף על פי כן לא פסק לברך על עשייתה. והנה מעכ"ת תירץ דמצוה זו היא מצוה אמצעית למצוה אחרת, ואין זה מדוייק. שהרי גם שחיטה היא מצוה אמצעית, אלא העיקר הוא כמ"ש הרא"ש והג"א שאינה מצוה הכרחית ואין מצוה בעשייתה שלא לשם פריה ורביה או שאינה גמר מצוה.
והנה חזיתיה למעכ"ת שהסתייע מדברי הירושלמי: הפסח עיקר והזבח טפילה, הילכך ברך לפסח פטר את הזבח (ירושלמי סוף פסחים). ומדברי ר"ת דכתב: דמה שאין מברכין על השינה בסוכה ומשום שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה הוא אכילה, ושאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים הם לגבי האכילה (הרא"ש סוכה פ"ד הלכה ג').
מכאן שגם בברכת המצוות נוהג דין עיקר וטפל. אבל אין ללמוד מזה לדין תרומ"ע משום דזבח דהיינו חגיגת י"ד, אינו חובה אלא רשות, ואינה באה אלא כדי שיהא הפסח נאכל על השובע הילכך הוי טפלה לפסח, וכן בסוכה אכילה שינה וטיול כולם מצוה אחת הם בכלל בסוכות תשבו, הילכך מברכין על האכילה שהיא עיקר ישיבה, אבל מצוות חלוקות כגון הפרשה ונתינה בתרומות ומעשרות ששתיהן חובה שתיהן הן עיקר. והדין היה נותן לברך בכל אחת מהן, אלא להרמב"ם מברך על ההפרשה משום שהיא התחלתית והנתינה חלק ממנה, ואין מברכין על הנתינה משום שהיא מצוה התלויה בגוף אחר וכדברי הרשב"א.
אולם אעפ"י שההפרשה ונתינה הן מצוות חלוקות לדברי הכל וכמ"ש, בכ"ז לא הרי מצות נתינה שהיא נגמרת בשעת נתינה כהרי מצות הפרשה שהיא תלויה ועומדת עד שעת נתינה, שהרי אם נשאל עליה בטלה הפרשתה לגמרי כמ"ש בסה"ק שם, והנה מעכ"ת השיג וכתב: ענין זה אינו מחוור: הלא כל זמן שלא שאל המצוה בעינה עומדת? ולא דק דודאי כן הוא דכל זמן שלא שאל מצות הפרשה קיימת, אבל אפשרות זאת של שאלה היא מוכיחה שלא נשלמה המצוה דכל מצוה בשלמותה אין בה אפשרות של חרטה וחזרה.
תו חזיתיה למעכ"ת רב חביבאי שפלפל בחכמה בדין הפריש על מנת שלא ליתנה לכהן ואייתי לן מ"ש הגאון מהרי"מ ז"ל בסדורו עיון תפלה דהפרשה ע"מ שלא ליתן לכהן הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דהמעשה קיים ותנאו בטל. ומעכ"ת קלסה לסברא זאת ותמך אותה. ולע"ד נראה דאין זה בגדר מתנה על מה שכתוב בתורה הואיל והפרשה ונתינה הן שתי מצוות, והואיל וההפרשה מהניא לאסור את הנפרש מדין תרומה לזר ולהתיר את כל הכרי מדין טבל, לכן שפיר הויא מצות ההפרשה קיימת ומוחלטת אלא שבטל מצות נתינה, ולא דמי לקידושין שעצם הקידושין מחייב בשאר כסות ועונה. ואין תנאי מועיל בהם לעשות קדושין למחצה לאוסרה לעלמא ולא להתחייב כלפיה חובות הנמשכות ממצות הקידושין, וכמ"ש הרא"ש דעשיית המצוה היא פריה ורביה או כמו שאמר הג"א שאינה גמר המצוה, אבל הפרשת תרומ"ע היא מצוה שלמה אפילו אם לא נתן. אולם במקום אחר כתבתי בארוכה. שהפרשה בלא נתינה אינה פוטרת את הכרי מאסור טבל ויחזור ויתרום ומה שהפריש נתפס באיסורו מדין נדר, ואכמ"ל. ולפי"ז אין אנו צריכים לטעם מתנה על מה שכתוב בתורה אלא שלא עשה המצוה כתיקנה וכדרשת רז"ל: "אלה המצות" אם עשיתם כתיקונם הרי היא מצוה, ואם לאו: אינה מצוה.
כן קראתי שמחה את כל יתר דבריו ואם אמנם יש מקום לישא וליתן בהם ובאמת חפצתי בזה אלא שאין השעה מוכשרת לי לכך אבל הם בכללם דברים נכונים ומחוכמים יישר חיליה לאורייתא.
והנלע"ד כתבתי.